האונה המצחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אונות המוח הגדול

האונה המצחית או האונה הפרונטלית (TA: Lobus frontalis) היא אזור בקליפת המוח שנמצא בשתי ההמיספרות של המוח הגדול, בקדמת החריץ המרכזי.

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום האונה המצחית במוח האדם ביחס לגולגולת.
החריצים (sulcus) והגבעות (gyrus) בקליפת המוח של האונה המצחית

האונה המצחית ממוקמת בקדמת כל המיספרה מוחית, קדמית לאונה הקודקודית (אונה פריטאלית) ומעל האונה הרקתית (אונה טמפוראלית). האונה המצחית משתרעת מהמוח הקדם מצחי עד החריץ המרכזי והחריץ הצידי.

האונה המצחית מתפתחת ומבשילה במהלך החיים מן הלידה ועד סביבות גיל 25. האונה המצחית היא האונה הגדולה ביותר במוח האנושי והיא תופסת כשליש מכלל נפחו של המוח.

תפקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונה המצחית מאפשרת חופש וגמישות מחשבתיים[1]. היא עוסקת גם בתנועה ובתכנון של תנועה‏[2]. האונה המצחית מתווכת התנהגויות שמיוחדות לבני אדם, מניעה התנהגויות שפועלות על הסביבה ומשנות אותה. היא אחראית לטווח רחב של התנהגויות ואי תפקודה יגרום לבעיות תפקוד בתחומים רבים: תפקוד העצבים הקרניאליים, יכולת התנועה, שפה וזיכרון, התנהגות, מוטיבציה, מצב רוח וקוגניציה. תפקידיה העיקריים של האונה המצחית קשורים לכישורים חברתיים, שיפוט חברתי, ריגושים, תפקודים ניהוליים, קשב, זיכרון, תכנון, מוטיבציה והפקת שפה (אזור ברוקה). האונה המצחית חיונית לסלקטיביות של גירויים מהסביבה. האונה המצחית לוקחת חלק מרכזי בפעולות התכנון כמו התעלמות מגירויים לא רלוונטיים, בחירה מתוך מספר אופציות, מעקב אחרי פעולות שבוצעו והוצאת רעיונות לפועל באופן מוטורי.

קיימים הבדלים בין המיספרה ימנית להמיספרה שמאלית באונה המצחית. האונה המצחית השמאלית אחראית על התקרבות, מצב רוח טוב והרפתקנות כמו כן מומחית בעיבוד סדרות של גירויים. האונה המצחית הימנית אחראית על הימנעות, פחד ופסימיות. בנוסף אחראית על התמצאות במרחב, זיהוי דמויות וצורות גאומטריות, הבנת מפות והבחנה בתכנים מורכבים. פגיעה באונה המצחית בהמיספרה בצד אחד יגביר את הדומיננטיות של ההמיספרה הנגדית.

גרעיני הבסיס פועלים בתיאום עם קליפת המוח הקדמית כדי לסנכרן ולבצע התנהגויות מתוכננות ורצוניות המצריכות את מערכות השליטה הלימביות, הקוגניטיביות והמוטוריות‏[3]. האונה המצחית שולחת מידע לסטריאטום אודות תנועות הנמצאות בשלבי תכנון או ביצוע‏[2]. הסטריאטום מכיל את הגרעין הזנבי אשר יש לו שלוחות לאונה המצחית‏[4].

אזורים באונה המצחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה לאזורים באונה המצחית

האונה המצחית מכילה מספר אזורים:

בעוד שהאזור המוטורי העיקרי מעורב בעיקר בהיבטים הקינסטזיים והדינמיים של התנועה הרצונית, יתר קליפת המוח הקדמית מקושרים להכנה ולתכנון של תנועות רצוניות כתגובה לגירויים חיצונים או פנימיים‏[3].

ליקויים באונה המצחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעה באונה המצחית יכולה להתרחש בעקבות פגיעת ראש או נזק מוחי והיא מאופיינת בשינויים רגשיים וחברתיים. סינדרום טיפוסי של פגיעה באונה המצחית כולל התנהגויות חברתיות בלתי הולמות, חוסר שיפוט מוסרי, חוסר עכבות, הנמכה בחשיבה המופשטת, חוסר יכולת לתכנן לעתיד וקושי בהתמדה‏[1]. נמצאו עדויות על קשרים בין פגיעות באונות המצחיות לבין עבריינות, התנהגות לא אתית, והתנהגות מינית פוגענית.

הנמכה בתפקודים של האונה המצחית מעורבים באטיולוגיה של הפרעת קשב[6]. בהתאם לכך, חלק מהתסמינים של הפרעות קשב דומים לאלו הנגרמים כתוצאה מליקויים באונה המצחית. נראה שליקויים עדינים בתפקוד של האונה המצחית תורמים ליכולת היצירתיות‏[7]. בהתאם לכך, שכיחות התסמינים של הפרעת קשב בקרב אנשים יצירתיים גבוהה באופן משמעותי משכיחותם באוכלוסייה הכללית‏[8].

אבחון פגיעה באונה המצחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Tower of London הוא מבחן המכיל סדרת בעיות הדורשות יכולת תכנון ברמה גבוהה. במהלך מבחן זה נדרש הנבדק לתכנן מהלכים על מנת לפתור בעיה המוצגת בפניו. מבחן ויסקונסין (WCST) חובר על ידי גרנט וברג הוא מבחן נוסף לבחינה פגיעה מצחית. מבחן זה בוחן תגובות מוטוריות ומילוליות לסדרת גירויים חיצוניים. במבחן על הנבדק למיין קלפים על פי קטגוריה שהנסיין מכוון אליה ויכול לשנותה מבלי להודיע על כך מראש.

שיפור תפקודים הקשורים לאונה המצחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימון מוחי נועד לשפר מיומנויות קוגניטיביות. הוא יכול לשמש גם לקישורים הקשורים בתפקוד האונה הקדמית.

מתילפנידאט הוא חומר פעיל שמכילות חלק מהתרופות להפרעת קשב. חומר זה הוא חוסם את הספיגה החוזרת של המוליך העצבי דופמין במסגרת תהליך ההעברה הסינפטית בין תאי עצב במערכת העצבים‏[2].

שימוש באונה המצחית לפיצוי על קשיים ממקורות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים מסוימים האונה המצחית יכולה לשמש לצורך פיצוי על ליקויים או פגיעות בחלקים אחרים של מערכת העצבים. לדוגמה: בקרב קוראים תקינים המוח הקטן מופעל במהלך למידת רצף מוטורי ובפעילות מוטורית אוטומטית. לעומתם, דיסלקטיים אינם מסוגלים להסתמך על הפעילות האוטומטית של המוח הקטן. לכן הם משתמשים יותר באונה המצחית, המאפשרת שימוש באסטרטגיות מודעות יותר לצורך פעילויות אלו‏[9]. מסיבה זו הוראה מתקנת שמה דגש רב על הקנייה של אסטרטגיית למידה.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות החמישים נמצא כי פגיעה באונה הפרונטאלית קשורה לירידה ברמת האנרגיה, התלהבות האדם ועלייה ברמות הדיכאון והחרדה. בהמשך, נמצאו עדויות סותרות לגבי הקשר שבין פגיעה באונות המצחיות לקיומן של הפרעות פסיכיאטריות. כמו כן נמצאו קשיים קוגניטיביים-חברתיים שונים כמו: אימפולסיביות, פרשנות מוטעית של מצבי רוח של אנשים, קושי בהבנת התנהגות מופשטת, מודעות עצמית, חוסר גמישות קוגניטיבית, פתרון בעיות, מיומנויות ארגוניות, קושי בויסות קשבי וויסות רגשי. לפיכך, עלה הצורך באבחון אילו מן היכולות נפגמות כתוצאה מפגיעה פרונטאלית.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קרלסון, נ. (2008). הפיזיולוגיה של ההתנהגות. האוניברסיטה הפתוחה.
  • kandel, E. & Freed, A. (1989). Frontal lobe dysfunction and antisocial behavior: A review. Journal of Clinical Psychology. 45(3).
  • Owen, M.O, Downes, J.J, Sahakin, B.J, Polkey, C.E & Robbins, T.W. (1990). planing and spatial in working memory following frontal lobe lesions men. Neuropsychologia. 28(10).
  • Shue, K.L & Douglas, V.I (1992). Attention deficit hyperactivity disorder and the frontal lobe

syndrome. Baring and Cognition. 20.

  • Rolls, J.N, Hornak, J, Wade, D et al. (1994). Emotion related lerning in patients wite social and emotinal changes associated with frontal lobe damage. Neurol-Neurosurgy Psyhiatry. 57.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Dietrich, A. (2004). Neurocognitive mechanisms underlying the experience of flow. Consciousness and Cognition, 13(4), 746-761.‏
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Neil R. Carlson, (2013). Physiology of Behavior. Boston: Pearson.
  3. ^ 3.0 3.1 Mai, J. K., & Paxinos, G. (Eds.). (2012). The human nervous system. Academic Press.‏
  4. ^ Hynd, G. W., Hern, K. L., Novey, E. S., Eliopulos, D., Marshall, R., Gonzalez, J. J., & Voeller, K. K. (1993). Attention deficit-hyperactivity disorder and asymmetry of the caudate nucleus. Journal of Child Neurology, 8(4), 339-347.‏
  5. ^ Calkins, Susan D. (Ed); Bell, Martha Ann (Ed), (2010). Child development at the intersection of emotion and cognition. Human brain development. Washington, DC, US: American Psychological Association.
  6. ^ Barkley, R. A., Cook, E. H., Dulcan, M., Campbell, S., Prior, M., Atkings, M., & ... DuPaul, G. J. (2002). Consensus Statement on ADHD. European Child & Adolescent Psychiatry, 11(2), 96.
  7. ^ Chakravarty, A. (2010). The creative brain–Revisiting concepts. Medical hypotheses, 74(3), 606-612.‏
  8. ^ Healey, D., & Rucklidge, J. J. (2006). An Investigation into the Relationship Among ADHD Symptomatology, Creativity, and Neuropsychological Functioning in Children. Child Neuropsychology, 12(6), 421-438.
  9. ^ ישי-קרין, נ., ‏דיסלקציה, רכיבה על סוסים והצרבלום., באתר פסיכולוגיה עברית, 2005