ריג ודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד של הריג ודה מהמאה ה-19 הכתוב בסנסקריט בכתב דוואנגרי

הריג ודה (סנסקריט: ऋग्वेद, הגייה: ṛgvedá) היא קובץ דתי ודי, שמקורו בצפון מערב הודו, הנחשב לעתיק ביותר בהינדואיזם ולבסיס של רוב ההתפתחויות המאוחרות בדת. זהו אוסף בעשרה כרכים (mandala), הכולל 1,028 מזמורים לאלים שונים, כתובים כולם בסנסקריט ודי. משמעות המילה "ודה" (veda) היא "ידע" (מקבילי הפועל vid - "לדעת" - קיימים גם בשפות הודו-אירופיות אחרות) ו-"ריג" (ṛc) - "פסוק" או "הלל".

המילה ודות משמשת כיום כשם נרדף למכלול הרחב של כתבי ה-Sruti ("התגלויות") - טקסטים קדושים אשר חוברו לאורך אלפי השנים כהמשכים, תוספות והשלמות לוודות.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת, הוודה לא נוצרה אלא התקיימה מאז ומעולם - הידע נגלה לרישים (ṛsi - נביאים או חכמים) העתיקים בדרך של הגות ומדיטציה ולאחר מכן נערך סופית בידי ויאסה. אין זה טקסט כתוב והוא הועבר בעל פה לאורך הדורות תוך שמירה קפדנית על דיוק והגיה.

מזה שנים מתקיים ויכוח בין החוקרים על מקורה ההיסטורי של התרבות הוודית. כיום המחקר מסכים על תיארוך יצירת הריג ודה סמהיטה (Samhita) - החלק העתיק ביותר בקורפוס - לפרק הזמן שבין השנים 1500 ל-1200 לפנה"ס. מוסכם, כמו כן, כי היא נוצרה במרחב הגאוגרפי המוזכר בקורפוס כ-"אזור שבעת הנהרות" (ככל הנראה פקיסטן של ימינו - אם כי מתוך שבעת הנהרות אחד התייבש ושניים התמזגו). חוקרים רבים טוענים כי הדת הובאה לאזור זה על ידי שבטים הודו-אירופים נוודים או נוודים למחצה שנקראו Arya. מולם ניצבים אותם חוקרים המשוכנעים כי מדובר בשלב נוסף בהתפתחות הדתית של תרבות עמק האינדוס (על מנת שסוגיה זו תוכרע יש לפענח קודם את כתב האינדוס).

הריג ודה סמהיטה מורכבת ממנטרות שנועדו לשירה במהלך טקסי קורבן לאלים. כל מנדלה (כרך) חוברה בידי משפחת חכמים אחרת. המנדלות השנייה עד השביעית הן העתיקות ביותר, עליהן נוספו השמינית והתשיעית ולבסוף צורפו גם הראשונה והעשירית. המסורת הטקסית הועברה ממורה לתלמיד בדרך של חזרה על הפעולות הריטואליות ושינון קפדני של הקאנון. מאחר שמדובר בטקסטים שנאמרו בעל פה ולא נכתבו - נוצרו שתי דרכים שונות לשינונם ושתיהן נלמדו על ידי אנשי הדת. בשיטת פדהפתה (padapatha) המילים נאמרות בצורה לא רציפה (דוגמה - "לורם איפסום"), בשיטת סמהיטהפתה (samhitapatha) מתבצעת הגיית המילים תוך חיבור הברות (דוגמה - "לורמיפסום"). השינון הכפול היווה גורם חשוב בשימור הטקסטים כמעט ללא שינוי לאורך תקופה של כ-3000 שנים. העלאת הוודות על כתב - פעולה שנחשבה למטמאת - נעשתה לראשונה כאלף שנים לאחר חיבורן.

הריג ודה מתווה מתאר של דת התואמת היטב את אורח החיים הנוודי. אין בה מקומות קדושים, טקסטים כתובים, תשמישי קדושה או אפילו צורך במבנים. מקום הקמת המזבח אינו משמעותי וכל שנדרש לצורך ביצוע הטקס הוא איש דת הבקיא במנטרות ובמהלכי הטקס. עם זאת, ביצוע הטקס נעשה לפי מחזורים קבועים הקשורים במחזור שעות היממה ועונות השנה.

מיתוס הבריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריג ודה סמהיטה מופיעים מספר מיתוסים שמתייחסים לבריאה אך לכולם מאפיינים משותפים:

  • הבריאה לא מתרחשת "יש מאין" - "משהו" תמיד היה קיים והבריאה היא סוג של "סדר חדש".
  • תהליך הבריאה אינו רציף ואיננו מתקדם לשיא כלשהו.
  • היחס לבריאה אינו חד משמעי - מצד אחד יש צד חיובי ב"סדר" אך מצד שני קיימים געגועים למושלמות ה"כאוס".
  • עקב מאבקים בלתי פוסקים בין האלים הטובים (sura) לאלים הרעים (asura) קיים מצב קבוע של חוסר יציבות בעולם שנברא.
  • הבריאה היא תוצר של אלימות או קורבן.

פנתאון האלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנונות הריג ודה מהללים אלוהויות (devas) רבות ונסמכים על ידע והיכרות מוקדמים שלהן. אין אל אחד עליון לשאר, אך ישנם כאלו שהם חשובים יותר מאחרים. האלים מאופיינים ברגשות ותשוקות אנושיים והם מוצגים, לרוב, כזכרים אם כי קיימות גם אלות בדמות נקבה. האלים רוּדרה (שיווה) ווישנו מופיעים כחלק מהפנתאון הוודי אך נחשבים לשוליים יחסית. לאורך השנים עלה מעמדם והם זכו לפולחן נרחב במסורות מאוחרות יותר. עולמם של האלים הוא היררכי וקיימות מספר שיטות למיונם - לפי גנאלוגיה או מיקומם בשמים, באוויר (באטמוספירה) או על האדמה. מקס מולר טען כי האלים בוודה נועדו להסביר תופעות טבע אך המחקר דחה סברה זו מכיוון שאינה תואמת אלוהויות מסוימות.

הריטואל הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשייה הדתית בדת הוודית מתבטאת בטקסי העלאת קורבן (yajña) לאלים (deva). במרכז הטקס עומדת האש, שהיא יסוד טבעי, אך גם אמצעי המקשר בין האדם לממלכת השמים (הזבח הופך לעשן ועולה מעלה) ולפיכך זוכה אגני (Agni), אל האש, ליחס של אל חשוב.

התקרובות שהועלו היו בעיקר חלב, חמאה, סומה (soma), תבואה ולעתים חיות (לרוב צאן או בקר). תקרובת משקה הסומה נושאת חשיבות רבה - המשקה מעורר ההזיות נרקח בתהליך מיוחד מצמח הסומה הלא-מזוהה (עם השנים זהות הצמח נשכחה והוא הוחלף בצמחים אחרים ללא השפעה משכרת). בדומה לאש גם משקה הסומה מאפשר קשר בין האדם לאלים (אם כי באופן שונה מהאש מאחר שהקשר נוצר באמצעות הזיות) ולכן זוכה גם הוא למעמד של אל חשוב. ניתן לראות בזבח הסומה שריד מתקופות קודמות בהן הושם דגש רב יותר על הפן המיסטי בדת (לעומת הפן הטקסי). זבח הסומה התקבע והשתרש גם כחלק מריטואלים אחרים, למשל קורבן הסוס (asvamedha) או טקס משיחת מלך (rajasuya).

במהלך הריטואל מוטל על מבצע הטקס (אשר נקרא ה-yajan) לזמר מנטרות תוך שהוא מבצע בתזמון ובדייקנות מחוות ("קרמה", karma = "מעשה") בעלות חשיבות טקסית כגון הדלקת האש, שפיכת הנסך או הגשת הבשר למזבח). קשר שלישי בין האדם לאל מתאפשר בזכותה של ואץ' (Vac) - אלת הדיבור - ומתקיים במזמורי תפילה המושרים לאלים. האלים מוזמנים לטקס ומזמין הטקס (נקרא yajamana) חולק עמם את המנחה. מה שנותר לאחר שהאש דועכת מחולק בין המשתתפים בטקס. הקורבן מאפשר ליאג'אמאנא להשביע את רעבונם של האלים ובכך לזכות מהם בתמורה במזל, רכוש, אישה או מעמד דתי משופר. בסוף הטקס (ובמידה ולא נכשל) משלם היאג'אמאנא ליאג'אן תשלום המכונה דקשינה (dakshina).

התרחבות הפולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס חלו שינויים באורח החיים של החברה הוודית. המעבר למרחב הגאוגרפי של המישור האינדו גנגטי ותהליכי היווצרותה וגדילתה של חברת יושבי-קבע הביאו להתמחות והתמקצעות אשר יצרו (לראשונה בחברה הוודית) מעמדות חברתיים. הברהמינים (brahmin), אנשי הדת, החלו בניסיונות של חלוקה חברתית לארבע הווארנות ומיקמו את עצמם בראש ההיררכיה החברתית כשאחריהם (לפי סדר חשיבות) הקשטריה (ksatriya), הויישיה (vaisya) והשודרה (sudra). מי שלא לקחו חלק בפולחן הוודי נודו אל שולי החברה וסומנו כ"טמאים".

במקביל לתמורות בחברה חלו שינויים גם בפולחן הדתי והטקס הלך והתפתח. הסיבות לכך עשויות להיות מגוונות. שינויים באורח החיים, כמו גם אקלים וגאוגרפיה אחרים, יצרו מציאות חדשה וצרכים חדשים. ייתכן והשינויים הללו הביאו למיזוג ושילוב בין טקסים ישנים על מנת ליצור טקסים חדשים. תהליך הסידור והקיבוע של ההמנונות השבטיים יצר צורך לשתף קבוצות שונות בפולחן וליצור אחידות טקסית אל מול ההבדלים בין המסורות השבטיות. יש הטוענים (למשל החוקר הגרמני פריץ שטאל) שמקורם היחיד של ההתפתחויות בפולחן הוא הרצון לדייק בטקס.

עד המאה ה-8 לפנה"ס - העת המשוערת בה נוצרו הברהמנות הראשונות - התפתחו שני סוגי פולחן:

  • הגרִייה (gṛhya) - פולחן ביתי ובו שימשה אש טקסית בודדת ("אש בעל בית").
  • השראוטה (śrauta) - פולחן ציבורי שטקסיו (שמקורותיהם קדומים יותר) הוקדשו בעיקר לאלים אגני וסומה ובו נעשה שימוש בשלוש מדורות טקסיות.

הגידול במספר מדורות הזבח הצריך ברהמינים נוספים לניהול הטקס - והם נזקקו למקורות ידע בנושאים אלו. לריג ודה נוספו שלוש סמהיטות נוספות - יאג'ור ודה (yajur veda) - אוסף של נוסחים ופסוקים לשימוש טקסי, סאמה ודה (sama veda) - ספר שירים (sama) והנחיות לזימור (gana) ואתהרוה ודה (atharva veda) - שעוסקת בטקס במידה פחותה ומעמדה בהתאם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פטר עמרם, מזמורים מן הריג-ודה, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006 (עברית).
  • סימון וויטמן (Simon Weightman), "הינדואיזם", לקסיקון לדתות בנות זמננו, עורך: פרופ' ג'ון ר. הינלס, עורך המהדורה העברית: פרופ' ר. י. צבי ורבלובסקי, הוצאת כתר, 1984 (עברית)
  • Gavin D. Flood, An Introduction to Hinduism, Cambridge University Press, 1996 (אנגלית)
  • Patrick Olivelle, Upanishads; Introduction, Oxford University Press, 1998 (אנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]