Hey Jude

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Picto infobox music.png
Hey Jude
Beatles-singles-heyjude-uk.jpg
סינגל מאת הביטלס
מתוך האלבום Hey Jude
תאריך יציאה 26 באוגוסט 1968
תאריך הקלטה 31 ביולי 1968
סוגה רוק
אורך 7:05
חברת תקליטים אפל רקורדס
כתיבה פול מקרטני
הפקה ג'ורג' מרטין
כרונולוגיית סינגלים - הביטלס

Lady Madonna
‏(1967‏)

Hey Jude
‏(1968‏)
Get Back / Don't Let Me Down
‏(1968‏)

Hey Jude (היי ג'וד) הוא שיר רוק של להקת הביטלס שיצא בשנת 1968. את השיר כתב פול מקרטני (תחת הקרדיט הקבוע לנון/מקרטני) עבור האלבום הלבן, אבל בסופו של דבר יצא השיר רק כסינגל שאורכו 7:05 דקות. היה זה התקליטון הראשון שהופק בחברת אפל רקורדס. השיר שהה שבועיים ברציפות במקום הראשון במצעד הפזמונים של בריטניה ותשעה שבועות במקום הראשון במצעד הפזמונים של ארצות הברית (עד אז, השיר שהחזיק בזמן הארוך ביותר במקום הראשון).

"Hey Jude" הוא הסינגל של הביטלס שמכר את המספר הרב ביותר של עותקים יחד עם I Want to Hold Your Hand. הבי-סייד של הסינגל הוא Revolution (גרסה זו לשיר שונה מהגרסה המופיעה באלבום הלבן, שם הוא נקרא Revolution 1). המגזין רולינג סטון דירג את השיר במקום ה-8 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים.

את השיר כתב פול מקרטני לבנו של ג'ון לנון, ג'וליאן (ג'ולס), לאחר שלנון התגרש מאמו של ג'וליאן (אשתו הראשונה), סינתיה.

הלחנה והשראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 נפרדו ג'ון לנון ואשתו הראשונה סינתיה, עקב הרומן של לנון עם יוקו אונו. זמן מה לאחר מכן, ביקר מקרטני את סינתיה ובנה ג'וליאן, בנו בכורו של לנון. "היינו חברים טובים מאוד במשך 'מיליוני שנים' וחשבתי שזה יהיה קצת יותר מדי לחתוך אותם מחיי", אמר מקרטני‏[1].

השם המקורי של השיר היה "היי ג'ולס", וכוונתו המקורית הייתה לנחם מעט את ג'וליאן בעקבות הגירושים של הוריו. "התחלתי עם הרעיון לשיר, שהיה – 'ג'וליאן, אל תיקח את זה קשה, קח שיר עצוב והפוך אותו לטוב יותר. נסה להתמודד עם הדבר הנוראי הזה'. ידעתי שזה לא הולך להיות קל בשבילו. תמיד הרגשתי חמלה לילדים שהוריהם התגרשו... הרעיון לשיר היה לי כבר כשהגעתי אליהם הביתה. מאוחר יותר שיניתי את השם ל-"היי ג'וד" בגלל שחשבתי שזה ישמע טוב יותר". אמר מקרטני‏[2].

מאוחר יותר התבטאה סינתיה: "הייתי מופתעת לגמרי כאשר אחר-צהריים אחד, פול הגיע לבדו. התרגשתי מהדאגה העמוקה שלו לרווחתנו... הוא הלחין את השיר במכוניתו בדרך אלינו. לעולם לא אשכח את האמפתיה והדאגה של פול כאשר בא לבקר אותנו"‏[3].

ג'וליאן גילה שהשיר נכתב בשבילו רק לאחר כ-12 שנים. לטענתו, הוא זוכר שהיה קרוב למקרטני יותר מאשר לאביו: "פול ואני נהגנו לבלות ביחד – יותר מאשר שביליתי עם אבא. הייתה לנו ידידות נפלאה, ונדמה שיש לי הרבה יותר תמונות שלי ושל פול משחקים יחד מהתקופה ההיא, מאשר תמונות שלי ושל אבא"‏[4]. למרות העובדה שמקרטני כתב את השיר עבור ג'וליאן, התעקש ג'ון לנון בתחילה שהשיר נכתב בעצם עליו. היו אנשים נוספים שחשבו שהשיר נכתב עליהם כמו כתבת העיתון דיילי אקספרס, ג'ודית סימונס. כמו כן, הועלתה השערה שכתוצאה מקשיים במערכת היחסים של מקרטני עם בת זוגו באותה התקופה, ג'יין אשר, הוא כתב את השיר שהיה בעצם מסר "תת-מודע" לעצמו. למעשה, כאשר לנון טען שהשיר נכתב עליו, מקרטני הכחיש את הטענה ואמר שכתב את השיר על עצמו.

הקלטת השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטלס הקליטו את השיר 25 פעמים באולפני "אבי רוד" בשני הלילות בין 30-29 ביולי 1968. ההקלטות היו ברובן חזרות ולא יועדו להקלטה עצמה.

התכנון היה להקליט באולפני "טרידנט" כדי להשתמש במכונת הקלטה בעלת 8-ערוצים (באותה תקופה באולפני "אבי רוד" היה קיים רק מכשיר הקלטה בעל 4-ערוצים). הקלטה אחת מליל ה-29 ביולי מצויה בדיסק האנתולוגיה השלישי. הקלטת הקצב העיקרית הוקלטה ב-31 ביולי באולפני "טרידנט". לשם כך הקליטו 4 "טייקים" ולבסוף בחרו את הטייק הראשון. הקלטת השיר הסתיימה סופית ב-1 באוגוסט כאשר ג'ורג' מרטין (מפיק מוזיקלי) הוסיף תזמורת של 36 כלים לפזמון החוזר של השיר.

התזמורת הכילה: עשרה כינורות, שלוש ויולות, שלושה צ'לי, שני חלילים, קונטרבס, בסון, שתי קלרניתות, קונטרה-בס קלרנית, ארבע חצוצרות, ארבעה טרומבונים, שתי קרנות-יער, כלי הקשה ושתי בס מיתרים. בזמן שהוסיפו קולות רקע, ביקשו הביטלס מחברי התזמורת שיעזרו להם על ידי מחיאת כפיים ושירה משותפת של הפזמון החוזר. רוב חברי התזמורת הסכימו (עבור תשלום כפול), אך חבר אחד התנגד לרעיון ולא שיתף פעולה – "אני לא מתכוון למחוא את הכפיים שלי עבור השיר הארור של פול מקרטני"‏[5], אמר.

רינגו סטאר כמעט ופיספס את תזמון הכניסה שלו במהלך ההקלטה כאשר עזב לפתע להפסקת שירותים – בלי לידע את שאר חברי הלהקה – והביטלס התחילו להקליט בלעדיו. ב-1994 מקרטני אמר, "רינגו יצא החוצה לשירותים ואני לא שמתי לב. השירותים היו קרובים יחסית לחדר התופים, הוא עבר מאחורי גבי ואני חשבתי שהוא עדיין בחדר. התחלתי את ההקלטה, כאשר בהתחלה לא אמורים להיות תופים בשיר, ופתאום הרגשתי את רינגו מדלג חזרה בשקט לעבר עמדת התופים, הוא הצליח להגיע לתופים בשניה האחרונה, בתזמון מושלם"[6].

במהלך ההקלטה הראשית, לנון צעק "או!" מלווה בצעקת "פאקינג הל" בדקות 2:56 ו-2:58 בהתאמה, לתוך השיר. זה קרה לאחר שהוא שר "תן לה להיכנס לתוך עורך" כאשר מקרטני שר "תן לה להיכנס מתחת עורך". מהנדס הקול קן סקוט אמר מאוחר יותר לכריס האנט, כתב העיתון MOJO, "אמרו לי את זה אז, אבל לא שמתי לב לזה בשיר, עכשיו כשאני יודע איפה זה בדיוק אני לא יכול לפספס את זה. יש לי תחושה שהם ידעו על זה, השיר בכל מקרה היה סוג של מיקס. אני מדמיין לעצמי שזה מסוג הדברים שקורים – זאת הייתה טעות, הם הקשיבו לזה וחשבו, לא נורא, זה בסדר"[7].

לג'ורג' האריסון ופול מקרטני היו חילוקי דעות בזמן הקלטת השיר. בזמן אחת החזרות האריסון ניגן ריף בגיטרה בתשובה לכל שורת מילים. העניין לא התאים לארגון השיר לפי תפיסתו של מקרטני, והוא הטיל וטו. בראיון מ-1994 מקרטני אמר, "התלוצצנו בזמן שעשינו את האנתולוגיה – אמרתי לו : 'הבנתי שהייתי אז קצת נודניק ושתלטן' והאריסון ענה בציניות : 'או לא, פול, מעולם לא עשית משהו כזה !'... אבל זה היה הכרחי בשבילי. כשאני מסתכל על זה אחורה, אני חושב, בסדר, הייתי קצת שתלטן, זה היה הטיפוס הקשוח שבי, היה קשה לא לקרוס תחת הלחץ."[8]

רון ריצ'רדס, שעבד עבור ג'ורג' מרטין באולפני "פארלפון" ו"אייר", ומי שגילה את להקת "ההוליס", היה נוכח בהקלטות ביטלס רבות. הוא אמר שמקרטני היה "חסר רגישות לכל האחרים בסטודיו", ושהוא היה "בטירוף" כדי להפיק את ההקלטה האפשרית הטובה ביותר, כמעט בכל מחיר.‏[9]

גרסאות כיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 הפכה גירסת כיסוי של השיר בביצועו של וילסון פיקט ללהיט בארצות הברית.

חוה אלברשטיין הקליטה גרסה עברית של השיר בשם "היי רות". את המילים כתב יורם טהרלב, והשיר הופיע באלבום "משירי ארץ אהבתי".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Miles, Barry (1997). Paul McCartney: Many Years From Now. New York: Henry Holt and Company עמ 465
  2. ^ Miles, Paul עמ 465
  3. ^ Cross, Craig (2005). The Beatles: Day-by-Day, Song-by-Song, Record-by-Record. Lincoln, NE: iUniverse. עמ 366
  4. ^ Cross, The Beatles. עמ 367
  5. ^ Lewisohn, Mark (1988). The Beatles Recording Sessions. New York: Harmony Books. ISBN 0-517-57066-1. עמ 146
  6. ^ Miles 1997, p. 466.
  7. ^ Hunt, Chris, "The Story Of Hey Jude", ‏2003
  8. ^ Miles 1997, p. 466
  9. ^ Spitz, Bob (2005). The Beatles: The Biography. Boston: Little, Brown. ISBN 0-316-80352-9. עמ 783