רפי לביא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רפי לביא
רפי לביא בביתו (צילום: אלכס ליבק, 2003)
רפי לביא בביתו (צילום: אלכס ליבק, 2003)
רפי לביא בביתו (צילום: אלכס ליבק, 2003)
לידה 23 בפברואר 1937
רמת גן, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 במאי 2007 (בגיל 70)
תל אביב-יפו, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין ירקון עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19552007 (כ־52 שנים)
תחום יצירה ציור, צילום
הושפע על ידי אריה ארוך, אביבה אורי
פרסים והוקרה פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אביב לביא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רפי לביא (23 בפברואר 19377 במאי 2007) היה אמן, צייר, צלם, מורה לאמנות, מבקר תקליטורים של מוזיקה קלאסית ומבקר אמנות במקומון "העיר".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפי לביא נולד ברמת גן למשפחת לוי בעלת רשת בתי-הקפה "עטרה". הוא היה חניך בתנועת הנוער העובד והלומד.

הוא החל להציג בראשית שנות השישים את יצירותיו, שסגנונן מעיד על זיקתו לאמנותם של אריה ארוך ואביבה אורי. ב-1961 וב-1965 הציג תערוכות יחיד בגלריה לאמנות כ"ץ בתל אביב[1]. לציוריו אופייניים שרבוטים בעיפרון, בדרך כלל על פני רקע ורוד. הוא התבלט כמורה וכמחנך של דור אמנים צעירים במסגרת עבודתו במדרשה למורים לאמנות[2] ב-1966 ייסד את קבוצת +10 ("עשר פלוס").

רפי לביא יצר בראשית שנות השישים ציורים המבוססים על שרבוט ספונטני, בהשפעת אביבה אורי. באמצע העשור הופיעו בציוריו דימויים שסגנונם שאול הן מעולם ציורי הילדים, הן מן הגראפיטי והן מן הקומיקס.

אף על פי שהוזמן להציג בתערוכות "אופקים חדשים", הייתה ביצירתו כבר מראשית שנות השישים קריאת תיגר על הליריות המעודנת והמפויטת של ציורי אמני הקבוצה. בשנים האחרונות של העשור החל רפי לביא להדביק לציוריו צילומים, רפרודוקציות וכרזות. הוא העמיד ביצירה אחת רמות אסתטיקה שונות (קיטש, גרפיקה שימושית, רישום ילדותי, רטוריקה חזותית פוליטית). הוא הפך את הבנאלי לאמנות וטיפח את האסתטיקה של הסתמי.

לביא הקים את קבוצת +10, שארגנה תערוכות שונות ששיקפו את מגוון ההשפעות האמנותיות בשנות השישים והשבעים. באותה התקופה התנסה לביא ביצירת סרטים ניסיוניים במסרטת 8 מ"מ בסגנון אותו כינה "אבסטרקט לירי-קינטי"[3]. בעבודות אלו חקר את היחס בין הדימוי לבין קליטת המשמעות באופן דומה לאמנות המושגית. בסרט "גרניום" (1974), הציג לביא שיטוט מתועד בעיר תל אביב. הסרט עבר מניפולציות טכניות שונות כגון מריחת האמולסיה באקונומיקה, חשיפת יתר של סרט הצילום ועוד. גם הפסקול של הסרט משופע מניפולציות קולאז'יסטיות. לביא בוחר "להצמיד קטע של כינור של פגניני לתמונה דהויה עד כדי הפשטה של רחוב יונה הנביא (שבו התגורר). תנועת ההליכה של המצלמה, הנעשית יותר ויותר נמרצת, וטשטוש הפרטים גורמים למטמורפוזה של הרחוב"[4]. בהמשך מתחלפת המוזיקה בשיחה שבה מספר המוזיקאי ג'ון קייג' שלושה סיפורים. בהמשך הסרט צירף לביא הקלטה מן הרדיו ובה הוא מתאר את אנדרטת השואה של יגאל תומרקין אשר מוצבת בכיכר רבין, פסל של אילנה גור, ופסל רחוב נוסף[5].

בתערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", שנערכה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1986, באצירתה של שרה בריטברג-סמל, ניסחה ברייטברג-סמל את סגנון "דלות החומר" הישראלי, כשלביא משמש כמודל העיקרי של סגנון זה. בשנת 1989 עבד במשותף עם העיתונאי ומבקר האמנות אדם ברוך על ספר שאמור היה לשמש מפתח לאמן ולמקומו בשדה האמנות, אך על אף שהתחקיר לספר הושלם, והשיחות אף תועדו על ידי הצלמת מיכל היימן. הספר מעולם לא ראה אור.

במשך השנים הפך לביא לאחד המשפיעים העיקריים על הציור הישראלי בן זמנו; במשך 35 שנים היה מורה סמכותי במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון, וחנך דורות של אמנים. בין תלמידיו הנודעים האמנים יאיר גרבוז, דגנית ברסט, מיכל נאמן, תמר גטר, אהוד פקר ואחרים.

בשנת 1999, עם יציאתו של לביא לגמלאות מהוראה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, יצא לאור גיליון של כתב העת "המדרשה", שהוקדש לכבודו של לביא. בין המשתתפים בגיליון: העיתונאי אדם ברוך, הקריקטוריסט דודו גבע, הציירים תמר גטר, מיכל נאמן, דוד גינתון, יאיר גרבוז, משה גרשוני ונורית דוד, הצלמת מיכל היימן, המשורר מאיר ויזלטיר והאוצר יונה פישר.

בשנת 2002 נערכה במוזיאון ישראל בירושלים רטרוספקטיבה ליצירתו של לביא, באצירתה של שרית שפירא.

בשנת 2005 הציג לביא תערוכת יחיד בגלריה גבעון שנקראה: "ערבי - שפם סגול", ושסיכמה את עבודתו של האמן בשנתיים מאז התערוכה הגדולה במוזיאון ישראל. באותה שנה עבר האמן דירה, ובצעד מפתיע תרם את אוסף האמנות הישראלית העשיר שלו למשכן לאמנות על שם חיים אתר שבקיבוץ עין חרוד מאוחד.

ב-7 במאי 2007 נפטר לביא בביתו בתל אביב עקב מחלת סרטן הלבלב. גופתו נתרמה לאוניברסיטת תל אביב. את טורו האחרון ב"עכבר העיר", שהופיע ימים מעטים לאחר פטירתו, חתם במילים "זה הטור האחרון שלי. אהבתי לכתוב אותו."

ביוני 2012, הוצגה תערוכת יחיד של לביא בגלריית מונטיפיורי בתל אביב אשר כללה עבודות נייר מוקדמות משנת 1956 ועד שנות ה-60 המאוחרות.

בנו הוא העיתונאי אביב לביא.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1966 - מכללה להדרכה למורי אמנות, רמת השרון.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים וקטלוגים אודות יצירתו האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רון ברטוש, גלריה לאמנות כ"ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בישראל, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע; ברוש, תל אביב, 2015
  2. ^ לקסיקון הציור והפיסול, אנצ' לאמנות הציור והפיסול, ד', הוצאת כתר, 1989
  3. ^ ראו: טננבאום, אילנה, "חקירות קולנועיות באמנות הישראלית", וידאו Zero, בדרך לקולנוע, מוזיאון חיפה, 2004, עמ' 70
  4. ^ ברזל, גבי, "הקולנוע של רפי לביא", המדרשה, כתב העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל, גיליון מס' 2 - בקשר לרפי, 1999, עמ' 228-236
  5. ^ ראו: טננבאום, אילנה, "חקירות קולנועיות באמנות הישראלית", וידאו Zero, בדרך לקולנוע, מוזיאון חיפה לאמנות, 2004, עמ' 70