קישוא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgקישוא
Zuchinni 1107.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: דלועאים
משפחה: דלועיים
סוג: דלעת
מין: Cucurbita pepo
תת־מין: קישוא
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Cucurbita pepo var. cylindrica

קישׁוּ‏א (או בשמו המלא: דלעת הקישוא; שם מדעי: Cucurbita pepo var. cylindrica) הוא זן תרבותי (Cultivar) במשפחת הדלועיים. הקישוא גדל במִקְשָׁ‏ה, נפוץ בגני ירק, והוא ירק מקובל למאכל.

מאפייני הקישוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר זני הקישוא מתחלקים לזנים משתרעים, הדומים לזני המלפפון, וזנים שיחיים אשר גבעוליהם זקופים. שורשיו של הקישוא מסתעפים עד כדי יצירת רשת שורשים צפופה בקרקע. בעלי הצמח יש שסעים עמוקים היוצרים חמש אונות. צידיהם התחתונים מכוסים זיפים נוקשים.

צבעו של הפרי הוא צהוב, ירוק או ירוק בהיר וצורתו זהה לרוב לצורת מלפפון חרוש קמטים. יחד עם זאת ישנם כמה זנים מתורבתים אשר צורת פריים עגולה או דמוית בקבוק. שלא כמו המלפפון, הקישוא מוגש לרוב לאכילה כשהוא מבושל, לעתים קרובות מאודה, צלוי, ממולא ואפוי, מטוגן, הוא משולב במאכלים אחרים כגון סופלה (תפיחה). יש שאוכלים אותם "חי" בסלט קר או מבושל קלות בסלטים חמים, כפי שנוהגים במתכונים תאילנדים או וייטנאמיים. מבחינה קולינרית מתייחסים אל הקישוא כאל ירק למרות שמדובר בפרי שאינו בוגר, השחלה התפוחה של צמח קישוא נקבי. הקישוא נקטף, כשהוא מיועד למאכל, כאשר הזרעים רכים וצעירים, לרוב כשאורכו פחות מ-20 סנטימטרים. טעמו של הפרי עדין. ירק קישוא בוגר יכול להגיע לאורך של 90 ס"מ, אך הוא לרוב יהיה סיבי ולא מעורר תיאבון.

קישוא הוא צמח נוח לגידול באקלים ממוזג. לכן זכה הקישוא למוניטין של צמח המניב תפוקה מכובדת של ירק. פרחי הקישוא יקרים למדי בשוקי הפרחים בשל הקושי בהובלתם ואכסנתם. למרות גידולם הקל, צמחי הקישוא, כמו ירקות אחרים מסוגו, דורשים כמות גדולה של דבורים לצורך האבקה. באזורים שבהם נפגעת כמות המאביקים או היכן שנפוץ השימוש במדבירי חרקים נתקלים גננים לעתים קרובות בהתפתחות כושלת של הפרי. את המחסור באבקה המועברת אל הפרח הנקבי ניתן להשלים על ידי האבקה ידנית או חיזוק אוכלוסיית הדבורים.

פרח הקישוא יכול להיות זכרי או נקבי. הפרח הנקבי הוא זהוב. הפרח הזכרי גדל ישירות על גבעול הצמח וקטן לעומת הנקבי. שניהם אכילים. לשם אכילתם מסירים את העלי מהפרח הנקבי או האבקנים מהזכרי. במקסיקו פרח הקישוא (הידוע כ-Flor de Calabasa) מועדף למאכל על פני הפרי, ומבושל במרקים, בקישים או כמילוי בטורטייה.

ערכו התזונתי של הירק אינו רב והוא דל יחסית בקלוריות - מכיל ב-100 גרם כ-15 קלוריות, 280 מ"ג אשלגן, ו-115 מק"ג של ויטמין A.

ענייני לשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקישוא מוזכר במקרא: "זכרנו... את הקישואים ואת האבטיחים" (ספר במדבר, פרק י"א, פסוק ה'), אולם משערים כי שם הכוונה הייתה לירק הקרוי בימינו מלפפון. ייתכן כי מקור הבלבול בשמות הוא שמו בערבית - "כּ‏וּ‏סָ‏ה". בעבר הוחלט שיש לקרוא לירק "קישות" או "קישוא-בצל"‏[1], וכיום השם הרשמי הוא "דלעת הקישוא"‏[2], אם כי האקדמיה ללשון העברית מכירה בצורה העממית "קישוא".

בראשית תחיית הלשון העברית היו שהשתמשו במילה "קישוא" במשמעות "מלפפון". העיר על כך איתמר אבן-זהר:

מי שקורא על אכילת קישואים ב'מסעות בנימין השלישי' אולי מתקשה להבין איך גיבוריו של מנדלי אכלו את הירק הבלתי מבושל, והוא הדין במי שקורא על "קישואים חמוצים" ב'בחורף' של ברנר. אבל קישואיהם של מנדלי וברנר אינם אלא מלפפונים בני זמננו, ואין מקום לומר שהחלטתם הייתה ״גרועה״ מהכרעת העברית החדשה. פשוט, המציאות השרישה את ה״מלפפון״ ושירשה את ה״קישוא״, ואחר כך ייחדה את הקישוא ל״קוסא״ הערבית בגלל דמיון הצליל.‏[3]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראובן סיון, התפתחותה של העברית המדעית והטכנית
  2. ^ לפי מינוח - מיני הדלועים (תשס"ו), 2006, כפי שמופיע באתר האקדמיה ללשון העברית [1]
  3. ^ איתמר אבן-זהר, "מה בישלה גיטל ומה אכל צ'יצ'יקוב", הספרות 23, 1976