קרב סן סימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנזר סן סימון

קרב סן סימון היה קרב קשה שנערך בין חטיבת הראל של הפלמ"ח לבין יחידות ערביות על שליטה על מנזר סן סימון בשכונת קטמון שבירושלים במהלך מבצע יבוסי במלחמת העצמאות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת קטמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת קטמון בדרום ירושלים, הייתה עד מלחמת העצמאות שכונה ערבית מבוססת ובה אוכלוסייה נוצרית ניכרת. במהלך המלחמה היוותה השכונה טריז בלב ירושלים המערבית שניתק את השכונות היהודיות בדרום העיר מן הרצף היהודי במערבה. חמור במיוחד היה מצבה של שכונת מקור חיים הנצורה. אחרי פיצוץ מלון סמירמיס, על ידי ההגנה ב-5 בינואר 1948 חוזקה השכונה בכוחות ג'יהאד אל מוקאדס של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ובאנשי צבא ההצלה. תגבורת נוספת זרמה אליה בעקבות פעולות הסחה שנערכו בה בתחילת מבצע יבוסי. בעקבות פינויו של מחנה אל עלמיין בדרך בית לחם על ידי הבריטים, התבססו בו כוחות ערבים והחלו לתקוף שכונות יהודיות באזור. חילופי אש נק"ל וארטילריה בין השכונות החלו במהלך החודשים הראשונים של 1948.

מנזר סן סימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעון הפטריארך עם סימני ירי מקרב סן סימון

קטמון נשלטה מדרום מערב על ידי מנזר סן סימון, שניצב על גבעה בפאתיה הדרום מערביים. מגג המנזר ניתן היה גם לצלוף על השכונות היהודיות הקרובות. סן סימון היה מנזר אורתודוקסי יווני, במתחם היו שלושה מבנים, בנויים אבן מוצקה - בית הפטריארך, אכסניה לצליינים, והמנזר עצמו שבראשו מגדל פעמונים. הן לערבים והן ליהודים היה ברור שהשתלטות על המנזר, פירושה השתלטות על השכונה.

הכוחות שהשתתפו בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכח היהודי העיקרי שהשתתף בקרב היה הגדוד הרביעי (גדוד הפורצים) של חטיבת הראל בפיקוד יוסף טבנקין. הגדוד עסק בלחימה רצופה החל ממבצע נחשון והיה שחוק אחרי הקרבות המרים בקסטל ובנבי סמואל. במהלך הלחימה הגדוד תוגבר ביחידות מן הגדוד החמישי של הפלמ"ח ומגדוד מוריה של חטיבת עציוני.

מן הצד הערבי השתתפו בקרב אנשי מיליציית ג'יהאד אל מוקאדס של עבד אל קאדר אל חוסייני רבים מהם מחברון; כמו כן שהו במקום מתנדבים עיראקיים מצבא ההצלה. על הכוחות פיקדו איברהים אבו דאיֵה מן הכפר צוריף וסגנו אבו עתא. אבו דַ‏איֵה זכה ליוקרה רבה עקב השתתפותו כמפקד בקרב בו הושמדה מחלקת הל"ה ליד צוריף, בתקיפת שיירת נבי דניאל ובקרבות הקסטל. הערבים היו מצוידים בנשק קל ובשיריוניות (חלקן משלל שיירת נבי דניאל). הליגיון הערבי לא השתתף בקרב, מלבד מספר חיילים ששמרו על הקונסוליה העיראקית בשכונה. מכל צד השתתפו בקרב כ-250 לוחמים (כ-120 מהם בתוך מתחם המנזר), עובדה שתרמה לחוסר ההכרעה הממושך בקרב.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיון הכיבוש הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון ההתקפה, בהשתתפות יצחק שדה, מח"ט הראל יצחק רבין, מג"ד הפורצים יוסף טבנקין והקמב"ץ ואליהו סלע (רעננה) היה חפוז, ללא נוהל קרב. ההתקפה הראשונה על קטמון נערכה בליל ה-27 באפריל 1948. אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח יצאו בגשם שוטף משכונת נווה שאנן, דרך עמק המצלבה, לכיוון קטמון. כוח בפיקוד עוזי נרקיס ביצע פעולת הסחה באזור גבעת שאהין. כוח בפיקוד מוטקה בן פורת יצא רגלית ונע לעבר המנזר, אך התעכב בדרכו והגיע באיחור. כשהגיע הכוח לאזור המנזר נפתחה עליו אש מקלעים חזקה גם מעמדות שלא זוהו קודם. מלאי פצצות המרגמה התחמושת הארטילרית שיועדה למבצע נגמר בנסיון לפגוע בעמדות ההגנה הערביות. בגלל האיחור והאש החזקה הסיג המג"ד - יוסף טבנקין את כוחותיו. לכישלון הפעולה נודעה השפעה מורלית שלילית על תושבי העיר היהודים.

הפריצה למנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי הפלמ"ח תוקפים את מנזר סן סימון, אפריל 1948 (שחזור הקרב))
שחזור הטלת רימונים מגג המנזר
אנדרטת זיכרון בגן המנזר, לנופלים בקרב סן סימון
אתר זיכרון בגן סן סימון

ההתקפה השנייה נערכה ב-30 באפריל 1948. עם ערב הוסעו הכוחות לנווה שאנן ומשם צעדו לעבר מנזר סן סימון. בשעה 8:00 בערב, קצת לפני עמדת ההערכות התגלה הכוח ונורו עליו מספר יריות שהחישו את הסתערות על קטמון. הכוח של המ"פ איציק אשכנזי, בחפוי מרגמות, חיסל את עמדת המקלע הכבד שנחשפה בנסיון הראשון. במקביל החלו הפלוגות של בן פורת ואורי בן ארי לטהר את הבתים המערביים של השכונה. רימון יד הצית חביות דלק באחד הבתים והאש שפרצה האירה את הכוחות וחשפה אותם לאש של אנשי צבא ההצלה העירקיים ששהו בבתים בצמוד למנזר וחלשו על דרכי הגישה אליו באש מקלעים ומרגמות. פלוגת בן פורת הסתערה על המנזר ראשונה, הפריצה לשער בוצעה על ידי חוליה מפלוגתו של אורי בן ארי ובפיקודו האישי. בשעה2:10 נכבש המנזר על ידי פלוגה א'(אורי בן ארי) המנזר היה ריק מלוחמים, ותוך כדי טיהורו נהרגו במקום, כנראה בשגגה, מספר נזירות ששהו בו. כיבוש המנזר הסתיים בשעה 2:30 והכוחות התארגנו בשלושת המבנים להגנה. במשך שעתיים הייתה הפוגה באש, ואז החלו הערבים בהתקפת נגד. כשעלה הבוקר התברר שכוח הפלמ"ח במנזר מכותר על ידי כוחות ערבים, חלקם במבנים הקיצוניים בקטמון וחלקם מחופרים בבוסתנים מדרום וממערב למנזר. הם התקיפו את המנזר בלי הרף (נספרו כשבעה גלים) מטווחים קצרים, תוך שהם יורים אש נק"ל אל המעברים שבין המבנים במתחם ופצצות מרגמה אל גג המנזר. בהמשך הובאו גם מספר שיריוניות אל המתחם. ההתקפות ערביות נהדפו בעיקר בעזרת רימונים שהשליכו אנשי הפלמ"ח מהגג ומהחלונות. נחישות הערבים והאומץ שגילו הפתיעו את מפקדי הכוח הפורץ.

עד הבוקר היו לכוח הפורץ 2 הרוגים ו-30 פצועים שרוכזו בתוך המנזר וטופלו על ידי החובשים במקום.

במהלך הלחימה היו גילוי גבורה רבים בקרב הכח המבוצר. סמל המחלקה רפאל איתן, שנפצע בראשו, המשיך להלחם מבעד לחלון כשהוא קשור לכיסא על גבי שולחן. המ"מ דוד אלעזר, יצא מספר פעמים בראש קבוצות לוחמים, אל חצר המנזר ואל הגג כדי להדוף התקפות ערביות. המ"מ מוטי אפרת שפיקד על אחד המבנים המבודדים במתחם רץ תחת אש, הניח והפעיל מטען נפץ על שיריונית ערבית חמושה בתותח שחדרה אליו. בלילה הבא התגברה ההתקפה אך נהדפה שוב. למגינים היו כבר נפגעים רבים – 10 הרוגים וכ-80 פצועים -כמחצית מהלוחמים – והתחמושת הלכה ואזלה.

הכנות לנסיגה והריגת הפצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור המצב הקשה, מספר הפצועים הגדול ומצב התחמושת והאספקה, נשקלה אפשרות נסיגה. ללוחמים היה ברור שלא יוכלו לשאת את כל הפצועים אל מחוץ למנזר תחת אש, ותחת הרושם הקשה של הנסיגה בנבי סמואל, היה ברור שהפצועים יירצחו באכזריות אם יפלו בשבי. נקבע בהגרלה ששני מפקדים ישארו עם הפצועים ויפוצצו את המנזר על יושביו בבוא העת ונעשו לכך הכנות. בינתיים, נעשו במפקדת החטיבה נסיונות להחיש תגבורת לנצורים. שתי מחלקות של הגדוד החמישי בפיקוד עובד מיכאלי (עבד) הצטיידו בנשק, תחמושת וציוד רפואי. הכח נע בהסתר והגיח בעורף הכח הערבי. בקרב קשה שהתפתח נהרגו 4 לוחמים ורבים (וביניהם עבד) נפצעו, אך 16 לוחמים הצליחו לחבור למגינים שבתוך המנזר. יצחק רבין מפקד החטיבה, שהגיע למפקדת הגדוד הרביעי, השעה את פקודת הנסיגה באומרו שאחרי הכישלון בנבי סמואל והנסיגה משועפאט, תבוסה בסן סימון תהייה מכת מוות לקרב על ירושלים. ביוזמת דוד שאלתיאל הועבר לכח גם מסר מעודד, אך מפוברק, שממקור חיים נצפית נסיגה של כוחות ערביים מקטמון.

במקביל לכך אכן הורע גם מצבו של הכח הערבי, שספג עוד ועוד נפגעים מאש הכח היהודי המבוצר היטב במבנה החסון ומן הקרב עם התגבורת מן הגדוד החמישי. לעבר קטמון הוחשה תגבורת ערבית מכיוון חברון, ושיירה ערבית יצאה מירושלים להביא לוחמים נוספים ממנה. שתי השיירות נחסמו ונפגעו על ידי מארב של אנשי גוש עציון בחירבת סאוויר ובמנזר הרוסי ולא הגיעו ליעדן.

הכרעת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

על סף מתן הוראת נסיגה, החלה רשת ההאזנה של מודיעין ההגנה (הש"י) לקלוט תקשורת בין אנשי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מקטמון הודיעו כי מפקדם, אבו דאיה, הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת וכי הם מבקשים תגבורת ערבית ואת התערבות הצבא הבריטי כי לא יוכלו להחזיק מעמד. המידע הועבר לידיעת המגינים בשעה 14:00. במקביל נצפתה נסיגה של לוחמים ערבים מן השכונה ודווחה לכח במנזר. טבנקין ביטל את ההכנות לנסיגה והורה לתפוס מחדש עמדות ולהגביר את האש עד שהכח הערבי ייסוג כולו. האש הערבית נחלשה בהדרגה - עד שפסקה. בשעה 17:00, עדיין תחת אש ובאור יום, נכנסה פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של החי"ש למינזר והחליפה את אנשי הפלמ"ח (מלבד כיתה בפיקוד דוד אלעזר שנשארה לחפיפה) שנלחמו בשטח המנזר במשך 18 שעות רצופות. טורי התגבורת שהוחשו לקטמון גרמו לכוח הערבי לסגת מחשש שינותק. החלה גם בריחה של שארית האוכלוסייה האזרחית והלחץ מהמנזר הוסר. הפצועים פונו באלונקות דרך שכונת רחביה, כשהנושאים אותם שרים ומכל הבתים נשמעות קריאות עידוד.

Cquote2.svg

השיא היה בליל חמישי, 29 באפריל 1948. האדמה התמוטטה תחת רגלינו, והבית כמעט נפל על ראשינו. עד אשר הפציע השחר, והנה, איברהים אבו דאיה, אשר בא משדה הקרב, כמה צעדים מביתנו, פרוע ומאובק, חולצתו קרועה מרסיסי הקרב, מי שהיה רואה אותו לא היה מכירו, והוא אמר: רוב אנשי נהרגו...

Cquote3.svg
ח'ליל א-סכאכיני

תוצאות הקרב וחשיבותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב על קטמון היו לגדוד הרביעי ולגדוד החמישי אבידות רבות: 21 הרוגים (מתוכם 18 במנזר וסביבותיו) ו-83 פצועים, גם גדוד מוריה סבל מהרוג ומספר פצועים. מתוך 120 הלוחמים שכבשו את המינזר, רק 20 יצאו בכוחות עצמם. הכוחות הערביים ספגו אף הם אבדות קשות - אחת ההערכות עומדת על 34 הרוגים וכחמישים פצועים‏[1].

כיבוש קטמון היה הצלחה בודדת במבצע יבוסי. הוא ניתק את השכונות הערביות בדרום העיר מן האזורים שבשליטה ערבית - המושבה הגרמנית, בקעה, המושבה היוונית, תחנת-הרכבת ואבו טור. המפלה בקטמון הניעה את תושביהן לנטוש את בתיהם ולפנות את העיר. השכונות הדרומיות היהודיות - מקור חיים, ותלפיות, כמו גם קיבוץ רמת רחל חוברו לרצף היהודי.

בריחת תושבי קטמון (שהנשים והילדים ביניהם פונו כבר קודם לכן עקב ההפגזות של ההגנה) פתחה פתח לביזה של אוצרות השכונה העשירה על ידי תושבי ירושלים היהודים ויחידות צבאיות.‏[2]

בקרב השתתפו רבים ממפקדי צה"ל העתידיים, וביניהם רפאל איתן (רפול) (שנפצע בו) כסמל מחלקה, דוד אלעזר (דדו) כמ"מ אורי בן ארי כמ"פ, מוטקה בן פורת ועוזי נרקיס. כמו כן נטלו בו חלק אליהו סלע (רעננה) יורם קניוק, ובני מהרשק שנפצע גם הוא. רבים מן המשתתפים תיארו את הקרב כקשה בחייהם.

הקרב נלמד כקרב מופת ממורשת הקרב של צה"ל ורבים זוכרים ממנו את האמירה של בני מהרשק בצטטו את יצחק שדה "זכרו, כשיורד גשם - נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף". בוגרי הקרב, ובהם דוד אלעזר חזרו על האמירה במהלך קרבות צה"ל.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפינת גן המנזר מוצבים אנדרטה לשמונה-עשר חללי הקרב ולוח נחושת המספר את סיפור הקרב.

הקרב על מנזר סן סימון משמש כרקע לספרו של מאיר שלו - יונה ונער.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכורים בספרות שאינה עיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986
  2. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב 1948, הוצאת דביר, 2004, עמ' 173