תחבורה בגרמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גרמניה מהווה אחד ממרכזי התחבורה הראשיים באירופה.

רכבת ICE
מפת הרכבות הפרבריות במטרופולין Rhein-Neckar
רכבת תחתית בברלין
רכבת S-Bahn בקלן
תחנת הרכבת של נמל התעופה של פרנקפורט
נמל המבורג

תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל התעופה של פרנקפורט הוא העמוס בגרמניה והשני בכל אירופה, לאחר נמל התעופה הית'רו שבלונדון. תחנת הרכבת של מינכן, בעלת 40 רציפים, היא הגדולה באירופה מבחינת כמות רציפים והעמוסה בגרמניה מבחינת כמות נוסעים. תחנת הרכבת השנייה בעומס הנוסעים בגרמניה נמצאת בעיר המבורג. תחנת רכבות משא הגדולה באירופה נמצאת בסקסוניה התחתונה, במאשן (Maschen) שבפאתי המבורג; התחנה נפתחה בשנת 1977.

רכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הרכבות בגרמניה מפותחת מאוד, וכמה מקווי הרכבת הראשונים בעולם נפתחו בגרמניה במאה ה-19. קיימות מספר רמות של תחבורת רכבות בגרמניה:

  • רכבות חשמליות תחתיות: רכבת תחתית נקראת U-Bahn (קיצור של Unterirdische Bahn, "רכבת תת-קרקעית"), ורכבת חשמלית נקראת Stadtbahn ("רכבת עירונית"). במקרים רבים שתי המערכות משולבות האחת בשנייה, כך שרכבות תחתיות עולות מדי פעם אל מעל לקרקע ולהפך. הרכבות החשמליות פועלות באזורים עירוניים, ולעתים אף מקשרות ערים מרוחקות יחסית: בין בון וקלן, למשל, קיים קו רכבת חשמלית שאורכו כ-50 קילומטרים.
  • S-Bahn: זהו קיצור של Stadtschnellbahn ("רכבת עירונית מהירה"). זוהי רכבת פרברית אשר מחברת בין ערים וישובים קטנים במטרופולינים לעיר המרכזית.
  • RB: קיצור של Regional Bahn ("רכבת אזורית"). רכבת זו אינה עוצרת בכל תחנה, אלא רק בתחנות הרחוקות ממרכזי המטרופולינים.
  • RE ו-IRE: קיצור של Regional Express ("רכבת אזורית מהירה") ו-InterRegio Express ("רכבת בין-אזורית מהירה"), בהתאמה. רכבות אלו עוצרות אך ורק בתחנות הראשיות ביותר, והן נוסעות לטווחים ארוכים יחסית (עד כ-200 קילומטרים).

הרכבות שלעיל משתייכות לרשת ה-Nahverkehr ("תחבורה אזורית"). צבען של רכבות אלו לרוב אדום. הרכבות הבאות משתייכות לרשת ה-Fernverkehr ("תחבורה למרחקים"), וצבען לרוב לבן:

  • IC ו-EC: קיצור של InterCity ו-EuroCity, בהתאמה. אלו הן רכבות בינעירוניות מהירות, העוצרות בערים גדולות בלבד. רכבות ה-IC מוגבלות לגרמניה, ואילו רכבות ה-EC מגיעות גם לערים אירופאיות שמעבר לגבול.
  • ICE: קיצור של InterCity Express. אלו הן הרכבות המהירות ביותר בגרמניה, ומהירותן מגיעה לכ-300 קמ"ש, בדומה לרכבות המהירות ביפן ובצרפת. בדרך כלל משתמשות רכבות ה-ICE ברשת מסילות ברזל מהירות וייחודית, שנפרסה לאורך המדינה. רכבות ה-ICE עוצרות בערים גדולות בלבד, אך גם בערים קטנות יותר המשמשות כמרכז של אזור גאוגרפי גדול.

רב הרכבות בגרמניה מופעלות על ידי Deutsche Bahn (בראשי תיבות: DB), חברת הרכבות הגדולה באירופה. מושב החברה בברלין; בשנת 2013 הועסקו בה 300,000 עובדים. בגרמניה 5,730 תחנות רכבת נכון לשנת 2007, ואורך מסילות הברזל בכל המדינה (לא כולל רכבות חשמליות ותחתיות בערים) עומד על 34,122 קילומטרים. רכבות DB הסיעו מעל 2 מיליארד נוסעים בשנת 2012.

אוטובוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למדינות אחרות (בריטניה וארצות הברית, למשל), בהן תחבורה ציבורית בין-עירונית נעשית בחלקה הגדול באוטובוסים, בגרמניה הדבר אינו נפוץ, ולרוב הדרך היחידה לנסיעה קרקעית בין ערים היא באמצעות רכבת. הדבר נובע מחוק משנת 1937 אשר נועד לשמור על המונופול התחבורתי של Deutsche Bahn. מאז ניתנו מספר אישורים מיוחדים למספר מצומצם של קווי אוטובוס בין-עירוניים. הקו ברלין-המבורג הוא מקווי האוטובוס העמוסים ביותר באירופה. חברת האוטובוסים הבין-עירוניים הגדולה בגרמניה היא Bus Linien Berlin; לחברה 30 יעדים בגרמניה נכון לשנת 2007, עדיין מספר נמוך בהרבה ממספר היעדים בבריטניה, למשל.

מחיר הנסיעה הבין-עירונית באוטובוס הוא כמחצית ממחיר הנסיעה ברכבת, ושיעור זיהום האוויר וצריכת הדלק לנוסע נמוכים בהרבה משיעורם ברכבת. גורמים פוליטיים רבים, במיוחד במפלגה הליברלית (FDP) ובמפלגת הירוקים פועלים נכון לעשור הראשון של המאה ה-21 לביטול המונופול של Deutsche Bahn.

גם התחבורה הפנים-עירונית בגרמניה מבוססת בחלקה הגדול על רכבות חשמליות ורכבות תחתיות. באוטובוסים נעשה שימוש באזורים נידחים או כפריים, בהם אין תשתית מסילות ברזל, ובשכונות מרוחקות בתוך הערים הגדולות. בערים רבות בגרמניה מופעלים אוטובוסים ליליים, בדרך כלל בסופי השבוע.

כרטיס הסמסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1991 הונהג לראשונה בעיר דרמשטט (Darmstadt) שבהסה "כרטיס הסמסטר" (Semesterticket), המאפשר לסטודנטים לנסוע באופן בלתי מוגבל בתחבורה הציבורית באזור תמורת תשלום סכום קטן עם תחילת הסמסטר. התשלום עבור הכרטיס כלול במספר ערים באגרת הלימוד המשולמת לאוניברסיטה, ולסטודנט לא קיימת אפשרות לוותר על הכרטיס. בערים אחרות יכול הסטודנט לקנות את הכרטיס בנפרד, אך רק עם הצגת תעודת סטודנט. הכרטיס מונהג ברוב גרמניה (אך לא בכולה), ונהליו, מחירו וגודל האזור בו הוא תקף משתנים בצורה קיצונית מאוניברסיטה לאוניברסיטה.

תחבורה אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמניה 615 נמלי תעופה. נמל התעופה של פרנקפורט הוא העמוס בגרמניה והשני בכל אירופה, לאחר נמל התעופה הית'רו שבלונדון. חברת התעופה הלאומית של גרמניה, לופטהאנזה, היא מהגדולות בעולם ונמל התעופה של פרנקפורט הוא מוקד החברה. מושב הנהלת החברה שוכן בקלן; החברה העסיקה בשנת 2006 כמעט 94,000 עובדים ולרשותה עמדו 339 מטוסים, מתוכם 320 מטוסי נוסעים.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 נפתח שוק הטיסות המוזלות באירופה. גרמניה נוטלת בו חלק נכבד, וכיום ניתן לטוס מעשרות יעדים בגרמניה אל יעדים בגרמניה או באירופה במחירים מוזלים מאוד. הטיסות המוזלות יוצאות ונוחתות בדרך כלל בנמלי תעופה משניים אשר מרוחקים ממרכזי הערים. חברת התעופה אייר ברלין היא חברת התעופה הזולה הגדולה בגרמניה והשלישית בגודלה באירופה. לרשותה עומדים 119 מטוסים והיא העסיקה בשנת 2007 כ-6,000 עובדים.

תחבורה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגרמניה חוף קצר יחסית; למרות זאת שוכנים לאורך החוף ולאורך נהרות גרמניה מספר נמלים גדולים. נמל המבורג שוכן על שפך האלבה ומהווה את הנמל הגדול בגרמניה והשני בגודלו באירופה, לאחר נמל רוטרדם. נמל דיסבורג שוכן על נהר הריין ומהווה את הנמל התוך-יבשתי הגדול בעולם.

תחבורה פרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת הכבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט זה מוצב בכל הכניסות לגרמניה ומורה על הגבלת המהירות בכבישי המדינה
כביש מהיר בן 8 מסלולים ליד קלן

מערכת הכבישים הגרמנית הפכה לשם דבר, אם כי תקופת הזוהר של כבישי האוטובאן בגרמניה הייתה בשנות ה-60 וה-70 (מפה של רשת כבישי האוטובאן בגרמניה). חלק גדול מכבישי האוטובאן הגרמנים נבנה בימי המשטר הנאצי בשנות ה-30 של המאה העשרים.

רבים מהכבישים המהירים בגרמניה אינם מוגבלים במהירות הנסיעה. כמות הכבישים נטולי הגבלת המהירות פחתה בצורה דרמטית מתחילת שנות ה-70, עם העלייה במחירי הדלק בעולם והתגברות החשש מנזקים סביבתיים. בכבישים רבים בגרמניה קיימת הגבלת מהירות של 130 קמ"ש. בכבישים בהם המהירות המותרת אינה מוגבלת קיימת "מהירות מומלצת" של 130 קמ"ש; נסיעה מהירה יותר אינה מנוגדת לחוק, אך במקרה של תאונה עשויה נהיגה מהירה יותר לעמוד לחובתו של הנהג.

כיום, עקב ריבוי כלי הרכב ומחסור בתקציבים לבניית כבישים חדשים, קיימת צפיפות גדולה ביותר על חלק מכבישי המדינה, ופקקי תנועה הם מראה נפוץ. אורך רשת הכבישים בגרמניה בשנת 2007 עמד על 650,892 קילומטרים. כביש האוטובאן הארוך ביותר בגרמניה הוא ה-A7; הכביש מוביל מהגבול עם דנמרק בצפון ועד לגבול עם אוסטריה בדרום; אורכו של הכביש בגרמניה הוא 946 קילומטרים.

עד לשנת 2004 הייתה גרמניה אחת המדינות היחידות באירופה בהן הנסיעה ברוב המוחלט של הכבישים הייתה בחינם. ביום הראשון של שנת 2005 הונהגה אגרה למשאיות בלבד בכל הכבישים המהירים בגרמניה. רישום המשאיות והגבייה נעשים בצורה אלקטרונית לגמרי, בדומה לכביש 6 בישראל. הנהגת האגרה לוותה במחלוקת קשה ובשורה של בעיות טכניות אשר גרמו לדחייה רב-פעמית של המועד המתוכנן להנהגת האגרה, ב-2003. חברות ההובלה טענו שיתקשו לעמוד בנטל התשלומים, במיוחד באותה העת (אמצע 2005), כשמחירי הדלק שברו שיאים חדשים בגרמניה וכשהמיתון הכלכלי גרם לקנייה פחותה של מוצרים. חברות רבות עברו לנסיעה בכבישים משניים אשר עוברים במרכזי עיירות וכפרים; דבר זה גורם להפרעת איכות החיים של תושבי מקומות אלו ולנזקים תכופים לכבישים עקב נסיעת המשאיות הכבדות. רבים מאזרחי גרמניה מודאגים מהאפשרות (הסבירה) שבעתיד הקרוב תונהג אגרה גם עבור מכוניות פרטיות.

מכוניות ואופניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה היא מיצרניות הרכב הגדולות בעולם. כמה חברות רכב גרמניות הוקמו עוד בראשית ימי המכונית, בעיקר באזור שטוטגרט, אשר הפכה עד מהרה למרכז תעשיית הרכב באירופה, ומקימיהן—קרל בנץ וגוטליב דיימלר ממרצדס-בנץ ופרדיננד פורשה מפורשה (הלה היה אוסטרי אך עבד בעיקר בגרמניה)—היו מחלוצי תעשיית הרכב בעולם. כלי רכב גרמניים הם מהנמכרים ביותר בעולם, וחברות הרכב הגרמניות הגדולות (השתיים שהוזכרו וכן פולקסוואגן, חברת הרכב הגדולה באירופה, BMW, אאודי ואופל) מתחרות בהצלחה בתעשיית הרכב האמריקנית והיפנית.

נכון לשנת 2005 רובם המוחלט של כלי הרכב הנמכרים בגרמניה הם מתוצרת גרמנית. הרכב הזר הנמכר ביותר בגרמניה, פז'ו, נמצא במקום ה-20 בלבד ברשימת המכירות; הרכב היפני הנמכר ביותר—טויוטה—נמצא במקום ה-30. כלי רכב מתוצרת פולקסוואגן הם הנמכרים ביותר בגרמניה, בהפרש ניכר מהמקום השני והשלישי (BMW ומרצדס).

מחירי הדלק בגרמניה יקרים מאוד יחסית למדינות שכנות, כגון אוסטריה והולנד. שיעור תאונות הדרכים בגרמניה בינוני. מספר ההרוגים בתאונות דרכים נמצא בירידה מתמדת מאז שנות ה-90 ובשנת 2005 עמד על 5,300.

כברבות ממדינות אירופה, גם בגרמניה נפוץ השימוש באופניים. ברשותו של כמעט כל אדם זוג אופניים אחד לפחות, ואין ספור דרכי אופניים מסומנות בצורה ברורה ברוב הערים ובדרכים הבין-עירוניות. בגרמניה אין חובה על חבישת קסדה. חל איסור על נסיעת אופניים על גבי המדרכה, למעט בדרכי אופניים המסומנות על גבי המדרכה. כמעט תמיד ניתן להסיע את האופניים ברכבת (תמורת כרטיס אופניים מיוחד); באוטובוס וברכבות חשמליות ותחתיות קיים בדרך כלל איסור על כך בשעות העומס.