קנאים (בית שני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ראו הערה בדף השיחה (פסקת "לאחר תיקון שגיאות").
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קנאיםיוונית: ζηλωτής) הוא שם כולל למורדים שפעלו בירושלים בתקופת המרד הגדול ברומאים. בין קבוצות אלו היו הסיקריים, אנשי הפילוסופיה הרביעית, וכן קבוצות לוחמים בעלות מנהיגים שונים, ללא קשר ארגוני ביניהן‏[1].

במסגרת האידאולוגיה הקנאית, ראו הקנאים במעשה פינחס המקראי מודל לחיקוי. בעקבותיו, ויותר קרוב לזמנם שלהם, נטלו הקנאים כדגם את מתתיהו החשמונאי, שמעון בן שטח ואחרים‏[1].

הקנאות הייתה מעוגנת בהווי חיים פרושי, תוך הקפדה על חסידות יתרה. קיום הקנאים באופן מובהק כפלג של הפרושים החל מימי הורדוס ואילך, כאשר הנסיבות השונות הגבירו והפחיתו את פעילות הקבוצות הקנאיות‏[1].

המושג "קנאה" בתנ"ך, בהלכה, ואצל יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השורש "קנא" מופיע בתנ"ך פעמים מספר, לרוב כתואר לאל. ייחוס הקנאה לאדם נעשה כלפי שני אנשים בלבד - פנחס ואליהו. גם פנחס וגם אליהו מתוארים בתנ"ך כחורצי דין עצמאיים אל מול חטא גדול - פנחס הרג ללא משפט את זמרי שחטא בזנות, ואליהו הוציא להורג את נביאי הבעל.

הלכות פרושים שונות עוסקות בהריגה על ידי קנאים. במשנה נאמר "הגונב את הקסוה,והמקלל בקוסם, והבועל ארמית - קנאין פוגעין בו"‏[2] ומשנה אחרת מספרת על שמעון בן שטח שתלה נשים-מכשפות באשקלון‏[3]. משניות אלו הן משניות קדומות, המתארות תפיסות הלכתיות שלא התקבלו בסופו של דבר על ידי הזרמים המרכזיים של הפרושים. הלכה קדומה זו התירה, ככל הנראה, פגיעה בעבריין בעת החטא ממש. ‏[4][5] הפלגים הקנאיים בקרב הפרושים שאבו את מסורותיהם מתוך ההלכה החסידית, ובעיקר מתוך משנתו של שמאי.‏[1]

אצל יוסף בן מתתיהו מופיע המושג "קנאים" ביוונית במילה "זאלוטאי" (zelotai). המקור הלשוני הקלאסי הינו "זאל" (zel), והוא בא מ"זאו" (ze'o), שמשמעו לרתוח, להאדים מחום, לההביל, ולעתים במשמעות של קנאה. בתרגום השבעים לתנ"ך הוא מופיע תמיד כתרגום לשורש "קנא". כך לדוגמה, מתורגם הביטוי בספר שמות[6]: "אל קנא" כ"תאוס זאלוטאס" (te'os zelotes).

קבוצות קנאיות ופעילותן לפני המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור היחיד כמעט למידע על הקנאים הוא יוסף בן מתתיהו, בספריו קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים. בן מתתיהו עצמו השתדל באופן ניכר לתאר כמה שיותר קבוצות קנאיות שונות, לפרט את ההבדלים ביניהן. עם זאת, בן מתתיהו המעיט מחשיבות האידאולוגיה העומדת מאחורי מעשיהם של המורדים, וצייר אותם פעמים רבות כליסטים תאבי בצע, שודדים צמאי דם ופורעי חוק חסרי מצפון.

בניתוח תיאוריו של בן מתתיהו את אירועי התקופה ניתן למצוא כי הקנאות בתקופה הרומית פרצה מדי פעם בשעת ניסיונות מרד כנגד השלטון הרומי, וקבוצות אנטי-רומאיות שונות היו בעלות אידאולוגיה קנאית מובהקת, הלוקחת את החוק לידיה.

כבר בזמן כיבוש הגליל על ידי הורדוס, בשנים 38-39 לפני הספירה, מתאר בן מתתיהו פעולות המתאפיינות כקנאיות (כמו התאבדות המתבצרים על הארבל). קנאי גם היה המורד יהודה בן חזקיה הגלילי, שבשנת 6 לספירה, בעקבות ניסיון הקנסוס (שמאות הקרקע והנכסים) על ידי הנציב הרומי קוויריניוס, הקים קבוצה קיצונית, אנטי רומית מובהקת, בהנהגתו. במקרה זה, יוסף בן מתתיהו מגדיר את הקבוצה הזו כבעלת אידאולוגיה המכונה הפילוסופיה הרביעית. פילוסופיה זו דוגלת בחירות מכל שלטון שאיננו של האל, ובמאבק חסר פשרות להשגת חירות זו.

פעולות קנאיות נמשכו לאורך המאה הראשונה לספירה. הקנאות התבטאה במאבק ישיר כנגד השלטון הרומאי המטיל מיסים ומכסים, וכנגד יהודים, פרושים מתונים וצדוקים, ש"התיוונו" ושיתפו פעולה בקשרים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים הדוקים עם הממסד הרומי-יווני. הקבוצות הקנאיות פעלו באופן מקומי ודל השפעה, כאשר פעילותן הלכה וגברה ככל שהתקדם הזמן.

בימי הנציב קומנוס (48-52 לספירה) מציין בן מתתיהו כי "נתמלאה יהודה כולה ליסטים"‏[7]. הנציבים המאוחרים (פליקס, פסטוס, אלבינוס ופלורוס) פעלו באופן נחרץ כנגד הפעילות הקנאית, אבל כל פעולה קנאית ופעולת נגד רומאית רק ליבו את השנאה, הוסיפו לנזק הכלכלי לתושבים, והחריפו את העימות.

הקנאים במרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם עם פרוץ המרד לא מצטייר מחנה קנאי אחיד בעל הנהגה ופיקוד מרכזיים. מגמות והלכי רוח קנאיים שררו אצל כל הקבוצות הקנאיות שפעלו במרד, אך הקבוצות אינן קשורות מעשית זו בזו.

כובשי מצדה אינם קשורים לאנשי אלעזר בן חנניה שאינם קשורים לאנשי מנחם בן יהודה הגלילי, לסיקריים, ולאנשי אלעזר בן שמעון מפקד המרד. שתי הקבוצות הקנאיות המאוחרות יותר, קבוצת יוחנן מגוש חלב וקבוצת שמעון בר גיורא, גם הן אינן קשורות זו לזו אלא באידאולוגיה הקנאית בלבד.

הקנאים מופיעים לראשונה כקבוצה מגובשת, אידאולוגית, קיצונית ומרדנית בשנת 66 לספירה, שנת פרוץ המרד ברומאים. יוסף בן מתתיהו מציין כי כעבור שנה מאז פרוץ המרד, כאשר מדכאים הרומאים את ההתנגדות היהודית הרופפת בגליל ומדרימים לכיוון שפלת החוף וירושלים, מתחילה התנועה הקנאית להתארגן מתוך מיזוג בין כמה קבוצות כפריות שבסמוך לירושלים, אשר עקרו לעיר ובקשו לנהל מתוכה את המלחמה ברומאים. בנו של יהודה הגלילי פרץ לירושלים, המית את חנניה הכהן הגדול, והיה לשליט עריץ וצמא דם. לבד מאמונתו בכוחו הפיזי ובצדקת דרכו עטה על עצמו מנחם בגדי מלכות, ואולי גם בשל נטיותיו המשיחיות, וכך עלה למקדש להתפלל לאלוהיו. מנחם הקיף עצמו בקבוצה של קנאים , הן כדי להגן על חייו והן כדי לבטא את סימני שלטונו.

קבוצת הקנאים נראתה מסוכנת מאוד בעיני חנן בן חנן הכהן הגדול, מאחר שמעורבותה ביוזמת המרידה עלולה הייתה להמיט שואה על ירושלים ותושביה. על כן גמלה בלבו החלטה להניאם ממחשבת המרד, אך לשווא. יוסף בן מתתיהו מעיד בחיבורו מלחמת היהודים כדלקמן:

Cquote2.svg

וגם אנשי המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי הזדון, באומרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמכרו להוסיף עוד עליהן

Cquote3.svg
– מלחמת היהודים ד' ג' ט'

.

מעשי הקנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו מגולל בציוריות רבה את אכזריות הקנאים בירושלים ואף מחוצה לה. הוא מכתיר אותם בתואר הנקלה של "שודדים" ("ליסטאי") ובכלל עלילותיהם: השליכו לבור הכלא את אנטיפס ממשפחת המלוכה היהודית, ועימו חבריו הפרנסים. לאחר מכן הטילו על איש חרב מיומן שכינויו "בן האילה", על שום יעילותו ומהירותו, לרצוח את כל האסירים ולציבור סיפרו כי הללו היו בוגדים ששיתפו פעולה עם הרומאים. צעדם הבא היה לבטל את הנוהל המסורתי של בחירת הכהנים הגדולים "והקימו להם כהנים בני בלי שם וחשכים, למצוא בהם עוזרים למעשי תועבותיהם" ‏[8]. הקנאים הפכו את המקדש למבצר עריצים וזרעו פחד ואימה ברחובות ירושלים.

בהמשך חפצו לבחור כהנים גדולים לא על פי נוהל הירושה אלא על פי גורל כדי לתפוש בשם השינוי בהליך הטכני את השלטון על המקדש ועל העיר. אחד הכהנים שעלה בגורל היה כפרי חסר כל מעלות ותכונות של הנהגה. הלה נגרר לירושלים, הולבש בבגדי הקודש והיה לצחוק ולקלס. "למעשה תעתועים ולצחוק ילדים הייתה הנבלה הזאת בעיניהם" ‏[9], כותב על כך יוסף בן מתתיהו.

חנן בן חנן, הכהן הגדול, ביקש לקומם את העם בירושלים כנגד הקנאים. הראשונים עלו אמנם במספרם על האחרונים, אך נפלו מהם בכלי נשקם. בין שני הצדדים התלקחה מלחמה של ממש ורבו הפצועים וההרוגים, ולבסוף דחק העם את הקנאים לכיוון חצרות המקדש. הקנאים נמלטו אל החצר הפנימית של בית המקדש ונסגרו מאחורי השערים. מהלך זה הביא לכך שחנן הורה להפסיק את המירדף בשל החשש לנהל את המלחמה בתוככי המקדש.

הקנאים מזעיקים את האדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר זה חושף יוסף בן מתתיהו את מנהיגי הקנאים: אלעזר בן שמעון וזכריה בן אמפיקלוס, שניהם ממשפחת הכהנים, וייתכן שהשני הוא זכריה בן אבקולס, הנזכר בספרות חז"ל כמי שהפסיק את המנהג להקריב קורבן לשלום הקיסר במקדש כאות וסימן להתפרצות המרידה. הקנאים החליטו להזעיק לעזרתם את האדומים. לאדומים נשלחו שני שליחים שהצליחו לשכנעם לסייע לקנאים.

כעשרים אלף אדומים התייצבו חגורי חרב וכידון וחדרו לעיר לאחר שהקנאים הצליחו לפתוח עבורם את השערים. בכוחות משותפים איפוא ערכו הקנאים והאדומים טבח נורא בעיר ומספר הנשחטים הגיע ל-8,500 כדברי יוסף בן מתתיהו, ובהם הכהן הגדול חנן, נשואי העדה ומנהיגיה ואנשים אמידים לרוב. נערכו גם מעשי שוד וביזה והתעללויות בבני אדם. הקנאים הקימו בתי-דין עממיים, וכך גזרו על רבים וטובים עונשים כבדים מנשוא, ובכללם עונש מוות.

בחלוף זמן קצר הבינה קבוצה קטנה מן הקנאים, כי המהלך האחרון שעשו – הזעקת האדומים – היה טראגי ומיותר לחלוטין, והיה מי שביקש אותם לעזוב את העיר. לבסוף השתכנעו האדומים ושבו לבתיהם. תושבי ירושלים קיוו כי בכך ישרור שקט בעיר, אלא שתקוותם נגוזה.

הרומאים שצרו על העיר נהנו ממלחמות האחים. בתוך ימי התופת הללו נתגלעה תופעה חדשה – עריקת תושבים מן העיר וכניעתם לרומאים. הללו ברחו בעיקר מהקבוצות הקיצוניות, אשר ניהלו מלחמת הכל-בכל בעיר ירושלים, ובכללן - הקנאים.

היציאה מן העיר הייתה קשה ומסוכנת, מכיוון שהקנאים הציבו שומרים בפתחי העיר, וכל מי שנחשד בכוונה להימלט ממנה נשפט במקום והוצא להורג. מאידך, כל מי שידו הייתה משגת סכומי כסף שיחד את הקנאים ויצא מן העיר ללא פגע. תמונת מצב זו משתקפת גם בספרות התלמודית, במסכת האמוראית "אבות דרבי נתן", אלא ששם היא מיוחסת לקבוצת הסיקאריים. במסכת זו מתוארת פרשת יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, כשהוא מעמיד פני מת.

אלה שהוצאו להורג, נחשבו לבוגדים ונאסרה קבורתם.

בשנה השלישית והרביעית למרד התנהלו בירושלים מלחמות-אחים בין הקבוצות הקיצוניות, אשר כוחן להערכת יוסף בן מתתיהו היה כך: עשרת אלפים חיילים תחת פיקודו של שמעון בר גיורא, מי שחלש על העיר העליונה, ונחשב בכלל למושל העיר; ששת אלפים איש תחת הנהגתו של יוחנן אשר השתלט על הר הבית; חמשת אלפים אדומים ואלפיים וחמש מאות קנאים, שבראשם עמדו אלעזר בן שמעון ושמעון בן ארי.

עמדת חז"ל כלפי הקנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות חז"ל – המשנה, התוספתא, התלמודים והמדרשים – כמעט ואינה עוסקת באירועים שנקשרו במרד ברומאים של שנות 73-66 לספירה, למעט התייחסויות מסוימות למצבה של ירושלים ערב המרד ולאחריו.

עמדת חז"ל מסתברת כהתרסה וביקורת שלילית כלפי כל מרד ברומאים, וזאת מטעמים פרגמטיים. גישת חברי הסנהדרין נבעה מהכרת יחסי הכוחות בין שני הצדדים, מכישלון המרידה, מתוצאותיה הנוראיות ובעיקר מהעדר היגיון פריצתה. הקנאים נתפסים אצל ספרות חז"ל כרצחנים, כביריונים ומחוסרי היגיון, כגון פעולת שריפת אוצרות המזון בירושלים בעיצומו של המצור הרומי הכבד, או בדיקת שומרי השער בירושלים בעזרת דקירות פיגיון, האם המתים המוצאים אל מחוץ לירושלים אכן מתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ישראל בן שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, הוצאת יד יצחק בן צבי ואוניברסיטת בן-גוריון, ירושלים 1993
  2. ^ משנה, סנהדרין, ט', ו'
  3. ^ משנה, סנהדרין, ו', ד'
  4. ^ ההלכה המאוחרת יותר התירה להרוג עבריינים רק לאחר פסיקת בית דין גדול. ככלל, ההלכה המאוחרת נטתה לראות במעשי קנאות קדומים, כשל פנחס, אליהו, מתתיהו ושמעון בן שטח, הוראות שעה בלבד ולא הנהגת חיים.
  5. ^ גדליהו אלון, מחקרים בתולדות עם ישראל, כרך א', "לחקר ההלכה של פילון", עמ' 83-114
  6. ^ פרק כ, פסוק ה
  7. ^ יוספוס, קדמוניות היהודים, כרך כ', 124
  8. ^ מלחמת היהודים ד' ג' ו'
  9. ^ מלחמת היהודים ד' ג' ח'