קרב אל-עלמיין השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרב אל-עלמיין
מערכה: המערכה בצפון אפריקה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Montgomery watches his tanks move up.jpg
פילדמרשל ברנרד מונטגומרי משקיף על כוחותיו, נובמבר 1942
תאריך התחלה: 23 באוקטובר 1942
תאריך סיום: 3 בנובמבר 1942
משך הסכסוך: 12 ימים
קרב לפני: מבצע קרוון
קרב אחרי: קרב אל-עגילה
מקום: אל-עלמיין, מצרים
תוצאה: ניצחון בריטי מכריע
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
220,000 חיילים
1,030 טנקים
900 תותחים
530 מטוסים 
108,000 חיילים
550 טנקים (250 מתוכם גרמניים)
550 תותחים
350-480 מטוסים 
אבידות
13,560 הרוגים פצועים ונעדרים
500 טנקים פגועים (150 הושמדו) 
7,800-20,000 הרוגים ופצועים
30,000 שבויים ונעדרים 

קרב אל-עלמיין השלישי היה קרב מכריע שהתנהל בין 23 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1942 במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. הקרב היה השלישי בסדרה של עימותים צבאיים, שהתנהלו באזור אל-עלמיין שבמצרים, החל מיולי 1942. קדמו לו קרב אל-עלמיין הראשון וקרב עלם-חלפה. במהלך הקרב, שארך 12 יום, הביסה הארמייה השמינית של חבר העמים הבריטי בפיקודו של ברנרד מונטגומרי את ארמיית הפאנצר אפריקה, שכללה כוחות גרמניים ואיטלקיים בפיקודו של ארווין רומל, ואילצה את כוחות הציר להתחיל בנסיגה ארוכה מערבה לאורך חופי צפון אפריקה, שהסתיימה בכניעת הכוחות הגרמניים והאיטלקיים בתוניסיה בראשית מאי 1943. ניצחון בעלות הברית בקרב הסיר סופית את האיום הגרמני מעל מצרים ותעלת סואץ, ושם קץ לתוכנית הגרמנית הגרנדיוזית להשתלט על המזרח התיכון כולו, ולבצע תנועת מלקחיים גדולה שבה יחברו כוחותיו של רומל מדרום עם הגייסות הגרמניים בקווקז מצפון.

תבוסת כוחות הציר בקרב אל-עלמיין, יחד עם תבוסת הצבא הגרמני בקרב סטלינגרד שהתנהל במקביל, סימנו את ראשית המפנה לטובת צבאות בעלות הברית במלחמה נגד גרמניה הנאצית וגרורותיה, אם כי, בהשוואה לניצחון הסובייטי בקרב סטלינגרד, לניצחון הבריטי באל עלמיין הייתה חשיבות משנית. הניצחון המכריע בקרב אל עלמיין, ביחד עם נחיתת כוחות בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית במבצע לפיד זמן קצר לאחר מכן, מסמנים את נקודת המפנה במערכה הצבאית בצפון אפריקה ובמערכה בזירת הים התיכון.

ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אמר על חשיבות הקרב: "זה אינו הסוף (של המלחמה), אין זה אפילו תחילת הסוף, אבל אולי זהו סוף ההתחלה".‏[1] צ'רצ'יל כתב בזיכרונותיו, במידה רבה של חוסר דיוק: "לפני אל-עלמיין לא ידענו (הצבא הבריטי) ניצחון, אחרי אל-עלמיין לא ידענו עוד תבוסה".‏[2]

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית יולי 1942 הגיעה ארמיית פאנצר אפריקה (שהורכבה מקורפוס אפריקה הגרמני בסיוע יחידות חי"ר ויחידות ממונעות איטלקיות) תחת פיקודו של ארווין רומל, לעומק שטח מצרים ואיימה לכבוש את מצרים ולהשתלט על תעלת סואץ (שהיוותה ציר אספקה חיוני עבור מאמץ המלחמה של בריטניה). הכוחות הבריטיים הצליחו לבלום את המשך התקדמותו של רומל בקו אל-עלמיין, שהיה קו הגנה בריטי מבוצר שחסם את המעבר הצר בין חוף הים התיכון לבין שקע קטארה הבלתי-עביר לתנועת רכב, כ-60 ק"מ ממערב לאלכסנדריה. במהלך חודש יולי נערכו מספר קרבות מבולבלים (שנודעו מאוחר יותר בשם קרב אל-עלמיין הראשון) בין הצדדים, כשכל צד מנסה לפרוץ ללא הצלחה את חזית יריבו ולהשיג הכרעה צבאית. לאחר שורה ארוכה של התקפות והתקפות נגד, שבמהלכן ספגו שני הצדדים אבדות כבדות, שככה הלחימה.

שני הצדדים היו תשושים ונזקקו לזמן לצורך התארגנות מחדש. סדרת המפלות שספגו הכוחות הבריטיים בצפון אפריקה במערכה נגד כוחותיו של רומל גרמו לצ'רצ'יל לבצע סדרת חילופי גברי בפיקוד הבריטי בזירת המזרח התיכון. קלוד אוקינלק, מפקד "פיקוד המזרח התיכון", שנטל את הפיקוד גם על הארמייה ה-8, מונה למפקד הכוחות הבריטיים באיראן ובעיראק, ובמקומו מונה הרולד אלכסנדר למפקד הכוחות הבריטיים במצרים, ארץ ישראל וסוריה, ואילו גנרל ברנרד מונטגומרי מונה למפקד הארמייה ה-8, ונכנס לתפקידו ב-13 באוגוסט. מיד עם כניסתו לתפקיד החל מונטגומרי בהכנות להדיפת המתקפה הצפויה של רומל על קו אל-עלמיין. הוא העריך נכונה את כוונותיו של רומל, והציב את כוחותיו העיקריים סביב רכס עלאם חלפה, כ-20 ק"מ ממזרח לקו אל-עלמיין, במטרה לבלום שם את כוחות הציר.

רומל ידע שבעלות הברית מזרימים תגבורות חזקות לארמייה השמינית, ולכן החליט לתקוף לפני שהבריטים ישיגו עדיפות מכרעת על כוחותיו. ב-30 באוגוסט החלה מתקפת הציר, שנועדה לאגף את קו אל-עלמיין מדרום ולנתק את כוחות הארמייה השמינית מעורפם. הכוחות הבריטיים, שהיו ערוכים ומוכנים היטב לקראתה, ניהלו קרב מגננה מתוכנן היטב, ולא התקשו לבלום את התקדמות קורפוס אפריקה. ב-6 בספטמבר השלימו כוחותיו של רומל את נסיגתם לעמדות המוצא שלהם לאחר שספגו אבדות ניכרות, והיוזמה עברה לידי הבריטים. מונטגומרי החל בהכנות למתקפה גדולה של כוחותיו על כוחות הציר בקו אל-עלמיין, במטרה להשמיד את כוחותיו של רומל ובסופו של דבר להשתלט על חופי צפון אפריקה. מונטגומרי ואלכסנדר הצליחו לשכנע את צ'רצ'יל קצר הרוח לדחות את המתקפה המתוכננת לסוף אוקטובר, כדי שניתן יהיה לקלוט כראוי את התגבורות שהגיעו למצרים, ולהשלים את ההכנות למתקפה. מתקפת הארמייה ה-8 הייתה קשורה קשר הדוק בתכנונה ובעיתויה לפלישה המתוכננת של בעלות הברית לצפון אפריקה הצרפתית (מבצע לפיד), שנועדה להיערך בראשית נובמבר 1942.

תוכנית המערכה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המערכה של הארמייה השמינית, שגובשה סופית ב-6 באוקטובר (17 יום לפני פתיחת המתקפה הבריטית), שמה דגש על השמדת כוחות השריון של רומל, אך לא באמצעות קרבות תנועה, בהן הצטיינו דיוויזיות הפאנצר הגרמניות. מונטגומרי הסתמך על הרגלו האינסטינקטיבי של רומל להגיב באופן מיידי על כל התקפה בריטית, כדי לאלץ את האחרון לשחוק בהדרגה את כוחותיו, בשורת התקפות על מערכי הגנה בריטיים מוכנים, בדומה למה שאירע בקרב עלאם חלפה. רק לאחר שכוחות הציר ישחקו עד דק, התכוון מונטגומרי להנחית עליהם את מהלומת החסד, לשבור את התנגדותם ולהשמיד את שרידיהם.

המאמץ הבריטי העיקרי נועד להתרכז באגף הצפוני של קו אל עלמיין. 4 מדיוויזיות הרגלים של הקורפוס ה-30, בסיוע 2 בריגדות שריון, נועדו לפרוץ את מערכי ההגנה של הציר באזור זה, לתפוס קו דיווח, שקיבל את שם הקוד קו אוקסילק, ולאפשר לכוחות ההנדסה של הקורפוס ה-10 לפלס צירים בשדות המוקשים. הקורפוס המשוריין ה-10 (הדיוויזיות המשוריינות ה-1 וה-10) נועד לנוע בעקבות כוחות החי"ר, לעבור דרך הפרצות בשדות המוקשים, לתפוס קו עמדות שקיבל את שם הקוד קו פירסון, ולהיערך לשבור כל התקפת נגד גרמנית על כוחות הקורפוס ה-30. במקביל נועד הקורפוס ה-13 לבצע מתקפת הסחה על עמדות הציר באגף הדרומי של קו אל עלמיין, ולכבוש את קרת אל חמימאת, במטרה לאיים על כוחות הציר באיגוף מדרום, ולרתק חלק מכוחות השריון הגרמניים והאיטלקיים, כדי להרחיק אותם מזירת הלחימה העיקרית בצפון.

מונטגומרי התכוון להסתמך על יחידות הרגלים שלו (שנהנו מעדיפות על יריביהם, בעיקר בלחימה פנים אל פנים ובלוחמת לילה) כדי להנחית שורת התקפות לילה על עמדות הציר, בסיוע כוחות הארטילריה והאוויר של הארמייה השמינית. הוא תיכנן לשנות את כיוון המתקפה, ולהנחית אותה כל פעם על נקודה אחרת בחזית האויב, כדי לשמור על היוזמה, ולאלץ את רומל "לרקוד לצלילי חלילו". במקום לשחוק את כוחותיו המשוריינים בהתקפות נגד מערכי הגנה מוכנים של הציר, הוא תיכנן לאלץ את רומל לתקוף את העמדות, שיכבשו על ידי יחידות הרגלים של הארמייה השמינית, וכך להשמיד בהדרגה את כוחותיו הניידים. מונטגומרי העריך מראש, שהקרב יימשך 12 ימים, ויתנהל בשלושה שלבים: "החדירה, הכתישה, והשבירה הסופית של האויב".

מבצע ברטראם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: ג'ספר מסקליין
הרכבת טנק דמה

בחודשים שקדמו לקרב השתמשו כוחותיו של מונטגומרי במספר תחבולות על מנת להונות את פיקוד הציר, הן לגבי מיקומה המדויק של המתקפה הבריטית והן באשר למועד המתקפה. לתוכנית ההונאה ניתן שם הקוד "מבצע ברטראם". המבצע כלל בניית קו צינורות מים בשלבים, שנועדה לשכנע את הפיקוד הגרמני לחשוב, כי המתקפה תחל רק לאחר השלמתו, וכי המאמץ העיקרי של בעלות הברית יהיה בדרום. בנוסף לכך, מודלים של טנקים שהורכבו מעץ הונחו על גבי ג'יפים שנעו דרומה - ובפעולת הטעיה מבריקה נוספת, מודלים של משאיות אספקה הונחו על גבי הטנקים שנועדו לבצע את המתקפה בפועל ונעו צפונה.

תוכנית כוחות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות כוחות הצדדים היריבים ערב פתיחת הקרב (לחצו להגדלה)

לאחר כישלונו בקרב עלאם-חלפה, נאלץ רומל לעבור למיגננה. כוחות הציר שבפיקודו סבלו ממחסור חמור בציוד ובאספקה, במיוחד באספקת דלק. תגבורות ואספקה לארמיית הפאנצר אפריקה נשלחו במשורה, וחלק גדול מהאספקה שנשלחה לרומל מאיטליה דרך הים התיכון, הוטבעה על ידי כוחות אוויר וים בריטיים, שפעלו מבסיסם באי מלטה. בסיס האספקה הקרוב ביותר של רומל היה בנמל טוברוק שבלוב, מרחק מאות ק"מ מכוחותיו באל עלמיין, עובדה שהגבירה במידה רבה את בעיותיו הלוגיסטיות.

במקביל, נוכחות כוחות הציר באל עלמיין, והאיום שהם יצרו על השליטה הבריטית במצרים ובתעלת סואץ, גרמו לפיקוד בעלות הברית להזרים תגבורות חזקות בכוח אדם ובציוד לכוחות הארמייה השמינית של חבר העמים הבריטי במצרים, והעדיפות המספרית של בעלות הברית על כוחות הציר, שהחזיקו בקו אל עלמיין, הלכה וגדלה.

תקוותו היחידה של רומל הייתה, שכוחות הציר בדרום רוסיה, יצליחו להביס את הצבא האדום, לחצות את רכס הרי הקווקז, וליצור איום על כוחות בעלות הברית באיראן ובמזרח התיכון, שיאלץ את הפיקוד הבריטי להעביר חלק גדול מכוחותיו ממצרים צפונה. אולם בטווח הזמן המיידי נאלץ רומל להורות לכוחותיו להתחפר בקו אל עלמיין. הוא ידע, שלבריטים לא תהיה ברירה, אלא לתקוף חזיתית את עמדות צבאו בקו אל עלמיין, משום שאגפו הדרומי נשען על שקע קאטרה, שנחשב בלתי עביר לתנועת שריון, ולכן השקיע זמן ומשאבים רבים בשיפור מערכי ההגנה שלו ובביצורם.

העיכובים בפתיחת המתקפה הבריטית העניקו לרומל זמן רב להעמיק ולעבות את מערך ההגנה שלו, שהיה מושתת על מוקשים, תיל דוקרני, תותחים נ"ט ומקלעים - כשכל אלה ערוכים בעומק רב. עד לשבוע השלישי של אוקטובר 1942 הספיקו כוחות הציר לזרוע כחצי מיליון מוקשים, רובם המכריע מוקשי נ"ט, בשדות המוקשים, שכונו על ידי הבריטים בשם "גני השטן". המוקשים נזרעו בשתי חגורות עיקריות, שרוחבן היה כמה מאות מטרים. 5-6 ק"מ הפרידו בין שתי חגורות המוקשים, ועל פני שטח זה הצטלבו רצועות מוקשים נוספות, שקישרו בין שתי החגורות העיקריות, לא איפשרו התפרסות של כוחות תוקפים, ויצרו לשדות המוקשים מבנה של מבוך, שהיה לכאורה נטול כל שיטה או סדר. בתוך שדות המוקשים היו פזורים "מוצבי חוץ" רבים, בהם מוקמו מקלעים, תותחי נ"ט ומרגמות. מוצבי החוץ נועדו לכסות באש את שדות המוקשים, להשהות כל כוח תוקף ולגרום לו אבידות, בעוד הוא נאבק לפלס דרכו בשדות המוקשים.

כשני ק"מ ממערב לרצועת המוקשים השנייה מיקם רומל את מערך ההגנה הראשי שלו, שהוחזק על ידי הכוח העיקרי של דיוויזיות הרגלים האיטלקיות, בסיוע יחידות חי"ר גרמניות (מהדיוויזיה ה-164 ובריגדת הצנחנים של ראמקה). בנוסף לכך, הוא החל בהקמת רצועת הגנה שלישית, שכללה עמדות מחופרות עבור טנקים ועבור תותחי נ"ט, לאורך נתיב רחמן - דרך רוחב, שמוצאה ממזרח לסידי עבד אל רחמן, שעל כביש החוף, אשר עברה במרחק כ-13 ק"מ מהעמדות הקדמיות של הארמייה השמינית, ובמקביל להן.

כוחותיו הניידים של רומל הוחזקו בעתודה, במטרה לתקוף ולהשמיד כל כוח בריטי, שיצליח להבקיע דרך שני שתי רצועות ההגנה הראשונות. דיוויזיית הפאנצר ה-15 ודיוויזיית השריון "ליטוריו" הוצבו באזור תל אל אקאקיר, ממערב לנתיב רחמן. הדיוויזיה הקלה ה-90 והדיוויזיה הממונעת "טריאסטה" הוצבו באזור כביש החוף, מאחרי חלקו הצפוני של מערך ההגנה של הציר, ואילו דיוויזיית הפאנצר ה-21 ודיוויזיית השריון אריאטה הוצבו ממערב למערך ההגנה של הציר בחלקו הדרומי של קו אל עלמיין, כדי למנוע אפשרות של איגוף כוחותיו של רומל מדרום.

רומל, שהיה חולה במשך תקופה ארוכה, הוחזר לגרמניה זמן קצר לפני פתיחת המתקפה הבריטית, על מנת להחלים. וגנרל גאורג שטומה, מונה כממלא מקומו הזמני בפיקוד על ארמיית הפאנצר אפריקה עד לחזרתו.

יחסי הכוחות הצבאיים ערב הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחינת יחסי הכוחות הצבאיים ערב פרוץ קרב אל עלמיין, מלמדת שהארמייה השמינית נהנתה מעדיפות משמעותית כמעט בכל התחומים על כוחות הציר בפיקודו של רומל. הארמייה השמינית כללה 7 דיווזיות רגלים, 3 דיוויזיות משוריינות ומספר בריגדות עצמאיות בסדר כוחות של דיוויזיה נוספת, מול 13 דיוויזיות של הציר (4 דיוויזיות שריון, שתי דיוויזיות ממונעות, 5 דיוויזיות רגלים, דיוויזית צנחנים ודיוויזית נ"מ של הלופטוואפה) ובריגדת צנחנים גרמנית. אולם הדיוויזיות של חבר העמים הבריטי, ובמיוחד הדיווזיות המשוריינות, היו גדולות בהרבה ומצוידות טוב יותר מאשר היחידות הגרמניות והאיטלקיות שניצבו מולן, ובנוסף לכך, היחידות האיטלקיות, שהיוו למעלה ממחצית כוחה של ארמיית הפאנצר אפריקה, (להוציא מספר יחידות עילית) לא היו מאומנות ומצוידות כראוי, כלי הנשק שעמדו לרשותן היו מדגמים מיושנים, והן לא היו מסוגלות להתמודד כשווים מול שווים מול יחידות הארמייה השמינית, כפי שהוכח במהלך קרב אל עלמיין הראשון.

הארמייה השמינית כללה 195-220 אלף חיילים, 1029 טנקים (בתוספת כ-200 טנקים בעתודה), 435 מכוניות משוריינות, 730-750 מטוסים (530 מתוכם מבצעיים), 892-908 קני ארטילריה (רובם המכריע תותחי שדה 25 ליטראות) ו-1451 תותחי נ"ט (מתוכם כ-850 תותחי נ"ט 6 ליטראות, שהיו עדיפים על תותחי הנ"ט התקניים של צבאות הציר, תותחי 50 מ"מ גרמניים, ו-47 מ"מ איטלקיים).

כוחותיו של רומל כללו 108-116 אלף חיילים (כ-50 אלף מתוכם גרמניים), 547 טנקים (249 טנקים גרמניים), 192 מכוניות משוריינות, 552 קני ארטילריה (כולל 109 תותחים בינוניים ו-26 תותחים כבדים), 350-480 מטוסים מבצעיים ו-1063 תותחי נ"ט.

הארמייה השמינית נהנתה מעדיפות מכרעת בשריון על כוחותיו של רומל. לרומל היו רק 249 טנקים גרמניים של קורפוס אפריקה מול למעלה מ-1000 טנקים בריטיים. 298 הטנקים האיטלקיים, היו נחותים בהשוואה לכל סוגי הטנקים, שעמדו לרשות הארמייה השמינית. בנוסף לכך, רק 118 מהטנקים הגרמניים (מהדגמים המשופרים של פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4) היו שווי ערך ל-252 הטנקים מדגם M4 שרמן של הארמייה השמינית. מצד שני, שדות המוקשים העמוקים, שהכין רומל, ביחד עם תותחי הנ"ט שלו (במיוחד 86 תותחי נ"ט 88 מ"מ, שיכלו להשמיד את כל סוגי הטנקים של בעלות הברית מטווח ארוך), קיזזו במידה רבה את היתרון הבריטי בשריון.

סדר הכוחות של הצדדים היריבים (23 בנובמבר 1942)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר הכוחות של הארמייה השמינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקורפוס המשוריין ה-10 (הרברט לאמסדן) - הדיוויזיה המשוריינת ה-1, הדיוויזיה המשוריינת ה-10, הדיוויזיה המשוריינת ה-8 (כללה סגל מפקדה ומספר יחידות בלתי מבצעיות בלבד).
  • הקורפוס ה-13 (בריאן הורוקס) - הדיוויזיה המשוריינת ה-7, דיוויזית הרגלים ה-44, דיוויזית הרגלים ה-50, בריגדת החי"ר היוונית ה-1, הבריגדות המוגברות ה-1 וה-2 של צבא צרפת החופשית, השדרה הניידת ה-1 של צבא צרפת החופשית.
  • הקורפוס ה-30 (אוליבר ליז) - דיוויזית הרגלים ה-51, הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2, הדיוויזיה האוסטרלית ה-9, הדיוויזיה הדרום-אפריקנית ה-1, הדיוויזיה ההודית ה-4, הבריגדה המשוריינת ה-9, הבריגדה המשוריינת המוגברת ה-23.

סדר הכוחות של ארמיית הפאנצר אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גייסות הארמייה - צוות קרב "קיל", דיוויזית הנ"מ ה-19, יחידות הסיור ה-3 ה-33 וה-580
  • קורפוס אפריקה הגרמני (ריטר פון תומא) - דיוויזית הפאנצר ה-15, דיוויזית הפאנצר ה-21, הדיוויזיה הקלה ה-90, דיוויזית הרגלים ה-164, בריגדת הצנחנים "ראמקה"
  • הקורפוס ה-10 (אדוארדו נבה) - דיוויזית הרגלים ה-27 ("בראשיה"), דיוויזית הרגלים ה-17 ("פאביה"), דיוויזית הצנחנים ה-185 ("פולגורה"), רגימנט הבראסליירי ה-9.
  • הקורפוס ה-21 (איניאה נאבאריני) - דיוויזית הרגלים ה-102 ("טרנטו"), דיוויזית הרגלים ה-25 ("בולוניה"), רגימנט הבראסליירי ה- 7
  • הקורפוס הממוכן ה-20 (ג'וספה דה סטאפניס) - דיוויזית השריון ה-132 ("אריאטה"), דיוויזית השריון ה-133 ("ליטוריו"), הדיוויזיה הממונעת ה-101 ("טריאסטה")

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב אל-עלמיין - תוכנית המתקפה הבריטית

ניתן לחלק את קרב אל עלמיין לשלושה שלבים עיקריים:

  • שלב החדירה (23-24 באוקטובר) - במסגרתו ניסו כוחות הארמייה השמינית לפרוץ את מערכי ההגנה של הציר.
  • שלב השחיקה (25 באוקטובר-1 בנובמבר) - שלב שהתאפיין בחילופי מהלומות (התקפות והתקפות נגד) ללא הכרעה בין הצדדים היריבים, במסגרתו נשחקו בהדרגה כוחותיו הניידים של רומל.
  • שלב המתקפה הסופית/השבירה (2-4 בנובמבר) - השלב האחרון של הקרב, במסגרתו הנחיתו כוחות הארמייה השמינית את "מהלומת החסד" על כוחות הציר, השלימו את הבקעת מערך ההגנה של רומל, ואילצו את שרידי כוחותיו לסגת במהירות מקו אל עלמיין, כדי להינצל מהשמדה.

המתקפה הבריטית הראשונית (23-24 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע "רגל קלה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע "רגל קלה" (באנגלית: Operation Lightfoot) החל בליל 23 באוקטובר בשעה 21:40. 882 קני ארטילריה בריטיים, רובם הגדול תותחי שדה, פתחו בהפגזה כבדה על סוללות הארטילריה של הציר, שארכה 20 דקות, והצליחו לשתק זמנית את רובן. להרעשה הארטילרית נלוו גם תקיפות מהאוויר, שבוצעו על ידי עשרות מפציצים מדגם ויקרס ולינגטון והנדלי פייג' הליפקס. בשעה 22:00 עברה הארטילריה הבריטית להפגיז את קווי ההגנה ואת שדות המוקשים של האויב. חלק מהתותחים נועדו ליצור "מסך אש נע" לפני כוחות החי"ר של הקורפוס ה-30 - סדרה של ריכוזי פגזים, שהונחתו על נקודות ידועות או חשודות של התנגדות אויב, וניתרו כל מספר דקות 100 מ' קדימה - כדי להקל על התקדמותם ולדכא את האש הנגדית של האויב. ההפגזה הבריטית נמשכה ללא הפוגה במשך חמש שעות וחצי, וכל תותח ירה במהלכה כ-600 פגז. בסך הכול הומטרו על עמדות הציר כ-125 טונות של פגזים.

בחירת השם "רגל קלה" למבצע לא הייתה מקרית, שכן כוחות החי"ר הם שהובילו את מתקפת הארמייה השמינית. ההנחה הייתה שרוב המוקשים, שהונחו על ידי הגרמנים, היו מוקשי נ"ט, שלא יופעלו על ידי הרגלים המתקדמים. בשעה 22:00 החלו 4 דיוויזיות רגלים של הקורפוס ה-30 להתקדם בקצב מדוד בסיוע ההרעשה הארטילרית. הם לא התקשו לכבוש את יעדם הראשוני, אשר נמצא מעבר לרצועת המוקשים הראשונה של האויב. אך ככל שהמשיכו להתקדם לעומק מערכי ההגנה של הציר, הם נתקלו בהתנגדות גוברת והולכת, וספגו אבדות כבדות, בעיקר ממוקשים ומאש מרגמות. למרות זאת, הצליחו יחידות הקורפוס ה-30 להשתלט על כ-80 אחוז מהיעדים שהוקצו להם. הם ספגו כ-2500 אבדות, אך תפסו כ-1400 שבויים מכוחות הציר.

משימת יחידות ההנדסה של הקורפוס ה-10, שנעו בעקבות כוחות החי"ר, הייתה לפלס חמישה צירים בשדות המוקשים של רומל, במטרה לאפשר לכוחות השריון לחצות אותם ולהגיע לשטח הפתוח ממערב להם, עד עלות השחר. אולם העומק הרב של שדות המוקשים, לא איפשר להם להשלים את משימתם תוך לילה אחד. בחלק מצירי ההתקדמות לא הצליחו יחידות הרגלים לטהר את כל כיסי ההתנגדות של האויב, ואישם גרמה לעיכובים נוספים בפריצת הצירים בשדות המוקשים. קשיים בסימון המעברים בשדות המוקשים, ביחד עם ענני האבק שהעלו הטנקים המתקדמים, היקשו על הראות וגרמו לחלק מהטנקים וכלי הרכב הקלים, שנעו בעקבותיהם, לסטות מהנתיב ולעלות על מוקשים. טנקים נוספים נפגעו מאש תותחי נ"ט. שתי בריגדות של הדיוויזיה המשוריינת ה-10 הצליחו לחצות את שדות המוקשים ולהגיע למחסה של "רכס מיטרייה" (Miteriya Ridge), אך מערך ההגנה העיקרי של הציר נמצא ממערב לרכס, והנסיונות להתקדם הלאה, כדי להגיע אל "קו פירסון" כמתוכנן, נבלמו על ידי מסך של תותחי נ"ט, שפגעו בטנקים ברגע שעברו את קו הרכס. צפונה משם, לא הצליחו יחידות ההנדסה של הדיוויזיה המשוריינת ה-1 להשלים את פינוי הפרצות שלהם בשדות המוקשים, וכאשר עלה השחר מצאו עצמן היחידות המובילות של הדיוויזיה מסובכות בשדות המוקשים, כ-3 ק"מ ממזרח ליעדן הראשוני, שנודע בכינוי "רכס הכליה" (Kidney Ridge).

המבצעים הבריטיים בליל 23/24 באוקטובר

המבצעים הצבאיים בגזרה הדרומית (24-25 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למתקפה של הקורפוס ה-30 על החלק הצפוני של מערך ההגנה של הציר, ביצעו כוחות מהקורפוס ה-13 של הארמייה השמינית סדרה של פעולות הסחה בחלקו הדרומי של קו אל עלמיין, במטרה לרתק את כוחות הציר, שהחזיקו בגזרה זו, ולא לאפשר לפיקוד האויב להעביר כוחות מהדרום לגזרה הצפונית, שם נערכה המתקפה הבריטית העיקרית. בליל 23/24 באוקטובר ניסו יחידות מהדיוויזיה ה-44 לחצות את שדות המוקשים העמוקים, בגזרה שבין שקע מונאסיב להר חימיימאת (קרת אל חימיימאת) ולתפוס עמדות ממערב להם, אך כשעלה השחר הם מצאו עצמם תקועים עדיין בשטח פתוח בין שתי רצועות המוקשים העיקריות, כשהם חשופים לאש ארטילריה מדויקת של כוחות הציר, שחלשו עליהם מעמדותיהם בהר חימיימאת. במקביל ביצעה שדרה ניידת מכוחות צרפת החופשית, פשיטה על עמדות הציר בקצה הדרומי של קו אל עלמיין, סמוך לשקע קאטארה.

בלילה השני של הקרב (24/25 באוקטובר) הצליחו שני גדודים מהדיוויזיה ה-44 להשלים את חציית שדות המוקשים וליצור ראש גשר ממערב לרצועת המוקשים השנייה, אולם הבריגדה המשוריינת ה-22, שנעה בעקבותיהם, ספגה אבידות כבדות מאש תותחי נ"ט ולא הצליחה להשלים את חציית שדות המוקשים ולחבור לכוחות הרגלים. במשך כל היום שלאחר מכן (25.10) המשיכו הרגלים הבריטיים להחזיק בראש הגשר החשוף שלהם, תחת אש עזה של האויב. הפיקוד הבריטי הורה לבריגדה המשוריינת ה-22 לסגת, כדי למנוע את שחיקתה בטרם עת, אך יחידות הרגלים הורשו לנטוש את ראש הגשר ולחזור לעמדות המוצא שלהם, רק בליל 25/26 באוקטובר, לאחר שספגו אבידות כבדות. באותו לילה ביצעו גם יחידות מהדיוויזיה ה-50 פשיטה על העמדות, שהוחזקו על ידי דיוויזית הצנחנים פולגורה, בשקע מונאסיב.

ב-26 באוקטובר החליט פיקוד הארמייה השמינית להפסיק זמנית את המבצעים הצבאיים בגזרת הקורפוס ה-13. פעולת ההסחה הבריטית השיגה את מטרתה העיקרית, ריתוק שתיים מדיוויזיות השריון של הציר לגזרה הדרומית למשך זמן ארוך ככל האפשר.

הטנקים הבריטים מתקדמים בצירים שנפרצו על ידי כוחות ההנדסה

היום השני לקרב : המשך המתקפה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר של 24 באוקטובר עדיין שרר בלבול רב וערפל קרב במפקדת ארמיית הפאנצר אפריקה ביחס לתמונת המצב ולכוונות האויב. רוב קווי התקשורת נותקו בהפגזה הבריטית, ולכן יצא גאורג שטומה, המפקד הזמני של כוחות הציר, למפקדת הדיוויזיה הקלה ה-90, כדי לעמוד מקרוב על המצב, ללא ליווי. בדרכו הוא נתקל בחיילים מהדיוויזיה האוסטרלית ה-9, שפתחו באש על מכוניתו. הנהג ביצע סיבוב פרסה ושטומה לקה בהתקף לב ונפל מהמכונית. זמן רב חלף עד שלפיקוד הגרמני נודע דבר מותו של שטומה (הוא נחשב כנעדר). כתוצאה מכך נותרו כוחות הציר באל עלמיין ללא מפקד במשך יממה כמעט, בשלב קריטי של הקרב. רק ב-25 באוקטובר קיבל ריטר פון-תומא, מפקד קורפוס אפריקה, את הפיקוד על כוחות הציר.

בצד הבריטי, הורה מונטגומרי למפקדי הקורפוסים ה-30 וה-10 לחדש את המתקפה בלילה הבא, במטרה להשיג את היעדים המקוריים שהוקצו לכוחותיהם. הוא ייחס חשיבות רבה להחלצות כוחותיו המשוריינים משדות המוקשים, לפני שכוחות הציר יספיקו להיערך מחדש ולזרוע שדות מוקשים חדשים, והיה מוכן לספוג אבדות כבדות בטנקים לשם השגת מטרה זו.

יחידות ההנדסה של הדיוויזיה המשוריינת ה-1 המשיכו לפנות מוקשים תחת אש בשעות היום (תוך שימוש חלוצי במגלה מוקשים מבוסס גלאי מתכות), כדי להשלים את פריצת הנתיבים בשדות המוקשים לכוחות השריון, ועד שעה 16:00 הצליחו שלושת הגדודים של הבריגדה המשוריינת ה-2 להחלץ משדות המוקשים, ולהיערך ממזרח לרכס הכליה, לפני העמדות, שנתפסו על ידי הדיוויזיה הסקוטית ה-51 והדיוויזיה האוסטרלית ה-9, באגף הצפוני של הקורפוס ה-30. במקביל ערכו מטוסי חיל האוויר המדברי (שהורכב מטייסות של חילות האוויר של בריטניה, דרום אפריקה, אוסטרליה וארצות הברית) למעלה מ-1000 גיחות נגד יעדים של כוחות הציר במשך כל שעות היום.

בשעות אחר הצהריים ערכו כוחות הציר התקפת נגד משוריינת ראשונה. יחידות מדיוויזית הפאנצר ה-15 ומדיוויזית "ליטוריו" תקפו את הבריגדה המשוריינת ה-2 ואת יחידות הרגלים הסקוטים והאוסטרליים באזור "רכס הכליה". יחידות השריון של הציר העדיפו לתקוף בדרך כלל בשעות אלו, כאשר השמש השוקעת נמצאת בגבם ומסנוורת את יריביהם. הקרב נמשך עד לרדת החשיכה, מבלי שכוחות הציר זכו להישגים משמעותיים. הכוחות הבריטיים הצליחו להדוף את כל התקפותיהם, תוך שהם גורמים להם אבידות ניכרות.

בליל 24/25 באוקטובר החלו הדיוויזיה המשוריינת ה-10 והבריגדה המשוריינת ה-9 (שפעלה תחת פיקוד הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2) במתקפה חדשה, במטרה להיחלץ משדות המוקשים האחרונים של הציר, להגיע לקו דיווח "פירסון" ולהתחבר עם יחידות הדיוויזיה המשוריינת ה-1 באזור "רכס הכליה". המתקפה החלה בשעה 22:00 בסיוע הפגזה כבדה של כ-300 קני ארטילריה. צוותי פלסים נעו לפני כוחות השריון, כדי לפלס להם נתיבים בשדות המוקשים. הבריגדה המשוריינת ה-8 נתקעה בשדות המוקשים, ספגה אבדות כבדות מתקיפת מפציצים גרמניים, ומאש ארטילריה ותותחי נ"ט, ונסוגה בחזרה לרכס מיטרייה עם עלות השחר. אולם שתי הבריגדות המשוריינות האחרות (ה-9 וה-24) הצליחו להגיע לקו "פירסון", להתחבר עם הבריגדה המשוריינת ה-2 מימינם, ולתפוס עמדות בכוננות להדוף את מתקפת הנגד הצפויה של כוחות הציר.

שלב "השחיקה" (25 באוקטובר-1 בנובמבר 1942)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הנגד של פון תומא (25 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר של 25 באוקטובר ניסתה הבריגדה המשוריינת ה-2 לחדש את התקדמותה, במטרה להגיע ל"קו פירסון" באזור "רכס הכליה", אך התקדמותה נבלמה על ידי מסך תותחי נ"ט גרמניים מחופרים, שהיוה חלק מקו ההגנה העיקרי של רומל. בשעות הבוקר המאוחרות החלו כוחות הציר, בפיקוד גנרל פון תומא, במאמץ גדול להדוף את כוחות הארמייה השמינית חזרה לנקודת המוצא שלהם, ולחסל את הבליטה הבריטית, שננעצה בקווי הציר. מתקפת הנגד נפתחה בהפגזה כבדה לאורך כל גזרת הדיוויזיה המשוריינת ה-1. בשעות הצהריים החלו טנקים גרמניים ואיטלקיים משתי דיוויזיות שריון, בסיוע כוחות חי"ר וריכוזי אש ארטילרית, לתקוף את הכוחות הבריטיים. התקפות הנגד נערכו במיומנות הרגילה של הגרמנים, אך הן לא התמקדו בגזרה צרה, אלא נערכו בנקודות שונות ובזמנים שונים לאורך חזית רחבה. כוחות החי"ר והשריון של הארמייה השמינית הדפו את כל ההתקפות, תוך שהם גורמים אבדות כבדות לכוחות הציר. שוב הוכח, שמונטגומרי צדק בכך שהסתמך על ההרגל הגרמני להגיב בהתקפת נגד מיידית על כל איום מצד כוחות בעלות הברית. שחיקת כוחות השריון של הציר החלה ברצינות, ובשני ימי הלחימה הראשונים הם איבדו למעלה מ-100 טנקים (77 גרמניים ו-35 איטלקיים). בשלב זה של הקרב, אבידות הארמייה השמינית בטנקים היו כבדות הרבה יותר (יותר מ-300 טנקים נפגעו בשלושת ימי הלחימה הראשונים), אך לרשות מונטגומרי עמדו הרבה יותר טנקים, ועתודות משוריינות חזקות.

מתקפת הנגד של כוחות הציר ב-25 באוקטובר

למרות כישלון התקפת הנגד של פון תומא, מונטגומרי הבין, שכל ניסיון נוסף של דיווזיות השריון של הקורפוס ה-10 להמשיך בהתקדמות מערבה נדון לכישלון, מכיוון שפיקוד האויב היה מוכן לכך, והזרים את עתודותיו לגזרת רכס הכליה. כדי להמשיך להחזיק ביוזמה, הוא החליט לערוך מתקפה חדשה בחלק הצפוני יותר של קו אל עלמיין. הדיוויזיה האוסטרלית ה-9, שהחזיקה באגף הצפוני, החשוף, של הבליטה הבריטית שננעצה בקווי הציר, נועדה לתקוף צפונה לכיוון חוף הים, במטרה להגיע לכביש החוף, ולאיים ללכוד כוחות גרמניים ואיטלקיים חזקים, שהחזיקו באזור זה. מונטגומרי העריך, שמתקפה באזור רגיש זה, והאיום של פריצה בריטית לאורך כביש החוף, יאלצו את רומל להעביר את עתודותיו לגזרה זו, לשחוק אותם בשורת התקפות נגד חדשות, ולהחליש את כוחות הציר באזור רכס הכליה, שם תיכנן עדיין מונטגומרי להנחית את המהלומה העיקרית שלו.

המתקפה האוסטרלית החדשה נועדה להיערך בשלושה שלבים, כאשר השלב הראשון יבוצע בליל 25/26 באוקטובר. היעד העיקרי של השלב הראשון של המתקפה היה בליטת קרקע, שקיבלה את השם "נקודה 29". היא שימשה כמוצב תצפית ארטילרי גרמני חיוני, והוחזקה על ידי כוחות חזקים מהדיוויזיה ה-164. המתקפה האוסטרלית, שהחלה בחצות הלילה, בסיוע הרעשה ארטילרית כבדה והפצצה אווירית, השיגה את כל יעדיה, ובמהלכה נתפסו 240 שבויים גרמניים. במהלך הימים הבאים התחוללו קרבות קשים סביב "נקודה 29", שהייתה נקודה שולטת חשובה, כאשר כוחות הציר ניסו לחזור ולהשתלט עליה פעם אחר פעם.

פאנצר סימן 3, טנק המערכה המרכזי של קורפוס אפריקה (תמונה זו צולמה בצפון אפריקה, באפריל 1941)

מבוי סתום במערכה (26 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב 25 באוקטובר שב רומל לצפון אפריקה, ומיד תפס פיקוד על כוחותיו באל עלמיין. עם חזרתו הוא קיבל דו"ח מצב חמור לפיו שתי הדיווזיות שספגו את עיקר המהלומה הבריטית ספגו אבדות כבדות - דיוויזיית "טרנטו" האיטלקית איבדה כמחצית מכוח החי"ר שלה והדיוויזיה ה-164 איבדה כוח שווה ערך לשני גדודים. בנוסף לכך, הכוחות הניידים של ארמיית הפאנצר אפריקה סבלו ממחסור חמור בדלק, שהיה אמור להספיק להם לשלושה ימי לחימה בלבד. בדו"ח ששלח רומל לגרמניה מיד לאחר שובו, הוא ציין, שמטרתו בימים הקרובים תהיה לעקור בכל מחיר את כוחות הארמייה השמינית מהבליטה, שכבשו במערך ההגנה שלו, ולהחזיר את המצב לקדמותו. החלטתו של רומל לצאת למתקפת נגד מיידית, במקום ליצור חזית הגנתית חדשה ולהניח לבריטים לשחוק עליה את כוחותיהם, שיחקה לידיו של מונטגומרי.

כיבוש "נקודה 29" על ידי האוסטרלים גירה את רומל לתגובה מיידית. הוא הורה לדיוויזיה ה-164, לקורפוס הממונע האיטלקי ה-20 ולדיוויזית הפאנצר ה-15 (שכוחה הידלדל עקב האבדות שספגה בשני ימי הלחימה הראשונים) לנוע צפונה ולבצע מתקפת נגד, במטרה לקטוע את הבליטה, שנכבשה על ידי האוסטרלים בלילה הקודם, ולכבוש מחדש את "נקודה 29". אולם מתקפת הנגד נכשלה לפני שכוחותיו של רומל הצליחו להתקרב לעמדות האוסטרליות. מטוסי סיור בריטיים איתרו את ריכוזי הכוחות, שהתכנסו לקראת המתקפה, וכאשר הם נעו קדימה, הם נמחצו על ידי ריכוזי אש ארטילרית והפצצה עזה, שהנחיתו עליהם גלי מפציצים של חיל האוויר המדברי. בשל מחסור בדלק לא יכלו כוחותיו הניידים של רומל להתקדם או לסגת, נותרו חשופים בשטח הפתוח, וספגו אבדות כבדות מתקיפות מהאוויר. עד לתום היום נותרו לדיוויזית הפאנצר ה-15 רק 23 טנקים מבצעיים, ולדיוויזית "ליטוריו" נותרו 44 טנקים כשירים (מתוך 116 טנקים).

מצד שני, הבריטים לא הצליחו לנצל את המצב הקשה, אליו נקלעו כוחותיו של רומל, ואת העובדה שלא נותרו כוחות שריון גרמניים בגזרת "רכס הכליה", כדי לפרוץ את חזית הציר באותה גזרה. כל פעם שהטנקים של הדיוויזיה המשוריינת ה-1 ניסו לנוע קדימה, הם נפגעו על ידי תותחי נ"ט גרמניים, שקשה היה לאתרם ולהשמידם. למעשה נוצר מצב של קיפאון בשדה הקרב, כאשר השריון הבריטי לא יכול היה להבקיע דרך מחסום תותחי הנ"ט של הציר, כפי שכוחות השריון של רומל לא יכלו להדוף את כוחות הארמייה השמינית מהשטחים, שנכבשו על ידם. בשלב זה של המערכה, האבידות שספגה הארמייה השמינית בכוח אדם ובשריון, היו כמעט כפולות מאבידות כוחות הציר (6,140 נפגעים מול כ-3700 אבידות לכוחות הגרמניים-איטלקיים, מהם 2100 שבויים), והיה חשש אמיתי בקרב הפיקוד הבריטי, שהם יאלצו להפסיק את המתקפה, מבלי להשיג הכרעה במערכה.

מונטגומרי, שהבין את חומרת המצב, והתרשם מההצלחה הראשונית של האוסטרלים, החליט להעתיק את מוקד המאמץ העיקרי של הארמייה השמינית צפונה, במטרה לפרוץ את חזית הציר לאורך כביש החוף ומשני עבריו. לשם כך הוא הורה לדיוויזיה האוסטרלית ה-9 להתכונן לחדש את המבקע שלה לעבר כביש החוף בליל 28/29 באוקטובר. במקביל הוא הורה להחליף את הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 והבריגדה המשוריינת ה-9, והעביר אותן לעתודה, ביחד עם הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (מהקורפוס ה-13), כדי שיהיו מוכנות להנחתת המהלומה הסופית על כוחות הציר לאורך כביש החוף. הדיוויזיה המשוריינת ה-1 (שתוגברה בבריגדה משוריינת מדיוויזית השריון ה-10) נצטוותה להמשיך להפעיל לחץ מתמיד על כוחות הציר באזור רכס הכליה, כדי לרתק את עתודותיו הניידות של רומל לאזור זה.

ההערכות מחדש של כוחות הצדדים היריבים, 26/27 באוקטובר

המערכה סביב "רכס הכליה" (27-28 באוקטובר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביומיים הבאים של הקרב התרכזה עיקר הלחימה סביב "רכס הכליה". למעשה לא היה מדובר ברכס של ממש, אלא בשורה של קפלי קרקע זעירים ושקעים בשטח המדברי השטוח, שקשה היה לזהות אותם ולאתר את מיקומם, עובדה שיצרה בלבול רב אצל הצדדים היריבים במהלך המערכה.

תוכניתו של רומל לקראת 27 באוקטובר הייתה לרכז כמעט את כל כוחותיו הניידים, לצורך הנחתת התקפת נגד רבת עוצמה על הכוחות הבריטיים, ולחסל את הבליטה הבריטית במערך ההגנה שלו. לשם כך הוא הביא מהעתודה את הדיוויזיה הקלה ה-90, ופקד על דיוויזית הפאנצר ה-21 לנוע צפונה מהגזרה הדרומית, ביחד עם 50 אחוז מהתותחים של הציר באותה גזרה. מתקפת הנגד נועדה להתמקד בשתי נקודות - נגד האוסטרלים ב"נקודה 29", ונגד הדיוויזיה המשוריינת ה-1 בגזרת "רכס הכליה".

במקביל תיכננו גם הבריטים לחדש את התקדמותם מערבה בגזרת "רכס הכליה", במטרה להגיע ל"נתיב רחמן". כדי להתגבר על מסך תותחי הנ"ט שחסם את דרכו, הורה גנרל בריגס, מפקד הדיוויזיה המשוריינת ה-1, לבריגדה הממונעת ה-7, לתקוף בליל 26/27 באוקטובר שני מוצבים מבוצרים של האויב, שנמצאו על הרכס, לכבוש אותם, ולהשתמש בהם כבסיסים מוצקים להמשך ההתקדמות של כוחות השריון שלו. שני הגדודים של הבריגדה, שנדרשו לבצע את המשימה, לא הצליחו לאתר את יעדיהם. האחד נסוג לנקודת המוצא שלו לפני עלות השחר, אך מפקד הגדוד ה-2 של "בריגדת הרובאים", ויקטור טרנר, החליט להישאר במקומו ותפס עמדה בשקע רדוד דרומית-מערבית לרכס הכליה.

בשעות אחר הצהריים של 27 באוקטובר החלו דיוויזית הפאנצר ה-21 ודיוויזית "ליטוריו" לתקוף את העמדות הבריטיות בגזרת רכס הכליה. הם תקפו 5 פעמים, אך נהדפו שוב ושוב וספגו אבדות כבדות מאש הטנקים ותותחי הנ"ט הבריטיים. הגדוד ה-2 של טרנר מצא עצמו בנתיב ההתקדמות של כוחות הציר, ותותחי הנ"ט שלו פגעו במספר רב של כלי רכב משוריינים, שתקפו את עמדת הגדוד, או ניסו לנוע סביבה. הגדוד ספג אבדות כבדות, אך הצליח להשמיד 32 טנקים ו-5 תומת"ים של האויב, ולפגוע ברבים אחרים, ומילא תפקיד מרכזי בשבירת התקפת הנגד הגרמנית. בתום היום נותרו לדיוויזית הפאנצר ה-21 45 טנקים מבצעיים בלבד.

מתקפת הנגד השנייה של רומל באותו יום, שכוונה נגד החי"ר האוסטרלי ב"נקודה 29", נכשלה אף היא. הדיוויזיה הקלה ה-90, שביצעה את ההתקפה, לא הצליחה כלל להתקרב לעמדות האוסטרליות. כפי שאירע ביום הקודם, ריכוזי הכוחות התוקפים אותרו, נמחצו על ידי אש ארטילרית מרוכזת ומטווחת היטב, וספגו הפצצה הרסנית מ-90 מפציצים בריטיים.

פיקוד הדיוויזיה המשוריינת ה-1 המשיך בנסיונותיו להשתלט על רכס הכליה, ובליל 27/28 באוקטובר נשלחו 3 גדודים של הבריגדה המוסעת ה-133 לכבוש את מוצבי הציר שהגנו עליו. כמו בלילה הקודם, כל שלושת הגדודים לא הצליחו לאתר את יעדיהם, ועם שחר התחפרו על עומדם. אחד הגדודים, הגדוד ה-4 של "רגימנט סאסקס המלכותי", הותקף ונשטף על ידי טנקים גרמניים לפני שהשריון הבריטי הספיק להגיע לעזרתו, וספג אבידות כבדות.

מאוחר יותר באותו יום ערכו דיוויזיות הפאנצר ה-15 וה-21 מספר התקפות נגד נחושות על הכוחות הבריטיים בגזרת רכס הכליה, אך כל ההתקפות נהדפו באבידות כבדות. כאשר הגרמנים ניסו להתארגן מחדש להנחתת מתקפת נגד בשעות אחר הצהריים, הם ספגו הפצצה עזה מהאוויר, שארכה כשעתיים וחצי, ושברה את ההתקפה עוד לפני שהחלה. נדמה היה ששום דבר לא יוכל לפרוץ את המבוי הסתום בגזרת רכס הכליה, אך הנסיונות החוזרים ונשנים של רומל להדוף את הכוחות הבריטיים, שהחזיקו בגזרה זו, גבו מכוחותיו המדולדלים מחיר יקר, שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו.

המערכה סביב כביש החוף (29 באוקטובר-1 בנובמבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 באוקטובר הורה מונטגומרי לדיוויזיה המשוריינת ה-1 לעבור למיגננה בגזרת רכס הכליה. באותו לילה הוא הורה לדיוויזיה האוסטרלית ה-9 בסיוע הבריגדה המשוריינת ה-23 לחדש את המתקפה צפונה לכיוון כביש החוף. המשימה שהוטלה על הדיוויזיה הייתה לנעוץ טריז בעמדות הציר, לנתק את כביש החוף ואת מסילת הברזל, שמדרום לו, ולתפוס עמדות שישלטו עליהם משני העברים. בשלב שני, נדרשו האוסטרלים לפנות מזרחה לאורך מסילת הברזל, ולנתק מעורפם את הכוחות הגרמניים והאיטלקיים, שהחזיקו במערכת מוצבים מבוצרת, שכונתה על ידי הבריטים בשם "מוצב תומפסון"

בשלב הראשון של המתקפה הצליחו הכוחות האוסטרליים להשתלט על שני מוצבים גרמניים במרחק כ-1500 מטר מצפון-מזרח ל"נקודה 29". אולם השלב השני של המתקפה, במסגרתו נדרשה הבריגדה האוסטרלית ה-26 בסיוע גדוד טנקי רגלים לנתק את כביש החוף, נכשל, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו אבידות כבדות. יחד עם זאת, האוסטרלים הצליחו להגיע עד למרחק קצר ממסילת הברזל ומכביש החוף.

המתקפה האוסטרלית החדשה, אילצה את רומל לרכז כמעט את כל כוחותיו הגרמניים בקצה הצפוני של חזיתו, כדי למנוע הבקעה בריטית לאורך כביש החוף. הוא הוציא את דיוויזית הפאנצר ה-21 מגזרת רכס הכליה, הציב אותה מצפון לתל אל אקאקיר, והחליף אותה בדיוויזיה הממונעת האיטלקית "טריאסטה", שהייתה עוצבת העתודה האחרונה שלו. הטבעת שתי מיכליות דלק, שהיו בדרכן לתספק את כוחותיו של רומל, על ידי מפציצים בריטיים ב-26 וב-28 באוקטובר, הותירה את היחידות הניידות של רומל כמעט ללא דלק, והעברת העתודות שלו הלוך ושוב מגזרה לגזרה, ביזבזה את מעט הדלק שנותר לו. הוא ידע שמצב כוחותיו הולך ומחמיר, והחל לבחון את האפשרות לפינוי קו אל עלמיין ונסיגה לאזור פוקה, כ-100 ק"מ ממערב לאל עלמיין.

ריכוז הכוחות הגרמניים של רומל בחלק הצפוני של החזית בתגובה למתקפה האוסטרלית

כאשר המודיעין הבריטי הציג בפני מונטגומרי את השינויים בהערכות כוחותיו של רומל ב-29 באוקטובר, הוא הבין שההערכות החדשה של כוחות האויב, פותחת לפניו אפשרות להכריע את המערכה. ריכוז כמעט כל היחידות הגרמניות של ארמיית הפאנצר אפריקה סביב כביש החוף, הותיר את הדיוויזיות האיטלקיות החלשות ללא התמיכה והחיזוק, שסיפקו להם יחידות החי"ר והשריון הגרמניות. קו התפר בין היחידות הגרמניות והאיטלקיות עבר סמוך לתל אל אקאקיר. לכן החליט מונטגומרי לזנוח את כוונתו לערוך את מבקעו העיקרי לאורך כביש החוף, ולהנחית את המהלומה הסופית שלו בתפר בין כוחות הציר, מצפון ל"רכס הכליה", במגמה לפרוץ את קו ההגנה השלישי והאחרון של רומל על "נתיב רחמן" מצפון לתל אל אקאקיר. בינתיים פקד מונטגומרי על הדיוויזיה האוסטרלית ה-9 לחדש את המתקפה צפונה, ולנתק את כביש החוף, במטרה לרכז את תשומת הלב של רומל בגזרה זו, ולרתק את עתודותיו, בעוד הוא מכין ומרכז את כוחותיו לקראת "המהלומה הסופית" דרומה משם.

בליל 30/31 באוקטובר חידשה הדיוויזיה האוסטרלית ה-9 את המבקע שלה צפונה, במטרה להשלים את כיבוש יעדיה המקוריים, ולנתק את הכוח הגרמני, שהחזיק ב"מוצב תומפסון". המתקפה, שהסתייעה בהרעשה ארטילרית רבת עוצמה, השיגה כמעט את כל יעדיה. האוסטרלים נעצו טריז צר, דמוי לשון, בקווי הציר, שקצהו הצפוני הגיע אל מעבר לכביש החוף, והכוח הגרמני-איטלקי ב"מוצב תומפסון" נותק כמעט לגמרי. הדיוויזיה הקלה ה-90 ספגה במהלך הלילה אבדות כבדות, לרבות כ-500 שבויים.

רומל הגיב בדיוק כפי שצפה הפיקוד הבריטי. במקום לחלץ את כוחותיו מ"מוצב תומפסון" ולבנות קו הגנה חדש, שימנע פריצה בריטית לאורך כביש החוף, ממזרח לסידי עבד אל רחמן, הוא הטיל שוב את כוחותיו למתקפת נגד, שנועדה לחסל את הבליטה האוסטרלית (שהייתה חשופה לאש משני עבריה), ולחבור לכוחותיו ב"מוצב תומפסון". במהלך 31 באוקטובר ערכו הדיוויזיה הקלה ה-90 וצוות קרב מדיוויזית הפאנצר ה-21 4 התקפות נגד חזקות על הטריז האוסטרלי. הלחימה הייתה קשה ואינטנסיבית, אך כוחות הציר לא הצליחו לזכות בהישגים קרקעיים. החי"ר האוסטרלי, וטנקי הולנטיין של הבריגדה המשוריינת ה-23, בסיוע אש הארטילריה הבריטית, הצליחו להחזיק מעמד ולהדוף את כל ההתקפות, אף על פי שספגו אבידות כבדות.

רומל, שעדיין לא אמר נואש, הורה לכוחותיו לערוך ניסיון נוסף לחסל את הטריז האוסטרלי ב-1 בנובמבר. התקפות הנגד הגרמניות נמשכו כמעט לאורך על היום, ומספר עמדות עברו כמה פעמים מיד ליד, אך האוסטרלים הצליחו להחזיק בעמדותיהם השולטות על כביש החוף, וההישג היחיד של כוחות הציר היה כיבוש קצה המבלט האוסטרלי, מעברו הצפוני של הכביש. רק לקראת הערב התרכך רומל, והתיר לכוחותיו לפנות את "כיס מוצב תומפסון" בחסות החשיכה, ולחבור לכוחותיו העיקריים. הוא שילם מחיר יקר עבור התעקשותו לחסל את המבלט האוסטרלי, ושחק עוד יותר את כוחותיו המדולדלים.

המתקפה הסופית ושבירת התנגדות כוחות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע "מטען מוגבר" (ליל 1/2 בנובמבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה המתוכננת החדשה של מונטגומרי מצפון ל"רכס הכליה", קיבלה את שם הקוד "מבצע מטען מוגבר". הכוחות שנועדו להשתתף במתקפה כללו את הבריגדה ה-151 מהדיוויזיה ה-50 (שהועברה מגזרת הקורפוס ה-13 בדרום), הבריגדה ה-152 מהדיוויזיה הסקוטית ה-51, הגדוד המאורי מהדיוויזיה הניו זילנדית, הבריגדה הממונעת ה-133 מהדיוויזיה המשוריינת ה-10 והבריגדה המשוריינת ה-9. כל הכוחות הנ"ל נועדו לפעול תחת פיקודו של גנרל ברנרד פרייברג, מפקד הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2. המתקפה נועדה לכבוש בליטה מלבנית ברוחב כ-3.6 ק"מ ובעומק כ-5.5 ק"מ במערך ההגנה של הציר, ולהביא את כוחות החי"ר של הארמייה השמינית עד למרחק קצר ממזרח לנתיב רחמן. בשלב השני של המתקפה נועדה הבריגדה המשוריינת ה-9 להתקדם בנתיב, שנכבש על ידי כוחות החי"ר, להבקיע דרך מסך תותחי הנ"ט, שהיו פרוסים בעוצמה רבה לאורך נתיב רחמן וממערב לו, ולכבוש את תל אל אקאקיר. לאחר שתושלם הבקעת קו ההגנה השלישי והאחרון של רומל, נועדו כוחות השריון של הקורפוס ה-10 לעבור דרך הפירצה בקווי הציר, לפנות לכיוון צפון-מערב במטרה לנתק את כביש החוף, ולתקוף מהעורף את שארית כוחותיו הניידים של רומל באזור סידי עבד אל רחמן. המטרה הסופית של המבצע הייתה למוטט את התנגדות האויב, ולהשמיד את כוחותיו.

כרגיל העדיף הפיקוד הבריטי לערוך את המתקפה בשעות הלילה. מבצע "מטען מוגבר" נפתח בשעה 01:00 ב-2 בנובמבר בסיוע הרעשה ארטילרית עזה מ-360 קני ארטילריה. מתקפת כוחות החי"ר בפיקודו של פרייברג נחלה הצלחה מלאה, כבשה את כל יעדיה, ויצרה פירצה רחבה בעומק כ- 6 ק"מ בקווי הציר. הכוחות התוקפים נתקלו בדרך כלל בהתנגדות קלה, ותפסו כ-1500 שבויים. אולם השלב השני של המבצע לא התנהל כמתוכנן. בגלל קשיים שונים נדחתה ההסתערות של הבריגדה המשוריינת ה-9, ונפתחה רק זמן קצר לפני עלות השחר. בתחילה נחלה המתקפה הצלחה. הטנקים התוקפים שטפו את כוחות האויב בנתיב התקדמותם, חצו את "נתיב רחמן" והשמידו מספר רב של תותחי נ"ט 50 מ"מ גרמניים, ו-47 מ"מ איטלקיים. אולם משעלה השחר נחשפו הטנקים הבריטיים לאש תותחי הנ"ט הכבדים של הציר (תותחי 88 מ"מ), שהיו ערוכים לעומק, וספגו אבידות נוראות. הבריגדה המשוריינת ה-9 איבדה תוך זמן קצר 75 מתוך 94 הטנקים שלה, ושרידיה נסוגו ותפסו עמדות לאורך נתיב רחמן. בסך הכל נפגעו 103 טנקים בריטיים במהלך המבצעים, שנערכו בליל 1/2 בנובמבר.

מבצע מטען מוגבר ומתקפת הנגד של רומל

מתקפת הנגד של רומל (2 בנובמבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריגדה המשוריינת ה-2 מהדיוויזיה המשוריינת ה-1, נעה בעקבות הבריגדה המשוריינת ה-9, והייתה אמורה לנצל את הפריצה שלה לתפיסת יעדים ממערב לרכס תל אל אקאקיר. מפקד הבריגדה הבין, שמחסום תותחי הנ"ט של הציר עדיין לא נפרץ, ושלא ניתן להבקיע דרכו לאור היום, ולכן הורה לטנקים שלו לתפוס עמדות טובות ממזרח לנתיב רחמן, ולהיערך להגנה לפני כוחות החי"ר, למרות דרישת מפקד הקורפוס ה-10, הרברט לאמסדן, להמשיך בהתקדמות. מפקד הדיוויזיה המשוריינת ה-1, רימונד בריגס, הורה לשאר היחידות שלו - הבריגדה המשוריינת ה-8 ולבריגדה הממונעת ה-7 - לנוע קדימה, לחבור לבריגדה המשוריינת ה-2 ולשרידי הבריגדה המשוריינת ה-9, ולהיערך למיגננה.

רומל פעל כצפוי, והטיל מיד כמעט את כל כוחות הניידים שנותרו ברשותו למתקפת נגד. בשעות הבוקר המאוחרות הגיעו לזירה דיוויזיות הפאנצר ה-15 וה-21 ודיוויזית "ליטוריו" האיטלקית, ופתחו במתקפה על שני האגפים של הבליטה הבריטית החדשה. במשך כל שעות היום הדפו כוחות השריון הבריטיים, שהסתייעו בתותחי נ"ט של יחידות הרגלים, ובריכוזי אש ארטילרית, את כל התקפות כוחות הציר, וגרמו אבדות כבדות לכוחות התוקפים. מטוסי חיל האוויר המדברי תקפו שוב ושוב את ריכוזי הכוחות של רומל, ומעל שדה הקרב נערכו קרבות אוויר המוניים, כששני הצדדים נאבקו להשגת עליונות אווירית. עם רדת הערב נסוגו לבסוף כוחותיו של רומל, לאחר שאיבדו 117 טנקים, 77 מהם גרמניים. לקורפוס אפריקה נותרו כ-35 טנקים כשירים בלבד, בעוד שלארמייה השמינית נותרו עוד כ-600 טנקים. כישלון מתקפת הנגד הגרמנית ב-2 בנובמבר חרץ סופית את גורלו של קרב אל עלמיין.

המערכה הסופית (3-4 בנובמבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב 2 בנובמבר קיבל רומל מפון תומא דו"ח מצב קשה. הוא הבין שמצבו חמור ביותר, ושעליו לסגת מקו אל עלמיין, כדי למנוע השמדה מוחלטת של כוחותיו. הוא היה מודע לקושי לחלץ את דיוויזיות הרגלים האיטלקיות, שלא היו ברשותן מספיק אמצעי תובלה, אך קיווה שיוכל להציל לפחות את שרידי כוחותיו הניידים. רומל פקד לנקוט בצעדים ראשונים לקראת נסיגה כללית לקו הגנה חדש על המתלול סמוך לעיירה פוקה, שעל כביש החוף, כ-100 ק"מ ממערב לאל עלמיין. הנסיגה הייתה אמורה להתחיל בשעה 13:30 ב-3 בנובמבר, כאשר כוחות הציר הרחוקים ביותר מכביש החוף, שהחזיקו בחלק הדרומי של קו אל עלמיין, יהיו הראשונים לפנות את עמדותיהם. רומל הורה לדיוויזית השריון "אריאטה" לנוע צפונה, כדי לעזור לחפות על הנסיגה, ודאג לעבות את מסך תותחי הנ"ט ממערב ל"נתיב רחמן", כדי לבלום את התקדמות בעלות הברית ולהרוויח זמן. במקביל, הוא שלח שדר לפיקוד העליון של הוורמאכט, בו הסביר את חומרת מצבו, וציין שנתן פקודת נסיגה לצבאו.

כאשר הבין מונטגומרי, שמבצע "מטען מוגבר" לא הצליח לפרוץ לגמרי את קו ההגנה האחרון של רומל, הוא החליט לשנות שוב את כיוון המבקע של כוחותיו. מכיוון שהכוחות העיקריים של רומל היו מרוכזים עתה מצפון לתל אל אקאקיר, החליט מונטגומרי להנחית את המהלומה העיקרית מדרום לתל, וריכז לשם כך את הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (שהועברה מהדרום) ביחד עם 5 בריגדות חי"ר מהקורפוס ה-30 ומהקורפוס ה-13. כהכנה לקראת המתקפה החדשה, הוא הורה לדיוויזיה הסקוטית ה-51 להרחיב לכיוון דרום את הבליטה בקווי הציר, שנכבשה בלילה הקודם, ומשימה זו בוצעה בהצלחה בליל 2 בנובמבר.

יום 3 בנובמבר היה מאכזב ומתסכל עבור הארמייה השמינית. כל הנסיונות שערכו כוחותיה להמשיך בהתקדמות מערבה נכשלו, ונראה היה שקו ההגנה החדש של הציר מחזיק מעמד. התקפת לילה שערכה הבריגדת הממונעת ה-7 מהדיוויזיה המשוריינת ה-1 בליל 2/3 בנובמבר על רכס אקאקיר, נתקלה בהתנגדות עזה, ושלושת הגדודים של הבריגדה ספגו אבידות כבדות, ונאלצו לסגת עם שחר לעמדות המוצא שלהם. נסיונות של כוחות השריון של הדיוויזיה ה-1 במהלך שעות היום לעקוף את תל אל אקאקיר, ולחצות את "נתיב רחמן", נבלמו אף הם על ידי מסך תותחי הנ"ט הגרמניים ודיוויזית "אריאטה".

רומל, שהתעודד מהצלחת כוחותיו לבלום את המשך ההתקדמות הבריטית, הורה לפתוח בנסיגה בשעות אחר הצהריים. אולם זמן קצר לפני תחילת הנסיגה הוא קיבל שדר מהיטלר, שהורה לו להחזיק מעמד בכל מחיר, והבטיח לשלוח לו תגבורות. רומל נדהם מהפקודה, שמשמעותה הייתה השמדה בטוחה של כוחותיו, אך לא העז לפעול בניגוד להוראת הפיהרר. לאחר לבטים ממושכים הוא החליט לנקוט דרך של פשרה. הוא הורה לדיוויזיה הקלה ה-90 ולשני קורפוסי הרגלים האיטלקיים (ה-10 וה-21) להחזיק בעמדותיהם, אך אישר לקורפוס אפריקה ולקורפוס הממונע האיטלקי ה-20 לסגת 10 ק"מ מערבה לאחר רדת החשיכה, ולתפוס עמדות הגנה חדשות. תוכנית הנסיגה הכללית אל פוקה נגנזה בינתיים, ורומל שלח שדר להיטלר, בו הדגיש שוב את מצבו הנואש. השדר הסתיים במילים : "ימשך מאמץ אחרון להחזיק בשדה הקרב".

הפריצה החוצה של כוחות הארמייה השמינית ושבירת התנגדות כוחות הציר, 4 בנובמבר

בליל 3/4 בנובמבר ביצעו 2 גדודים מהדיוויזיה ה-51 ובריגדת חי"ר הודית, 3 התקפות בסיוע צמוד של טנקים, שנועדו לפרוץ את קו ההגנה האחרון של רומל מדרום לנתיב רחמן, ולהכשיר את הקרקע למתקפה הסופית של כוחות השריון של הארמייה השמינית, בהתאם לתוכניתו החדשה של מונטגומרי. שתיים משלוש ההתקפות נחלו הצלחה מלאה, ויצרו פרצה רחבה בקווי הציר. גדוד מהדיוויזיה ה-51 כבש את תל אל אקאקיר כמעט ללא התנגדות, ואילו הבריגדה ההודית ה-5 התקדמה לעומק כ-2.5 ק"מ, בסיוע מסך אש רב עוצמה, תפסה בדרכה תותחי נ"ט איטלקיים רבים, והשתלטה על כל יעדיה. הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (2 בריגדות שריון) והדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 בסיוע הבריגדה המשוריינת ה-9 החלו לזרום דרך הפרצה בקווי הציר, במטרה לשטוף את אזורי העורף, לנתק את כביש החוף באזור פוקה, ולהשמיד את כוחות הציר.

במרחק כ-15 ק"מ מדרום-מערב לתל אל אקאקיר נתקלו הכוחות הבריטיים באגף הדרומי של מערך ההגנה החדש של רומל, שהוחזק על ידי הקורפוס הממונע האיטלקי ה-20 (דיוויזיות "אריאטה" ו"טריאסטה"). השריון האיטלקי, בטנקים הנחותים שלו, הפגין התנגדות עיקשת ולחם היטב, אך עד לשעות הערב הושמדו רוב הטנקים האיטלקיים, ושרידי הקורפוס ה-20 נשברו ונמלטו מערבה. במקביל תקפו שתי דיוויזיות השריון של הקורפוס ה-10 את שרידי "קורפוס אפריקה" כ-5 ק"מ מצפון-מערב לתל אל אקאקיר. סמוך לשעת הצהריים דיווח פון-תומא לרומל, שכוחות בריטיים גדולים עוקפים את אגפו הימני, אך האחרון סירב להאמין לדיווח, וטען שמדובר בכוחות סיור קלים, שאין לדאוג בגללם. לאחר שהתייאש ממאמציו לשכנע את רומל בחומרת המצב, החליט פון-תומא לצאת לסיור בטנק הפיקוד שלו, כדי להתרשם אישית מהמצב. כשהגיע לזירת הקרב נפגע הטנק שלו והוא נפל בשבי והובל למפקדתו של מונטגומרי. זמן קצר לאחר מכן הוכרעה ההתנגדות הגרמנית, ועוד זרם של שריון בריטי פרץ אל עורפם של כוחות הציר. כוחותיו של רומל נשברו ונמלטו במהירות לכיוון כביש החוף. חלק ניכר מהכוחות הגרמניים-איטלקיים, שהחזיקו בחלק הצפוני של קו אל עלמיין, הצליחו לחמוק מתנועת הכיתור הבריטית, ולסגת בצורה מסודרת למדי. אולם לשלוש הדיוויזיות האיטלקיות של הקורפוס ה-10 ולבריגדת הצנחנים הגרמנית של ראמקה, שנמצאו מדרום למבקע הבריטי, כמעט ללא אמצעי הובלה, לא היה סיכוי להחלץ, והם הופקרו לגורלן. במהלך הימים הבאים הן כותרו על ידי כוחות הקורפוס ה-13, ועשרות אלפי חיילים איטלקיים וגרמניים נפלו בשבי. דיוויזית הצנחנים האיטלקית "פולגורה" לחמה עד הסוף המר, והושמדה כמעט לחלוטין. בשעה 20:50 בליל 4 בנובמבר קיבל רומל לבסוף שדר מהיטלר המאשר בדיעבד נסיגה כללית של כוחותיו בקו אל עלמיין, אך באותה עת כבר נמצאו כוחותיו בעיצומה של נסיגה מבוהלת.

המרדף הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הימים הבאים היו הכוחות הבריטיים קרובים מאוד להשמיד לחלוטין את ארמיית הפאנצר אפריקה, אך בסופו של דבר הצליחו שרידי כוחותיו של רומל לחמוק מידם. רומל כתב ביומנו : "מי שלא הגיע אל הכביש [כביש החוף] ודהר מערבה, אבד". לפי תוכניתו של מונטגומרי נועד הקורפוס המשוריין ה-10 לכתר ולהשמיד את קורפוס אפריקה באמצעות תנועת איגוף קצרה, שתנתק את כביש החוף באזור אל -דאבה, כ-24 ק"מ ממערב ל"נתיב רחמן", בעוד הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 והדיוויזיה המשוריינת ה-7 ינועו לכיוון צפון-מערב ויבצעו תנועת איגוף רחבה יותר, במטרה לנתק את כביש החוף סמוך לפוקה, ולהשמיד שם את שרידי כוחותיו של רומל. אולם הכוחות הרודפים התעכבו בגלל פקק תנועה עצום, שנוצר סמוך לתל אל אקאקיר, כתוצאה מהריכוז העצום של כלי רכב וטנקים, שהצטופפו באזור הפירצה בקווי הציר. כוחות שריון מהקורפוס ה-10 חסמו את דרכם של הניו זילנדים, ולא איפשרו להם לפתוח בתנועה לכיוון פוקה לפני בוקר 5 בנובמבר. מחסור בדלק, הקושי של כוחות השריון להמשיך בתנועה בשעות הלילה, והיתקלויות עם כוחות מאסף של קורפוס אפריקה גרמו לעיכובים נוספים במהלך היומיים הבאים.

המרדף הבריטי הנמרץ שיכנע את רומל לא לעצור את נסיגת כוחותיו באזור פוקה, בהתאם לתוכניתו הראשונית, אלא להמשיך בנסיגה מערבה לכיוון מרסה מטרוח. גשמים עזים שהחלו לרדת בשעות אחר הצהריים ב-6 בנובמבר, הפכו את חול המדבר לקרקע בוצית, ומנעו מהכוחות הרודפים של הארמייה השמינית לנתק את כביש החוף סמוך למרסה מטרוח, וללכוד שם את שרידי כוחות הציר. כאשר הגיעו לבסוף הטנקים הבריטיים המובילים למתלול של מרסה מטרוח ב-7 בנובמבר, הם מצאו את שרידי הדיוויזיה הקלה ה-90 ממתינים להם, ונאלצו לעצור זמנית את המרדף.

יחד עם זאת, לשרידי כוחותיו של רומל, שנותרו עם מעט מאוד טנקים כשירים, לא היה סיכוי לבלום את התקדמות כוחות הארמייה השמינית, שנהנו עתה מעדיפות בשריון של יותר מ- 10:1 על כוחות הציר. ב-8 בנובמבר חודשה ההתקדמות הבריטית מערבה לאחר קרב מאסף קצר במרסה מטרוח, ועד ל-11 בחודש הגיעו כוחות הארמייה השמינית לגבול מצרים-לוב, וכבשו את עמדות הציר במעבר חלפאיה ובסולום. רומל, שחשש מכיתור שרידי כוחותיו על ידי כוחות השריון הבריטיים (שניסו שוב ושוב לאגף ולנתק את כוחות הציר הנסוגים, ללא הצלחה) הורה להמשיך בנסיגה מהירה מערבה, ולפנות כמעט ללא קרב את בליטת קירנאיקה. ב-19 בנובמבר כבר הגיעו כוחות החלוץ של צבאו למיצר היבשה של מרסה ברגה, מרחק של למלעלה מ-1300 ק"מ מאל עלמיין, שם עצר רומל לבסוף את הנסיגה והחל בהקמת קו הגנה חדש.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצחון הבריטי המכריע בקרב אל עלמיין מסמן את נקודת המפנה במערכה הצבאית בזירת המלחמה של צפון אפריקה, ובזירת הים התיכון במלחמת העולם השנייה. צבאו של רומל ספג מפלה נוראה, ממנה לא הצליח להתאושש עד סוף המערכה בצפון אפריקה וכניעת שרידי כוחות הציר בטוניסיה, כחצי שנה לאחר מכן (13 במאי 1943). לאחר הקרב עברה היוזמה במערכה בצפון אפריקה לידי בעלות הברית.

קשה להעריך במדויק את האבדות שספגו כוחות הציר במהלך הקרב, מכיוון שבכאוס ששרר בשלבי הסיום של הקרב ובמהלך המרדף הבריטי המהיר שבא בעקבותיו, קשה היה לאסוף נתונים מדויקים. לפי מקור גרמני אחד, כלל אבדות כוחות הציר בחודשים אוקטובר ונובמבר 1942 היו כ-7800 נפגעים (2300 הרוגים ו-5500 פצועים) וכ-28 אלף שבויים ונעדרים (מתוכם כ-8000 גרמנים). מספר זה מהווה כ-30 אחוז מכוח האדם של ארמיית הפאנצר אפריקה ערב פרוץ הקרב. לפי הערכות בריטיות שונות, כוחות הציר ספגו במהלך הקרב 20-25 אלף נפגעים (הרוגים ופצועים), ובנוסף לכך כ-30 אלף חיילים נפלו בשבי עד 11 בנובמבר. בנוסף לכך הושמדו או נלקחו שלל כאלף תותחים מכל הסוגים, כ-500 טנקים ו-84 מטוסים. דיוויזית הפאנצר ה-15, למשל, דיווחה ב-9 בנובמבר, שנותרו לה רק כ-1200 חיילים וקצינים, 16 תותחים, ואף לא טנק כשיר אחד.

אבידות הארמייה השמינית במהלך הקרב היו קלות יחסית. סך הכל ספגה הארמייה 13,560 אבדות, כ-8 אחוז ממצבתה ערב פרוץ הקרב, אך חלק מדיוויזיות הרגלים של הקורפוס ה-30 (במיוחד הדיוויזיה ה-51 והדיוויזיה האוסטרלית ה-9) ספגו אבדות כבדות. אבדות הארמייה השמינית בציוד היו כ-500 טנקים שנפגעו (מתוכם רק כ-150 הושמדו לחלוטין), 110 תותחים שהושמדו (בעיקר תותחי נ"ט) ו-97 מטוסים שהופלו.

מסקנות ולקחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהרבה מובנים קרב אל עלמיין דמה יותר לאחת המערכות של מלחמת העולם הראשונה מאשר לקרבות התנועה, שאפיינו את המערכה הצבאית, שהתנהלה במדבר המערבי במהלך השנתיים הקודמות. היה זה קרב שחיקה וכתישה (בלשונו של מונטגומרי "Dog fight") שהתנהל במסגרת תא שטח קטן יחסית, כאשר כוחות הרגלים והארטילריה מילאו בו תפקיד המרכזי. תותחי הנ"ט הגבילו מאוד את יכולת הפעולה של כוחות השריון בשני הצדדים היריבים, כפי שעשו זאת המקלעים במלחמת העולם הראשונה. רק לאחר שכוחו של רומל נשחק לחלוטין, הצליחו הבריטים לפרוץ את חזיתו ולפתוח במרדף, והמערכה הפכה שוב להיות מערכת תנועה מהירה.

רומל תרץ את תבוסתו בקרב אל עלמיין בעדיפות העצומה בכוח אדם ובציוד, ממנה נהנתה הארמייה השמינית, אולם עובדה זו אינה נותנת הסבר מספק לניצחון המכריע של בעלות הברית בקרב. מקובל לחשוב, שלצורך הבקעת מערך הגנה מבוצר, כפי שהיה לרומל בקו אל עלמיין, זקוק הכוח התוקף לעדיפות מספרית של 3:1 על הכוח המגן, עדיפות שלא הייתה לכוחות הארמייה השמינית. בנוסף לכך, ברוב הקרבות, שהתנהלו במדבר המערבי, ובמיוחד בקרב גזאלה ובקרב אל עלמיין הראשון, נהנו כוחות חבר העמים הבריטי מעדיפות ניכרת בכוח אדם ובציוד על כוחות הציר, שניצבו מולם, ולמרות זאת ספגו שורת תבוסות קשות מידיו של רומל.

הגורם העיקרי לניצחון הבריטי הוא הטקטיקה בה השתמש מונטגומרי, מפקדה החדש של הארמייה השמינית, במהלך הקרב, והשיפור הניכר ביכולות הלחימה של הארמייה השמינית בעקבות השינויים הארגוניים והתפיסתיים, שהנהיג מונטגומרי בחודשים שקדמו לפרוץ הקרב. הוא הצליח להביא לכך, שבקרב אל עלמיין פעלו כוחות הרגלים, השריון, הארטילריה וחיל האוויר שלו בתיאום רב וברמה גבוהה של שיתוף פעולה, בניגוד לדרך פעולתם במערכות הקודמות במדבר המערבי.

מונטגומרי לא הצליח אמנם ליישם את תוכנית המערכה המקורית שלו, בגלל העומק הרב של מערכת המגננים שהכין רומל, אולם הוא השכיל להתאים את תוכניותיו להתפתחויות במערכה. כל פעם שהוא חש שכוחותיו נבלמים, הוא שינה את כיוון המבקע שלהם, וכך שמר את היוזמה בידיו, והשאיר את רומל במצב של חוסר ידיעה לגבי כוונותיו, וכיוון המהלומה העיקרית של הארמייה השמינית.

היתרון העיקרי של הארמייה השמינית על כוחותיו של רומל, היו יחידות הרגלים המעולות שעמדו לרשותה. לארמייה השמינית היו 86 גדודי חי"ר מול 70 גדודי חי"ר של רומל, אך מתוכם רק 28 גדודים גרמניים. יחידות הרגלים האיטלקיות, למעט חריגים מועטים (הצנחנים מדיוויזית "פולגורה" וגדודי ה"בראסליירי") סבלו מאימון ומציוד נחותים, ולא יכלו להתמודד כנגד יחידות הרגלים של הארמייה השמינית. בנוסף לכך, יחידות הרגלים מחבר העמים הבריטי, בניגוד ליריביהם, היו מאומנים היטב בלוחמת לילה. מונטגומרי כירסם בהדרגה את מערכת המיגננים של רומל באמצעות התקפות לילה של יחידות הרגלים שלו, והדרך היחידה של רומל לנסות לעקור אותם מהשטחים, שנכבשו על ידם בשעות הלילה, הייתה באמצעות התקפות נגד של כוחותיו הניידים, התקפות שבמהלכן נשחק בהדרגה כוח השריון שלו. שיתוף הפעולה ההדוק בין כוחות החי"ר של הארמייה השמינית לבין השריון, הארטילריה וחיל האוויר המדברי, איפשר להם לשבור את כל התקפות הנגד של כוחות הציר, במקרים רבים לפני שהגיעו לקרבת העמדות הבריטיות.

הארטילריה הבריטית הוכיחה עדיפות בעוצמה, בגמישות ובניהול אש על הארטילריה של כוחות הציר. מפקד הארטילריה של הארמייה השמינית, סידני קירקמן, היה מסוגל לרכז תוך פרק זמן קצר מטח אש ממאות תותחים על תא שטח קטן, ולהסיט את ריכוזי האש הארטילרית מגזרה לגזרה במהירות, בהתאם לצורך. בדרך זו הצליחו הבריטים לפגוע קשה בריכוזי כוחות האויב, לשבור התקפות נגד מתוכננות לפני שהתממשו ולגרום אבדות כבדות לכוחות הציר.

חיל האוויר המדברי ביצע במהלך הקרב 11,586 גיחות, שרובן כוונו נגד מטרות קרקע של האויב, בהשוואה לכ-3000 גיחות בלבד של חילות האוויר של הציר (הגרמני והאיטלקי), שלא סייעו כמעט לכוחות הקרקע שלהם והתרכזו בעיקר בקרבות אוויר עם מטוסי הצד השני. חיל האוויר המדברי כלל טייסות מפציצים בינוניים וכבדים, שנעשה בהן שימוש יעיל נגד ריכוזי כוחות קרקע וסוללות ארטילריה של האויב, בעוד שלרשות רומל עמדו רק מפציצי צלילה מדגם יונקרס 87, שגרמו נזק מועט לכוחות הקרקע הבריטיים.

בניגוד לכוחות הרגלים של הארמייה השמינית, כוחות השריון הבריטיים לא התבלטו במהלך הקרב ומילאו בו תפקיד משני עד לשלבי הסיום שלו. בדומה לכוחות השריון של רומל, הדיווזיות המשוריינות הבריטיות התגלו כחסרות אונים מול מסכי תותחי הנ"ט של הציר, והתקדמותן נבלמה שוב ושוב על ידי קומץ תותחי נ"ט. הן לא הצליחו לפתח טקטיקה לשיתוק ולהשמדת תותחי הנ"ט של היריב. רק לאחר שכוחותיו הניידים של רומל נותרו כמעט ללא טנקים כשירים, ויחידות הרגלים הבקיעו פירצה במסך תותחי הנ"ט האחרון של רומל, הצליחו יחידות השריון לפרוץ לבסוף אל השטח הפתוח בעורפם של כוחות הציר ולהכריע את המערכה. גם במרדף שהתנהל לאחר שבירת התנגדות כוחות הציר, לא הוכיחו כוחות השריון הבריטיים יכולת גבוהה, וכל נסיונותיהם לנתק ולכתר את כוחותיו הנסוגים של רומל לא עלו יפה.

בדיעבד ניתן לומר, שהאפשרות היחידה של רומל להימנע מתבוסה בקרב אל עלמיין, ולא לשחק לידיו של מונטגומרי, הייתה לפנות את קו אל עלמיין, להסיג לאחור את דיוויזיות החי"ר שלו, ולנהל קרב תנועה נגד כוחות הארמייה השמינית באמצעות היחידות הניידות שבפיקודו (קורפוס אפריקה והקורפוס הממונע האיטלקי ה-20). אולם המשמעות של מהלך כזה הייתה נטישת מערך הגנה חזק, שכוחותיו עמלו במשך חודשים על הכנתו וביצורו. בנוסף לכך, עקב המחסור החריף והמתמיד בדלק, שהגביל את תנועותיו, רומל לא יכול היה לדעת, אם יהיה לכוחותיו הניידים מספיק דלק כדי לנהל קרב תימרון ותנועה בהיקף נרחב. הוא לא הבין, שהטקטיקה ששירתה אותו היטב כל כך במערכות הקודמות במדבר המערבי, איננה מתאימה עוד להתמודדות מול הכוחות המאומנים היטב של הארמייה השמינית, תחת פיקודו של מונטגומרי.

השפעת הקרב על היישוב היהודי בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהקרבות שהתחוללו במהלך מלחמת העולם השנייה, קרב אל-עלמיין היה המשמעותי ביותר עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. הניצחון הבריטי המכריע בקרב שם קץ לאיום של כיבוש ארץ ישראל על ידי כוחות הציר בפיקודו של רומל, והשמדת היישוב היהודי על ידי הנאצים. איום שהפך להיות מוחשי לאחר הגעת צבאו של רומל לאל עלמיין בקיץ 1942. פיקוד ההגנה הכין אמנם תוכנית חירום נואשת (תוכנית "מצדה על הכרמל") למקרה שהצבא הגרמני יגיע לארץ ישראל לאחר כיבוש מצרים, אולם נוכח תבוסת כוחות הציר בקרב אל-עלמיין, לא נאלץ היישוב להיערך לביצוע התוכנית, שספק אם הייתה ישימה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סי.אי. לוקס פיליפס, אל-עלמיין, תל אביב: הוצאת מערכות, 1967
  • מרטין ון קרפלד, מלחמה ותחזוקה: הלוגיסטיקה מוואלנשטיין ועד פטון, תל אביב: מערכות, תשמ"ג-1983
  • סטיוון באנגיי, אל-עלמיין, תל אביב: הוצאת יבנה, 2005
  • ברנרד מונטגומרי, זיכרונות פילדמרשל מונטגומרי, תל אביב: מערכות, 1960
  • וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך ד', הוצאת עם הספר, תשט"ז-1957

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מובא אצל בריג' פ. יאנג, מלחמת העולם השנייה, הוצאת מערכות, 1975, עמ' 211
  2. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה', כרך רביעי "ציר הגורל", הוצאת עם הספר, תשכ"א, עמ' 497