סטרומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונה המיוחסת לאוניה סטרומה שצולמה סמוך לאיסטנבול ב-1942
האוניה סטרומה בהיותה יאכטה בשלהי המאה ה-19, בטרם היותה אוניית העפלה
אנדרטה למעפילים שנספו בים, ובהם מעפילי "סטרומה", מוזיאון ההעפלה על שם משה סנה, עתלית
אנדרטה באשדוד לניספים באניות סטרומה ומפקורה
קטע מהאנדרטה באשדוד-האניה הטבועה סטרומה
אנדרטה לניספים באניה סטרומה, ב"כיכר סטרומה" בחולון
נתיב ההפלגה של "סטרומה" ו"מפקורה"
כתובת לזכר הניספים בסטרומה ומפקורה באנדרטה באשדוד
שלט הסבר באנדרטה ל"סטרומה" ו"מפקורה" באשדוד

סטרומה היא אוניית מעפילים שנשאה על סיפונה כ-760 פליטים יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו, והוטבעה בים השחור בידי צוללת סובייטית. האונייה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד, נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאסון הגדול ביותר בהיקפו של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

'סטרומה' הייתה אונייה בולגרית שנבנתה בשנת 1830, כספינת נהר, ורוב הפלגותיה היו בעיקר בדנובה. למעשה, חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד; האונייה לא הייתה כשירה להפלגה בים, ולא תקין היה להעלות על סיפונה יותר מ־100 נפש. מסע הספינה אורגן על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברומניה שביקשו להביא יהודים לארץ ישראל, באמצעות העפלה. ב־11 בדצמבר 1941 עלו על סיפון האונייה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, (בה היו עשרה אנשי צוות חלקם יהודים, וכ-760 מעפילים (לפי עדות אחרת 769 מעפילים). על הסיפון עלו להפלגה הקצרה, שנועדה להימשך כ-14 שעות, 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה. התוכנית הייתה לברוח מאימי המשטר הפשיסטי בראשותו של הרודן יון אנטונסקו, לעבור במצרי הבוספורוס והדרדנלים ולהגיע לחופי ארץ ישראל. לחלופין הייתה אפשרות לקבל בטורקיה דרכונים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל, אך זו הייתה בעיקר רק מחשבה ולא תוכנית סדורה (למרות שטרם ההפלגה דיברו המארגנים על כך בוודאות, בכל זאת נראה שלא פעלו במאום להשגת דרכונים ורק השלו את הנוסעים התמימים). ההפלגה של 'סטרומה' שיצאה לדרכה עם דגל פנמה, התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ורק לאחר ארבעה ימים, הספינה, שמנועה התקלקל בים השחור, נגררה לנמל איסטנבול ועגנה במקום במשך יותר מחודשיים (כעשרה שבועות).

ממשלת טורקיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האונייה בנמל. הבריטים ששלטו בארץ ישראל- יעדם של המעפילים, סירבו בעקשנות להתיר את עלייתם של המעפילים לארץ. הנציב העליון הרולד מקמייקל הקשיח את עמדתו ולא איפשר את כניסת העולים לארץ ישראל, אף אם יקוזז מספר העולים ממכסת הסרטיפיקטים. הלורד מוין פעל אף הוא בעניין, כפי שתיאר, בשנת 1982, ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין: "חשדות לח"י, שהוא מילא תפקיד אישי מכריע בהחלטות שהובילו לטביעת 'סטרומה' בפברואר 1942, מתאמתות בכתוב בתיקים הרשמיים שבארכיונים, שעתה הם בני-השגה. למעשה, בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת 'סטרומה' הייתה זו התערבותו האישית של מוין שהיטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה".[1]

הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה, פרט לשמונה מעפילים. המעפילים שנותרו על הספינה חיו על אספקה שקיבלו מהקהילה היהודית באיסטנבול, עד שגם אספקה זו אזלה. בתוך האונייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הבריטים לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה. הסוכנות היהודית עשתה כמיטב יכולתה כדי לנסות ולהוריד את הנוסעים לחוף הטורקי, וגם ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האונייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם.‏[2] נסיונות של הג'וינט לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי להתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני, כשלו אף הם. השלטון הבריטי בארץ ישראל חשש מפריצת הסכר ומגל של פליטים יהודים שינהר בדרך האחורית לחופי ארץ ישראל וביקשו לחסום את דרך העלייה מארצות הבלקן דרך טורקיה. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 16-11 את הכניסה לארץ ישראל (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ עיכבו את ביצוע ההחלטה.

לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942 'סטרומה', עם מנוע מקולקל ובלא עוגן, נקשרה לספינת גרר טורקית שגררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.‏[3]

למחרת, בבוקר 24 בפברואר 1942, זיהתה צוללת סובייטית, לפי דיווחה, "אוניית אויב", במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה ושיגרה אליה טורפדו. התברר שהצי הסובייטי קיבל הוראה לפגוע בכל אונייה לא מזוהה שנכנסת לים השחור. פגיעת הטורפדו גרמה לנזק עצום לספינה הישנה והרקובה. קוער האונייה התחתון שקע מיד והאונייה ירדה אחריו במהירות למצולות.

ממאות האנשים שהיו על הסיפון שרדו שניים בלבד: המעפיל הצעיר דוד סטוליאר ואחד מקציני האונייה, שהצליחו לטפס על קורה והיו סנטימטרים ספורים מעל קו המים. במשך הזמן ניסו שני הניצולים לעודד אחד את השני כדי לשרוד ובמשך הלילה הקר שבא שרו, דיברו וצעקו. הם חששו שאם יפסיקו - לא יחזיקו מעמד בקור העז ששרר במים וגופם יקפא. לפנות בוקר התברר לסטוליאר שהקצין לא החזיק מעמד ומת, והוא נותר הניצול היחיד מן האונייה. דייגים טורקים גילו במקרה את הניצול והעלו אותו לספינתם. דוד סטוליאר היגר לארצות הברית וחי שם.‏[4]

טביעת האונייה עוררה סערת רוחות ביישוב. בעקבות פרשה זו פירסמו המחתרות את הכרוז הבא, הנושא את תמונתו של הרולד מקמייקל, הנציב העליון באותה עת, בנוסח כרוזי ה"מבוקש" שפורסמו באשר ללוחמי המחתרות עצמם וקבעו בלשון חריפה: "רצח! סיר הארולד מק מייכל, הידוע כנציב העליון לפלסטינה (א"י),
מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באוניה "סטרומה". ב־8 באוגוסט 1944 ערכו אנשי הלח"י ניסיון התנקשות בחייו של מקמייקל שראו בו את האחראי הישיר לסירוב לתת למעפילי ה'סטרומה' להיכנס לארץ ישראל, אך הוא הצליח לשרוד. השם 'סטרומה' הפך לסמל למדיניות הקשוחה ואטומת הלב של ממשל המנדט הבריטי בארץ ישראל כלפי אלו שהצליחו להינצל מן השואה שהתרחשה באירופה וחיזקה את התביעה הציונית לגבי הנחיצות שבהקמת מדינה יהודית, כדי שמקרה כזה לא יישנה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחדות מערי ישראל נקראו רחובות על שם "סטרומה". בחולון נקראה כיכר מרכזית בשם "כיכר סטרומה", ובשנת 1968 נחנכה בה אנדרטה לניספים.‏[5]

בשכונה א' בבאר שבע הוקם בית כנסת אשכנזי ע"ש סטרומה, בקומתו העליונה של בית הכנסת ישנו מוזאון לזכר הפליטים. בית כנסת אשכנזי נוסף בשם זה פועל בשכונת גיורא בעיר רמלה.

כ־60 שנה לאחר האסון, ביקש מוזיאון השואה האמריקאי לברר שאלות שנגעו לטביעתה של 'סטרומה' ובשיתוף מוזיאון יד ושם אורגנה משלחת למציאתה. צוללנים טורקיים הודיעו ביולי 2000, שבוע לפני יציאת המשלחת, כי מצאו שרידי אונייה לאחר מחקר של כ־3.5 שנים לאיתור מקום הטביעה. עם זאת קיימת מחלוקת אם השרידים שנמצאו הם אכן של האנייה סטרומה. ב-3 בספטמבר 2000 נערך טקס קרוב למקום הטביעה המשוער של האנייה ובו השתתפו שישים נציגים של משפחות הניספים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטרומה בוויקישיתוף