בעלי ניבי חרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שן חרביים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
גולגולתו של המין Hoplophoneus mentalis ממשפחת הנימרוויים.

בעלי ניבי חרב היא קבוצה נכחדת של בעלי חיים שהתאפיינו בניבים עליונים ארוכים. הם היו בעלי חוליות טורפים שהשתייכו לקבוצת הסינאפסידה: רובם יונקים ומקצתם תרפסידים קדומים מהם. יצורים אלו, במיוחד היונקים שבהם, מהווים דוגמה לאבולוציה מתכנסת, שכן על אף היותם רחוקים אחד מהשני הם הפגינו דימיון רב ששימש אותם למטרות דומות.

המוכר ביותר מביניהם הוא הסמילודון, המין הגדול ביותר בקבוצה ואחד מהחתוליים השנחרבים.‏[1] בעל חיים זה מהווה נציג שכיח של הקבוצה בסרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה וכו'.

אבולוציה ומיון כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת בעלי ניבי החרב אוספת תחתיה מינים רבים, קרובים ורחוקים בתקופתם, מראם וקשריהם האבולוציוניים.. על אף שחלקם היו בני זמנו של האדם הקדמון, חלק ניכר מההיסטוריה של יצורים אלו התרחשה לפני הופעת האדם ואף לפני קיומם של אבותיו ההומינידיים. היסטוריה זו נפרשה על פני חלק ניכר מלוח הזמנים הגאולוגי‎: מכ-250 מיליוני שנים לפני זמננו, בתור הפרם של עידן הפלאוזואיקון בו חיו הגורגונופסיים, דרך היונקים בעלי ניבי החרב הקדומים שחיו לפני כ-50 מיליוני שנים בתקופת האאוקן של עידן הקנוזואיקון, ועד מין הסמילודון Smilodon fatalis שנכחד לפני כעשרת אלפים שנים. בעלי ניבי החרב היונקים החלו לשגשג עם שאר בני המחלקה לאחר הכחדת קרטיקון-שלישון, בה הסתיימה מלוכתם של הדינוזאורים, הפטרוזאורים ודומיהם.

מספר מיני הקבוצה היה רב, אך הדימיון ביניהם לא מעיד בהכרח על קשר קרוב, שכן מאפייניהם המבדילים אותם מאחרים התפתחו על ידי דפוס אבולציוני הקרוי אבולוציה מתכנסת. לפיכך, קבוצה זו הינה פוליפילטית, כלומר כזו שקבוצותיה או מיניה נכללים יחדיו בשל מאפיין אחד או יותר המשותף לכולם, אך כזה שהתפתח באופן עצמאי אצל כל אחד (מאפיין הומופלסי). במקרה זה, המאפיינים העיקריים המשותפים לכולם הם ניביהם ומבנים קשורים. בשל כך, רק בעלי חיים המחזיקים במאפיינים אלו נחשבים כבעלי ניבי חרב. לדוגמה, הנמר הערפילי, הניבתן, איילי מושק, הבבון, הטירנוזאורוס רקס והיואינטטריום (Uintatherium) – כולם בעלי שיניים ארוכות, אך אינם נחשבים כך מפאת החוסר במאפיינים אחרים.

למרות דימיונם, ההבדלים בין כל אחת משלוש הקבוצות שאינן נכללות בתת-סדרת דמויי החתול לבין כל אחת משש האחרות ניכרים לאחר בדיקה קצרה. אולם, אצל שלוש הקבוצות האחרות, אשר כן נכללות עם מיני תת-הסדרה, השילוב בין מוצא משותף לאבולוציה מתכנסת הוביל לדימיון רב שבלבל אף את החוקרים. דוגמה לכך היא משפחת הנימרוויים (Nimravidae), שמיניה אמנם קרובים רחוקים של בני משפחת החתוליים, אך דמותם עוצבו תחת ידי האבולוציה באופן כזה שהוביל את החוקרים לשייך אותם כתת-משפחה של האחרונים. יותר מכך, הם נחשבו כשושלת עתיקת-יומין של משפחת החתוליים, ולכן נקראו בשם "חתוליים קדומים" (paleofelid) בהשוואה לחתוליים האחרים שכונו "חתוליים חדשים" (neodelid). רק לאחר בחינה מדוקדקת של מאפייניהם, בהם מבנה מערכת השמיעה והגולגולת, התבהרה מערכת היחסים בין הנימרווים לחתוליים.‏[2][3]

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולגולתו של התיילקוסמילוס (Thylacosmilus) ממשפחת התיילקוסמיליים.

רבים מבעלי ניבי החרב היו מומחים, כלומר כאלו המותאמים לאורח חיים מסוים (specialist), ולא מינים כוללנים המסוגלים להסתגל לתנאים שונים (generalist). הם הופיעו במגוון גדלים: מיצורים קטנים כשועל ועד גדולים מהאריה והטיגריס. חלקם דמו לחתולים הגדולים, ואילו אחרים לא הזכירו צורת חתול כלל.

רבים המינים ניחנו במבנה גוף חסון במיוחד שהתבטא בעיקר בגפיהם, בצווארם, בגבם ובזנבם. גפיהם היו קצרות יחסית אצל רוב המינים, במיוחד האחוריות וכפותיהן. צווארם היה ארוך יחסית, ואילו לעתים קרובות גבם וזנבם היו קצרים.

כל מיני הקבוצה היו טורפים בעלי ניבים ארוכים יחסית לקרוביהם. על אף שמיני הקבוצה אינם דומים לגמרי, שכן הם מגיעים מקבוצות רחוקות אחת מהשנייה, כולם חולקים מאפיינים מסוימים, ובמקרים אחדים הדימיון ביניהם רב למדי. מאפיינים רבים של מבנה הגולגולת היו מותאמים לגודל ניביהם, ועל כן נכללים כולם תחת ההגדרה "מכלול שיני החרב" (sabertooth complex). לדוגמה, מבנה הגולגולת אפשר להם לפעור את פיהם באופן שהתאים לנשיכה הנדרשת בעת החזקת שיניים כה גדולות. כמו כן הוא השפיע גם על מפרקי הצוואר, הגב והגפיים, ועל אופן החיבור של שריריהם.

מהשוואת המינים בעלי ניבי החרב עם קרוביהם שאינם כאלו, עולה כי האחרונים ניחנים במאפיינים קדומים יותר, בעוד שהראשונים שינו רבים ממאפייני אבותיהם. לדוגמה, החתוליים שאינם בעלי ניבי חרב דומים יותר לאבותיהם מאשר קרוביהם בעלי ניבי החרב, על אף שאלו האחרונים נכחדו זה מכבר.

גולגולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולגולת של מין הברבורופליס (Barbourofelis fricki).

גולגולת בעלי ניבי החרב נטתה להיות גבוהה, כלומר לא שטוחה, ובעלת רכס גדול (Sagittal crest).‏[הסברים 1] נקודת החיבור של הגולגולת עם הלסת נמצאת במיקום תחתי יותר יחסית לקרוביהם אינם בעלי ניבי חרב, ואילו הזיז הפטמתי (Mastoid process)‏[הסברים 2] שונה גם הוא בכך שהוא מכסה חלקית את תעלת האוזן. הזיז הסמוך אליו (paroccipital process) הפך בולט פחות ובמקרים אחדים אף התנוון לכדי שריד אבולוציוני. החלק האחורי של הגולגולת (Occipital plane) היה אנכי כמעט, בעוד שאצל קרוביהם נטה בשיפוע מאוזן יותר.

אזור הסנטר או מאחה הלסת התחתונה (mandibular symphysis)‏[הסברים 3] שלהם היה גבוה ואנכי, זאת בניגוד למאחה העקום קלות אצל טורפים שאינם בעלי ניבי חרב. לעתים קרובות צדדי המאחה התארכו לכדי סנטר ארוך. אחד מהמקרים הקיצוניים היה התיילקוסמילוס (Thylacosmilus) ממשפחת התיילקוסמיליים, אשר התאפיין בסנטר ארוך במיוחד שנראה כמו נדן לניביו. שוני ניכר נוסף בלסת התחתונה בין בעלי ניבי חרב לקרוביהם שאינם נגע לזיז הווי (coronoid process),‏[הסברים 4] שאצל הראשונים היה קטן יחסית.

שיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד היותן ארוכות במיוחד, ניביהם היו מעוקלים, ושטוחים בצדדיהם. מידות ההתארכות, העיקול והשיטוח של הניבים השתנו בין המינים, אך עדיין הספיקו להבדילם מקרוביהם. קצה הניבים של רבים מהמינים היה משונן, ואצל חלקם כל השיניים היו בעלות צורה דומה. מאפיין זה, שצורתו השתנתה בין דקה מאד לגסה למדי אצל המינים השונים, הפך את הניבים ליעילות יותר בחיתוך עור ובשר הטרף.

מלבד ניביהם, צורות השיניים האחרות הצביעו גם הן על כך שבשר היה חלק הארי בתפריטם (Hypercarnivore), כלומר שהם איבדו כמעט לחלוטין את היכולת לעכל מזון אחר. השיניים החותכות שלהם היו גדולות ומסודרות בקשת, ואילו ניבי הלסת התחתונה היו קטנים והסתדרו כחלק משורת השיניים החותכות התחתונות. מלבד התיילקוסמיליים, אצל בעלי ניבי החרב היונקים, המינים הקדומים היו בעלי ניבים תחתונים גדולים ושיניים חותכות קטנות יחסית, אשר הפכו קטנים וגדולות בהתאמה עם התפתחותם.

השיניים הטוחנות והקדם-טוחנות של רוב מיני הקבוצה נטו להיות קטנות ומעטות, אולם הגורגונופסיים היו חסרים אותם אף לגמרי, ואילו התיילקוסמיליים התאפיינו במספר גדול יותר דווקא.

קבוצות בעלי ניבי החרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת בעלי ניבי החרב אוספת תחתיה מינים משש קבוצות: תת-הסדרה גורגונופסיה (Gorgonopsia), משפחת התיילקוסמיליים (Thylacosmilidae), תת-המשפחה Machaeroidinae, משפחת הנימרוויים (Nimravidae), משפחת הברבורופליים (Barbourofelidae) ומשפחת החתוליים. חלק מקבוצות אלו כללו רק מינים בעלי ניבי חרב, בעוד שהאחרות כללו גם מינים אחרים.

מלבד הגורגונפסיים התראפסידים, כל הקבוצות שייכות למחלקת היונקים. מלבדם ומלבד התיילקוסמיליים, כל הקבוצות שייכות לקבוצת היונקים השלייניים. הנימרוויים, הברבורופליים והחתוליים כולם שייכים לתת-סדרת דמויי חתול שבסדרת הטורפים. הסעיפים שלהלן מסודרים כרנולוגית לפי הופעת הקבוצות בהיסטוריה האבולוציונית.

סוף עידן הפלאוזואיקון: הגורגונופסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעלה: ארקטוגנתוס (Arctognathus)
למטה: רובידג'ה (Rubidgea)

בעלי ניבי החרב הקדומים ביותר נכללו בקבוצת הגורגונופסיה (Gorgonopsia) מסדרת התראפסידה, והתקיימו עד לפני כ-250 מיליוני שנים לפני זמננו, בשלהי תור הפרם של עידן הפלאוזואיקון. מאובניהם נמצאו במספר אזורים באפריקה שמדרום לסהרה וברוסיה האירופית, כמו אזור קארו, לו שייכת חבורת העל קארו (Karoo Supergroup) בה נמצאו כמה מהמאובני התרפסידים המעולים ביותר בהשתמרותם.‏[4]

מעצם היותם בעלי ניבי החרב היחידים שלא נכללו במחלקת היונקים, הם היו השונים ביותר בקבוצה זו. הגורגונופסיים אלו חסרו מערכת שיניים מתאימה לחיתוך בשר, ועל כן בלעו את טרפם שלם או בחתיכות גדולות בדומה לזוחלים רבים. כמו כן, מספר השיניים החותכות שלהם היה רב משל בעלי ניבי חרב אחרים, וכן ניביהם התחתונות היו גדולות יחסית. צורת ומיקום שרירי הלעיסה שלהם הייתה שונה גם היא, ובשל כך לסתם התחתונה וגולגולתם התחברו אחת עם השנייה באמצעות העצם הרבועה (quadrate bone) ועצם המפרק (articular bone), בעוד שאצל היונקים החיבור נעשה על ידי עצם הרקה והלסת התחתונה. את יכולת פעירת הפה לכדי "פיהוק" רחב הם פתרו בדרך אחרת.

כנציגים של מעין שלב מעבר בין הזוחלים ליונקים, יצורים אלו שמרו על חלק ממאפייני הראשונים, בהם גפיים כפופות שמרפקיהן פונים החוצה.

אמצע האאוקן: ה-Machaeroidinae[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולגולת ושחזור של הסוג Machaeroides.

לאחר הכחדת פרם-טריאס בה נעלמו בין היתר בני הגורגונופסיה, חלפו כ-200 מיליוני שנים עד אשר בעלי ניבי חרב נוספים הילכו על פני כדור הארץ. בעלי חיים אלו הופיעו לפני כ-50 מיליוני שנים באמצע האאוקן של צפון אמריקה, והיו שייכים לסדרת הקראודונטים שהופיעה בתקופת הפלאוקן שלפני כ-66 מיליוני שנים ונעלמה אחרי אמצע האאוקן. מיני הסדרה שגשגו בצורות גדולות גוף במשך תחילת האאוקן, לצד בני סדרת הטורפים שלעומתם נשארו קטנים ודמויי סמור במשך כל הפלאוקן ורוב האאוקן.

בעלי ניבי החרב של הסדרה נכלו בתת-משפחת ה-Machaeroidinae שכללה את הסוגים Apataelurus ו-Machaeroides, שנכללה כאמור בסדרת הקראודונטים אשר כללה שתי משפחות: האינודונים (Hyaenodontidae) ואוקסינודונים (Oxyaenidae). סיווג תת המשפחה לאחת משתי המשפחות נתון במחלוקת, שכן מיניה חולקים מאפיינים רבים עם שתיהן.

על אף שהיו גדולים מחברי סדרת הטורפים בני תקופתם, הם לא היו הגדולים בסדרתם שלהם, שכן גודלם נע בין זה של חתול הבית לשל שונר. בדומה לטורפים, גם הם פיתחו את השיניים הנקראות Carnassials, אך אצלם נמצאו במקומות שונים במערכת השיניים.

סוף האאוקן עד תחילת המיוקן: הנימרוויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלד המין Hoplophoneus primaevus.

משפחת הנימרוויים (Nimravidae) הייתה הראשונה להפגין מאפיינים של בעלי ניבי חרב בסדרת הטורפים, זאת לאחר היכחדות מיני ה-Machaeroidinae באמצע האאוקן. מיניה נעלמו מצפון אמריקה לקראת סוף האוליגוקן, אך מאובניהם המופיעים באירופה מתחילת האוליגוקן מעידים על הישרדותם עד שנכחדו מהעולם בסביבות תקופת המעבר בין הפלאוגן לנאוגן (אוליגוקן–מיוקן).

כאמור, רב הדימיון בין מיני המשפחה לבין השנחרבים, עד שחוקרים שייכו אותם כתת משפחה של האחרונים. עם זאת, הדמיון מלאכותי ותוצר של אבולוציה מתכנסת ולא של קשר קרוב. למעשה, השוני ביניהם מצביע על כך שאינם קרובים במיוחד אל חתוליים אלו, ונראה כי הם קבוצת אחות ל-Aeluroidea (קבוצה בתת-סדרת דמויי החתול הכוללת בין היתר את החתוליים) או אף לתת-סדרת דמויי החתול.‏[5]

המיוקן: הברבורופליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור של הברבורופליס (Barbourofelis).

משפחת הברבורופליים (Barbourofelidae) הופיעה בתחילת המיוקן שבנאוגן ונכחדה לקראת סופה. בעבר נחשבה כתת-משפחה המאוחרת יותר של הנימרוויים, לצד תת-משפחה שכללה את המינים הקדומים יותר לכאורה. עם התקדמות המחקר, נראה כי הברבורופליים קרובים יותר אל השנחרבים מאשר לנימרוויים.‏[6]

מיוקן עד הפליוקן: תיילקוסמיליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור של התיילקוסמילוס (Thylacosmilus).

משפחת התיילקוסמיליים (Thylacosmilidae) התקיימה בדרום אמריקה בין המיוקן לפליוקן. הם נכללו בעל-משפחת ה-Borhyaenidae מסדרת הספרסודונטה. סדרת הספרסודונטה עצמה נכללה בקבוצה מטאתריה (Metatheria), שאספה תחתיה את כל יונקי הכיס, היצורים הקרובים ביותר אליהם ואבותיהם הקדמונים. בשל כך, אפשר לראות בתיילקוסמיליים מעין טורפי כיס. המינים המאוחרים ביותר בקבוצה זו היו מבין המינים המומחים ביותר של קבוצת בעלי ניבי החרב, דבר שהתבטא בניבים ארוכים יחסית אף לקבוצה זו אשר גדלו מבלי לחדול, ובמבנה גולגולת שונה מאד מזה של קרוביהם.

בשל מוצאם ה"כיסאי", התיילוקוסמיליים חסרו את אחד המאפיינים העיקריים של הטורפים: שיניים מותאמות לשיסוע בשר הנקראות Carnassials, ואלו הן הקדם-טוחנת הרביעית בלסת העליונה והשן הטוחנת הראשונה בלסת התחתונה. במקום זאת, הם ניחנו בהסתגלות אבולוציונית אחרת בה כל השיניים הנמצאות מאחורי ניביהם הפכו משוננות ותפקדו ככלי חיתוך ארוך אחד. ניביהם התחתונים היו מבין הקטנים אצל בעלי ניבי החרב, וכן שיניהם החותכות קטנו כל כך עד שאפשר להחשיבן כשריד אבולוציוני.

סוף המיוקן עד תחילת ההולוקן: חתולייים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שלוש קבוצות במשפחת החתוליים שפיתחו שיני חרב: המטיילורים (Metailurini), הסמילודונטים (Smilodontini) וההומוטרים (Homotherini). הסברה השלטת היא שהם מקובצים יחדיו כשלושה שבטים תחת תת-המשפחה שנחרבים (Machairodontinae), אולם חוקרים אחדים רואים בקבוצה הראשונה כקרובה יותר לתת-משפחת החתולים (Felinae).

בקבוצה זו נכללים בעלי ניבי החרב המוכרים יותר. היא הופיעה בסוף המיוקן, והתקיימה במשך כ-23 מיליוני שנים עד אשר נגדעה לפני כעשרת אלפים שנים עם היעלמותם של אחרוני מיניה – הסמילודון וההומוטריום. סברה מוטעית היא שמיני הקבוצה היו אבותיהם הקדמונים של החתוליים האחרים במשפחה, שכן בפועל שתי הקבוצות התקיימו והתפתחו זו לצד זו במשך מיליוני שנים.

היסטוריית המחקר ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנתקלו בשברי מאובנים של בעלי ניבי חרב, הפלאונטולוגים הראשונים שייכו אותם לקבוצות בעלי חיים שהיו מוכרות אז, שכן חלקים בודדים אלו לא העידו על מוצאם האמיתי של בעליהם. לדוגמה, אלו של הסוג Megantereon היו מאובני בעלי ניבי החרב הראשונים להתגלות, אך שוייכו בשגגה למשפחת הדוביים על ידי חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז' קיווייה.

אחד מהאנשים הראשונים שנגעו בנושא היה חוקר הטבע הדני Peter Wilhelm Lund. בשנות ה-30 של המאה ה-19, Lund היגר מדנמרק אל ברזיל והתמסר לחקר המערות באזור לגואה סנטה (Lagoa Santa) שבמינאס ז'ראיס, ברזיל. הוא התיישב בכפר קטן באזור, אשר היה מוקף מערות שחלקן היו עשירות במאובנים. רבים מהמאובנים נהרסו בשל חציבת משאבים טבעיים, מה שהמריץ את Lund להשקיע מאמצים רבים בהצלת מאובנים רבים ככל האפשר. במסע מפרך שהתחיל בשנת 1834 ונמשך עד שנת 1846, הוא ועמיתיו חשפו כ-12,000 מאובנים שונים. אחד מגילוייו היו שברי מאובנים של מין הסמילודון Smilodon populator, אותם תיאר בתחילה כמין צבוע חדש בשם Hyaena neogaea. אולם, עם הזמן התווספו גילויים חדשים, בהם שיניים וחלקי כפות רגליים, וגרמו ל-Lund להבין שהמין שייך בעצם למשפחת החתוליים.

הסמילודון העסיק רבות את Lund ואחרים, שכן גודלו, משקלו וגודל ניביו התחרו עם אלו של גדולי טורפי היבשה. עד מהרה התגלו מאובנים נוספים שהשלימו את הפאזל, בהם למעשה שלדים וגולוגלות שלמים, כמו אלפי מאובני הסמילודון שהתגלו בבורות הזפת בלה בריאה שבקליפורניה, ארצות הברית.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמילודון, שהוא המאובן הלאומי של מדינת קליפורניה, ארצות הברית,‏[7] עורר התעניינות רבה עם גילויו, ולכן הפכה דמותו שכיחה בספרי ילדים ומדע פופולרי, בסרטי קולנוע וכו'. בשל הפופולריות שלו, בעת המודרנית הפכה דמותו של החתול השן חרבי החי לצד הממותה והאדם הקדמון למעין מאפיין עיקרי של החיים הפרהיסטוריים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם סימוכין והצעות קריאה נוספים המוזכרים בתוך המקורות המצוינים בסעיף סימוכין עיקריים.

סימוכין עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Antón, p. 67.
  2. ^ Hunt Jr, Robert M. (1987), "Evolution of the aeluroid Carnivora. Significance of auditory structure in the nimravid cat Dinictis.", .American Museum novitates 2886: 1–74
  3. ^ Bryant, Harold N. (1991), "Phylogenetic relationships and systematics of the Nimravidae (Carnivora).", Journal of Mammalogy 72: 56-78.‏
  4. ^ Catuneanu, O., et al (2005), "The Karoo basins of south-central Africa.", Journal of African Earth Sciences 43(1): 211-253.‏
  5. ^ Holliday, Jill A., and Scott J. Steppan (2004), "Evolution of Hypercarnivory: The Effect of Specialization on Morphological and Taxonomic Diversity.", Paleobiology 30(1): 108–128.‏
  6. ^ Morlo, Michael, Stephane Peigne, and Doris Nagel (2004), "A new species of Prosansanosmilus: implications for the systematic relationships of the family Barbourofelidae new rank (Carnivora, Mammalia).", Zoological Journal of the Linnean Society 140(1): 43-61.‏
  7. ^ State Fossil In: "State Symbols", History and Culture, California State Library. Accessed 20 Oct. 2014.

הסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sagittal crest: רכס של עצם העובר לאורך קו האמצע של הגולגולת (תפר החץ; sagittal suture) של בעלי חיים רבים.
  2. ^ הזיז הפטמתי: זיז דמוי-פטמה שנמצא על עצם הרקה מאחורי תעלת האוזן, פונה מטה ולכיוון קדמת הפנים.
  3. ^ מאחה הלסת התחתונה: האזור בו מתחברות שתי עצמות הלסת התחתונה, שהוא קו אנכי הממוקם מתחת לשיניים החותכות המחלק את הלסת התחתונה לשני חצאים.
  4. ^ הזיז הווי: הבליטה בעצם הלסת התחתונה בין השיניים לנקודת החיבור עם שאר הגולגולת.