אלכס ליבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכס ליבק

אלכס ליבַק (Levac; נולד ב-23 ביוני 1944) הוא צלם ישראלי, המתעד את החברה הישראלית דרך צילום ישיר, שאינו מבוים. במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 פרסם ליבק את תצלומיו במדורים קבועים בעיתונים "חדשות" ו"הארץ", אשר תרמו לביסוסו של הצילום כמדיום פובליציסטי. על יצירתו זכה בשנת 2005 בפרס ישראל בצילום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכס ליבק נולד בתל אביב בשנת 1944. אביו, משה ליבק, עלה לארץ ישראל בשנת 1922 והקים עסק לטקסטיל[1] ליבק למד בביה"ס תל נורדאו, ואחר כך בתיכון עירוני ה'. בהיותו בן 15 או 16 קיבל את מצלמתו הראשונה, מצלמת בראוני (Brownie), מידי אביו, שהיה צלם חובב ונהג לצלם חיילים בריטים ולפתח את התצלומים בחדר חושך ארעי שהוקם בדירת המשפחה בתל אביב.‏[2]

בשנת 1967 סיים ללימודי פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר סיום לימודיו נסע על סיפון האונייה "תיאודור הרצל" לתקופה בת כתשעה חודשים בברזיל. בברזיל התלווה לאנתרופולוג בשם אנתוניו סוארס והחל לתעד כצלם חובב את התושבים המקומיים ואת סביבתם. לאחר תשעה חודשים עבר ללונדון, שם למד בבית ספר לצילום‏[3]. בלונדון עבד כצלם ב־BBC, בעזרת אחד המורים שלו. ב־1971 שב לברזיל. במהלך שנות ה־70 נדד בין ברזיל לבין לונדון, שם הציג תערוכה על חיי היום-יום בעיירה וולברטון ותיעד את מהפכת הפאנק ברוק הבריטי. הוא גם עשה ניסיון כושל להשתלב בהוליווד כצלם סטילס, והציג באוניברסיטת ברקלי תערוכה על אינדיאנים באריזונה.

ליבק חזר לישראל למלחמת יום הכיפורים אך לא גויס. ב-1981 הגיע ליבק עם אשתו, אמנית פלסטית במקצועה, לאשקלון, כדי לתעד את פרויקט שיקום השכונות. הוא עבד עם ציוד שאותו שכר מסטודיו תמורת צילום שתי חתונות בשבוע. באותה שנה החל לעבוד עם רינו צרור בעיתון "אנשים" וביחד איתו עבר ל"חדשות".

באפריל 1984 צילם את התמונה שפורסמה בעיתון "חדשות" בה נראים שני אנשי שב"כ מובילים את אחד ממחבלי קו 300, כשהוא עדיין בחיים. התמונה, שפורסמה בניגוד להוראת הצנזורה הצבאית, עוררה את פרשת קו 300. כאשר "חדשות" נסגר ב־1993, עבר ליבק ל"הארץ" והפך לחבר קבוע במערכת. ב"הארץ" מפרסם ליבק את המדור הצילומי "הארץ שלנו" והמדור "המאה ה־21". בנוסף צילם ל"הארץ" בשנת 2005 סדרה של תמונות שמתעדות את העוני בישראל.

ב-2010 פוטר ליבק מעיתון "הארץ", כשנתיים לפני מועד יציאתו לגמלאות,‏[4] אך המשיך לעבוד עבור העיתון.

פרסם חמישה ספרי צילום במהלך חייו: "עין לציון" בעריכת דוד טרטקובר, "סרנדה תל אביבית" (שירים של אלתרמן וצילומים של ליבק), "הארץ שלנו" ו"כמו כלב" בהוצאת "כתר" (שכולו תצלומים של כלבים) ו-"ישראל: המאה העשרים ואחת".

ליבק מרצה במכללה חברתית כלכלית ומלמד קורסי צילום רחוב וצילום דוקומנטרי יחד עם פליקס לופה בגליץ - בית ספר לצילום.

ליבק הוא חבר מרצ ובבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2013 הוצב ברשימתה במקום ה-100.

הוא חי עם זוגתו שרי אנסקי וילדם המשותף. במרץ 2014 נפרדו השניים.

בשנת 2014 הוצגה תערוכת צילומים נדירים בהם אלכס מתעד את חייהם וסביבתם הטבעית של ילדים חולי סרטן, בשיתוף עמותת חיים.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבק עמד במרכזו של דיון משפטי תקדימי שעסק בהתנגשות שבין חופש היצירה לפגיעה בפרטיות. בשנת 2002 נתבע ליבק על ידי אדם חרדי שצולם על ידו במקום ציבורי על רקע תמונת פרסומת של נערה בלבוש נועז. הוא הזהיר את ליבק לבל יצלמו אך ליבק השיב כי הצילום הוא לצורך פרטי ולא יפורסם. כעבור זמן פורסמה התמונה במדורו של ליבק "הארץ שלנו" בעיתון "הארץ". האיש תבע את ליבק על פגיעה בפרטיותו וברגשותיו. בית משפט השלום בתל אביב מצא את ליבק אשם בהפרת פרטיותו, שכן לפי נסיבות התובע היה בפרסום התמונה כדי להשפילו או לבזותו בעיני החברה שאליה הוא משתייך. היא הטילה על ליבק ועל "הארץ" סכום פיצויים בסך 20,000 ש"ח.‏[5]

ליבק ו"הארץ" ערערו על פסק הדין, אשר לטענתם יעקור את אומנות הצילום העיתונאי, שכן מעתה הוא יחייב צלמי עיתונות לתת את הדין על ביזיונו של אדם שצולם על ידם. בשנת 2006 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב את ערעורם וביטל את תשלום הפיצויים.‏[6] בפסק דינו כתב השופט כי התובע היה מודע לאופיו של המקום והוא שהה בו מתוך בחירה חופשית, ולכן היה עליו לקחת בחשבון את ההשלכות של מעשהו. התובע ערער על פסק הדין בבית המשפט העליון, ובשנת 2008 ביטלו שופטי בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והותירו את תשלום הפיצויים על כנו. השופטים נמנעו מדיון עקרוני בנושא עצמו ואת החלטתם לקבל את ערעורו של התובע תלו בהפרת הבטחתו של ליבק לתובע שלא יפרסם את התצלום.‏[7]

פרס ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכס ליבק זכה בפרס ישראל לצילום לשנת 2005 התשס"ה. בנימוקי השופטים נאמר: "אין עוד צלם כאלכס ליבק המעורה כל כך בחוויה הישראלית. הוא ניחן במחויבות ומשמעת, ראיה מקורית ונוקבת, לעתים אירונית של המציאות הישראלית על המובלעות הנידחות שלה. ליבק מצלם מתוך חירות מחשבתית ואמפטיה ומתוך התבוננות פואטית במחוות הרגעיות של המתרחש ברחוב הישראלי".

למרות היותו של ליבק אנטי-ממסדי הוא הגיב בהתרגשות על קבלת הפרס ואמר: "אמנם הפרס הזה ניתן על ידי הממסד אבל לא הממסד קובע מי יקבל אותו. מי שישב בחבר השופטים אלו אנשים שאני מאוד מעריך".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שגיא גרין, החייל אלכס ליבק, באתר הארץ
  2. ^ עידו גנוט, "ארכאולוג ההווה - ראיון עם אלכס ליבק" - באתר הצילום הישראלי MegaPixel ‏
  3. ^ כיום - London College of Communication
  4. ^ רועי ברק, ‏צלם העיתונות אלכס ליבק: "אני מפחד להסתכל על הפנסיה שלי", באתר גלובס, 22 בינואר 2012
  5. ^ א (ת"א) 199509/02 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואחרים, ניתן ב-22 בינואר 2004
  6. ^ ע"א (ת"א) 1974/04 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואחרים נ' מנשה דרור צדיק, ניתן ב-29 ביוני 2006
  7. ^ רע"א 6902/06 מנשה דרור צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואחרים, ניתן ב-13 באוגוסט 2008