רוז ויילדר ליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוז ויילדר ליין
לידה 5 בדצמבר 1886
De Smet, טריטוריית דקוטה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באוקטובר 1968 (בגיל 81)
דאנברי, מחוז פיירפילד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות Let the Hurricane Roar עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ איזבל פטרסון, John Patric, איין ראנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה היכל התהילה ומוזיאון הבוקרת הלאומי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוז ויילדר ליין (5 בדצמבר 1886 – 30 באוקטובר 1968) הייתה עיתונאית, סופרת רומאנים וסיפורי מסע, והוגה פוליטית אמריקאית. היא בתה של הסופרת האמריקאית לורה אינגלס וילדר. יחד עם שתי סופרות נוספות, איין ראנד ואיזבל פטרסון, ליין ידועה כאחת ממייסדות התנועה הליברטריאנית האמריקאית.

שנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח לציון מקום לידתה של ליין
אתר ההתיישבות של משפחת ויילדר. כאן נולדה ליין, בדה סמט, דקוטה הדרומית

ליין הייתה הבכורה בין ילדי לורה אינגלס ויילדר ואלמנזו ויילדר, והיחידה ששרדה עד בגרות. בשנותיה הראשונות היו הוריה שרויים במחסור בשל מחלות ובשל יבולים הרוסים בזה אחר זה. במהלך ילדותה עקרה המשפחה מספר פעמים: הם התגוררו עם קרובי משפחה במינסוטה, לאחר מכן בפלורידה, וחזרה לזמן קצר לדה סמט, דקוטה הדרומית, ואז התיישבו במנספילד, מיזורי, ב־1894. לימים, הקימו שם הוריה משק חלב ומטעי פירות. היא למדה בבית ספר תיכון במנספילד ובקראולי, לואיזיאנה בזמן שהתגוררה עם דודתה, אלייזה ג'יין ויילדר, וסיימה את לימודיה ב־1904 במחזור בן שבע תלמידות.[1] האינטלקט והשאפתנות שלה ניכרים מהעובדה שהצליחה לדחוס שלוש שנים של לטינית בשנה אחת, ומכך שסיימה בציונים הגבוהים ביותר במחזור התיכון שלה בקראולי. למרות הצלחתה בלימודים, לא זכתה לרכוש השכלה גבוהה, בשל מצבם הכלכלי של הוריה.[2][3]

קריירה מוקדמת, נישואים וגירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום התיכון, חזרה ליין לבית הוריה במנספילד ולמדה טלגרפיה בתחנת הרכבת של מנספילד. מיעוט ההזדמנויות לנשים צעירות במנספילד תיסכל אותה, ובתחילת 1905 החלה לעבוד עבור וסטרן יוניון בסדליה, מיזורי.[4] בשנת 1906, עבדה ליין כמטלגרפת במלון מידלנד בקנזס סיטי.[5] במהלך חמש השנים הבאות, עבדה כמטלגרפת במקומות שונים במיזורי, באינדיאנה ובקליפורניה.[3][6]

בשנת 1908 עברה ליין לסן פרנסיסקו, שם עבדה במשרד הטלגרף במלון פרמונט. במארס 1909, באה ליין בברית נישואין עם סוכן מכירות, אמרגן, ועיתונאי לעת מצוא בשם קלר ג'ילט לֵיין. זמן קצר לאחר שנישאו, ליין עזבה את עבודתה בווסטרן יוניון והזוג יצא למסעות ברחבי ארצות הברית לשם קידום יוזמות שונות. בעת ששהו בסולט לייק סיטי בנובמבר 1909, ילדה ליין בטרם עת ולד מת.[7] הנושא מוזכר רק בקצרה בקומץ מכתבים קיימים שכתבה ליין שנים לאחר מכן על מנת להביע הזדהות עם חברים קרובים שהתמודדו אף הם עם אובדן ילד.

במשך כמה שנים אחר כך, הוסיפו בני הזוג לֵיין לנוע ולנוד ברחבי ארצות הברית, ושהו ועבדו על מיזמי פרסום ושיווק שונים, לעיתים בנפרד זה מזה, במיזורי, באוהיו, במיין, ובניו יורק. על אף שבמכתבים להוריה תיארה ליין הווי חיים עליז ונטול דאגות, מרישומי יומנה וממאמרים אוטוביוגרפיים רבים שפרסמה לימים בכתבי עת שונים עולה תיאור של הלך רוח מדוכדך ושל אכזבה מנישואיה. לתחושתה, תחומי העניין האינטלקטואליים שלה לא השתלבו עם החיים עם בעלה. לפי גרסה אחת אף ניסתה להתאבד בעזרת כלורופורם, אך רק התעוררה עם כאב ראש ועם תחושה מחודשת של טעם לחיים.[8]

במקביל, במהלך אותן שנים, קראה ליין בתיאבון רב ולימדה את עצמה כמה שפות זרות, בבקשה לפצות על היעדר השכלה פורמלית. בשנת 1908 התחילה להתפרנס גם מכתיבה עצמאית כפרילנסרית בעיתונות, כהשלמת הכנסה.[9] הנישואים התפוררו בעקבות תקופות הפרידה הרבות, ובסופו של דבר בני הזוג נפרדו בהסכמה. מיומניה של ליין ידוע על יחסי זוגיות עם מספר גברים בשנים שלאחר גירושיה, אך מעולם לא נישאה מחדש, ולימים בחרה להישאר בגפה וללא קשרים רומנטיים.

החשש מכניסת אמריקה למלחמת העולם הראשונה החליש מאוד את שוק הנדל"ן, שבו עבדה ליין בשיווק, ולכן בתחילת 1915 קיבלה את הצעתו של חבר לעבוד זמנית כעוזרת עריכה בסגל העיתון "סן פרנסיסקו בולטין".[10] הזמני התברר כקו פרשת מים בחייה: ליין משכה מייד את תשומת לבם של עורכיה, לא רק בזכות כישרונות הכתיבה שלה עצמה, אלא גם כעורכת מיומנת ביותר של כתיבתם של אחרים. תוך זמן קצר, התנוססו תמונתה והקרדיט שלה בעיתון מדי יום, היות שהיא ייצרה סדרות של סיפורים רומנטיים נוסחתיים שנמשכו שבועות. כמו כן, חיברה ליין ופרסמה בספרים חיבורים ביוגרפיים ממקור ראשון על חייהם של הנרי פורד, צ'רלי צ'פלין, ג'ק לונדון והרברט הובר.

קריירת כתיבה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1918, ליין כבר הייתה גרושה רשמית, ועזבה את עבודתה ב"סן פרנסיסקו בולטין" בעקבות התפטרות העורך הראשי, פרימונט אולדר. אז התמסרה לקריירה של סופרת עצמאית. מתקופה זו ועד תחילת שנות ה־40 הופיעו יצירותיה בקביעות בכתבי עת מרכזיים כגון Harper's, Saturday Evening Post, Sunset, Good Housekeeping ו־Ladies' Home Journal. כמה מסיפוריה הקצרים היו מועמדים לפרסי או. הנרי, ואחדים מהרומאנים שחיברה הפכו רבי־מכר.

ליין חיברה את הביוגרפיה הראשונה של הרברט הובר, לימים הנשיא ה־31 של ארצות הברית. היא חיברה ביוגרפיה בשם The Making of Herbert Hoover בשיתוף עם צ'ארלס ק' פילד, עורך מגזין Sunset, והם פרסמו את הספר בשנת 1920, הרבה לפני שהובר הפך לנשיא, ב־1929. היא נותרה ידידה וסנגורית של הובר למשך שארית חייה, ורבים מהמסמכים האישיים שלה נכללו לימים באוסף רוז ויילדר ליין בספריית הרברט הובר בווסט בראנץ', איווה. לא נשתמרה התכתבות ממשית ביניהם בארכיון של ליין; עם זאת, סדרת Hoover Post-Presidential Individual מכילה תיק ארכיוני של מכתבי לֵיין בין השנים 1936–1963.

בסוף שנות ה־20 נחשבה ליין אחת הסופרות (להבדיל מסופרים) בעלות השכר הגבוה ביותר באמריקה, ולצד הובר נמנו בין חבריה דמויות ידועות כמו סינקלר לואיס, איזבל פטרסון, דורותי תומפסון, ג'ון פטריק ולואל תומאס. למרות ההצלחה, נדיבותה הרבה כלפי משפחתה וחבריה הותירה אותה לעיתים קרובות זקוקה לכסף, והיא נאלצה לעבוד על חומרים שעליהם שולם שכר טוב, אך שלא אפשרו לה לעסוק בתיאוריה פוליטית ובהיסטוריה עולמית, שהלכו ועניינו אותה יותר ויותר. היא סבלה מעת לעת מהתקפים של ספק עצמי ודיכאון בגיל העמידה, ואיבחנה את עצמה כבעלת הפרעה דו-קוטבית.[דרוש מקור] בתקופות אלה של דיכאון, לא הצליחה ליין להתקדם בכתיבה, אבל לא התקשתה לעבוד כסופרת צללים או כעורכת סמויה עבור סופרים ידועים אחרים.

באירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, החלה ליין לעבוד ככתבת מלחמה נודדת, ראשית בתפקיד בלשכת יחסי הציבור של הצלב האדום האמריקאי. היא המשיכה לבצע משימות עיתונאיות עבור הצלב האדום עד 1965, כשדיווחה מווייטנאם בגיל 78 בכתבה במגזין "Woman's Day" והציעה "נקודת מבט של אישה". במסגרת הצלב האדום נסעה רבות באירופה ובאסיה.

בשנת 1926 נסעו ליין, הלן דור בוילסטון והמשרתת הצרפתייה שלהן מצרפת לאלבניה במכונית שלה העניקו את השם זֶנוֹבִּיה. המסע תואר לימים בספר בשם Travels With Zenobia: Paris to Albania by Model T Ford, שראה אור בשנת 1983. ליין התאהבה באלבניה, והתגוררה בה כמה תקופות ארוכות במהלך שנות העשרים, לצד פרקי שהות בפריז ובחוות רוקי רידג' של הוריה במיזורי. באופן לא רשמי אימצה ילד אלבני צעיר בשם רֶג' מֶטָה (Rexh Meta), שלטענתה הציל את חייה במסע מסוכן בהרים.[11] מאוחר יותר מימנה את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג'.[12] מֶטָה עבד בשירות הציבורי באלבניה, ונכלא במשך למעלה משלושים שנה על ידי הפשיסטים האיטלקיים ואחריהם הקומוניסטים האלבנים. הוא מת בטירנה ב־1985.[13][14]

בשנת 1928 חזרה ליין לגור בחווה של הוריה. מתוך ביטחון במכירות של ספריה וסיפוריה הקצרים, כמו גם בהשקעותיה הגדלות בבורסה, הוציאה ליין כסף בחופשיות, בבניית בית חדש להוריה על אדמתם ובשיפוץ בית המגורים בחווה עבור עצמה ועבור זרם קבוע של אורחים מחוג ידידיה בעולם הספרות.

שיתוף פעולה ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת מעורבותה של ליין בסדרת ספרי בית קטן בערבה של אמהּ נותרה לוטה בערפל.[15] הוריה השקיעו את כספם אצל יועץ ההשקעות של ליין על פי עצתה, וכשהשוק קרס בשפל הכלכלי הגדול, מצאו עצמם בני משפחת ויילדר במצוקה כלכלית. ליין הגיעה לחווה בגיל 46, גרושה וללא ילדים, עם כסף מועט מאוד.[16]

בסוף 1930, פנתה אל ליין אמהּ ובידיה כתב יד סיפורי טיוטתי בגוף ראשון, המתאר את ילדותה כחלוצה בתנאים קשוחים, תחת הכותרת "הנערה החלוצה". ליין ראתה פוטנציאל בכתב היד והחלה להפעיל את קשריה בעולם ההוצאה לאור. למרות מאמציה, מו"לים דחו את כתב היד שוב ושוב. עורך אחד המליץ לעבד את התחלת כתב היד לרומן לילדים. ליין ואמהּ עבדו על הרעיון[17] והתוצאה הייתה הספר "בית קטן ביער הגדול". הספר התקבל לפרסום על ידי הוצאת הארפר ואחיו בסוף 1931, והגיע למדפים ב־1932. הצלחת הספר הביאה להחלטה להמשיך את הסדרה, ולעקוב אחר לורה הצעירה עד סיום התבגרותה.

רומנים מצליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא רחוק מבית המגורים של חוות משפחת ויילדר במנספילד נמצא בית האבן אשר ליין מימנה עבור הוריה, שהתגוררו שם במהלך רוב שנות ה־30.

חוקרי ספרות סוברים כי שיתוף הפעולה בין השתיים הועיל לקריירה של לֵיין לא פחות משהועיל לזו של לורה אינגלס ויילדר. הסיפורים הקצרים הפופולריים ביותר של ליין, ושני הרומנים המצליחים ביותר שלה מבחינה מסחרית, נכתבו בתקופה זו וניזונו מחומר שנלקח ישירות מזיכרונותיה של ויילדר מהפולקלור המשפחתי של שבט אינגלס-ויילדר. הספר Let the Hurricane Roar (שלימים נדפס בשם Young Pioneers), והספר Free Land עסקו שניהם בקשיי ההיאחזות בדקוטה הצפונית והדרומית בסוף המאה ה־19, וכיצד ה"אדמה חינם" דווקא רוששה את המתיישבים מכל חסכונותיהם. העיתון Saturday Evening Post שילם לליין סכומים גבוהים תמורת הזכות לפרסם את שני הרומנים בהמשכים (30 אלף דולר – שהם כחצי מיליון דולר בעשור השני של המאה ה־21 – תמורת פרסום "אדמה חינם" בהמשכים). מאוחר יותר, עובדו שניהם לתסכיתים מצליחים, אחד מהם בכיכובה של הלן הייז.

בשנת 1938, הודות להכנסות מהרומן "אדמה חינם", הצליחה ליין לפרוע את כל החובות שצברה. היא עברה לדאנברי, קונטיקט ורכשה שם בית כפרי עם שלושה אקרים מיוערים, ושם חיה עד סוף ימיה. במקביל, תמלוגים גדלים והולכים מסדרת ספרי הבית הקטן סיפקו להוריה של ליין הכנסה בטוחה ומספקת.

שיבה לעיתונאות והשקפות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוז ויילדר ליין 1933

במהלך מלחמת העולם השנייה, החלה ליין שלב חדש בקריירת הכתיבה שלה. משנת 1942 עד 1945 כתבה טור שבועי בעיתון The Pittsburgh Courier, שהיה באותה עת העיתון האפרו-אמריקאי הנקרא ביותר. [דרוש מקור]

במקום להסתיר או להגביל את דעותיה המוצקות בעד מדיניות לֵסֶה פֶֿר, ניצלה ליין את ההזדמנות לשווק אותן לקהל קוראיה. היא חיפשה נושאים רלוונטיים במיוחד לקהל שלה. הטור הראשון שלה הגדיר את קמפיין Double V חלק מהמאבק הרחב למען חירות הפרט בארצות הברית, והיא כתבה בו: "הנה, סוף סוף, מקום שאליו אני שייך. הנה האמריקאים שיודעים את ערכם של שוויון וחירות". הטורים שלה הדגישו סיפורי הצלחה של שחורים כדי להמחיש נושאים רחבים יותר: יזמות, חירות, ויצירתיות. בטור אחד השוותה את ההישגים של רוברט לי ואן (מייסד ועורך העיתון) לאלו של התעשיין הנרי פורד. סיפור העלייה לגדולה של ואן נועד להמחיש את היתרונות ב"חברה קפיטליסטית, שבה יתום חסר פרוטה, בן למיעוט מבוזה, יכול ליצור את [העיתון הזה] ולתקוף בפומבי, במרץ, בבטחה, את דעת הרוב", בעוד שפורד הראה כיצד מכונאי עני יכול ליצור "מאות מקומות עבודה, [...] ולהכניס אפילו קבצנים למכוניות".[18]

ליין שילבה תמיכה במדיניות לסה פר עם התנגדות לגזענות. הדעות שהביעה בנושאי גזע היו דומות לאלו של זורה ניל הרסטון, אף היא אינדיבידואליסטית וסופרת, שהייתה אפרו־אמריקאית. הטורים שלה הדגישו את השרירותיות של קטגוריות גזע, ואת מרכזיותו של הפרט. ליין גרסה שבמקום להיכשל ב"כשל המגוחך, האידיוטי והטרגי של גזע, [שבאמצעותו] השלה את עצמו מיעוט מאוכלוסיית כדור הארץ במהלך המאה האחרונה", הגיע הזמן שכל האמריקאים, שחורים כלבנים, "יתכחשו לגזעם". לשיטתה, שיפוט על פי צבע העור דומה לקומוניסטים, שייחסו אשמה או מעלות על בסיס מעמד חברתי. לדעת ליין, הכשלים של גזע ומעמד מקורם ב"הבחנה הישנה של ה'מעמד' האנגלי־פיאודלי". כמו כן האמינה שבקולקטיביסטים, לרבות במי שאימצו את הניו דיל של הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט, האשם במילוי "מוחות צעירים באשליות של 'גזעים' ו'מעמדות' ו'המונים', אשר נתונים כולם לשלטון אלילים ששמם דטרמיניזם כלכלי או החברה או הממשלה".

לצד הרסטון ופטרסון, מתחה ליין ביקורת על רוזוולט בשל מדיניות החוץ שלו, והייתה נגד גיוס צעירים למלחמת חוץ.[19]

הספר "גילוי החירות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כמה חודשים בשנת 1940, הלהט הגובר של ליין לליברטריאניזם הוביל אותה אל הסופר הנודד העצמאי ג'ון פטריק, הוגה דעות פוליטי בעל עמדות דומות לשלה, ששיא פועלו בהסברת רעיונות ליברטריאנים היה ספרו Yankee Hobo in the Orient, שיצא בשנת 1943. ליין ופטריק בילו מספר חודשים בנסיעות ברחבי המדינה במכוניתו של פטריק כדי להתבונן בהשפעות השפל הגדול על המדינה ולהחליף רעיונות. הטיול הסתיים בשהות בת חודשיים בבלינגהאם, וושינגטון.[20]

בתחילת שנות ה־40, התרחקה ליין מכתיבת ספרות מסחרית (פרט לשיתוף הפעולה שלה עם כתיבתה של אמהּ, לורה אינגלס ויילדר), על אף בקשות חוזרות ונשנות מצד עורכים לסיפורת ולחומר עיוני. בתקופה זו הפכה ידועה בקרב הליברטריאנים ונחשבה בעלת השפעה בתנועה. היא התנגדה נחרצות לניו דיל, פסלה "סוציאליזם זוחל", ביטוח לאומי, קיצוב בזמן מלחמה, ואת כל צורות המיסוי. ליין חדלה מלכתוב ספרות מסחרית וריווחית כמחאה על תשלום מס הכנסה. היא חיה ממשכורת קטנה מהטור שלה בעיתון, וכבר לא הייתה צריכה לפרנס את הוריה או את בניה המאומצים. היא צמצמה את הוצאות המחייה שלה למינימום, וחיה גרסה מודרנית של חיי החלוצים של אבותיה על אדמתה הכפרית ליד דנברי. היא זכתה לתשומת לב תקשורתית מסוימת על סירובה לקבל תעודת קיצוב, ועל שבמקום זאת שיתפה פעולה עם שכניה הכפריים בגידול ובשימור פירות וירקות ובגידול תרנגולות וחזירים לבשר. מבקרת הספרות והמסאית הפוליטית איזבל פטרסון דחקה בליין לעבור לקונטיקט, שם היא תהיה רק "כמה קילומטרים במעלה הדרך" מפטרסון, שהייתה חברתה במשך שנים רבות.[21]

לאחר שחוותה קומוניזם ממקור ראשון במהלך מסעותיה עם הצלב האדום בברית המועצות, הייתה ליין מתנגדת נחרצת לקומוניזם. כתיבתה על אינדיבידואליזם ועל משטר שמרני הגיעה לשיא עם ספרה "גילוי החופש", שיצא בשנת 1943. באותה שנה התפרסמו גם ספרה של פטרסון, "אלוהי המכונה" והרומן "כמעיין המתגבר" של איין ראנד. בשל כתבים אלה, מכוּנוֹת שלוש הנשים הללו "האמהות המייסדות של התנועה הליברטריאנית האמריקאית".[22][23]

העיתונאי והמבקר הליברטריאני אלברט ג'יי נוק כתב שהחיבורים העיוניים של ליין ושל פטרסון היו "הספרים הנהירים היחידים על פילוסופיית האינדיבידואליזם שנכתבו באמריקה במאה [העשרים]". לדבריו, שתי הנשים "הדגימו לעולם הגברי של תקופה זו כיצד לחשוב באופן בסיסי. [... ] הן לא מגששות ומקשקשות - כל חץ נורה ישר למטרה". העיתונאי הליברטריאני ג'ון צ'מברלין נותן לראנד, לפטרסון, ולליין את הקרדיט על ה"המרה" הסופית שלו מסוציאליזם למה שהוא כינה "פילוסופיה אמריקאית ותיקה יותר" של רעיונות ליברטריאניים ושמרנים.[24]

בשנת 1943, הגיעה ליין למרכז תשומת הלב ברחבי ארצות הברית כשהשיבה לסקר שיזמה תחנת רדיו בעניין הביטוח הלאומי. היא שלחה בדואר גלויה ובה תגובה שהשוותה את מערכת הביטוח הלאומי להונאת פונזי שבסופו של דבר תשמיד, לדעתה, את ארצות הברית. עקב מלחמת העולם, התקיים מעקב אחרי דברי דואר, וזה הוביל בסופו של דבר להתייצבות שוטר של מדינת קונטיקט בביתה כדי לברר את מניעיה. תגובתה התַּקיפה להפרה זו של זכות חופש הביטוי שלה הביאה לשפע מאמרים בעיתונים ולפרסום חוברת, "מה זה פה, הגסטפו?", שנועדה להזכיר לאמריקאים לשמור על זכויותיהם על אף אילוצי המלחמה.[25] החוברת הופצה על ידי "המועצה הלאומית לכלכלה, בע"מ", ארגון אנטישמי שתמך בממשלה הפאשיסטית בספרד.[26] במהלך תקופה זה, פתחה הבולשת הפדרלית (FBI) תיק מעקב שעסק בליין.

בזקנתה, התגבשו דעותיה הפוליטיות של ליין לכדי ליברטריאניות איתנה. כשנתקלה באי הסכמה, אופן ההגנה שלה על מה שנחשב בעיניה כעקרונות אמריקאים בסיסיים של חירות נתפס בעיני חלקים בציבור כחריף ומחוספס. מתועד כי בשנת 1946 נפרדה מחברתה הוותיקה ובעלת בריתה הפוליטית איזבל פטרסון.[27] במהלך תקופה זו ועד שנות ה-50, ניהלה ליין גם התכתבות חריפה עם הסופר הסוציאליסט מקס איסטמן.[28]

שלהי חייה ומותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליין מילאה תפקיד מעשי במהלך שנות ה־40 וה־50 בהשקת התנועה הליברטריאנית האמריקאית[22][23] ופתחה בהתכתבות ענפה עם דמויות כמו מנהל תאגיד דופונט ג'ספר קריין, עם הסופר פרנק מאייר, ועם חברתה ועמיתתה איין ראנד.[29] היא פרסמה ביקורות ספרים עבור העיתון "המועצה הלאומית לכלכלה", ולאחר מכן עבור קרן וולקר, שמתוכה צמח המכון למחקרים הומאניים. מאוחר יותר, הרצתה ואף תמכה כספית בבית הספר לחופש בראשותו של הליברטריאן רוברט לפבר.[18]

ליין כינתה את עצמה "הסבתא המאמצת" והחונכת של רוג'ר לאה מקברייד, לימים מועמד המפלגה הליברטריאנית לנשיאות ב־1976.[30] הוא היה בנו של אחד העורכים שלה, והיא יצרה איתו קשר הדוק כשהיה ילד. מאוחר יותר הצהירה ליין שהיא מטפחת אותו להיות מנהיג והוגה דעות ליברטריאני לעתיד. בנוסף להיותו חבר קרוב, הפך מקברייד לימים לעורך הדין ולמנהל העסקים שלה, ובסופו של דבר ליורש הזכויות של סדרת הבית הקטן והעסק בן מיליוני הדולרים שבנה סביב הסדרה לאחר מותה של ליין.

קברה של ליין ליד קבר הוריה בבית הקברות של מנספילד, מיזורי

ליין מתה בשנתה בגיל 81, ב־30 באוקטובר 1968, בדיוק כשעמדה לצאת למסע בעולם למשך שלוש שנים. היא נקברה ליד הוריה בבית הקברות מנספילד, במנספילד, מיזורי. [דרוש מקור]

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Story of Art Smith (1915, biography)
  • Charlie Chaplin's Own Story (1916, biography)
  • Henry Ford's Own Story (1917, biography)
  • Diverging Roads (1919, fiction)
  • White Shadows on the South Seas (assisted Frederick O'Brien, 1919, non-fiction travel)
  • The Making of Herbert Hoover (1920, biography)
  • The Peaks of Shala (1923, non-fiction travel)
  • He Was a Man (1925, fiction)
  • Hill-Billy (1925, fiction)
  • Gordon Blake (1925, British edition of He Was a Man, fiction)
  • Cindy; a romance of the Ozarks (1928, fiction)
  • Let the Hurricane Roar (1932, fiction), better known as Young Pioneers
  • Old Home Town (1935, fiction)
  • Give Me Liberty (1936)
  • Credo (1936) shorter version of Give Me Liberty published in Saturday Evening Post
  • Free Land (1938, fiction)
  • The Discovery of Freedom (1943, political history) adapted in 1947 as The Mainspring of Human Progress
  • "What Is This: The Gestapo?" (1943, pamphlet)
  • "On the Way Home" (1962)
  • The Woman's Day Book of American Needlework (1963)
  • Travels With Zenobia: Paris to Albania by Model T Ford (1983, with Helen Dore Boylston), ed. William Holtz ISBN 978-0826203908
  • The Rediscovered Writings of Rose Wilder-Lane, Literary Journalist (2007, ed. Amy Mattson Lauters)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוז ויילדר ליין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ McNeely, Dorothy B. (1987). Crowley: The First Hundred Years. Crowley: DBM Publishing. p. 59.
  2. ^ The Crowley Signal March 26, 1904, p. 5 and July 30, 1921, p. 2
  3. ^ 1 2 Rose Wilder Lane, "Woman's Place Is in the Home," Ladies Home Journal (Oct. 1936)
  4. ^ The Sedalia Democrat, October 5, 1905, p, 5 and July 12, 1937, p. 1)
  5. ^ The Sedalia Democrat, February 2, 1906, p. 5
  6. ^ "Pioneering Journeys of the Ingalls Family Mansfield, Missouri: Rose". Herbert Hoover Presidential Library and Museum. אורכב מ-המקור ב-2015-04-12. נבדק ב-6 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ תעודת פטירה, באתר ארכיון מדינת יוטה
  8. ^ Rose Wilder Lane, "I, Rose Wilder Lane, Am the Only Truly Happy Person I Know, and I Discovered the Secret of Happiness on the Day I Tried to Kill Myself," Cosmopolitan, 80 (June 1926)
  9. ^ The Ups and Downs of Modern Mercury September 20, 1908, p. 4 and "The Constantly Increasing Wonders in the New Field of Wireless November 22, 1908 The San Francisco Call
  10. ^ "A Noted Writer". Mansfield Mirror. 29 ביולי 1915. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Kin in War Zone". Evening Courier. 8 באפריל 1939. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Holtz, William. (1993). The ghost in the little house. University of Missouri Press, p. 184
  13. ^ "The Other Wilder: Rose Wilder Lane". SDPB.
  14. ^ "Rexh Meta i Ulajve të Vuthajve, Enver Hoxha dhe Presidenti Truman – Nga Ndrek Gjini, Irlandë". 18 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Miller, John E. (2008). Laura Ingalls Wilder and Rose Wilder Lane: Authorship, Place, Time, and Culture. The Curators of the University of Missouri. pp. 19–43. ISBN 978-0826218230.
  16. ^ Blakemore, Erin (8 באפריל 2016). "Politics on the Prairie: Laura Ingalls Wilder and Rose Wilder Lane". JSTOR Daily. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Thurman, Judith. "'Little House On The Prairie's' Wilder Women". NPR.org. National Public Radio. נבדק ב-6 בפברואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 Beito, David T. and Linda Royster Beito. "Isabel Paterson, Rose Wilder-Lane, and Zora Neale Hurston on War, Race, the State, and Liberty." Independent Review, 12. Spring 2008).
  19. ^ http://www.independent.org/pdf/tir/tir_12_04_4_beito.pdf
  20. ^ Holtz, William (1995). The Ghost in the Little House. ISBN 978-0826210159.
  21. ^ Cox, Stephen, The Woman and the Dynamo: Isabel Paterson and the Idea of America, 2004, Transaction Books, pp. 216–218.
  22. ^ 1 2 "THREE WOMEN WHO LAUNCHED A MOVEMENT". www.libertarianism.org. 2014-03-01. נבדק ב-2021-10-17.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  23. ^ 1 2 Boaz, David (2015-03-23). "Libertarians and the Struggle for Women's Rights". HuffPost (באנגלית). נבדק ב-2021-10-17.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  24. ^ Nock quoted in Brian Doherty, Radicals for Capitalism: A Freewheeling History of the Modern American Libertarian Movement Public Affairs, 2007; and John Chamberlain, A Life with the Printed Word, Regnery, 1982, p. 136.
  25. ^ "New Deal Gag Moves Defied by 2 Women". Chicago Daily Tribune. 10 באוגוסט 1943. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Fraser, Caroline. Prairie fires : the American dreams of Laura Ingalls Wilder. ISBN 978-1-4328-6820-8. OCLC 1120044643.
  27. ^ Cox, Dynamo, p. 335
  28. ^ correspondence in Eastman manuscripts. at Indiana University's Lilly Library.
  29. ^ Jennifer Burns, Goddess of the Market: Ayn Rand and the American Right, Cambridge Univ. Press, 2009, pp. 119–122.
  30. ^ Alexander, Holmes (10 באוגוסט 1976). "Libertarians Believe Government Is Humbug". Lebanon Daily News. {{cite news}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רוז_ויילדר_ליין&oldid=37128167"