הפלנגות הנוצריות – הבדלי גרסאות
החלפת הדף עם 'נכון שזה לא נעים? : )' |
מ שחזור לגרסה 4806607 |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ישראל-לבנון}} |
|||
נכון שזה לא נעים? : ) |
|||
מפלגת ה'''כּתאיבּ''' ה[[סוציאל דמוקרטיה|סוציאל-דמוקרטית]] ה[[לבנון|לבנונית]] (ב[[ערבית]]: <big>حزب الكتائب اللبنانية</big>, ב[[צרפתית]]: Les Phalanges libanaises) הידועה יותר בשם '''הפַלֵנְגוׁת''', היא מפלגה פוליטית וארגון [[גרילה]] בלבנון. |
|||
ראשית המפלגה בארגון נוער שהוקם בידי [[פייר ג'ומאייל]] ב-[[1936]] בהשראת מפלגת ה[[פלנחה|פלנחות]] ה[[ספרד|ספרדית]] ה[[פשיזם|פשיסטית]]<ref>התקיימה מ-1933 עד 1977.</ref> ומפלגות אחרות שהוקמו לפי אותו דגם ב[[היסטוריה של אירופה]] של [[שנות ה-30]] (של [[המאה ה-20]]). השם "כּתאיבּ" עצמו הוא תרגום לערבית של שמה של המפלגה הספרדית<ref>השם נגזר מהמילה ה[[יוונית]] phalanx ([[פלנקס]]) - מערך צפוף של [[חיל רגלים]]. <big>كتيبة </big>("כּתיבּה", בריבוי: <big>كتائب </big>"כּתאאִיב") הוא תרגום לערבית של מילה זו. המפלגה הלבנונית נודעה גם בשמה הצרפתי Les Phalanges.</ref>. למפלגה נודעה השפעה רבה במהלך [[היסטוריה של לבנון: מלחמת האזרחים השנייה (1975 - 1990)|מלחמת האזרחים בלבנון]] ([[1975]]-[[1990]]) בזכות הכוח ה[[צבא|צבאי]] המשמעותי שלה - הפַלֵנְגוׁת, שהיו הלוחמים העיקריים ב"[[היסטוריה של לבנון: מלחמת האזרחים השנייה (1975 - 1990)#המחנות במלחמה|פלג השמרני]]". |
|||
עם [[מלחמת לבנון|הפלישה הישראלית ללבנון]], שיתפו הפלנגות פעולה עם [[ישראל]], וכך הפכו למפלגה החזקה ביותר בלבנון. לאחר המלחמה, נוכח תדמית של "משתפי הפעולה עם ישראל" שדבקה באנשי הפלנגות, ומספר אירועי [[טבח]] שביצעו ב[[פלסטינים]] בלבנון, ירד כוחה של המפלגה. |
|||
==היסטוריה== |
|||
===הקמת המפלגה וימיה הראשונים=== |
|||
הפלנגות הוקמו על ידי [[פייר ג'ומאייל]], [[שארל חילו]], [[ג'ורג' נקאש]] ואחרים ב[[נובמבר]] [[1936]], כארגון [[ספורט]] צבאי-למחצה לנוער [[מארונים|מארוני]]. מרבית חבריה באותה עת היו בני נוער [[נצרות|נוצרים]] מאזור [[הר הלבנון]] ו[[סטודנט|סטודנטים]] נוצרים ב[[ביירות]]. פייר ג'ומאייל נפגש עם חברי ארגון הפלאנחות ה[[ספרד|ספרדיות]] ה[[פשיזם|פשיסטיות]] כשהשתתף ב[[אולימפיאדת ברלין (1936)|אולימפיאדה בברלין]] כ[[ספורטאי]], ובעקבות הפגישה הקים את הארגון. בראשית דרכה של התנועה התנהל מנהיגה כ[[עריץ|רודן]], בהתאם לרוח הפשיזם, ועד היום ה[[הצדעה]] במפלגה מתבצעת ב[[מועל יד]]. לטענת מקורות מסוימים, במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] תמכה התנועה בשלטון בתקופת [[צרפת של וישי]]. |
|||
בתחילה, תמכה התנועה בהמשך [[המנדט הצרפתי על לבנון]], אולם לאחר מכן החלה לצדד בעצמאותה של [[לבנון]], ולפיכך הורה הנציב הכללי הצרפתי על פירוק התנועה ב-[[18 בנובמבר]] [[1938]]<ref>הודעת פירוק מס' 1472, Dar El Amal publishing, History of the Lebanese Kataeb , חלק 1 עמ' 348</ref>. התנועה הוקמה מחדש עם עזיבת הצרפתים ב-[[1943]]. למרות היחסים המתוחים בין הממשל הצרפתי לפלנגות, התנועה המשיכה להיות "פרנקופילית" ופרו-[[העולם המערבי|מערבית]]. כך למשל, ביטאונה של המפלגה יצא לאור במשך שנים ב[[ערבית]] וב[[צרפתית]]. |
|||
ב-[[1949]], עם חשיפת שאיפתה של [[סוריה]] להשתלט על לבנון, נחרדו הנוצרים ממהלך זה, מתוך חשש מהפכתם למיעוט במדינה הסונית הגדולה. החל משנה זו גדל מספר תומכיה של התנועה, ובהתאמה מספר חבריה. שנת [[1952]] סימנה את הפיכת התנועה למפלגה רשמית. |
|||
===תפיסת העולם בעבר=== |
|||
מוטו המפלגה (גם כיום) הוא "המולדת, האל, המשפחה" (בערבית: <big>الوطن الله العائلة</big> "אל-וַטַן, אללה, אל-עַאאִילה"), ומדיניותה הדגישה את [[לאומיות|לאומיותה]] של לבנון ואת שורשיה ה[[פניקים]], המבדילים אותה משאר [[מדינות ערב]]. מדיניותה ה[[כלכלה|כלכלית]] היא אנטי-[[קומוניזם|קומוניסטית]], והיא תומכת ביוזמה פרטית וב[[כלכלה חופשית]]. הכתאיב נקטה תמיד קו אנטי-פלסטיני, והתנגדה גם לגל ה[[פאן-ערביות|פאן ערבי]] שסחף את [[המזרח התיכון]] החל מ[[שנות ה-50]]. |
|||
באותה עת, בהתאם לעמדה הנוצרית, הייתה המפלגה מעוניינת בשימור הסטטוס קוו, והתנגדה לעריכת [[מפקד אוכלוסין]] נוסף. זאת, מכיוון שה[[אסלאם|מוסלמים]] - שהתרבו בקצב מהיר יותר, הפכו את הנוצרים למיעוט, אך ב[[האמנה הלאומית (לבנון)|חלוקת השלטון]] עדיין היוו הנוצרים רוב, מאחר שהחלוקה נקבעה על פי מפקד אוכלוסין מ-[[1932]]. |
|||
===במלחמת האזרחים ב-1958=== |
|||
[[תמונה:Kataeb-flag.gif|ממוזער|200px|סמל הפלנגות]] |
|||
השפעת הפלנגיסטים הייתה מוגבלת בימיה הראשונים של עצמאות [[לבנון]], והיא נתמכה בעיקר על ידי תושבי [[הר הלבנון]] הנוצרים, מעמד הביניים והשכבות החלשות. במהלך [[שנות ה-50]] הראשונות, החלה הכתאיב בחימושה של המיליציה שלה, הפלנגות. עם פרוץ [[היסטוריה של לבנון: מקבלת העצמאות ועד תחילת מלחמת האזרחים השנייה (1943 - 1975)#מלחמת האזרחים הראשונה|מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון]] ב-[[1958]], הפכה הכתאיב למייצגת הראשית של הנוצרים הלבנונים, והצליחה לעשות שימוש בכוחה הצבאי כדי לשפר את מעמדה הפוליטי. כך, על רקע משבר שפקד את נשיא לבנון [[דני שמעון]] כאשר [[צבא לבנון]] סירב להתעמת עם המפגינים ה[[אסלאם|מוסלמים]] ב[[ביירות]], התגייסו הפלנגות לעזרתו של שמעון בהנהגת [[ויליאם חאווי]] שהיה אחראי על הכוחות הלוחמים של המפלגה באותה העת, ופיזרו את ההפגנות. |
|||
לאחר המלחמה, תוך שימוש באלימות ו[[שביתה|שביתות]], הצליחו הפלנגות להפיל את ראש הממשלה [[רשיד כראמה]], ולהביא למינויו של פייר ג'ומאייל לאחד מארבעת שרי הקבינט. שנתיים לאחר מכן נבחר ג'ומאייל ל[[הפרלמנט הלבנוני|פרלמנט הלבנוני]]. עם תום העשור החזיקו הפלנגיסטים בתשעה מושבים בפרלמנט (מתוך 99), והיוו אחת מהקבוצות הגדולות בפוליטיקה הלבנונית, הידועה בפלגנותה הרבה. |
|||
===עימותים עם אש"ף והתעצמות=== |
|||
בכתאיב התנהל ויכוח פנימי בנוגע ליחס שצריך להיות בין התומכים החמושים של המפלגה למפלגה עצמה, |
|||
הוויכוח הוכרע בהחלטה להקים מיליציה רשמית וקבועה של המפלגה. ב-[[23 בינואר]] [[1961]] החליטה הלשכה הפוליטית על פירוק המיליציה, והכנסת החמושים למפלגה הפלנגות, ויליאם חאווי מונה לעמוד בראש הכוח הצבאי<ref>החלטת הלשכה הפוליטית של מפלגת הכתאיב מס' 1633, פרוטוקול הפגישה 23.01.61. החלטת הלשכה הפוליטית מס' 1636.</ref>. ב-[[1963]] הוקמה "יחידת הקומנדו הראשונה", לאחריה הוקמה "יחידת הקומנדו השנייה" ומחלקת הכוחות המיוחדים (<big>مغاوير</big>) ב-[[1973]]. בנוסף הוקם מנגנון אימונים על ידי חאווי ומספר מחנות אימונים<ref>נאום של סמיר ג'עג'ע ב-[[13 ביולי]] [[1986]].</ref>. בפן הפוליטי, המפלגה רצה בבחירות [[1964]] ברשימה שאחדה חלק מהמפלגות הנוצריות וזכתה להצלחה בקלפיות. |
|||
החל מסוף [[שנות ה-60]] ועד תחילת [[מלחמת האזרחים בלבנון]] ב-[[1975]] התרחשו מספר עימותים חמושים בין הפלנגות ללוחמי [[אש"ף]] על רקע התבססות הארגון הפלסטיני בלבנון, ובייחוד לאחר אירועי [[ספטמבר השחור (אירוע)|ספטמבר השחור]] ב[[ירדן]]. בפן הפוליטי, לאור התמיכה הגוברת של פוליטיקאים מוסלמים בהסרת המגבלות על פעילות אש"ף בלבנון ב-[[1968]], התאחדו חלק ממפלגות הנוצרים באופוזיציה נגד המהלך. כתאיב רצה ברשימה משותפת בשם "הברית המשולשת" (<big>الحلف الثلاثي</big>, אל-חִלְק אל-תֻ'לאת'י) יחדיו עם המפלגה הליברלית הלאומית של [[כמיל שמעון]] ו[[האיחוד הלאומי הלבנוני]] של [[ריימונד אדה]] וזכתה ב-30 מושבים (מתוך 99) בבחירות ב-[[1968]]. הצלחת האיחוד בבחירות, אלצה את הנשיא [[שארל חילו]] לנקוט בעמדה תקיפה יותר כלפי הפלסטינים[http://janda.org/icpp/ICPP2000/Countries/7-MiddleEastNorthAfrica/76-Lebanon/Lebanon63-00.htm]. |
|||
[[תמונה:William4s.jpg|ממוזער|250px|חגיגות יום השנה ב-[[1971]] להקמת המפלגה, במרכז פייר ג'ומייל.]] |
|||
למרות שפייר ג'ומאייל קיבל את [[הסכם קהיר (1969)|הסכם קהיר]] של [[1969]] עם אש"ף, במסגרתו הורשו הפלסטינים לפעול מלבנון ולהחזיק את נשקם בתוך המחנות, הרי שתמיכתו נבעה מהסעיף בהסכם שחייב את אש"ף לכבד את חוקי לבנון ואת ריבונותה. אולם, במהרה התברר כי אש"ף אינו מתכוון למלא את חלקו בהסכם, ומספר עימותים פרצו בין צבא לבנון למיליציה הפלסטינית. אש"ף החל לבסס נוכחותו באזורים בעלי רוב נוצרי, להקים מחסומים במקומות אלו, וב-[[1970]] אף חטפו אנשיו (ולאחר מכן שחררו) את [[בשיר ג'ומאייל]], בנו של פייר ג'ומאייל, מנהיג הכתאיב. |
|||
בחשש גובר ראו הנוצרים את כניסתם ההמונית של פלסטינים אנשי [[אש"ף]] ללבנון, לאחר גירושם מירדן בעקבות אירועי ספטמבר 1970. הנוצרים חששו הן בשל הפרת האיזון הדמוגרפי לרעתם, והן בשל העובדה כי מרבית הבורחים היו חמושים, שיכלו להוות (ולבסוף כך היו) כוח-נגד למיליציות הנוצריות בלבנון. מספר עימותים פרצו בתקופה זו בין הנוצרים לפלסטינים, ולבסוף הבינו ראשיה של מפלגת הכתאיב כי יש צורך לחזק את המיליציה שלהם. החל מ-[[1973]] החלו הפלנגות לאגור [[כלי נשק]], להתחמש גם בנשק כבד, ולנהל אימונים קבועים. גם מפלגות נוצריות אחרות, כדוגמת [[הנמרים]] של [[המפלגה הליברלית הלאומית (לבנון)|המפלגה הלאומית ליברלית]], החלו לחזק את המיליציות שלהן. כך נכנסו הפלנגות מוכנות באופן יחסי לעימות עם המחנה הרדיקלי ב-1975, עם 20,000 חברים וכ-8,000 לוחמים. |
|||
===במהלך מלחמת האזרחים בלבנון=== |
|||
[[תמונה:Avec-bachir2.jpg|ממוזער|300px|באשיר ג'ומייל ו[[ויליאם חאווי]] בוחנים מסדר של לוחמי הפלנגות]] |
|||
בשלב הראשון של הלחימה התרכזו הפלנגות בהגנה על השכונות הנוצריות בלבנון ובתקיפת מעוזיהם של הפלסטינים באזור. עם התרחבות הלחימה אל מחוץ לביירות צברו הפלנגות, בהנהגת פייר ג'ומאייל ושני בניו, [[בשיר ג'ומאייל|בשיר]] ו[[אמין ג'ומאייל|אמין]], כוח רב והרחיבו את מחנות האימונים. הפלנגות (והמילציות המרוניות האחרות) זכו לתמיכתן של [[בלגיה]], [[מערב גרמניה]] ו[[איראן]] (תחת שלטון ה[[שאה]]). |
|||
בסוף השלב הראשון של מלחמת האזרחים החלו מנהיגי הפלנגות לקרוא לחלוקת המדינה הלבנונית. תוכניתם הייתה להקים מדינה מרונית נפרדת, אשר תכלול את [[הר הלבנון]], לבנון הקטנה, המולדת ההיסטורית של המרונים ושני אזורים נוספים בעלי משמעות מדינית, כלכלית וגאוגרפית: החוף ומזרח ביירות. בהתבטאויות פומביות של בכירי המפלגה הואשמו הפלסטינים בגרימת מלחמת האזרחים והוצע פיזורם של הפליטים הפלסטיניים שבלבנון ברחבי מדינות ערב.<ref>למשל הצהרת פייר ג'ומאייל ב-[[6 בפברואר]] 1976. עמדה זו הייתה מקובלת בקרב המארונים, גם נשיא לבנון [[סולימאן פרנג'יה]] הביע דעה דומה ב-[[19 ביולי]] 1976, [[דורי שמעון]] ב-[[21 ביולי]] ואביו [[כמיל שמעון]] ב-[[16 בספטמבר]].</ref> |
|||
על רקע התחממות היחסים בין ישראל לנוצרים בלבנון החל משנת [[1975]], בה ישראל פתחה במדיניות [[הגדר הטובה]], החל [[צה"ל]] לסייע למיליציות הנוצריות ולחמשן. עם כניסת צה"ל למלחמת האזרחים ב[[מבצע שלום הגליל]] פעלו הפלנגות לצד ישראל, ולוחמיהן זכו לאימונים ונשק ממנה. |
|||
הפלנגות הפכו למפלגה החזקה בלבנון לאחר הפלישה הישראלית ב-[[1982]], ו[[בשיר ג'ומאייל]] נבחר ל[[נשיא לבנון]] על ידי הפרלמנט באוגוסט [[1982]]. בחירתו נתמכה בסיוע של ישראל, שקיוותה כי ג'ומאייל יחתום על הסכם שלום עמה. אולם ג'ומאייל נרצח בהתנקשות פחות מחודש לאחר בחירתו (על פי מרבית ההערכות בהכוונת מנגנוני המודיעין הסוריים), בטרם הספיק להגיע להסכם, ואחיו [[אמין ג'ומאייל]] ירש אותו על כס הנשיאות. באותה תקופה סברו רבים כי אמין ג'ומאייל חסר את ה[[כריזמה]] והיכולת הצבאית של אחיו בשיר, וגם את הניסיון הפוליטי העשיר של אביו פייר, והוא נקלע לקשיים בניסיון לאחד סביבו את העם הלבנוני ואת מפלגת הכתאיב. |
|||
התפתחות נוספת שהחלישה את מעמדן של הפלנגות וגרמה להן להצטייר כמשתפות פעולה עם ישראל, הייתה חתימת הסכם ב-[[17 במאי]] [[1983]] בין נשיא לבנון [[אמין ג'ומאייל]], ישראל ו[[ארצות הברית]]<ref>ראו [http://www.lebanese-forces.org/lebanon/agreements/may17.htm את הטקסט המלא באנגלית]</ref> שקבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", וכך היווה הסכם שלום בין המדינות; נטען כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר. מוסלמים לבנונים רבים ראו בהסכם ניסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על [[דרום לבנון]], וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי<ref>ראו [http://www.washington-report.org/backissues/030584/840305003.html בדיווח אמריקני זה מה-8.3.1985]</ref>.ג'ומאייל נסוג מהסכם זה מאוחר יותר בעקבות לחץ מוסלמי וכלל ערבי שראה בו [[שליט בובה]] של ישראל ו[[בוגד בעמו]]. |
|||
====יחידת הקומנדו SKS==== |
|||
ה-SKS (מ[[צרפתית]]: Section Katâ'ib de Sécurité, מחלקת הביטחון של הכתאיב) הוקמה ב-[[1976]] במימון סורי<ref>בשיר ג'ומאייל התנגד לפלישה הסורית למזרח בירות באותה העת, ואילו מנהיגים אחרים בפלנגות תמכו בה. על כן, המימון נועד לפייס את דעתו של בשיר בנושא. ראו מעבודת דוקטורט של פאואז טרבולסי בשם Le long coup d’Etat phalangiste [http://www.111101.net/Writings/index.php?http://www.111101.net/Writings/Essays_Research/Fawwaz_Traboulsi/thesis_11_1.php פה] (צרפתית)</ref>, כיחידה מובחרת בת אלף לוחמים, הכפופה לבשיר ג'ומאייל. ג'ומאייל השתמש בה להכנעת מנהיגים מקומיים ולביסוס שליטתו במזרח ביירות. לאחר רציחתו של ג'ומאייל הפך [[סמיר ג'עג'ע]] למפקד היחידה. ה-SKS נלחמו בדרך כלל באזור הבירה הלבנונית (ובמחנות הפליטים הפלסטיניים הסובבים את העיר), אולם לעתים "הושאלו" גם לזירות אחרות (למשל, ל[[דרום לבנון]]). היחידה הייתה ידועה לשמצה בשל חבריה ה"בריונים", שהטילו את חתיתם על הלא-נוצרים בלבנון, שלחמו ביחידה<ref>כך, [[יורם המזרחי]] ממפקדי [[צד"ל]] תיאר את ה-SKS: {{ציטוט|תוכן=שמעם מטיל האימה של SKS לא הרשים הרבה בגזרה המזרחית (שאז הייתה מובלעת) ואחרי שהלוחמים מביירות לא הוכיחו עצמם בתפקידי סיור או תפיסת מוצבים, הם שימשו מעין עתודה רכובת נגמ"שי שלל רוסיים BTR152. כך קרה שכמה פעמים עלו למזרע'ה, סיירו בשטח ההררי בין שובא ל[[חוות שבעא|שבעא'ה]] והתגלו...כמבריחי סיגריות ועארק, טיפוסים שליליים, שפעם אחר פעם סירבו להשתתף במבצעים "מסוכנים"... או שנמלטו כל עוד נפשם בם מיחידת צ'עיאקה שאחרי כיבוש מארון א ראס ביצעו התקפת נגד מוצלחת ועקרו כח נוצרי שהפקיר בשטח לא רק גוויות אלא גם שני זחל"מים, טנק שרמן וגי'פ... מספר פעמים הוזעקתי להר "להרגיע" אנשי SKS שאיימו לעלות על הכפר ([[חוות שבעא]]) בניגוד להוראות מפורשות של פיקוד הצפון. פעם מנעתי עימות חמוש בין "הנועזים" הביירותים לכח טנקי שרמן של רס"נ, חדאד. אחדים מאנשי SKS נשלחו "לצינון" בכלא מגידו, שם המתינו למועד הפלגת נחתת שתחזירם לג'וניה, כל זה בניגוד לרצון השיח' [[בשיר ג'ומאייל|באשיר]]...|מקור=[http://kulmosnet.co.il/articles/amizrahi/miskefet0704/mishkefet300704.htm משקפת שדה]}}</ref>. |
|||
====אירועי טבח שביצעו==== |
|||
דימוים של לוחמי הפלנגות כפושעים ורוצחים התחזק נוכח הרקורד הארוך של מעשי הטבח שביצעו במוסלמים לבנונים ובפלסטינים במהלך המלחמה. יש לציין כי במהלך המלחמה בוצעו מעשי טבח רבים בחפים מפשע משני המחנות. |
|||
"'''[[השבת השחורה (לבנון)|השבת השחורה]]'''"<br> |
|||
האירוע הבולט הראשון התרחש בביירות ב-[[6 בדצמבר]] [[1975]] וזכה לכינוי "[[השבת השחורה (לבנון)|השבת השחורה]]". במהלך השבת עצרו אנשי פלנגות את העוברים והשבים במחסומים זמניים שהקימו, וערפו את ראשו של כל מוסלמי או פלסטיני שעצרו במקום. |
|||
'''[[טבח קרנטינה]]'''<br> |
|||
אירוע אלים נוסף התרחש זמן קצר לאחר מכן, ב-[[18 בינואר]] [[1976]], בשכונת קרנטינה במזרח ביירות, שהייתה מובלעת של [[אש"ף]] באזור הנוצרי של העיר. באירוע שזכה לכינוי "[[טבח קרנטינה]]" השתלטו לוחמי הפלנגות על השכונה, שבה חיו בעיקר מוסלמים, [[כורדים]] ו[[ארמניה|ארמנים]], טבחו כאלף מתושבי המקום וגרמו למנוסתם של השאר. |
|||
[[תמונה:William5s.jpg|ממוזער|350px|אמין ג'ומייל, ויליאם חאווי ולוחמי פלנגות בתל א-זעתר, בקרב במקום ימצא חאווי את מותו.]] |
|||
'''[[טבח תל א-זעתר]]''' <br> |
|||
מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר בפאתי ביירות, שהיה מעוזו העיקרי של אש"ף, נהרס כליל בקרבות ארוכים במהלך שנת 1976. לטענת הפלסטינים, עם נפילת המחנה ב-[[12 באוגוסט]] [[1976]] [[טבח תל א-זעתר|נטבחו כאלפיים מתושבי המקום]]. |
|||
'''[[טבח סברה ושתילה]]'''<br> |
|||
מעשה הטבח המפורסם ביותר שביצעו הפלנגות הנוצריות התרחש בין ה-16 ל-[[18 בספטמבר]] [[1982]] במחנות הפליטים הפלסטינים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ואלפאכהאני במערב ביירות. אנשי הפלנגות, שהוסעו למקום על ידי כלי רכב [[צה"ל|צה"ליים]], רצחו כ-700 מתושבי המקום בסדרת אירועים שנודעה בשם "[[טבח סברה ושתילה]]" ואשר גררה תגובות בינלאומיות קשות ביותר. ייחודו של טבח זה היה היתפסותה של [[ישראל]] כמעורבת בו, לאור העובדה שצה"ל שלט באזור באותה שעה, וכי התיר לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים אף שידע על יחסי האיבה בינן לבין הפלסטינים. [[ועדת כהן|ועדת חקירה ממלכתית]] שהקימה ממשלת ישראל לחקר האירוע מתחה ביקורת קשה על הממשלה ועל צה"ל, כיוון שלא עשו די למניעת הטבח. |
|||
====בעלי ברית במהלך המלחמה==== |
|||
בדומה למשתתפות אחרות במלחמת האזרחים בלבנון, שהתאפיינה בשינויי בריתות מהירים ובלתי צפויים, שינתה מפלגת הפלנגות את בריתותיה מספר פעמים במהלך המלחמה. חילופי בעלי הברית נבעו לעתים משינוי עמדה בקרב גורמים אחרים, לפעמים בשל שינוי בנסיבות, ולעתים בשל שינוי גישה בהנהגת המפלגה, שהפגינה פרגמטיות רבה בהקשר זה. |
|||
בתחילת המלחמה שללה המפלגה כל התערבות זרה בלחימה, אולם עם ניצחונותיהם הראשונים של הפלסטינים, ובייחוד [[טבח דאמור|הטבח שביצעו בדאמור]], החלו הנוצרים (ובכלל זה הפלנגות) לתמוך במעורבות סורית. לאחר כניסתה של סוריה ללבנון לחמו הפלנגות יחד עם הסורים נגד הפלסטינים (ל[[חאפז אל-אסד|אסד]] היו אינטרסים משלו להתנגד לפלסטינים). ב-[[1976]] אפשרה סוריה לפלנגות לתקוף אזורים שהיו בשליטתה ולהטיל מצור על מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר. ב-[[12 באוגוסט]] המחנה נפל, והפלנגות רצחו כ-2,000 איש במקום. |
|||
אולם במהרה נעכרו היחסים בין סוריה לבין הפלנגות, על רקע התנגשות אינטרסים: שאיפותיו הפוליטיות הגדלות של בשיר ג'ומאייל מחד, ורצונה של דמשק להבטיח את שליטתה על המיליציות הנוצריות מאידך. כך, בתחילת [[1978]] פרצה "מלחמת מאת הימים" בין הצבא הסורי למיליציה. עימותים כבדים התנהלו בין הצדדים בפיאדיה ובאשרפיה, ולאחר מכן התפשטו למזרח ביירות ולהר הלבנון. לקראת הבחירות לנשיאות בפרלמנט הלבנוני ב-[[1982]] החלה סוריה לבחוש בזירה הפוליטית בניסיון להבטיח את בחירתו של עושה דברה, [[סולימאן פרנג'יה]]. ג'ומאייל, שראה בעצמו מועמד לתפקיד הרם, היה זקוק לניצחון צבאי לפני הבחירות, ו[[הכוחות הלבנוניים]] (שבאותה העת כללו בעיקר לוחמי פלנגות) תקפו באפריל [[1981]] את [[זחלה]], על מיקומה האסטרטגי בהרים המשקיפים על ביירות ועל כביש ביירות-דמשק. במהלך הלחימה נעזר ג'ומאייל בהפצצות אוויריות ישראליות שזימן. |
|||
עם כניסתה של ישראל למלחמה ב-[[6 ביוני]] [[1982]] איפשרו "הכוחות הלבנוניים" את ההתקדמות הישראלית לביירות, על רקע התנגדותם הגוברת לכיבוש הסורי. עם הגעת [[צה"ל]] לבירה ביצעו הפלנגות את [[טבח סברה ושתילה]], שהטביע אות קין על המיליציה עד היום. ב-[[23 באוגוסט]], לאחר התערבות ישראלית, נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא. ישראל גם הבטיחה את בחירתו של אחיו אמין ג'ומאייל תחתיו, לאחר ההתנקשות בג'ומאייל ב-[[14 בספטמבר]]. |
|||
עם נסיגתה של ישראל לרצועת הביטחון נחלשה המיליציה ככוח צבאי, במקביל להיחלשותה הפוליטית של המפלגה כשברקע הדימוי הבעייתי שדבק בה בעקבות הסכם האי-לוחמה עם ישראל ואירועי הטבח בפלסטינים. המיליציה ניסתה להתרחק מדימוי זה, ולטענתה ניתקה את קשריה עם ישראל. |
|||
====בזירה הפנים-נוצרית==== |
|||
[[תמונה:BechirX04.jpg|ממוזער|280px|בשיר ג'ומאייל נואם בכינוס מפלגתי]] |
|||
בתחילת הלחימה הצטרפה המפלגה לחזית הפוליטית של המחנה השמרני במלחמה, [[החזית הלבנונית]], והמיליציה שלה - הפלנגות, הצטרפה למיליציה של החזית - [[הכוחות הלבנוניים]], שהורכבה גם מ[[בריגדת מרדה]], [[שומרי הארזים]] ו[[הנמרים]]. |
|||
כמקובל בפוליטיקה הלבנונית, במהרה התגלעו מחלוקות בין מרכיבי "הכוחות הלבנוניים". חלקן נבעו מקרבתה של משפחת ג'ומאייל ל[[ישראל]], התנהלותה הפלילית של המשפחה<ref>על-פי מספר עדויות, המשפחה הייתה מעורבת בהברחת סמים, ממנה עשתה את הונה הגדול. כמו כן, באזורי שליטה גבו לעתים הפלנגות דמי חסות מעסקים מקומיים. לוחמי הפלנגות עצמם כונו לעתים כ"גורמים מפוקפקים" ופושעים.</ref>, ועמדתן הפרו-סורית של מפלגות מסוימות; אולם, הסיבה העיקרית הייתה נסיונותיו של בשיר ג'ומאייל להשתלט על "הכוחות הלבנוניים". בשיר, שהיה מפקדה של המיליציה המאוחדת, רצה להפוך למנהיגם הבלתי-מעורער של הנוצרים בלבנון, ושאף להפוך את המיליציה לכוח הנוצרי הלוחם היחידי, תוך ביטול נאמנותם של לוחמי "הכוחות" ליחידותיהם המקוריות. |
|||
ג'ומאייל גיבה נסיון זה ב[[אלימות]] רבה. ב-[[13 ביולי]] [[1978]] תקפה יחידת ה-SKS את ביתו של [[סולימאן פרנג'יה]], מנהיג בריגדת מרדה, ו[[רצח|רצחה]] את בנו, [[טוני פרנג'ייה|טוני]], ובני משפחה אחרים. נסיבות הרצח שנויות במחלוקת בין הצדדים<ref>לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון [[ראשיד כראמה]], כדי לזכות בתמיכת [[סוריה]] שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדה של פרנג'יה החלה ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.</ref>. ב-[[7 ביולי]] [[1980]] תקפו הפלנגות את מפקדת מיליציית הנמרים של [[כמיל שמעון]]. באירוע, שכונה מאוחר יותר "[[יום הסכינים הארוכות]]", נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אולם פיקודם הנפרד בוטל. |
|||
כך השיג ג'ומאייל את מטרתו - הכוחות הלבנוניים היו נאמנים לו, והורכבו במרביתם מלוחמי הפלנגות, והמיליצה אף המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי. |
|||
===הפיצול=== |
|||
[[פייר ג'ומאייל]] נפטר ב-[[1984]], ו[[אלי כראמה]] הפך לנשיא הפלנגות. אולם בהיעדר כיוון והנהגה, התפצלה המפלגה למספר פלגים יריבים. ב-[[1985]] עזבה המפלגה את [[החזית הלבנונית]], אירוע שהחליש עוד יותר את השפעתה. התפטרותו של אמין ג'ומאייל מהנשיאות ב-[[1988]] ועזיבתו את לבנון, הגבירה מגמה זו עוד יותר. |
|||
בסיוע סוריה לקח [[ג'ורג' סעדה]] את השליטה במפלגה והחזיק בה מ-[[1986]] עד מותו ב-[[1998]]. במהלך הנהגתו של סעדה קיבלה הכתאיב את [[הסכם טאיף|הסכם טאא'ף]], אשר פגע בייצוגם של הנוצרים בפרלמנט והחליש את מוסד הנשיאות, המוחזק תמיד על ידי מרוני. [[מוניר אל-חאג']] הפרו-סורי הפך לנשיאה החדש של המפלגה ב-[[1999]] (שוב, בעזרת סוריה). בבחירות ל[[הפרלמנט הלבנוני|פרלמנט הלבנוני]] ב-[[2000]] התמודד מוניר חאג' ברשימה פרו-סורית מובהקת. |
|||
מספר גורמים התייצבו נגד עושי דבריה של סוריה בהנהגת המפלגה, חלקם ממשפחת ג'ומאייל. נדים ג'ומאייל (יליד [[1982]]), בנו של בשיר, יסד את "האופוזיציה של הכתאיב" עם אלי כראמה. תנועתו של נדים קרובה מאוד למפלגה הנוצרית [[הכוחות הלבנוניים]]. |
|||
====חזרת אמין ג'ומאייל==== |
|||
עם חזרתו של אמין ג'ומאייל ללבנון ב-[[2000]] התגלעו סכסוכים רבים, שגלשו לדיונים בבתי משפט ואף לאלימות בין תומכי הקו הפרו-סורי לבין תומכי ג'ומאייל. ג'ומאייל ראה עצמו כמנהיגה הלגיטימי של המפלגה, והיה מעוניין לנקוט קו פחות פרו-סורי, לאור הבנתו כי מצע זה פוגע במפלגה הנוצרית. |
|||
נוכח פעולותיו של ג'ומאייל להגדלת מספר תומכיו, החליטו חאג' וסגנו, כרים פקראדוני, להקדים את הבחירות לראשות המפלגה מ[[מרץ]] [[2002]] ל[[אוקטובר]] [[2001]], במטרה לקצר את השהות בה ג'ומאייל יספיק לפעול. בנוסף, "הועזבו" תומכים אחדים של ג'ומאייל מהפרלמנט של המפלגה (הבוחר את הנשיא), ומושביהם מולאו במתנגדים לג'ומאייל. ג'ומאייל גינה צעדים אלו, והכריז כי יחרים את הבחירות. |
|||
ב-[[4 באוקטובר]] [[2001]], תוך מעורבות סורית ברורה בבחירות, נבחר פקראדוני לנשיאה של המפלגה (ברוב של 74 מתוך 90 חברי הפרלמנט שנכחו, 13 נעדרו), והמשיך לנקוט קו פרו-סורי ברור. פקראדוני שימש בעבר כיועצו של בשיר ג'ומאייל, ובמהלך מלחמת האזרחים שימש כערוץ הקשר בין הפלנגות למשטר הסורי. ג'ומאייל התבטא נגד המפלגה שלטענתו לא ייצגה את האינטרסים של לבנונים, ונגד ראשיה, שלדבריו פעלו לריסוקה של המפלגה; בסופו של דבר הביא ג'ומאייל את ועידת הנהגת התנועה ביולי [[2002]] להחליט על הדחתו מהמפלגה בכוח, נוכח סירובו לעזוב מרצונו<ref>ראו [http://www.lebanonwire.com/0207/02070813DS.asp דיווח זה] של הדיילי-סטאר מה-[[8 ביולי]] [[2002]].</ref>. בתגובה לסילוקו הקים אמין ג'ומאייל ב-[[29 ביולי]] [[2002]] אופוזיציה פנימית במפלגה בשם "תנועת הרפורמות בכתאיב", בנסיון להדיח את פקראדוני. במהלך תקופת הנהגתו של פקראדוני, וגם בתקופת חאג' קודם לכן, השתתפו ראשי הפלנגות בכל ההפגנות והמצעדים הפרו-סוריים. הנוצרים בלבנון, שמאז ומעולם חששו מסוריה הסונית, לא חלקו את עמדת המפלגה, והתמיכה בה הגיעה לשפל. פקראדוני, בקו לא אופייני למרונים, הביע תמיכה ב"[[מקאומה|התנגדות]]" ה[[חזבאללה]] ופעולות [[טרור פלסטיני|ארגוני הטרור הפלסטיניים]] נגד ישראל. |
|||
====האיחוד החלקי==== |
|||
לאחר [[מהפכת הארזים]] שהפכה את עמדתו הפרו-סורית של פקראדוני ללא מקובלת בקרב מרבית הציבור הלבנוני, פסק בית משפט בלבנון ביולי [[2005]] כי הבחירות לראשות המפלגה ב-[[1989]] היו לא-חוקיות, ועל כן יש לערוך בחירות חדשות במהרה<ref>ראו [http://www.lebaneseforces.com/2005_07_01_archive.asp#112201888544324410 בדיווח חדשותי זה]</ref>. בבחירות שנערכו נבחר אמין ג'ומאייל לנשיא המפלגה, ופקראדוני הפך לראש הלשכה הפוליטית של המפלגה. הפלגים התפייסו והתאחדו ב-[[13 בנובמבר]] [[2005]]. |
|||
אף-על-פי-כן, אלי כראמה ופואד אבו נאדר סירבו לחזור למפלגה. כיום אלי כראמה הוא מנהיגה של "האופוזיציה של הכתאיב", ופואד אבו נאדר, שהיה יד ימינו של בשיר ג'ומאייל, הוא מנהיג "הכוחות הלבנוניים האותנטיים". הם מתנגדים לכיבוש הסורי, וטוענים לתמיכת הציבור הנוצרי. |
|||
בבחירות מאי-יוני 2005, מועמדי המפלגה רצו במסגרת איחוד של עצמאים ואנשי פלנגות בשם "[[המפגש של קרנת שהואן|המפגש של קֻרְנָת שַהוּאָן]]" (<big>لقاء قرنة شهوان</big>) , ושניים מחברי הפלנגות - [[פייר אמין ג'ומאייל]] (בנו של אמין ג'ומאייל) ו[[אנטואן ע'אנם]] נכנסו לפרלמנט ולקואליציה של "[[כוחות ה-14 במרס]]". עד רציחתו ב-[[21 בנובמבר]] [[2006]] כיהן ג'ומאייל כשר התעשייה בממשלת [[פואד סניורה|סניורה]]. בבחירות מיוחדות באוגוסט 2007 על מושבו של ג'ומייל הבן ב[[מחוז המתן]] בהר לבנון, הפסיד אביו של פייר ג'ומייל, [[אמין ג'ומייל|אמין]] למועמד מטעם מפלגתו של [[מישל עון]], כמיל ח'ורי.[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3434081,00.html] כך נציגותה של המפלגה ירדה למחוקק אחד בלבד בפלרמנט, אולם ב-[[19 בספטמבר]] [[2007]] חוסל המחוקק האחרון מטעם המפלגה, אנטואן ע'אנם שיצג את [[מחוז בעבדא]], על ידי פיצוץ מכונית תופת סמוך לשיירתו,[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3451357,00.html] ע'אנם שחשש מהתנקשות נמצא מרבית הזמן מחוץ למדינה, אולם שב ללבנון כדי להשתתף בבחירת הפלרמנט את [[נשיא לבנון]] הבא. חברים בקואליציה, דוגמת [[רפיק אל-חרירי]] הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה, בהתנקשות השנייה בחבר המפלגה האנטי-סורית תוך פחות משנה. |
|||
====מצע המפלגה כיום==== |
|||
עם השנים התמתנה מפלגת הכתאיב, ככל הנראה - מכורח הנסיבות. בעוד שבעברה דגלה בכינונה של מדינה לאומית עם השפעה נוצרית, בדומה למדינה היהודית כמדינה שהוקמה ליהודים, כעת דוגל הארגון במדינה לבנונית [[פלורליזם|פלורליסטית]], [[חילוניים|חילונית]] ומערבית, שבה קיימת [[הפרדת הדת מהמדינה]]. זאת, מתוך הכרה כי המוסלמים הפכו לרוב מוצק בלבנון, אשר לא יסכים לעולם למדינה נוצרית, וכי מדינה חילונית לגמרי היא האפשרות הריאלית הטובה ביותר עבור המיעוט הנוצרי, החושש מהתגברות האסלאם במדינה. |
|||
==הערות שוליים== |
|||
{{הערות שוליים}} |
|||
==קישורים חיצוניים== |
|||
{{קישורי פורטל|המזרח התיכון}} |
|||
* [http://www.lebanese-kataeb.com/ האתר הרשמי (ערבית)] |
|||
{{ערך מומלץ}} |
|||
[[קטגוריה:מפלגות בלבנון|פלנגות הנוצריות, ה]] |
|||
[[קטגוריה:לבנון: מיליציות|פלנגות נוצריות, ה]] |
|||
[[en:Kataeb Party]] |
|||
[[ar:حزب الكتائب اللبنانية]] |
|||
[[bg:Фалангисти]] |
|||
[[ca:Falanges Libaneses]] |
|||
[[de:Kata'ib]] |
|||
[[es:Falanges Libanesas]] |
|||
[[fr:Phalanges libanaises]] |
|||
[[it:Falangi Libanesi]] |
|||
[[ja:ファランヘ党 (レバノン)]] |
|||
[[nl:Falangisme (Libanon)]] |
|||
[[no:Falangistpartiet (Libanon)]] |
|||
[[sv:Falangistpartiet (Libanon)]] |
|||
[[uk:Катаїб]] |
|||
גרסה מ־20:42, 3 באפריל 2008
מפלגת הכּתאיבּ הסוציאל-דמוקרטית הלבנונית (בערבית: حزب الكتائب اللبنانية, בצרפתית: Les Phalanges libanaises) הידועה יותר בשם הפַלֵנְגוׁת, היא מפלגה פוליטית וארגון גרילה בלבנון.
ראשית המפלגה בארגון נוער שהוקם בידי פייר ג'ומאייל ב-1936 בהשראת מפלגת הפלנחות הספרדית הפשיסטית[1] ומפלגות אחרות שהוקמו לפי אותו דגם בהיסטוריה של אירופה של שנות ה-30 (של המאה ה-20). השם "כּתאיבּ" עצמו הוא תרגום לערבית של שמה של המפלגה הספרדית[2]. למפלגה נודעה השפעה רבה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) בזכות הכוח הצבאי המשמעותי שלה - הפַלֵנְגוׁת, שהיו הלוחמים העיקריים ב"פלג השמרני".
עם הפלישה הישראלית ללבנון, שיתפו הפלנגות פעולה עם ישראל, וכך הפכו למפלגה החזקה ביותר בלבנון. לאחר המלחמה, נוכח תדמית של "משתפי הפעולה עם ישראל" שדבקה באנשי הפלנגות, ומספר אירועי טבח שביצעו בפלסטינים בלבנון, ירד כוחה של המפלגה.
היסטוריה
הקמת המפלגה וימיה הראשונים
הפלנגות הוקמו על ידי פייר ג'ומאייל, שארל חילו, ג'ורג' נקאש ואחרים בנובמבר 1936, כארגון ספורט צבאי-למחצה לנוער מארוני. מרבית חבריה באותה עת היו בני נוער נוצרים מאזור הר הלבנון וסטודנטים נוצרים בביירות. פייר ג'ומאייל נפגש עם חברי ארגון הפלאנחות הספרדיות הפשיסטיות כשהשתתף באולימפיאדה בברלין כספורטאי, ובעקבות הפגישה הקים את הארגון. בראשית דרכה של התנועה התנהל מנהיגה כרודן, בהתאם לרוח הפשיזם, ועד היום ההצדעה במפלגה מתבצעת במועל יד. לטענת מקורות מסוימים, במהלך מלחמת העולם השנייה תמכה התנועה בשלטון בתקופת צרפת של וישי.
בתחילה, תמכה התנועה בהמשך המנדט הצרפתי על לבנון, אולם לאחר מכן החלה לצדד בעצמאותה של לבנון, ולפיכך הורה הנציב הכללי הצרפתי על פירוק התנועה ב-18 בנובמבר 1938[3]. התנועה הוקמה מחדש עם עזיבת הצרפתים ב-1943. למרות היחסים המתוחים בין הממשל הצרפתי לפלנגות, התנועה המשיכה להיות "פרנקופילית" ופרו-מערבית. כך למשל, ביטאונה של המפלגה יצא לאור במשך שנים בערבית ובצרפתית.
ב-1949, עם חשיפת שאיפתה של סוריה להשתלט על לבנון, נחרדו הנוצרים ממהלך זה, מתוך חשש מהפכתם למיעוט במדינה הסונית הגדולה. החל משנה זו גדל מספר תומכיה של התנועה, ובהתאמה מספר חבריה. שנת 1952 סימנה את הפיכת התנועה למפלגה רשמית.
תפיסת העולם בעבר
מוטו המפלגה (גם כיום) הוא "המולדת, האל, המשפחה" (בערבית: الوطن الله العائلة "אל-וַטַן, אללה, אל-עַאאִילה"), ומדיניותה הדגישה את לאומיותה של לבנון ואת שורשיה הפניקים, המבדילים אותה משאר מדינות ערב. מדיניותה הכלכלית היא אנטי-קומוניסטית, והיא תומכת ביוזמה פרטית ובכלכלה חופשית. הכתאיב נקטה תמיד קו אנטי-פלסטיני, והתנגדה גם לגל הפאן ערבי שסחף את המזרח התיכון החל משנות ה-50.
באותה עת, בהתאם לעמדה הנוצרית, הייתה המפלגה מעוניינת בשימור הסטטוס קוו, והתנגדה לעריכת מפקד אוכלוסין נוסף. זאת, מכיוון שהמוסלמים - שהתרבו בקצב מהיר יותר, הפכו את הנוצרים למיעוט, אך בחלוקת השלטון עדיין היוו הנוצרים רוב, מאחר שהחלוקה נקבעה על פי מפקד אוכלוסין מ-1932.
במלחמת האזרחים ב-1958
השפעת הפלנגיסטים הייתה מוגבלת בימיה הראשונים של עצמאות לבנון, והיא נתמכה בעיקר על ידי תושבי הר הלבנון הנוצרים, מעמד הביניים והשכבות החלשות. במהלך שנות ה-50 הראשונות, החלה הכתאיב בחימושה של המיליציה שלה, הפלנגות. עם פרוץ מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון ב-1958, הפכה הכתאיב למייצגת הראשית של הנוצרים הלבנונים, והצליחה לעשות שימוש בכוחה הצבאי כדי לשפר את מעמדה הפוליטי. כך, על רקע משבר שפקד את נשיא לבנון דני שמעון כאשר צבא לבנון סירב להתעמת עם המפגינים המוסלמים בביירות, התגייסו הפלנגות לעזרתו של שמעון בהנהגת ויליאם חאווי שהיה אחראי על הכוחות הלוחמים של המפלגה באותה העת, ופיזרו את ההפגנות.
לאחר המלחמה, תוך שימוש באלימות ושביתות, הצליחו הפלנגות להפיל את ראש הממשלה רשיד כראמה, ולהביא למינויו של פייר ג'ומאייל לאחד מארבעת שרי הקבינט. שנתיים לאחר מכן נבחר ג'ומאייל לפרלמנט הלבנוני. עם תום העשור החזיקו הפלנגיסטים בתשעה מושבים בפרלמנט (מתוך 99), והיוו אחת מהקבוצות הגדולות בפוליטיקה הלבנונית, הידועה בפלגנותה הרבה.
עימותים עם אש"ף והתעצמות
בכתאיב התנהל ויכוח פנימי בנוגע ליחס שצריך להיות בין התומכים החמושים של המפלגה למפלגה עצמה, הוויכוח הוכרע בהחלטה להקים מיליציה רשמית וקבועה של המפלגה. ב-23 בינואר 1961 החליטה הלשכה הפוליטית על פירוק המיליציה, והכנסת החמושים למפלגה הפלנגות, ויליאם חאווי מונה לעמוד בראש הכוח הצבאי[4]. ב-1963 הוקמה "יחידת הקומנדו הראשונה", לאחריה הוקמה "יחידת הקומנדו השנייה" ומחלקת הכוחות המיוחדים (مغاوير) ב-1973. בנוסף הוקם מנגנון אימונים על ידי חאווי ומספר מחנות אימונים[5]. בפן הפוליטי, המפלגה רצה בבחירות 1964 ברשימה שאחדה חלק מהמפלגות הנוצריות וזכתה להצלחה בקלפיות.
החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 התרחשו מספר עימותים חמושים בין הפלנגות ללוחמי אש"ף על רקע התבססות הארגון הפלסטיני בלבנון, ובייחוד לאחר אירועי ספטמבר השחור בירדן. בפן הפוליטי, לאור התמיכה הגוברת של פוליטיקאים מוסלמים בהסרת המגבלות על פעילות אש"ף בלבנון ב-1968, התאחדו חלק ממפלגות הנוצרים באופוזיציה נגד המהלך. כתאיב רצה ברשימה משותפת בשם "הברית המשולשת" (الحلف الثلاثي, אל-חִלְק אל-תֻ'לאת'י) יחדיו עם המפלגה הליברלית הלאומית של כמיל שמעון והאיחוד הלאומי הלבנוני של ריימונד אדה וזכתה ב-30 מושבים (מתוך 99) בבחירות ב-1968. הצלחת האיחוד בבחירות, אלצה את הנשיא שארל חילו לנקוט בעמדה תקיפה יותר כלפי הפלסטינים[1].
.jpg)
למרות שפייר ג'ומאייל קיבל את הסכם קהיר של 1969 עם אש"ף, במסגרתו הורשו הפלסטינים לפעול מלבנון ולהחזיק את נשקם בתוך המחנות, הרי שתמיכתו נבעה מהסעיף בהסכם שחייב את אש"ף לכבד את חוקי לבנון ואת ריבונותה. אולם, במהרה התברר כי אש"ף אינו מתכוון למלא את חלקו בהסכם, ומספר עימותים פרצו בין צבא לבנון למיליציה הפלסטינית. אש"ף החל לבסס נוכחותו באזורים בעלי רוב נוצרי, להקים מחסומים במקומות אלו, וב-1970 אף חטפו אנשיו (ולאחר מכן שחררו) את בשיר ג'ומאייל, בנו של פייר ג'ומאייל, מנהיג הכתאיב.
בחשש גובר ראו הנוצרים את כניסתם ההמונית של פלסטינים אנשי אש"ף ללבנון, לאחר גירושם מירדן בעקבות אירועי ספטמבר 1970. הנוצרים חששו הן בשל הפרת האיזון הדמוגרפי לרעתם, והן בשל העובדה כי מרבית הבורחים היו חמושים, שיכלו להוות (ולבסוף כך היו) כוח-נגד למיליציות הנוצריות בלבנון. מספר עימותים פרצו בתקופה זו בין הנוצרים לפלסטינים, ולבסוף הבינו ראשיה של מפלגת הכתאיב כי יש צורך לחזק את המיליציה שלהם. החל מ-1973 החלו הפלנגות לאגור כלי נשק, להתחמש גם בנשק כבד, ולנהל אימונים קבועים. גם מפלגות נוצריות אחרות, כדוגמת הנמרים של המפלגה הלאומית ליברלית, החלו לחזק את המיליציות שלהן. כך נכנסו הפלנגות מוכנות באופן יחסי לעימות עם המחנה הרדיקלי ב-1975, עם 20,000 חברים וכ-8,000 לוחמים.
במהלך מלחמת האזרחים בלבנון
בשלב הראשון של הלחימה התרכזו הפלנגות בהגנה על השכונות הנוצריות בלבנון ובתקיפת מעוזיהם של הפלסטינים באזור. עם התרחבות הלחימה אל מחוץ לביירות צברו הפלנגות, בהנהגת פייר ג'ומאייל ושני בניו, בשיר ואמין, כוח רב והרחיבו את מחנות האימונים. הפלנגות (והמילציות המרוניות האחרות) זכו לתמיכתן של בלגיה, מערב גרמניה ואיראן (תחת שלטון השאה).
בסוף השלב הראשון של מלחמת האזרחים החלו מנהיגי הפלנגות לקרוא לחלוקת המדינה הלבנונית. תוכניתם הייתה להקים מדינה מרונית נפרדת, אשר תכלול את הר הלבנון, לבנון הקטנה, המולדת ההיסטורית של המרונים ושני אזורים נוספים בעלי משמעות מדינית, כלכלית וגאוגרפית: החוף ומזרח ביירות. בהתבטאויות פומביות של בכירי המפלגה הואשמו הפלסטינים בגרימת מלחמת האזרחים והוצע פיזורם של הפליטים הפלסטיניים שבלבנון ברחבי מדינות ערב.[6]
על רקע התחממות היחסים בין ישראל לנוצרים בלבנון החל משנת 1975, בה ישראל פתחה במדיניות הגדר הטובה, החל צה"ל לסייע למיליציות הנוצריות ולחמשן. עם כניסת צה"ל למלחמת האזרחים במבצע שלום הגליל פעלו הפלנגות לצד ישראל, ולוחמיהן זכו לאימונים ונשק ממנה.
הפלנגות הפכו למפלגה החזקה בלבנון לאחר הפלישה הישראלית ב-1982, ובשיר ג'ומאייל נבחר לנשיא לבנון על ידי הפרלמנט באוגוסט 1982. בחירתו נתמכה בסיוע של ישראל, שקיוותה כי ג'ומאייל יחתום על הסכם שלום עמה. אולם ג'ומאייל נרצח בהתנקשות פחות מחודש לאחר בחירתו (על פי מרבית ההערכות בהכוונת מנגנוני המודיעין הסוריים), בטרם הספיק להגיע להסכם, ואחיו אמין ג'ומאייל ירש אותו על כס הנשיאות. באותה תקופה סברו רבים כי אמין ג'ומאייל חסר את הכריזמה והיכולת הצבאית של אחיו בשיר, וגם את הניסיון הפוליטי העשיר של אביו פייר, והוא נקלע לקשיים בניסיון לאחד סביבו את העם הלבנוני ואת מפלגת הכתאיב.
התפתחות נוספת שהחלישה את מעמדן של הפלנגות וגרמה להן להצטייר כמשתפות פעולה עם ישראל, הייתה חתימת הסכם ב-17 במאי 1983 בין נשיא לבנון אמין ג'ומאייל, ישראל וארצות הברית[7] שקבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", וכך היווה הסכם שלום בין המדינות; נטען כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר. מוסלמים לבנונים רבים ראו בהסכם ניסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על דרום לבנון, וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי[8].ג'ומאייל נסוג מהסכם זה מאוחר יותר בעקבות לחץ מוסלמי וכלל ערבי שראה בו שליט בובה של ישראל ובוגד בעמו.
יחידת הקומנדו SKS
ה-SKS (מצרפתית: Section Katâ'ib de Sécurité, מחלקת הביטחון של הכתאיב) הוקמה ב-1976 במימון סורי[9], כיחידה מובחרת בת אלף לוחמים, הכפופה לבשיר ג'ומאייל. ג'ומאייל השתמש בה להכנעת מנהיגים מקומיים ולביסוס שליטתו במזרח ביירות. לאחר רציחתו של ג'ומאייל הפך סמיר ג'עג'ע למפקד היחידה. ה-SKS נלחמו בדרך כלל באזור הבירה הלבנונית (ובמחנות הפליטים הפלסטיניים הסובבים את העיר), אולם לעתים "הושאלו" גם לזירות אחרות (למשל, לדרום לבנון). היחידה הייתה ידועה לשמצה בשל חבריה ה"בריונים", שהטילו את חתיתם על הלא-נוצרים בלבנון, שלחמו ביחידה[10].
אירועי טבח שביצעו
דימוים של לוחמי הפלנגות כפושעים ורוצחים התחזק נוכח הרקורד הארוך של מעשי הטבח שביצעו במוסלמים לבנונים ובפלסטינים במהלך המלחמה. יש לציין כי במהלך המלחמה בוצעו מעשי טבח רבים בחפים מפשע משני המחנות.
"השבת השחורה"
האירוע הבולט הראשון התרחש בביירות ב-6 בדצמבר 1975 וזכה לכינוי "השבת השחורה". במהלך השבת עצרו אנשי פלנגות את העוברים והשבים במחסומים זמניים שהקימו, וערפו את ראשו של כל מוסלמי או פלסטיני שעצרו במקום.
טבח קרנטינה
אירוע אלים נוסף התרחש זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בינואר 1976, בשכונת קרנטינה במזרח ביירות, שהייתה מובלעת של אש"ף באזור הנוצרי של העיר. באירוע שזכה לכינוי "טבח קרנטינה" השתלטו לוחמי הפלנגות על השכונה, שבה חיו בעיקר מוסלמים, כורדים וארמנים, טבחו כאלף מתושבי המקום וגרמו למנוסתם של השאר.
טבח תל א-זעתר
מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר בפאתי ביירות, שהיה מעוזו העיקרי של אש"ף, נהרס כליל בקרבות ארוכים במהלך שנת 1976. לטענת הפלסטינים, עם נפילת המחנה ב-12 באוגוסט 1976 נטבחו כאלפיים מתושבי המקום.
טבח סברה ושתילה
מעשה הטבח המפורסם ביותר שביצעו הפלנגות הנוצריות התרחש בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982 במחנות הפליטים הפלסטינים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ואלפאכהאני במערב ביירות. אנשי הפלנגות, שהוסעו למקום על ידי כלי רכב צה"ליים, רצחו כ-700 מתושבי המקום בסדרת אירועים שנודעה בשם "טבח סברה ושתילה" ואשר גררה תגובות בינלאומיות קשות ביותר. ייחודו של טבח זה היה היתפסותה של ישראל כמעורבת בו, לאור העובדה שצה"ל שלט באזור באותה שעה, וכי התיר לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים אף שידע על יחסי האיבה בינן לבין הפלסטינים. ועדת חקירה ממלכתית שהקימה ממשלת ישראל לחקר האירוע מתחה ביקורת קשה על הממשלה ועל צה"ל, כיוון שלא עשו די למניעת הטבח.
בעלי ברית במהלך המלחמה
בדומה למשתתפות אחרות במלחמת האזרחים בלבנון, שהתאפיינה בשינויי בריתות מהירים ובלתי צפויים, שינתה מפלגת הפלנגות את בריתותיה מספר פעמים במהלך המלחמה. חילופי בעלי הברית נבעו לעתים משינוי עמדה בקרב גורמים אחרים, לפעמים בשל שינוי בנסיבות, ולעתים בשל שינוי גישה בהנהגת המפלגה, שהפגינה פרגמטיות רבה בהקשר זה.
בתחילת המלחמה שללה המפלגה כל התערבות זרה בלחימה, אולם עם ניצחונותיהם הראשונים של הפלסטינים, ובייחוד הטבח שביצעו בדאמור, החלו הנוצרים (ובכלל זה הפלנגות) לתמוך במעורבות סורית. לאחר כניסתה של סוריה ללבנון לחמו הפלנגות יחד עם הסורים נגד הפלסטינים (לאסד היו אינטרסים משלו להתנגד לפלסטינים). ב-1976 אפשרה סוריה לפלנגות לתקוף אזורים שהיו בשליטתה ולהטיל מצור על מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר. ב-12 באוגוסט המחנה נפל, והפלנגות רצחו כ-2,000 איש במקום.
אולם במהרה נעכרו היחסים בין סוריה לבין הפלנגות, על רקע התנגשות אינטרסים: שאיפותיו הפוליטיות הגדלות של בשיר ג'ומאייל מחד, ורצונה של דמשק להבטיח את שליטתה על המיליציות הנוצריות מאידך. כך, בתחילת 1978 פרצה "מלחמת מאת הימים" בין הצבא הסורי למיליציה. עימותים כבדים התנהלו בין הצדדים בפיאדיה ובאשרפיה, ולאחר מכן התפשטו למזרח ביירות ולהר הלבנון. לקראת הבחירות לנשיאות בפרלמנט הלבנוני ב-1982 החלה סוריה לבחוש בזירה הפוליטית בניסיון להבטיח את בחירתו של עושה דברה, סולימאן פרנג'יה. ג'ומאייל, שראה בעצמו מועמד לתפקיד הרם, היה זקוק לניצחון צבאי לפני הבחירות, והכוחות הלבנוניים (שבאותה העת כללו בעיקר לוחמי פלנגות) תקפו באפריל 1981 את זחלה, על מיקומה האסטרטגי בהרים המשקיפים על ביירות ועל כביש ביירות-דמשק. במהלך הלחימה נעזר ג'ומאייל בהפצצות אוויריות ישראליות שזימן.
עם כניסתה של ישראל למלחמה ב-6 ביוני 1982 איפשרו "הכוחות הלבנוניים" את ההתקדמות הישראלית לביירות, על רקע התנגדותם הגוברת לכיבוש הסורי. עם הגעת צה"ל לבירה ביצעו הפלנגות את טבח סברה ושתילה, שהטביע אות קין על המיליציה עד היום. ב-23 באוגוסט, לאחר התערבות ישראלית, נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא. ישראל גם הבטיחה את בחירתו של אחיו אמין ג'ומאייל תחתיו, לאחר ההתנקשות בג'ומאייל ב-14 בספטמבר.
עם נסיגתה של ישראל לרצועת הביטחון נחלשה המיליציה ככוח צבאי, במקביל להיחלשותה הפוליטית של המפלגה כשברקע הדימוי הבעייתי שדבק בה בעקבות הסכם האי-לוחמה עם ישראל ואירועי הטבח בפלסטינים. המיליציה ניסתה להתרחק מדימוי זה, ולטענתה ניתקה את קשריה עם ישראל.
בזירה הפנים-נוצרית
בתחילת הלחימה הצטרפה המפלגה לחזית הפוליטית של המחנה השמרני במלחמה, החזית הלבנונית, והמיליציה שלה - הפלנגות, הצטרפה למיליציה של החזית - הכוחות הלבנוניים, שהורכבה גם מבריגדת מרדה, שומרי הארזים והנמרים.
כמקובל בפוליטיקה הלבנונית, במהרה התגלעו מחלוקות בין מרכיבי "הכוחות הלבנוניים". חלקן נבעו מקרבתה של משפחת ג'ומאייל לישראל, התנהלותה הפלילית של המשפחה[11], ועמדתן הפרו-סורית של מפלגות מסוימות; אולם, הסיבה העיקרית הייתה נסיונותיו של בשיר ג'ומאייל להשתלט על "הכוחות הלבנוניים". בשיר, שהיה מפקדה של המיליציה המאוחדת, רצה להפוך למנהיגם הבלתי-מעורער של הנוצרים בלבנון, ושאף להפוך את המיליציה לכוח הנוצרי הלוחם היחידי, תוך ביטול נאמנותם של לוחמי "הכוחות" ליחידותיהם המקוריות.
ג'ומאייל גיבה נסיון זה באלימות רבה. ב-13 ביולי 1978 תקפה יחידת ה-SKS את ביתו של סולימאן פרנג'יה, מנהיג בריגדת מרדה, ורצחה את בנו, טוני, ובני משפחה אחרים. נסיבות הרצח שנויות במחלוקת בין הצדדים[12]. ב-7 ביולי 1980 תקפו הפלנגות את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע, שכונה מאוחר יותר "יום הסכינים הארוכות", נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אולם פיקודם הנפרד בוטל.
כך השיג ג'ומאייל את מטרתו - הכוחות הלבנוניים היו נאמנים לו, והורכבו במרביתם מלוחמי הפלנגות, והמיליצה אף המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.
הפיצול
פייר ג'ומאייל נפטר ב-1984, ואלי כראמה הפך לנשיא הפלנגות. אולם בהיעדר כיוון והנהגה, התפצלה המפלגה למספר פלגים יריבים. ב-1985 עזבה המפלגה את החזית הלבנונית, אירוע שהחליש עוד יותר את השפעתה. התפטרותו של אמין ג'ומאייל מהנשיאות ב-1988 ועזיבתו את לבנון, הגבירה מגמה זו עוד יותר.
בסיוע סוריה לקח ג'ורג' סעדה את השליטה במפלגה והחזיק בה מ-1986 עד מותו ב-1998. במהלך הנהגתו של סעדה קיבלה הכתאיב את הסכם טאא'ף, אשר פגע בייצוגם של הנוצרים בפרלמנט והחליש את מוסד הנשיאות, המוחזק תמיד על ידי מרוני. מוניר אל-חאג' הפרו-סורי הפך לנשיאה החדש של המפלגה ב-1999 (שוב, בעזרת סוריה). בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-2000 התמודד מוניר חאג' ברשימה פרו-סורית מובהקת.
מספר גורמים התייצבו נגד עושי דבריה של סוריה בהנהגת המפלגה, חלקם ממשפחת ג'ומאייל. נדים ג'ומאייל (יליד 1982), בנו של בשיר, יסד את "האופוזיציה של הכתאיב" עם אלי כראמה. תנועתו של נדים קרובה מאוד למפלגה הנוצרית הכוחות הלבנוניים.
חזרת אמין ג'ומאייל
עם חזרתו של אמין ג'ומאייל ללבנון ב-2000 התגלעו סכסוכים רבים, שגלשו לדיונים בבתי משפט ואף לאלימות בין תומכי הקו הפרו-סורי לבין תומכי ג'ומאייל. ג'ומאייל ראה עצמו כמנהיגה הלגיטימי של המפלגה, והיה מעוניין לנקוט קו פחות פרו-סורי, לאור הבנתו כי מצע זה פוגע במפלגה הנוצרית.
נוכח פעולותיו של ג'ומאייל להגדלת מספר תומכיו, החליטו חאג' וסגנו, כרים פקראדוני, להקדים את הבחירות לראשות המפלגה ממרץ 2002 לאוקטובר 2001, במטרה לקצר את השהות בה ג'ומאייל יספיק לפעול. בנוסף, "הועזבו" תומכים אחדים של ג'ומאייל מהפרלמנט של המפלגה (הבוחר את הנשיא), ומושביהם מולאו במתנגדים לג'ומאייל. ג'ומאייל גינה צעדים אלו, והכריז כי יחרים את הבחירות.
ב-4 באוקטובר 2001, תוך מעורבות סורית ברורה בבחירות, נבחר פקראדוני לנשיאה של המפלגה (ברוב של 74 מתוך 90 חברי הפרלמנט שנכחו, 13 נעדרו), והמשיך לנקוט קו פרו-סורי ברור. פקראדוני שימש בעבר כיועצו של בשיר ג'ומאייל, ובמהלך מלחמת האזרחים שימש כערוץ הקשר בין הפלנגות למשטר הסורי. ג'ומאייל התבטא נגד המפלגה שלטענתו לא ייצגה את האינטרסים של לבנונים, ונגד ראשיה, שלדבריו פעלו לריסוקה של המפלגה; בסופו של דבר הביא ג'ומאייל את ועידת הנהגת התנועה ביולי 2002 להחליט על הדחתו מהמפלגה בכוח, נוכח סירובו לעזוב מרצונו[13]. בתגובה לסילוקו הקים אמין ג'ומאייל ב-29 ביולי 2002 אופוזיציה פנימית במפלגה בשם "תנועת הרפורמות בכתאיב", בנסיון להדיח את פקראדוני. במהלך תקופת הנהגתו של פקראדוני, וגם בתקופת חאג' קודם לכן, השתתפו ראשי הפלנגות בכל ההפגנות והמצעדים הפרו-סוריים. הנוצרים בלבנון, שמאז ומעולם חששו מסוריה הסונית, לא חלקו את עמדת המפלגה, והתמיכה בה הגיעה לשפל. פקראדוני, בקו לא אופייני למרונים, הביע תמיכה ב"התנגדות" החזבאללה ופעולות ארגוני הטרור הפלסטיניים נגד ישראל.
האיחוד החלקי
לאחר מהפכת הארזים שהפכה את עמדתו הפרו-סורית של פקראדוני ללא מקובלת בקרב מרבית הציבור הלבנוני, פסק בית משפט בלבנון ביולי 2005 כי הבחירות לראשות המפלגה ב-1989 היו לא-חוקיות, ועל כן יש לערוך בחירות חדשות במהרה[14]. בבחירות שנערכו נבחר אמין ג'ומאייל לנשיא המפלגה, ופקראדוני הפך לראש הלשכה הפוליטית של המפלגה. הפלגים התפייסו והתאחדו ב-13 בנובמבר 2005.
אף-על-פי-כן, אלי כראמה ופואד אבו נאדר סירבו לחזור למפלגה. כיום אלי כראמה הוא מנהיגה של "האופוזיציה של הכתאיב", ופואד אבו נאדר, שהיה יד ימינו של בשיר ג'ומאייל, הוא מנהיג "הכוחות הלבנוניים האותנטיים". הם מתנגדים לכיבוש הסורי, וטוענים לתמיכת הציבור הנוצרי.
בבחירות מאי-יוני 2005, מועמדי המפלגה רצו במסגרת איחוד של עצמאים ואנשי פלנגות בשם "המפגש של קֻרְנָת שַהוּאָן" (لقاء قرنة شهوان) , ושניים מחברי הפלנגות - פייר אמין ג'ומאייל (בנו של אמין ג'ומאייל) ואנטואן ע'אנם נכנסו לפרלמנט ולקואליציה של "כוחות ה-14 במרס". עד רציחתו ב-21 בנובמבר 2006 כיהן ג'ומאייל כשר התעשייה בממשלת סניורה. בבחירות מיוחדות באוגוסט 2007 על מושבו של ג'ומייל הבן במחוז המתן בהר לבנון, הפסיד אביו של פייר ג'ומייל, אמין למועמד מטעם מפלגתו של מישל עון, כמיל ח'ורי.[2] כך נציגותה של המפלגה ירדה למחוקק אחד בלבד בפלרמנט, אולם ב-19 בספטמבר 2007 חוסל המחוקק האחרון מטעם המפלגה, אנטואן ע'אנם שיצג את מחוז בעבדא, על ידי פיצוץ מכונית תופת סמוך לשיירתו,[3] ע'אנם שחשש מהתנקשות נמצא מרבית הזמן מחוץ למדינה, אולם שב ללבנון כדי להשתתף בבחירת הפלרמנט את נשיא לבנון הבא. חברים בקואליציה, דוגמת רפיק אל-חרירי הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה, בהתנקשות השנייה בחבר המפלגה האנטי-סורית תוך פחות משנה.
מצע המפלגה כיום
עם השנים התמתנה מפלגת הכתאיב, ככל הנראה - מכורח הנסיבות. בעוד שבעברה דגלה בכינונה של מדינה לאומית עם השפעה נוצרית, בדומה למדינה היהודית כמדינה שהוקמה ליהודים, כעת דוגל הארגון במדינה לבנונית פלורליסטית, חילונית ומערבית, שבה קיימת הפרדת הדת מהמדינה. זאת, מתוך הכרה כי המוסלמים הפכו לרוב מוצק בלבנון, אשר לא יסכים לעולם למדינה נוצרית, וכי מדינה חילונית לגמרי היא האפשרות הריאלית הטובה ביותר עבור המיעוט הנוצרי, החושש מהתגברות האסלאם במדינה.
הערות שוליים
- ^ התקיימה מ-1933 עד 1977.
- ^ השם נגזר מהמילה היוונית phalanx (פלנקס) - מערך צפוף של חיל רגלים. كتيبة ("כּתיבּה", בריבוי: كتائب "כּתאאִיב") הוא תרגום לערבית של מילה זו. המפלגה הלבנונית נודעה גם בשמה הצרפתי Les Phalanges.
- ^ הודעת פירוק מס' 1472, Dar El Amal publishing, History of the Lebanese Kataeb , חלק 1 עמ' 348
- ^ החלטת הלשכה הפוליטית של מפלגת הכתאיב מס' 1633, פרוטוקול הפגישה 23.01.61. החלטת הלשכה הפוליטית מס' 1636.
- ^ נאום של סמיר ג'עג'ע ב-13 ביולי 1986.
- ^ למשל הצהרת פייר ג'ומאייל ב-6 בפברואר 1976. עמדה זו הייתה מקובלת בקרב המארונים, גם נשיא לבנון סולימאן פרנג'יה הביע דעה דומה ב-19 ביולי 1976, דורי שמעון ב-21 ביולי ואביו כמיל שמעון ב-16 בספטמבר.
- ^ ראו את הטקסט המלא באנגלית
- ^ ראו בדיווח אמריקני זה מה-8.3.1985
- ^ בשיר ג'ומאייל התנגד לפלישה הסורית למזרח בירות באותה העת, ואילו מנהיגים אחרים בפלנגות תמכו בה. על כן, המימון נועד לפייס את דעתו של בשיר בנושא. ראו מעבודת דוקטורט של פאואז טרבולסי בשם Le long coup d’Etat phalangiste פה (צרפתית)
- ^ כך, יורם המזרחי ממפקדי צד"ל תיאר את ה-SKS:
שמעם מטיל האימה של SKS לא הרשים הרבה בגזרה המזרחית (שאז הייתה מובלעת) ואחרי שהלוחמים מביירות לא הוכיחו עצמם בתפקידי סיור או תפיסת מוצבים, הם שימשו מעין עתודה רכובת נגמ"שי שלל רוסיים BTR152. כך קרה שכמה פעמים עלו למזרע'ה, סיירו בשטח ההררי בין שובא לשבעא'ה והתגלו...כמבריחי סיגריות ועארק, טיפוסים שליליים, שפעם אחר פעם סירבו להשתתף במבצעים "מסוכנים"... או שנמלטו כל עוד נפשם בם מיחידת צ'עיאקה שאחרי כיבוש מארון א ראס ביצעו התקפת נגד מוצלחת ועקרו כח נוצרי שהפקיר בשטח לא רק גוויות אלא גם שני זחל"מים, טנק שרמן וגי'פ... מספר פעמים הוזעקתי להר "להרגיע" אנשי SKS שאיימו לעלות על הכפר (חוות שבעא) בניגוד להוראות מפורשות של פיקוד הצפון. פעם מנעתי עימות חמוש בין "הנועזים" הביירותים לכח טנקי שרמן של רס"נ, חדאד. אחדים מאנשי SKS נשלחו "לצינון" בכלא מגידו, שם המתינו למועד הפלגת נחתת שתחזירם לג'וניה, כל זה בניגוד לרצון השיח' באשיר...
- ^ על-פי מספר עדויות, המשפחה הייתה מעורבת בהברחת סמים, ממנה עשתה את הונה הגדול. כמו כן, באזורי שליטה גבו לעתים הפלנגות דמי חסות מעסקים מקומיים. לוחמי הפלנגות עצמם כונו לעתים כ"גורמים מפוקפקים" ופושעים.
- ^ לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון ראשיד כראמה, כדי לזכות בתמיכת סוריה שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדה של פרנג'יה החלה ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.
- ^ ראו דיווח זה של הדיילי-סטאר מה-8 ביולי 2002.
- ^ ראו בדיווח חדשותי זה
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
