מבצע ענבי זעם

מבצע ענבי זעם

שיירת נגמ"שים של צה"ל עושה את דרכה אל גבול הצפון במהלך מבצע ענבי זעם, 15 באפריל 1996
מערכה: הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)
מלחמה: הסכסוך האיראני-ישראלי
תאריכי הסכסוך	11 באפריל 1996 – 27 באפריל 1996 (17 ימים)
קרב לפני	מבצע דין וחשבון
קרב אחרי	מבצע חומת מגן
מקום	דרום לבנון
עילה	מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון ב-9 באפריל 1996
הצדדים הלוחמים מנהיגים שמעון פרס  חאפז אל-אסד  מפקדים רא"ל אמנון ליפקין-שחק אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין חסן נאסראללה כוחות פיקוד הצפון חיל האוויר שייטת 13 יחידת אגוז סיירת גבעתי סיירת גולני יחידת מגלן יחידת שלדג חיל הים חטיבת הנח"ל חיל השריון חיל התותחנים מחבלי ארגון חזבאללה אבדות 3 חיילים נהרגו, 36 אזרחים ו-31 חיילי צה"ל נפצעו 154 אזרחים לבנונים נהרגו וכ-100 נפצעו, כ-12 חיילים סורים נהרגו, כ-20 לוחמי חזבאללה נהרגו ומספר לא ידוע של פצועים

מבצע "עִנְבֵי זַעַם" (כשמו של ספר מאת ג'ון סטיינבק) הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון במשך 17 יום בין 11 באפריל ו-27 באפריל 1996, בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון. במהלך המבצע ישראל ביצעה מעל 1,100 גיחות אוויריות וירתה כ-25,000 פגזים. כ-639 רקטות של החזבאללה נורו לעבר יישובים בצפון ישראל. ב-27 באפריל הושג הסכם הפסקת אש בין הצדדים. היה זה המבצע הנרחב והארוך ביותר שנערך בתקופת המערכה ברצועת הביטחון.

רקע

רצועת הביטחון

ערך מורחב – המערכה ברצועת הביטחון

במסגרת המערכה ברצועת הביטחון, צה"ל, יחד עם צד"ל, התפרס על רצועת מוצבים שיצרה אזור חיץ בין ארגוני הטרור הלבנונים ליישובי צפון ישראל, ובכך העניקה שקט ליישובי הצפון. עד שנת 1990, ארגוני הטרור היו מגואלים במאבקים אחד בשני במסגרת מלחמת האזרחים הלבנונית. באותה השנה הסתיימה מלחמת האזרחים כאשר ממשלה פרו-סורית קמה בביירות. במהלך המלחמה נלחם חזבאללה בארגון אמל על הנהגת האוכלוסייה השיעית - המתואלים - של לבנון. עם סיומה של מלחמת האזרחים, ידו של חזבאללה הייתה על העליונה. כל אותה העת, ביצע חזבאללה אינספור פעולות עוינות נגד ישראל ונגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, כאשר המטרה הסופית של הארגון היא מחיקת "הישות הציונית" מהמפה. חזבאללה פעלה בשליחות, מימון ואספקה של איראן, והחל מ-1988, עם סיומה של מלחמת איראן–עיראק, העביר המשטר האיראני השקעות גדולות יותר לארגון.

ישראל התייחסה לעימות ברצועת הביטחון, מול חזבאללה וארגוני הטרור האחרים, כאל לחימה בעצימות נמוכה במסגרת ביטחון שוטף. צה"ל כן יזם פעולות בתגובה לפשיטות של חזבאללה, הגדולה שבהן הייתה מבצע חוק וסדר במהלכו חוסלו חמישים לוחמי חזבאללה. אך הפעולות שמרו על אופי ממוקד וכירורגי, כמו גם חטיפות של בכירים בארגוני הטרור, במטרה להשתמש בהם כקלפי מיקוח להחזרת שבויים וחטופים, מהחטופים יוסף פינק ורחמים אלשייך ועד לשבוי רון ארד. בתחילת שנות התשעים העימות ברצועת הביטחון מול חזבאללה הסלים. בפברואר 1992 ביצע צה"ל סיכול ממוקד בחייו של ראש הזרוע המדינית של חזבאללה, עבאס מוסאווי, ובתגובה לכך, ראש הזרוע הצבאית של הארגון, עימאד מורנייה, ארגן את הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה. במקביל התחוללה הסלמה בסכסוך האיראני-ישראלי, שהתבטאה בין היתר בהסלמה בזירה הלבנונית.

יורשו של מוסאווי, חסן נסראללה, התברר כחמום מוח ושש לקרב יותר מקודמו. במהלך 1993 סדרת חיילי צה"ל נהרגו במארבים ופשיטות של חזבאללה, וביולי החל ירי רקטי לעבר יישובי הצפון. כתוצאה מכך, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר לרמטכ"ל אהוד ברק להוציא לפועל מבצע רב-זרועי נגד ארגון הטרור. מטרת מבצע דין וחשבון הייתה להוציא את יישובי הצפון ממעגל הלחימה, ולהשיב לישראל כוח הרתעה על חזבאללה. דרך פעולות ממוקדות חיסלו כוחות צה"ל מחבלים והפצצות מרובות של חיל האוויר הובילו במכוון לבריחת האוכלוסייה האזרחית השיעית, שהיא בסיס התמיכה של המחבלים, צפונה, לאזור ביירות. בתוך שבוע למבצע, הרמטכ"ל ברק רצה להרחיב את תחום הפעילות ויעדי המבצע, בעוד ראש אמ"ן אורי שגיא המליץ לסיים את המבצע שכן השיג את יעדיו המקוריים. ראש הממשלה רבין קיבל את עמדתו של שגיא והמבצע הסתיים לאחר שבעה ימי לחימה (שהעניקו לו את הכינוי "מלחמת שבעת הימים" בפי תושבי לבנון).

ההרתעה שיצר המבצע החזירה מעמד זמן קצר, וחודש לאחר המבצע כבר שב חזבאללה כדרכו למארבים ופשיטות נגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון. בתגובה לפיגועים ולפעולות הטרור, ביוני 1994 ביצע חיל האוויר תקיפה בבסיס האימונים של חזבאללה בעין דרדרה. בתקיפה נהרגו צוערים של ארגון הטרור, ביניהם בנים של בכירים. בתגובה לתקיפה, כמו גם למבצע עוקץ ארסי - במהלכו חטפו כוחות סיירת מטכ"ל את מוסטפא דיראני והפכו אותו לקלף מיקוח לקראת משא ומתן על חילופי שבויים - יזם חזבאללה את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, בו נרצחו כמעט מאה איש.

איראן ושלוחתה חזבאללה התנגדו נחרצות לאפשרות שישראל תגיע להסדרי קבע עם שכנותיה אשר ישימו סוף לסכסוך הישראלי-ערבי, ועל כן ניסו לשים רגליים בגלגלים של תהליך הסכמי אוסלו, המשא ומתן בין ישראל לסוריה וכן הלאה, תוך כדי אספקת ארגוני טרור ופגיעה מכוונת בעורף האזרחי של ישראל. דרך מימון ארגוני טרור פלסטינים, כגון החמאס והג'יהאד האסלאמי, איראן הובילה להגדלת הלחץ הציבורי בתוך ישראל על הממשלה, שתנקוט יד קשה נגד הטרור. בישראל התקיים שיח ציבורי חריף בין תומכי ומתנגדי הסכמי אוסלו, אשר הקצין ובסופו נרצח ראש הממשלה רבין. יורשו, שמעון פרס, הכריז בפברואר 1996 על הקדמת הבחירות של אותה השנה למאי. מערכת הבחירות התנהלה במקביל לגל טרור, שפגע משמעותית באמון ובתמיכת הציבור בפרס. חזבאללה עצמו לקח בכך חלק, והגביר את סך פעולות הטרור שלו נגד כוחות צה"ל. עוד קודם לרצח רבין, חלה עלייה בפעולות הטרור של חזבאללה, ובתגובה לכך החלו הכנות בצה"ל למבצע רחב היקף, בדומה למבצע דין וחשבון, שבו יושג הסכם הבנות חדש שיגביל את חזבאללה.

גישת צה"ל לזירה הלבנונית

רא"ל אמנון ליפקין-שחק עם אל"ם בני גנץ, מח"ט צנחנים, בתרגיל חטיבתי, 10 במאי 1996 (דובר צה"ל).

במשך שנים, ההתייחסות למערכה ברצועת הביטחון כאל לוחמה בביטחון שוטף, הגבילה את צה"ל בלימוד שדה הקרב, התנהלות האויב והטקטיקה שלו, והאריכה משמעותית את תהליך הלימוד של הזירה. מערך המודיעין לדוגמה, היה בעל ידע דל בדבר ארגון חזבאללה ומערך הפעילות שלו, כך שמאות הפשיטות שנערכו נגד המחבלים הפיקו תוצאות דלות ובסופו של דבר לא פגעו משמעותית בתשתית הטרור של הארגון. צה"ל חווה שחיקה בזירה הלבנונית, דרך חזרה על אותם נתיבי תנועה פעם אחר פעם, מה שאפשר לחזבאללה לבצע מארבים לכוחות צה"ל, דרך התעסקות בפרטים הטקטיים ומעל מאוד עשייה והתקדמות ברמה האסטרטגית וגם דרך הזנחה של הזירה הלבנונית בידי הדרג המדיני, שבמשך שנים התייחס אליה כאל המצב המיטבי ופעל לשמר את הסטטוס קוו. לפי חוקר ההיסטוריה הצבאית ד"ר רס"ן ישראל בן-דור: "חוליות החזבאללה הקטנות נהנו מהיתרונות של ניידות ומהירות, זיהו את כוחות צה"ל בטרם עת, ולכן לרוב הם הפתיעו במכת האש הראשונה וגרמו לכוחות צה"ל אבדות כבדות. גם עבודת המודיעין סבלה מהשאיפה להימנע מסיכונים."

בשנים 1994 ו-1995 התמנו עמירם לוין לאלוף פיקוד צפון ואמנון ליפקין-שחק לראש המטה הכללי, ושינו את הגישה האסטרטגית של צה"ל בהתייחס למערכה ברצועת הביטחון. עם מינויו לרמטכ"ל, שינה ליפקין-שחק את גישת ההתייחסות לזירה הלבנונית מביטחון שוטף למלחמה לכל דבר. הוא הזרים משאבים ללמידה מדוקדקת יותר של שיטות הלוחמה של חזבאללה, להכנות לקראת פעולות רחבות ולחדירה מודיעינית מאחורי המערך של המחבלים. במסגרת ההכנות הללו הורה הרמטכ"ל להקים מחדש את יחידת אגוז, יחידה מובחרת שהתמקצעה בפעילות טקטית ובהתחקות אחר שיטות הלחימה של חזבאללה. רא"ל ליפקין-שחק ואלוף לוין רצו להביא למהפך במשוואה של המאבק מול חזבאללה דרך פיתוח שיטות לוחמה חדשות ותורת לחימה. ליפקין-שחק ולוין העניקו תמיכה גם לחשיבה מחוץ לקופסה של מפקדים בשטח, וגיבו אותם בנקיטת יוזמה. כתוצאה מגישה זאת, ב-1995 כוחות צה"ל שברו שיא בחיסול מחבלים של חזבאללה, כאשר חלק גדול מהפעולות נעשו בידי היחידות המובחרות כגון אגוז ומגלן.

ההסלמה שקדמה למבצע

החל מסוף שנת 1995 גבר המתח בין חזבאללה לצה"ל באזור הגבול הצפוני של מדינת ישראל. חזבאללה ירה פעם אחר פעם קטיושות לעבר יישובים ישראלים בקרבת גבול הצפון, והפר בכך את הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום המבצע שנתיים וחצי קודם לכן. בחודש וחצי שקדמו למבצע חלה התדרדרות ביטחונית בישראל ובלבנון שפגעה בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל. בתקופה זו התגברו מאוד פיגועי ההתאבדות בישראל, ארבעה פיגועים, שבהם נהרגו 59 ישראלים, ונפצעו מאות. בנוסף התרבו הפגיעות בחיילי צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון:

• בסוף חודש פברואר שוגר מטח רקטות לעבר העיר קריית שמונה.
• ב-25 בפברואר התפוצצו שני מחבלים מתאבדים, אחד באוטובוס קו 18 בירושלים רצח 26 ישראלים והשני בטרמפיאדה בכניסה לאשקלון.
• ב-3 במרץ התפוצץ מחבל, שוב באוטובוס קו 18, בירושלים. בפיגוע נרצחו 19 ישראלים.
• בחג פורים, 4 במרץ התפוצץ מחבל מתאבד ליד דיזנגוף סנטר. בפיצוץ נרצחו 13 אנשים ו-55 נפצעו.
• באותו היום נהרגו בדרום לבנון ארבעה חיילי צה"ל ובהם מפקד גדוד 12 מחטיבת גולני, סגן-אלוף חוסיין עאמר, עוד שמונה חיילים נפצעו, 4 מהם קשה.
• ב-10 במרץ הופעל מטען על שיירה מגדוד 13 של גולני ליד שער פאטמה. חייל אחד נהרג.
• ב-20 במרץ התפוצץ מחבל מתאבד על שיירה של צה"ל שנעה ממוצב טייבה בדרום לבנון לישראל. מהפיצוץ נהרג מפקד פלוגת המפקדה של גדוד 12.
• ב-9 באפריל, בזמן שמזכיר המדינה האמריקאי וראש ממשלת צרפת ביקרו באזור בניסיון להביא לרגיעה, נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון.
• ב-10 באפריל, נהרג חייל מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל בהפגזה של חזבאללה על מוצב כרכום. באותו יום יצא רוה"מ לתקשורת בהצהרה כי מדינת ישראל לא תוכל להבליג עוד.

מטרת המבצע הייתה יצירת התנאים הטובים ביותר עבור הדרג המדיני, בבואו לשבת למשא ומתן עם הלבנונים והסורים. הדרך למימוש רעיון זה הייתה תקיפת תשתית, על מנת ליצור נזק כלכלי שילך ויגדל עם הזמן וישפיע על תושבי לבנון ועל ממשלת לבנון. בסוף מבצע דין וחשבון הושגו הבנות בין ישראל ללבנון וסוריה (וחזבאללה דרכן). הבנות אלו יצרו קרקע נוחה להמשך ירי הרקטות מלבנון ובו זמנית מנעו מצה"ל להגיב לירי ולתקוף את המחבלים המשגרים. על-פי ההבנות נאסר לירות מתוך ואל שטחים מיושבים. המחבלים היו משגרים רקטות מפאתי הכפרים והעיירות שבדרום לבנון כך שצה"ל התקשה מאוד לתקוף אותם מבלי לפגוע בשטח המיושב. במקרה של פגיעה כזו ראה עצמו חזבאללה משוחרר מן ההבנות וירה מתוך הכפרים "ירי תגובה" על הירי הישראלי.

בישראל התקשו לקבל את המצב שבו ידי צה"ל כבולות והמחבלים יכולים לירות והחל תכנון מבצע להשגת הבנות חדשות. בתחילה תוכנן מבצע "ענבי זעם" לחודש יוני 1995 אולם התכנון לא יצא לפועל, כיוון שראש הממשלה, יצחק רבין העדיף לנסות ולנצל את הערוץ המדיני למשא ומתן. בהגדרת תכלית המבצע, הסביר הרמטכ"ל ליפקין-שחק כי מדובר במבצע מוגבל, "שיהיה בו גם מרכיב קרקעי בתוך הפעילות, הוא [המבצע] לא יבטיח שקט לגליל להרבה זמן, אך ייתכן שיגרום לחזבאללה לחשוב פעמיים לפני שהוא יורה קטיושות לגליל ויעלה באופן משמעותי את רף ההחלטה שלו לביצוע ירי." מספר פעמים הבהיר בדיוני פורום מטכ"ל כי הפסקה מוחלטת של פח"ע נגד כוחות צה"ל אינו בין המטרות של המבצע. לגבי סדר הכוחות שמיועד לקחת חלק במבצע אמר: "לא מדובר בהפעלה רחבה של יחידות צה"ל, אלא בעיקר בהפעלת חיל התותחנים, ותיתכן גם תוכנית לפעולה קרקעית שתישמר ותופעל – אם בכלל – כאמצעי אחרון, בכוחות קטנים יחסית, ולא בהיקף של מבצע על אוגדתי לכיבוש דרום לבנון, שבכל מקרה לא יפתור את הבעיה." על אף ביקורם של מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, וראש ממשלת צרפת, אלן ז'ופה, באזור וניסיונות ההרגעה שלהם ירי הקטיושות נמשך. ב-9 באפריל 1996 נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון וסיפק את העילה לתחילת המבצע (בפועל צה"ל תגבר את כוחותיו בגבול הצפון עוד לפני תאריך זה). ראש הממשלה, פרס, החליט כי ישראל לא תוכל להמשיך ולהבליג והורה לרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק ולאלוף פיקוד הצפון עמירם לוין, כי על צה"ל לפעול על מנת להפסיק את ירי הקטיושות ולהביא לשקט בגבול הצפוני של מדינת ישראל.

הכנות למבצע

בהכנות למבצע רחב היקף בלבנון, היו גישות חלוקות בין פיקוד הצפון למטה הכללי. בעוד בפיקוד הצפון הייתה ההערכה כי שורש הבעיה הוא בחזבאללה, ועל כן במבצע רחב היקף ניתן לרסק את ארגון הטרור ולשנות את המשוואה הביטחונית בזירה הלבנונית למספר שנים הבאות, במטה הכללי התייחסו לתמונה האסטרטגית רבתית, לפיה לבנון כולה נתונה בידיים של סוריה, עמה מנהלת ישראל משא ומתן לשלום. כדי לעצור את הטרור של חזבאללה, יש להפעיל לחץ על סוריה וממשלת לבנון הסרה למרותה. לפיכך, במטה הכללי נתנו חשיבות פחותה לפגיעה בחזבאללה עצמו. המשמעות האופרטיבית הייתה שבפיקוד הצפון תמכו בפעולה קרקעית נרחבת, בעוד הרמטכ"ל התנגד לכך משני טעמים: ראשית כיוון שהפחית בחשיבות האסטרטגית של פגיעה בחזבאללה גופה, ושנית, כיוון שברמה הטקטית העריך שכוחות היבשה, במיוחד כלי רכב ממוכנים ושריון, לא יתפקדו בצורה מיטבית בשטח ההררי הלבנוני. לפי גישת המטה הכללי, המבצע תוכנן להפעיל כמה שיותר לחץ על לבנון ודרך כך על הפטרון סוריה, כדי שזאת תוביל לבלימה מסוימת של הפעילות החבלנית של חזבאללה.

לגבי התוצאות הכדאיות למבצע, בכירי המטה הכללי היו חלוקים בדיונים. היה מובן כי המבצע יסתכם בהסדר הבנות מדיני, ולא בהכרעה צבאית שתמוטט את חזבאללה. בעוד האלוף לוין תמך בהסכם הבנות בכתב, שיהיה מחייב יותר מהסכם ההבנות בעל-פה של מבצע דין וחשבון, עוזר ראש אג"ם אלוף איתן בן-אליהו טען שהסכם כללי ככל הניתן יאפשר מרחב פעולה גדול לצה"ל בהמשך הדרך. מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אורי לוברני, תמך בסיום המבצע בעצירה חד-צדדית של צה"ל, וללא הסכם הבנות עם חזבאללה, מהלך שיחליש את מעמדו של הארגון ברמה המדינית. מבחינת הדרג המדיני, ראש הממשלה ושר הביטחון פרס רצה לבלום את הירי מלבנון, ולא תכנן להרחיב את המבצע לשם השגת תוצאות צבאיות גדולות או תוצאות מדיניות שישפיעו על השדה האסטרטגי במשא ומתן המדיני. "אינני רוצה ליצור ציפיות מוגזמות", אמר פרס, "הפסקת אש תיחשב להישג בעיני".

המבצע

מטוס קרב F-16 פייטינג פלקון נושא חימשו כבד בדרך להפצצת מטרות חזבאללה, 16 באפריל 1996 (אוסף דן הדני).

את חזית הלחימה ניהל אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, כאשר תחתיו פעל תא"ל גיורא ענבר, מפקד יחידת הקישור ללבנון. הזירה חלקה בין גזרה מערבית, באחריות עוצבת הגליל, וגזרה מזרחית, באחריות עוצבת הגולן. המבצע החל בשעות הבוקר של 11 באפריל 1996. חיל האוויר תקף מטרות של חזבאללה בבקאע ובביירות. בנוסף הופעלו כוחות תותחנים, שריון וכוחות של חיל הים. תושבי דרום לבנון ברחו צפונה לכיוון ביירות, ותושבי גבול הצפון פונו לאזור המרכז. במבצע פעלו גם כוחות מיוחדים של צה"ל במבצעים חשאיים בעומק לבנון. במבצעים אלו בלטו במיוחד יחידת אגוז, עליה פיקד ארז צוקרמן שאף הוביל ארבע פעולות של היחידה בעומק לבנון במהלכו, סיירת גולני, יחידת מגלן, עליה פיקד רוני בלקין, ויחידת שלדג בפיקודו של סא"ל גל הירש, שאף קיבלה על פעילותה במבצע את צל"ש הרמטכ"ל.

במהלך המבצע הותקפו מאות מטרות של חזבאללה הן על ידי חיל האוויר והן על ידי כוחות ארטילריה. בנוסף הטיל חיל הים הסגר ימי על חופיה של לבנון. במהלך כל אותה התקופה המשיך חזבאללה לירות קטיושות לעבר שטח ישראל כאשר צה"ל הגיב בירי על מתקני השיגור.

תקרית כפר קאנא

ב-18 באפריל ירתה סוללת תותחנים צה"לית "אש לחילוץ" לטובת כוח מיחידת מגלן, אשר הובל על ידי נפתלי בנט, שהיה בפעילות באזור כפר קאנא ונתקל במארב. דובר צה"ל דיווח שנורתה אש מרגמות סמוך למתחם של האו"ם, בו הסתתרו אזרחים וביניהם ילדים רבים ושצה"ל השיב לשם אש. סרט לבנוני אף תיעד מורים לבנונים אשר אימתו את הדבר וטענו שחיילי חזבאללה העוינים אותם ירו מהמקום בכוונה תחילה^{[דרוש מקור]}. בעת ירי "אש לחילוץ", טווח הביטחון מוקטן, וארבעה פגזים פגעו בריכוז של פליטים ובכוח האו"ם ששהה בבסיס הסמוך. לפי מקורות לבנוניים, מההפגזה נהרגו 102 אזרחים ביניהם ילדים רבים, ו-100 נפצעו, מתוכם ארבעה חיילים מהאו"ם. צוות של דובר צה"ל שניתח את התמונות פקפק באמיתות היקף הנפגעים והפגיעות, וטען שחלק מהצילומים נראים כזיוף מכוון^{[דרוש מקור]}. משה תמיר, שבזמן המבצע כיהן כקצין המבצעים של פיקוד צפון ואף ישב בחדר המצב של הפיקוד שניהל את המבצע, טען בספרו מלחמה ללא אות שמניתוח כל הצילומים והמידע שברשותו - ישנה סבירות גבוהה שחלק ניכר מהאזרחים לא נהרגו מהפגזים אלא מקרבות בין חיילי האו"ם של המחנה לבין המחבלים שנסו אליו כדי להתגונן מההפגזות. בשנת 2006 פורסם בערוץ שבע כי לפי ניתוחים עצמאיים שנעשו בידי כתבי CNN ואתרי חדשות נוספים, סימנים רבים מעידים על אישוש טענות דובר צה"ל, והעיקרית בהן שהמתינו שעות רבות ואף ישנו במקום עד להגעת קבוצת העיתונאים הגדולה שהוזמנה מהעיר צור, ורק אז הוחל בחילוץ הנפגעים. הודעות בית החולים בצור והארגון לזכויות אדם דיווח על 28 הרוגים, והמספרים הלכו והשתנו בכל דיווח.

באותו יום הותקפו גם מטרות אחרות באזור אל-נבטיה שם נהרגו 11 אזרחים נוספים, ביניהם אישה ושבעת ילדיה. ישראל הביעה צער על הפגיעה בחפים מפשע אך ההרג עורר בעולם תגובות נזעמות והחל לחץ בינלאומי להפסקת המבצע. בעקבות האירוע בכפר קאנא, אמר ראש הממשלה שמעון פרס במסיבת עיתונאים: "אנו מאוד מצטערים אך איננו מתנצלים".

הזירה המדינית

ב-15 באפריל דנה מועצת הביטחון של האו"ם בפעולותיה של ישראל. ככלל הייתה הבנה למניעיה של ישראל, והמועצה ניסתה לגשר בין הצדדים על מנת להפסיק את העימות. ממשלת לבנון הסכימה לחזור להבנות דין וחשבון, חזבאללה מצדו לא היה מוכן לפנות למשא ומתן, וישראל הצהירה שהפסקת המבצע תלויה בהפסקת ירי הקטיושות לעבר גבולותיה.

סיום המבצע

ב-25 באפריל התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שכללה גינוי מפורש לישראל, ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ישראל המשיכה בפעילות יומיים נוספים, והמבצע הסתיים בחתימת הסכם הבנות חדש בין ישראל, סוריה ולבנון ב-27 באפריל 1996 (הבנות ענבי זעם).

במהלך המבצע נורו לעבר שטח ישראל 777 רקטות, מהן נפגעו 24 אזרחים ו-31 חיילים. קצינים בפיקוד הצפון, ובהם משה תמיר, העריכו כי כשם שאירע בעקבות הבנות דין וחשבון, למעשה חזבאללה הוא המרוויח האמיתי מהבנות מבצע ענבי זעם, משום שלמעשה אשרר את הלגיטימציה לפעולותיו ולא חל פיחות במוטיבציה שלו לבצע פעולות כנגד חיילי צה"ל ויישובי הצפון.

הסכם הפסקת האש

מועצת הביטחון של האו"ם קראה להסכם הפסקת אש ב-18 באפריל 1996, בהחלטה 1052. לבסוף הסכם הפסקת האש נכנס לתוקפו ב-04:00 ב-27 באפריל. הסכם הפסקת האש כלל מספר סעיפים עיקריים:

• איסור מוחלט של ירי קטיושות או נשק אחר משטחי לבנון לתחומי מדינת ישראל.
• איסור על צה"ל וצד"ל לפגוע באזרחים בשטח לבנון.
• צה"ל וצד"ל לא יתקיפו אזורי אוכלוסייה ותשתיות בלבנון ושטחים אלו לא ישמשו לצורך פגיעה בישראל.
• תוקם ועדת מעקב שתפקח על ביצוע ההסכם ותורכב מנציגי ארצות הברית, ישראל, סוריה, לבנון וצרפת.

חזבאללה בתקופת המבצע

בבחירות 1996 זכתה המפלגה ב-7 מנדטים ובעוד שלושה חברי פרלמנט אוהדים בלבד. הארגון פרס רשת של שירותי רווחה בדרום לבנון ובמקומות אחרים, וראה את עצמו כמגן השיעים. לאחר מבצע "ענבי זעם" היה הראשון שהתייצב כדי לשקם את בתיהם של הנפגעים שנאלצו לנטוש את ביתם, כתוצאה מן המבצע ולנדוד צפונה. הוא הכריז אז על "ג'יהאד השיקום" ובנה מחדש 5,000 בתים ב-82 כפרים, תוך שיקום יסודי של התשתית אשר נפגעה.

ראו גם

• רצועת הביטחון
• צבא דרום לבנון
• מבצע דין וחשבון
• מלחמת לבנון הראשונה
• מבצע חוק וסדר

לקריאה נוספת

• אהד לסלוי, ‏מבצע "ענבי זעם", יסודות ‏2, 2020
• Rosmary Hollis and Nadim Sheadi, Lebanon on Hold London: The Royal Institute of International Affairs 1996
• מיכאל ששר, הביצה הלבנונית: משל"ג לענבי זעם ירושלים: הוצאת ששר 1996
• גל הירש, "סיפור מלחמה סיפור אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009, עמודים 112–124.
• משה תמיר, מלחמה ללא אות, מערכות, 2005, עמודים 132–140.
• ליאור אבני, "מיקוח אילם בין מדינה לארגון תת-מדינתי: ישראל וחזבאללה מהבנות "דין וחשבון" ועד "ענבי זעם" 1993-1996" פוליטיקה 21 (קיץ 2012) עמודים 4–33

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע ענבי זעם בוויקישיתוף

• מסמך הבנות לסיום מבצע "ענבי זעם", באתר הכנסת
• מיקוח סמוי והבנות - בעלמא בין מדינה לארגון תת-מדינתי: ישראל והחזבאללה מהבנות "דין וחשבון" עד "ענבי זעם"(הקישור אינו פעיל) באתר "קרן ענבר - אל מול הטרור".
• יריב פלג, ‏מבצע ענבי זעם: שלב אחר שלב, באתר ‏מאקו‏‏, ‏12 בספטמבר 2013‏.
• עמוס הראל, עזבו את נפתלי בנט, הוא לא אחראי לפרשת כפר כנא, באתר הארץ, 5 בינואר 2015.
• מבצע ענבי זעם, 1996, דף שער בספרייה הלאומית