עונת המלפפונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"עונת המלפפונים" הוא כינוי, בעיקר בעולם התקשורת, לתיאור שיא עונת הקיץ, שבה ישנה התמעטות ניכרת בפעילות בתחומי הממשל, התרבות והתקשורת, שכן מרבית האוכלוסייה (ובכלל זאת פוליטיקאים ואנשי עסקים) נמצאת בחופשה וכמעט אין אירועים המעוררים את עניין הציבור. בתחום עיתונות הספורט נעשה שימוש במונח לתאר את העונה שבה לא קיימים משחקי ליגת כדורגל ועיקר החדשות בתחום מתמקד למעשה באירועים שוליים, ברכישת שחקנים ובליגות נידחות ממדינות שבהן העונה עדיין ממשיכה; או בתחומי ספורט שלא מוקדשת להם בדרך-כלל תשומת לב רבה.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לתלות את מקור המונח בגרמנית: "Sauregurkenzeit" – 'עונת המלפפונים החמוצים' – ביטוי בדיאלקט של העיר ברלין (אנ'), שבה הוא אותר לראשונה בכתובים בסוף המאה ה-18. מקורו המדויק אינו ידוע. הייתה קיימת סברה כי הוא קשור לעיסוק בכבישת מלפפונים בעונה זו. הסופרת היהודייה זלציה לנדמן הציעה כי למונח אין קשר למלפפונים חמוצים, וכי מקורו ברוֹטוֶולש (אנ') (שפת נוכלים באזור דרום גרמניה, שהושפעה מיידיש): זמן של "צרה" (נהגה: צוּרֶה) ו"יוקר" (או "יקרות").‏[1]

מונחים זהים מילולית קיימים בשפות אירופיות נוספות, בהן הולנדית (Komkommertijd), דנית (Agurketid), נורבגית (Agurktid,‏ Agurknytt), פולנית (Sezon ogórkowy), צ'כית (Okurková sezóna) והונגרית (Uborkaszezon).

מונחים דומים אחרים בשפות אחרות הם "העונה הטיפשית" (Silly season) באנגלית, שנפוץ בעיקר בבריטניה ואוסטרליה; "חור/ריקבון קיץ" (זמן שבו העיתונאים יכולים למצוא רק חדשות "רקובות" – Sommerloch בגרמנית; Rötmånadshistoria בשבדית; Mätäkuun juttu בפינית); ו"ימי הכלבים", מונח עתיק יומין, הנובע מן המונח הלטיני "caniculares dies", שבו השתמשו הרומאים לתיאור התקופה שבה הכוכב סיריוס ("כוכב הכלב") הוא הכוכב הבולט ביותר מחוץ לשמש.

התקבלות המונח בעיתונות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעברית חדר המונח ככל הנראה ביהדות פולין הרוסית, בתפר שבין תקופת ההשכלה ותקופת התחייה, כתרגום שאילה מגרמנית או מפולנית, בתיווך שפתם של יהודי מזרח אירופה, היידיש (שבה ישנן שתי מילים המציינות 'מלפפון' – האחת זהה למילה הגרמנית: "גורקען"; והאחרת ממקור סלאבי, ודומה למילה בפולנית: "אוגערקעס"). המונח הפולני "Sezon ogórkowy" ("עונת המלפפונים") תורגם בתחילה כ"עת האבטיחים" (בין הווריאציות האחרות, הנפוצות פחות: "תקופת האבטיחים" או "ימי האבטיחים", וכן "ימי ביכורי האבטיחים", "עת האבטיחים החמוצים" או "ימי האבטיחים החמוצים").‏[2]

אחד האזכורים העבריים הראשונים של המונח הופיע באוגוסט 1874 בעיתון "המגיד", שערך והוציא אליעזר ליפמן זילברמן בליק שבפרוסיה המזרחית. סופר "המגיד" בוורשה, הסופר והמו"ל אליעזר יצחק שפירא (אי"ש), דיווח, תחת הכותרת "דרכי המסחר אבלות", על עונת המלפפונים בפולין:

הימים ימי בכורי כל פרי האדמה למיניהם ונקראים בפי הפולאנים "ימי בכורי האבטיחים". העת הזאת עת השבת [=חופשה] היא בכל הארץ מדי שנה בשנה. שבת היא לסוחרים גדולים וקטנים, שבת ללומדים בבתי ספר כלליים, שבת שבתון ליושבי על מדין [=שופטים] ושבת גם ליושבים ראש בבתי המחוקקים וליודעי בינה לעתים. הסבה הראשונה אשר על ברכיה נולדה השבת ההיא, הם חרבוני הקיץ אשר יפרידו את האדם מכל מעשה אשר יעשה ויחלישו גם את כח מחשבתו. וככה יסעו לעת כזאת רבים מעץ הארץ הלוך ונסוע אל מעיני הישועה. יש אשר יסעו שמה לרחוץ ולשתות למען הֵרפא ממחלתם אשר תכביד אכפה עליהם, ויש אשר ילכו בריאים בגופם ושלמים בכספם רק למען הרפא ממחלת הבטלה ולמען הקל מעליהם את משא הכסף אשר יכבד גם הוא על נושאיו כנטל החול וכל עומסיו שרט ישרטו. רבים מיושבי קריתים [=תושבי הערים] השואפים רוח כתנים, יצא יצאון בחדשי קיץ לגור מחו לגבול העיר לשאוף רוח צח בכפרים ויערים, ולרגלי יציאות כהנה וכהנה גם דרכי המסחר אבלות וסוחרים גדולים וקטנים יקראו שבת שבתון למסחריהם, כי יעמדו מלדת ויפסקו מלשלם את נשייהם וזאת היא השבת הכתובה בתורה "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו, ב) ושבת היא מלזעוק, כי עת רעה היא והמשכיל בעת הזאת ידום!
גם להמו"ל מכתבי־עת [=המו"לים של העיתונים] רעה העת מאד, כי באפס חדשות לבקרים ימעטו ויצערו לוקחי מכתביהם [=עיתונאים] וכרבם כן יצאו למו אל אשר יהיה רוחם ללכת והיו כלא היו. אכן חסרון לוקחי מכתביהם לא יוכלו המו"ל למנות עד עת בוא דברם לחדש בריתם [=חוזה] אתם, תחת אשר חסרון חדשות לבקרים יעמלו בכל עת למלא בתבן ובקש יבש באפס בר, זה בכה וזה בכה.‏[3]

בקיץ 1886 דיווח אי"ש מעירו בעיתון "היום" כי "העת הנקראת בפי העם "עת האבטיחים" Ogórkowy הנה זה באה בשערי עירנו ובכל בתי המסחר השליכה הס ומנהג העת בימים האלה כמנהגה בשנים הטובות ואנחנו שוכבים למעצבה כשכֹב הצב בנרתיקו וכל רוח חיים לא יבוא בינינו".‏[4] שנה לאחר מכן, ב-1887, כתב בעיתון הוורשאי "הצפירה" שבעריכת חיים זליג סלונימסקי הפיליטוניסט הקבוע של העיתון, נפתלי הרץ ניימָנוביץשם העט "הנץ"), כי

הגיעה "עת האבטיחים" (גורקענצייט [Gurkenzeit, גוּרקֶנצייט]). רוב תושבי הערים הגדולות עזבו משכנותיהם ויפנו אלה לכרמים ואלה לזיתים, לשבת תחת הגפן ותחת התאנה, או לשבת רק, תחת אילני סרק, או לבחור להם חיץ, להִסָתר מחרבוני קיץ, להתחבא מהחמה שהוציא הקב"ה מנרתיקה, ולשאוף רוח צח. כמה מתושבינו עזבו בתיהם ויעברו הגבול [...] להרחיק נדוד ולחבק חיק ארץ נכריה. כי כמו שאין נביא בעירו, כך אין חולה במדינתו. הבריאות הלא יקרה היא מפנינים, ואיך נאמין כי קרוב אלינו הדבר מאד [...] לכן חובה עלינו לנסוע לכרכי הים להריק אוצרותנו לאשכנזים [=גרמנים] וצרפתים לעסטרייכים [=אוסטרים] ואיטלקים, בעד מימיהם ואויריהם, ולשוב הביתה בכיס ריק, בלב עצב, ברוח נכבה ובגוף חלש.
לעת כזאת [...] פנה זיוה של עיר, פנה הודה, פנה הדרה, קול המונה של עיר יהפך לקול ענות חלושה, לקול דממה דקה, והמעשים המתחדשים לבקרים מתמעטים והולכים ודלים.
הימים האלה לא טובים הם גם להסופרים המבקרים מעשי בני אדם, הפורשים מכמרתם על נהר החיים, כי תחת התנינים הגדולים יעלו סרטן, ותחת דג שיבוטא [=שיבוטה] יגורו בחרמם [=יעלו ברשתם] כיסא דהרסנא [=סרדינים], ויתנו לעם ויאכלו.‏[5]

שנה לאחר מכן קונן שוב, תחת הכותרת "ימי בצֹרת, מפח נפש ונדודים", כי

עת רעה היא לסופרי העתים [=העיתונאים], עיפים ומרי נפש ישוטטו בין קורות הימים, ומסוב בין צבאות המקרים ישובו בתקוה נכזבה, כי לילה להם מחזון, בורא עלילות כמו ישבות ממלאכתו, המקור הנובע מקרים ילדי יום דלל וחרב, כל היום יאסוף, ילקט הסופר, יחבר חד אל אחד, ועלו בידו חשש וקש [...] האח[,] מה טובים ימי שבת שבתון אלה לחוקרים, אשר להם דרושות מנוחה ושלוה, נחת ונעימות [...] אבל לסופרי העתים אשר כגדודי חכֵּי איש יחכו למקרים, ישברו לתנועה, לחליפות, לתשואות-העם, הימים האלה ימי רֹגז וחרדה הנמו, ובגלל זאת עמים להם יקראו "עת האבטיחים החמוצים" [...] לוא יכולנו גם אנו לצאת השדה, ללון בכפרים, אזי אולי שאפנו רוח מכל העניינים העוטרים אותנו מסביב [...] אבל מה נעשה ועלינו לסבול את נטל החובה, אין חֻפשה לסופר הנותן פרי עטו בעתו.‏[6]

בקיץ 1897 כתב ב"המגיד" ראובן אשר ברודס:

מה רבו חסדיך, אל אלים, וידך המלאה והפתוחה מה גדלה! עיני כל אליך ישברו ואתה ברחמיך הרבים תמלא רצון כֻּלם, תזין ותפרנס מביצי-כִּנים עד – העורכים ומוציאים לאור מכתבי-עתים... הנה עת בצֹרת למו [=להם] הימים האלה, הימים אשר "ימי האבטיחים החמוצים" יקראו למו, ימים אשר תדֹם הפוליטיקה והדיפלומטיה תקפֹץ פיה, שרים ורוזני ארץ ינוחו מעבודתם ומושלי המדינות ירחצו בחמי-מעינות להסיר מעליהם זוהמת פעולתם שבכל ימות השנה... ובין כה וכה אין גם תבן ומספוא לעורכי מכתבי-עתים ולעוזריהם ולעוזרי-עוזריהם, והגליונות זועקים "הב, הב!" והקוראים שואפים לחדשות.‏[7]

ובאוגוסט 1901 התלונן נחום סוקולוב ב"הצפירה": "אבל התִלחם צרפת בתוגרמא [=האם תילחם צרפת בטורקיה]? ואם לא תלחם, למה כל הקולות והלפידים האלה?", וקבע כי הדיווחים על כך בעיתונות הם "אך [=רק] מאפס מעשה ואך [כדי] להמציא חדשות-לעם בתקופת האבטיחים".‏[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Christoph Gutknecht, '«Sauregurkenzeit, Herr Gevatter!»,' Von Treppenwitz bis Sauregurkenzeit. Die verrücktesten Wörter im Deutschen, München: C.H. Beck, München, 2008, pp. 191-196. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מקור המונח:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Salcia Landmann, Jiddisch. Abenteuer einer Sprache, München 1965, p. 86.
  2. ^ וראו תרגום שאילה נוסף מגרמנית מפי יהודי גרמני, ליאו וינץ, שדיווח כי קול "התור של הקשואים החמוצים (זויערע גורקען ציייט) כבר נשמע פה" (יהודה ליב ווינץ, מכתב מברלין: (שיחת חולין ודברים בטלים), הצפירה, טור 1, 14 ביוני 1897). עד שלהי תקופת התחייה, השמות "קישוא", "אבטיח", "מלפפון" (וכן "מֵלון") – כולם ממשפחת הדלועיים – שימשו בעברית בערבוביה; ראו יעקב עציון, קישואים ומלפפונים, באתר "השפה העברית" (התפרסם במקור במוסף 'שבת' של "מקור ראשון"); יצחק אבינריפנת הלשון: נחזיר עטרה ליושנה!: א) על הקשוא, על המשמר, 8 באוגוסט 1946; וכן דוגמאות מהעיתונות העברית של המחצית השנייה של המאה ה-19: "קשואים (גורקען)" (שכם או נאעפליס, הצפירה, טור 2, 5 בספטמבר 1877 (טור 4 במדור); מודגש), "אבטיחים (גורקען)" (יעבץ רקח, אגרת בקורת לספר הנכבד ש"ע, המליץ, טור אחרון, 2 בינואר 1862; מודגש; וכן ווארשא: ע"ד החלי-רע, הצפירה, טור אחרון, 1 באוגוסט 1894; מודגש), "מלפפוניות (גורקען)" (אדעססא, הצפירה, טור 2, 25 בינואר 1892 (טור 5 במדור); מודגש).
  3. ^ {אליעזר יצחק שפירארוסלאנד: מכתבים מווארשוי, המגיד, 19 באוגוסט 1874.
  4. ^ אי"ש, מכתבי סופרים: ווארשא, היום, טור 3, 5 ביולי 1886.
  5. ^ הנץ [נפתלי הרץ ניימנוביץ], בראש הומיות: עת האבטיחים, הצפירה, 29 ביולי 1887.
  6. ^ בראש הומיות, הצפירה, 17 באוגוסט 1888.
  7. ^ ר. א. ברודספיליטון: ויהי בנסוע...: (הגיון-לב), המגיד, טור 1, 26 באוגוסט 1897.
  8. ^ נ"ס [נחום סוקולוב], דברי הימים: תוגרמא וצרפת, הצפירה, טור 2, 13 באוגוסט 1901.