צבא דרום לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דגל צד"ל ו"ממשלת לבנון החופשית"
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
יחסי ישראל–לבנון
עימותים עיקריים:
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון | מבצע ליטני | מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) | הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
אירועים בולטים נוספים:
מבצע אביב נעורים | החלטה 425 | טבח סברה ושתילה
הסכם ישראל-לבנון 1983 | החלטה 1701
הכוחות הפועלים:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה
צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
מדינת לבנון החופשית | רצועת הביטחון | קו העימות | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

צבא דרום לבנון (בראשי תיבות: צד"ל; בערבית: جيش لبنان الجنوبي, בתעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלג'נובי) הייתה מיליציה שפעלה בדרום לבנון בחסות צה"ל, החל מסוף שנות השבעים של המאה העשרים עד הנסיגה מלבנון, ב-24 במאי 2000. צד"ל הוקם רשמית, לאחר שינוי שמו מצבא לבנון החופשית, ב-1983. המיליציה הייתה חמושה היטב ומנתה כ-2,500 חיילים ממגוון עדות, ובעיקר נוצרים מרונים, מוסלמים שיעים ודרוזים.

מול צד"ל פעלה מפקדה של צה"ל שנקראה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ומפקדתה שכנה בעיר מרג'עיון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקור הרמטכ"ל משה לוי במוצבי צבא דרום לבנון (צד"ל) בדרום לבנון, 1986
פגישת שר הביטחון יצחק רבין עם מפקד צבא דרום לבנון (צד"ל) הגנרל אנטואן לאחד (משמאל), במפקדת צד"ל בדרום לבנון, 1986
תג יחידה של צד"ל

לפני מלחמת לבנון הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקשרים בין צה"ל לאנשי דרום לבנון היה במגע יחידת מפעילי סוכנים של אמ"ן, יחידה 504, עם נגדים וחיילים מגדוד מס' 1 של צבא לבנון, ממחנה מרג' עיון וקציני ז'נדרמריה לבנונים ממרג' עיון ומאל-ח'יאם. כל זה במקביל לקשר עם הכוחות הלבנוניים שביצע המוסד. היסודות להקמת "צבא" הונחו בסוף 1976 בשיתוף פיקוד הצפון, אמ"ן והמוסד, כולל אימונים של לבנונים מאזור הדרום וביירות בישראל. הפעילות, למעט פעילות הגדר הטובה, הייתה חשאית במלואה ונוהלה בעיקרה ממחנה החטיבה המרחבית בבירנית ואחר כך ממטולה, ממתקן שכונה "הדירה". הקשרים ידעו עליות וירידות, כולל מפלות בשטח. רבי הסרנים סעד חדאד וסאמי שידיאק הגיעו לדרום, דרך ישראל, רק בשלב השני לתחילת שיתוף הפעולה. מראשית הופעתם נוצרו בשטח סכסוכים קשים, בעיקר סביב ויכוח בין "המייסדים" אנשי כפר קליעה ובין רב-סרן חדאד, איש מרג' עיון. הפעילות נוהלה לפי גזרות: גזרה מערבית, גזרה מרכזית וגזרה מזרחית עצמאית (עם שלוחת הר דב בשובא).

הצורך להכריז על הקמת "צבא", נבע מהופעת גורם חדש בשטח - כוח יוניפי"ל השייך לאו"ם. צה"ל פינה את דרום לבנון בעקבות מבצע ליטני (1978), והעביר את השטח לכוחות בפיקוד סעד חדד וסמי שידיאק, שהיו מפקדי "צבא לבנון החופשית". בנוסף לכך, היה צורך להקים ישות שתוכל לפעול מול האו"ם ולתת גיבוי לסיוע הישראלי.

בשנת 1981 צד"ל הכריז על האזור שבשליטתו כ"מדינת לבנון החופשית". אך הכרזה זו לא זכתה להכרה בינלאומית.

לאחר מלחמת לבנון הראשונה ועד הנסיגה (1982–2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי חייו של סעד חדאד בשנת 1983 הוחל על-פי הסכם עם ממשלת לבנון על הקמת "צבא דרום לבנון" (צד"ל) בפיקודו של הגנרל אנטואן לחאד. שמו של הארגון שונה מהשם הקודם, "צבא לבנון החופשית". במסגרת הצבא שהוקם, הונפקו תעודות חייל, סמלים שונים וכיוצא בזה. מבחינת שכר, רק אנשי הצבא הלבנוני הוותיקים קבלו שכרם מממשלת לבנון, ומגויסים חדשים קבלו שכרם מישראל.

בנובמבר 1983 הוסכם עם ממשלת לבנון על איחוד כוחות במטרה ליצור צבא מאוחד בלבנון. המטרה בכללותה הייתה לבטל את המיליציות השונות ברחבי לבנון ולאחדם תחת ממשלת לבנון, כאשר צבא לבנון הוא הכח הצבאי הרשמי והיחיד בלבנון. מטרה זו לא הושגה לאור ביטול ההסכם על ידי אמין ג'ומאייל, שהפך לנשיא לבנון לאחר הרצחו של אחיו, באשיר ג'ומאייל[1].

ב-1984 צבא דרום לבנון מנה כ-2,000 חיילים, מתוכם כ-65% נוצרים, 18% שיעים, 13% דרוזים ו-4% מוסלמים סונים[2]. באוגוסט 1986 הגיע מספר חיילי צד"ל ל-2,500. בשנת 1987 שירתו בצד"ל כ-70% נוצרים, 20% שיעים ו-10% דרוזים כשרוב החיילים הדרוזים הגיעו מהעיירה הדרוזית חאצביא בגיזרה המזרחית. חלק מצעירי הכפרים (הנוצרים והשיעים) התגייסו לצד"ל מרצונם החופשי, אולם לקראת סוף שנת 1985 החלה התקרבות בין המחנה הנוצרי והשיעי בלבנון לבין סוריה. לכן, צה"ל נאלץ לעיתים לכפות על נכבדי הכפר את גיוס צעירי הכפר לצד"ל.[3]

בתחילת דרכו צד"ל התארגן בארבע מסגרות גדודיות (חאצביא, טיבה, עישייה ובינת ג'בייל) שאורגנו בשתי חטיבות. גדוד נוסף של צד"ל הוצב ב"מובלעת ג'זין". הרכב כוח האדם בגדודים אלו היה מותאם פחות או יותר לאוכלוסייה שבתוכה פעלו. עם השנים עלה מספרם של השיעים בצד"ל, ובשנות התשעים הם כבר היוו בו רוב.

ב-2 ביוני 1985 מחלקה שלמה של חיילים שיעים מצבא דרום לבנון נפלה בשבי אנשי אמ"ל. אותה מחלקה איישה את מוצב צד"ל ליד הכפר מג'דל סלום בגזרה המרכזית ברצועת הביטחון[4].

במשך כל זמן קיומו צד"ל שיתף פעולה עם צה"ל, בהובלת יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) והיווה חלק בלתי נפרד מהלחימה בלבנון. למעשה צד"ל היה מאורגן במבנה הזהה לצה"ל, החל מהציוד ועד להתקדמות בדרגות, וחיילי צד"ל וקציניו השתתפו בקורסים צה"ליים בישראל. צה"ל קיים גם מערכת של סיוע אזרחי לחיילי צד"ל ולמשפחותיהם. צבא דרום לבנון הורכב באופן הזה: גדוד מפקדה, לוגיסטיקה ושירותים. שתי חטיבות רגלים - האחת במזרח והשנייה במערב. כל חטיבה הייתה מורכבת משלושה גדודי רגלים וגדוד מסייע, שכלל כמה סוללות תותחים כבדים בקוטר 155 מ"מ או 13 מ"מ שפוזרו בחטיבות על פי הצורך. סוללת הארטילריה נקראה סוללת מוחביב[5]. גדוד משוריין ובו 55 טנקים שפוזרו בחטיבות. כוחות צד"ל הצליחו לשלוט על 46 מוצבים מראש הנקרה במערב ועד מורדות הר החרמון במזרח, לשם השוואה כוחות צה"ל שלטו ב-11 מוצבים בלבד.

בשנתיים הראשונות להקמת צד"ל נהרגו כ-100 חיילים מצבא דרום לבנון. עד הנסיגה איבד צבא דרום לבנון 660 חיילים, 250 הפכו לפצועים ונכים ונהרגו גם כ-200 אזרחים. צד"ל איבד בממוצע כ-55 חיילים בשנה.

לאחר הנסיגה מלבנון (2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2000, עם נסיגת צה"ל מלבנון, התמוטט צד"ל, לאחר שמפקדיו הבינו שלא יוכלו לעמוד מול החזבאללה ללא נוכחות צה"ל. כ-6000 חיילי צד"ל ובני משפחותיהם, אשר חששו מטבח שיעשה בהם על ידי החזבאללה ותומכיהם, עברו את הגבול לישראל תוך שהשאירו את רכושם מאחוריהם. רובם התיישבו ביישובי הצפון הגדולים: נהריה, מעלות, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת. יוצאי צד"ל הדרוזים השתלבו ביישובים הדרוזיים בישראל. בשנת 2002 חלק מחיילי צד"ל חזרו ללבנון, ובעיקר החיילים הזוטרים יחסית, ואילו מרבית אנשי הקצונה בחרו להמשיך להישאר בתחומיה של מדינת ישראל מחשש לעונש מוות בלבנון. בספטמבר 2001 החליטה ממשלת ישראל על החלטה 720, שקבעה שהמנהלה הביטחונית לסיוע (מנב"ס) תטפל רק באוכלוסייה מיוחדת שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, כגון אנשי צד"ל בכירים. לעומת זאת, שאר אנשי צד"ל יטופלו על ידי המשרד לקליטת עלייה. הסיוע על ידי המשרד לקליטת עלייה התקיים עד לשנת 2008, ואז נסגרה היחידה שטיפלה באנשי צד"ל במשרד זה[6]. בשנת 2004 הוענקה ליוצאי צד"ל אזרחות ישראלית. עם זאת, לחלק יוצאי צד"ל ישנן טענות על הפקרה ואי קליטה מצד ממשלת ישראל[7]. ב-2010 נותרו בישראל כ-2700 לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם[8]. כמה מיוצאי צד״ל הקימו בגליל את מזקקת ערק אלנמרוד.

לאחר מלחמת לבנון השנייה עברו את הגבול לישראל מספר משפחות נוספות של יוצאי צד"ל, לאחר שקיבלו איומים על חייהן מלוחמי חזבאללה. על הטיפול בעניינם של יוצאי צד"ל הופקד השר יוסי פלד[9]. במאי 2008 החליטה ממשלת ישראל ה-31 על תוכנית חומש לשילוב חברתי-כלכלי של יוצאי צד"ל במדינת ישראל[10].

ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא דרום לבנון היה מחולק לשלושה אגפים עיקריים: מנגנון הביטחון, המנהל האזרחי והיחידות הלוחמות.

מנגנון הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1984 ו - 1985, מנגנון הסיכול של צד"ל הוקם והופעל בגזרת ג'זין על ידי ג'ורג' מוראבין, ולאחריו גם בגזרות האחרות. פעילותו הייתה כחלק מצד"ל, אך הכפיפות המעשית הייתה לצה"ל (מפקד יק"ל). למעט משכורות ששולמו דרך צד"ל, כל התנהלותו הייתה בנפרד.

בהמשך אוחדו מנגנוני הביטחון הגזרתיים. מנגנון הביטחון היה מורכב מ-250 קצינים וחיילים שבאופן רשמי השתייכו לצד"ל, אך למעשה היו שייכים לשירות הביטחון הישראלי, השב"כ. אנשי מנגנון הביטחון היו עצמאים לגמרי ולא היו כפופים למפקדת צד"ל.

המינהל האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינהל האזרחי עסק בכמה תחומים, ותקציבו נקבע בכל שנה ושנה על פי העבודות המתוכננות. בשנת 1999 גובה התקציב היה בסך 8,600,000 דולרים.

המנהל האזרחי דאג לספק מקומות עבודה לכ-2,500 עובדים לבנונים, שנכנסו מדי יום לישראל דרך מעברי הגבול, ולעת ערב חזרו לכפריהם. אפשרות תעסוקה זו הכניסה לאזור בין מיליון למיליון ורבע דולרים מדי חודש.

המנהל האזרחי שקד על הקמת מגרשי משחקים ומועדונים ועל תמיכה בבתי הספר וציודם לקראת כל שנת לימודים. כמו כן, תפקד כמשרד ממשלתי לעבודות ציבוריות ולענייני המים והחשמל. המנהל הקים מערכות אספקת מים חדשות לכמה כפרים ורשתות של חשמל וביוב וכן פרץ וסלל דרכים חדשות. כמו כן, נבנתה רשת אספקת מי שתייה מישראל לשנים עשר כפרים באזור בינת ג'בייל.

אזור דרום לבנון היה מבודד משאר אזורי המדינה, ולכן הוקם מנגנון רפואי שלם שיענה על צורכי התושבים. כך הוחל בהקמת בית החולים במרג' עיון. כמו כן, הוקם בית חולים בבינת ג'בייל. ב-1990 תקציב הסיוע הישראלי למערכת הבריאות הדרום לבנונית הוגדל, ועמד על 1.75 מיליון דולר. בשנת 1989 היה סכום הסיוע בסך 1.3 מיליון דולר. הגדלת הסיוע אפשרה את שיפור השרות הרפואי הניתן לתושבי דרום לבנון ופיתוח בית החולים הנוסף בבידג' אבל[11].

עד שנות ה-90 ממשלת לבנון נמנעה לחלוטין מתמיכה כספית בתושבי אזור הביטחון. ממשלת לבנון, שחששה מההשפעה הישראלית באזור הביטחון, השקיעה עשרה מיליון דולרים בשנת 1995.

היחידות הלוחמות- גדודי צד"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צד"ל אורגן בארבעה גדודים (מרחביים) ו- 15 מפקדות פלוגתיות, מגדוד שריון וגדוד תותחנים, גדוד נוסף שירת במובלעת. לצדל היו שתי חטיבות מרחביות חטיבה מזרחית שישבה במפקדת צדל במרגעיון וחטיבה מערבית שישבה בבנת גביל בחטיבה מזרחית מפקדת החטיבה המזרחית של נביה אבו ראפע ישבה בתל נחאס (גורג ריזק סמחט א ורזי דאווי סמחט ב)

גדוד 30 ישב בחצביא - פלוגות זומריא (כולל מעבר זומריא) שוויא (כולל מוצב מגל) כאוכבא והכוננות (כולל מוצב אבו קמחא)- הגדוד היה מורכב מדרוזים וסונים מהערקוב. גדוד 90 ישב בדמשקיה עם פלוגות ערב סלים (מוצבים ברוש וגמבה) נבי טהר (הדס ולנסיה ומעבר תבנית) והכוננות (כולל מחסום תל נחאס) חיילי הגדוד היו בעיקר מפקדים נוצרים חיילים סונים ושיעים הגדוד היה אחראי על מוצבי רכס עלי טהר - ברוש, גמבה, הדר וולנסיה. גדוד 10 ישב בריחן וכלל את פלוגת סוג׳וד (מוצבים סוג'וד וע׳זלאן) וערמתא (מוצבים חונה וערמתא) ומעבר חונה הגדוד היה גדוד מעורב נוצרי וסוני. לכל גדוד היה סדכ של טנקים ומרגמות 120 גדוד ייחודי היה גדוד 20 שישב במובלעת גזין והיה כפוף למפקדת צדל במרגעיון. בחטיבה המערבית שכללה את רכס הסילבסטר (שנקרא שקיף א-נימל), הכפרים א-טירי, כונין, עין אבל, חנין, רמיש, מארון א-ראס, ירון עינתא ובינת ג'בייל. את גזרת רכס רמים,עד הסלוקי-הכפרים אל קוציר, דיר סיריאן, טייבה, קנטרה, תלוסה, רב א תלתין, מרכבה, חולה, מיס אל ג'ביל, מוחבייב, עיתרון ובלידא. ובמערב הגזרה את עייתא א-שעב, ראמיה, הגוש הסוני/בדואי ,עלמא א שעב, נקורה, ביאדה, שיחין, טיר חרפא, אל ג'בין, מרווחין. היו שלושה גדודים, גדוד 70 שישב בהתחלה במוצב טייבה ולאחר מכן בתל קבעה ליד מרכבה הגדוד היה ברובו גדוד שיעי.

גדוד 80 ישב בג'מוס וגזרתו הייתה מברעשית ועד בית ליף. (החונך הגדודי ישב בבינת ג'בייל) ,גדוד 80 היה נוצרי ברובו, תפס את מוצבים 705 ו-718 (בית יהון וראשף). גדוד 81 הסוני-שיעי-נוצרי שהמפקדה שלו הייתה בשקיף אל חרדון והחונך בראש הניקרה, מג'בל בלאט ועד ראס באיאדה-ראש הניקרה. בנוסף היה לצדל עוד גדוד טנקים ועוד גדוד ארטילריה שהיה פרוס בסוללות תותחים בחטיבה המערבית והמזרחית וגם במובלעת גזין.

בסיס ההדרכה והאימונים היה ממוקם במג'דייה קרוב לכפר אלמארי למרגלות הר דב, שער טוליפ. בתחילת מבצע של"ג השתלט צה"ל על המקום והעביר אותו לצד"ל[12]. בבסיס זה התאמנו גם הכוחות הסדירים של צד"ל, למשל כוחות השריון[13]. מפקדת הארטילריה ישבה במרג׳ עיון עם סוללות ארטילריה בתל שריפה.

כלא אל-ח'יאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה הוקם באזור דרום לבנון מחנה מעצר באל-מג'ידיה, בדומה למחנה המעצר אל-נצאר, אבל לאחר מכן הוחלף המחנה בכלא אל-חיאם אשר נוהל על ידי שרות הביטחון של צד"ל. הכלא הוקם במצודה צרפתית ישנה. חלק מארגוני זכויות האדם ראו בישראל כאחראית על בית הכלא, אולם ישראל ראתה בצד"ל אחראי על הכלא. בכלא שהו בערך כ-100 אסירים ואסירות, רובם נשפטו לתקופות מאסר ארוכות. האסירה המפורסמת ביותר בכלא הייתה סוהא בשארה שניסתה להתנקש במפקד צד"ל, אנטואן לאחד.

במרץ 1999, הגישו המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח עתירת הביאס קורפוס לבג"ץ, על-מנת להורות לשר הביטחון לשחרר ארבעה עצירים מכלא אל-חיאם או לחלופין, לאפשר לעורכי דינם לבקרם בכלאם. המדינה ביקשה לדחות את העתירה, והגישה לבית המשפט את תגובתה בצירוף תצהיר של האלוף דן חלוץ, ששימש באותה עת כראש אגף מבצעים. המדינה טענה, כי לישראל אין שליטה אפקטיבית בדרום לבנון, מכיוון שצד"ל לא כפוף לצבא הישראלי מחד, ומאידך כלא אל-חיאם מנוהל על ידי צד"ל וחיילים ישראלים לא נמצאים בו.

משכורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 1986 המשכורת הממוצעת של חיילי צד"ל הייתה כ-100 דולר בחודש, ובאותה שנה הועלתה המשכורת ל-260 דולר בחודש[14]. בהמשך השנים המשכורת הועלתה עד ל-600 דולרים לחודש. המשכורת שולמה על ידי מערכת הביטחון הישראלית. כמו כן, השירות בצד"ל העניק למשרתים את האפשרות לקבלת אשרת עבודה בישראל עבור משפחותיהם. הטבות אלו היו מהמניעים המרכזיים להצטרפותם של השיעים לצד"ל, אף על פי שלעיתים קרובות המשכורת של אותם חיילים מהעדה השיעית התקרבה רק ל-300 דולר לחודש. ההערכה היא, שבשנת 1986 כ-30% מהמשרתים בצד"ל היו שיעים. אחוז השיעים ששירתו בצד"ל עלה במהלך שנות ה-90.

משרד הביטחון היה אחראי על התקציב של צד"ל. למשל, בשנת 1996 עמד התקציב על 21.5 מיליון דולר ואילו בשנת 1997 למרות הקיצוצים בתקציב הביטחון עמד על 23 מיליון דולר[15]

אנדרטת זיכרון לחללי צד"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה שצילם האדריכל אמנון רכטר שבנה את האנדרטה לזכר חללי צד"ל במארג' עיון

בשנת 1997 אורי לוברני יצר קשר עם האדריכל יעקב רכטר ובנו אמנון רכטר, וביקש מהם להפגש בתל אביב עם הגנרל אנטואן לאחד. בפגישה התבקשו האדריכלים לסייע בהתנדבות להקמת האנדרטה לזכר חללי צד"ל. לאחר מספר ימים התקיימה פגישה נוספת במפקדת יחידת הקישור ללבנון שם נבחן שטח ליד מרג' עיון, המשקיף על הבופור. האדריכלים אישרו את השטח, מכיוון שראש ההר היה שטוח, וניתן היה לבנות את האנדרטה ללא עבודות הכנה מרובות. תכנון האנדרטה כלל מבנה מרכזי שכלל חלל להתייחדות. לצד המבנה נבנו שני מגדלים: האחד עם סימן של צלב והשני עם סימן של סהר. מסביב לאנדרטה תוכננו קירות שעליהן נכתבו שמות החללים.

האחים מרון ממארג' עיון נבחרו לבצע את העבודה. הפגישות עם הקבלנים היו גם בארץ וגם בשטח. האנדרטה נבנתה מחומרים פשוטים, יציקות בטון עם טיח ועץ ארז הלבנון כסמל של לבנון. לאחר שהושלמה הבניה, נערך טקס לציון פתיחת האתר. יום לאחר נסיגת צה"ל מלבנון האנדרטה פוצצה על יד חזבאללה.

אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי לחימה עיקריים שהופעלו עד הקמת יק"ל:

  • צה"ל סיפק כמות גדולה של רובה מיטען FN
  • מספר טילי נ"מ "סטרלה" מצבא לבנון

לאחר הקמת יק"ל הוחלף בהדרגה הנשק הנ"ל בנשק מקביל לזה ששימש את צה"ל (בדרך כלל מדגמים נחותים מאלו שברשות צה"ל)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Beate Hamizrachi, The Emergence of South Lebanon Security Belt, Praeger, New York, 1984

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=591362 פרש.
  2. ^ כתבה במעריב, לבנון אפשר להיערך בקו החדש של יוסף ולטר 10 באוגוסט 1984
  3. ^ לפי כתבה במעריב מ-30 באוקטובר 1985 - "הפלאנגות משלימות את התמסרותן לסוריה", נכתב שמנהיג הפלאנגות בלבנון אלי חבייקה, המשיך לרסן בכוח "כיסים נוצריים" שאינם ששים לתכתיבי דמשק. כמו כן נכתב, שיחידות של צה"ל כיתרו במשך שבוע את הכפר שובה שבגזרה המזרחית של דרום לבנון, משום שבני הכפר סירבו להצטרף לשורות צד"ל.
  4. ^ כתבה ממעריבמ-2 ביוני 1985, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-581581-שאלה_לגבי_שבויי_צדל_בלבנוןפרש
  5. ^ כתבה מהעיתון "במחנה" מאוגוסט 1995, כפי שפורסמה באתר "פרש": http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=591519 .
  6. ^ בג"ץ 10321/07 דני ג'ורמנוס נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון, סעיפים 8, 10
  7. ^ ביקורת על כך שישראל לא עושה כל שביכולתה לסייע למשפחות חיילי צד"ל, דבר העובדים בארץ ישראל (בhe-IL)
  8. ^ עשור לנסיגה: ילדי צד"ל רוצים לחזור ללבנון, ynet, ‏2010-05-24 (בעברית)
  9. ^ נתניהו מינה את יוסי פלד לאחראי על טיפול ביוצאי צד"ל, גלי צה"ל און-ליין, 2 באוגוסט 2009
  10. ^ תוכנית חומש לשילוב חברתי-כלכלי של יוצאי צד"ל במדינת ישראל, 4 במאי 2008, החלטה מספר 3475 של ממשלת ישראל ה-31, משנת 2008, באתר של משרד ראש הממשלה
  11. ^ כתבה ממחנה, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=579257 פרש.
  12. ^ כתבה מבמחנה, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=592312 פרש
  13. ^ כתבה מבמחנה, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-592314-כתבה_על_תרגיל_מסכם_של_פלוגת_שריון_של_צדל_משנת_1987 פרש
  14. ^ כתבה ממעריב מ-7 בינואר 1987 - "הצלחות החזבאללה יוצרות מצב חדש בשביל צה"ל", כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=584101 פרש
  15. ^ כתבה ממעריב מאפריל 1997, כפי שהועלה באתר https://www.fresh.co.il/vBulletin/t-586121-תקציב_צדל_בשנים_1996_ו_1997 פרש