הפשיזם הנצחי

קְדַם־פשיזם / הפשיזם הנצחי
Il fascismo eterno / Ur-Fascismo
מידע כללי
מאת	אומברטו אקו
שפת המקור	איטלקית
סוגה	מסה
נושא	פשיזם, אנטי-פשיזם
הוצאה
תאריך הוצאה	22 ביוני 1995
הוצאה בעברית
הוצאה	תשע נשמות
תאריך	2019
תרגום	יונתן פיין
מספר עמודים	70

קְדַם־פשיזם או הפשיזם הנצחי (באיטלקית: Ur-Fascismo או Il fascismo eterno; באנגלית: Ur-Fascism או Eternal Fascism) היא מסה שחיבר הפילוסוף, הסופר והסמיוטיקאי האיטלקי אומברטו אקו. החיבור פורסם לראשונה ב-1995, ומספק דיון מקיף בפשיזם, בקשיים בהגדרתו, בעקרונותיו, ובמחויבות האנטי-פשיסטית להתנגד לו. המסה תורגמה לעברית בשם "הפשיזם הנצחי" ב-2019 בהוצאת תשע נשמות, בידי יונתן פיין ובליווי אחרית דבר מאת מרדכי בר-און.^[1]

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסה מתחילה בתיאור חוויתיו האישיות של אקו, יליד 1932, שגדל בילדותו באיטליה תחת המשטר הפשיסטי של מוסוליני. ”שנתיים מילדותי עברו עלי בין אנשי אס-אס, פשיסטים ופרטיזנים שירו אלה באלה, ולמדתי איך לחמוק מכדורים. זה היה תרגיל לא רע.”^[2]

בלב החיבור, אקו דן בשימוש במונח "פשיזם" ובקושי להגדירו. לטענת אקו, לא ניתן להצביע על מהות אחת אחידה המאפיינת את כל התנועות הפשיסטיות, ולכן הוא טובע את המונחים Ur-Fascismo (קְדַם־פשיזם)^[א] או fascismo eterno (פשיזם נצחי). מונחים אלו מאפשרים לו לתאר מעין ארכיטיפ של הפשיזם, שאומנם לא התקיים במלואו באופן היסטורי בתצורה פוליטית אחת, אך דרכו ניתן לזהות תנועות החולקות מאפיינים דומים באופן חלקי, כמו במושג "דמיון משפחתי" של לודוויג ויטגנשטיין.^[3] אקו מציג את הרעיון באופן הבא:


1	2	3	4
ABC	BCD	CDE	DEF

נניח שקיימת סדרת קבוצות פוליטיות. קבוצה 1 ניחנה במאפיינים ABC, קבוצה 2 ב־BCD, וכך הלאה. קבוצה 2 דומה ל־1 בכך שיש להן שני רכיבים במשותף. 3 דומה ל־2 וקבוצה 4 דומה ל־3 מאותה סיבה. יש לשים לב לכך שקבוצה 3 דומה גם ל־1 (שתיהן ניחנו ברכיב C). המקרה המעניין ביותר הוא של קבוצה 4; היא מן הסתם דומה ל־3 ול־2, אבל אין לה שום רכיב משותף עם 1. ובכל זאת, בהגיון של סדרה רציפה בעלת זיקה פותחת, בין 1 ל־4, כלומר בין האיבר הראשון והאחרון בסדרה, נותר, ולו כמעין אשליה אופטית, גוון קל של דמיון משפחתי.
המונח "פשיזם" תקף למקרים רבים, כיוון שאפשר להוציא ממשטר פשיסטי רכיב זה או אחר, ובכל זאת הוא יזוהה כפשיסטי. הסירו מהרעיון הפשיסטי את הרכיב האימפריאליסטי ותקבלו את פרנקו או סלזאר; הסירו את הקולוניאליזם ותקבלו את הפשיזם הבלקני. הוסיפו לפשיזם האיטלקי אנטי־קפיטלזם רדיקלי (שמעולם לא קסם למוסוליני) ותקבלו את עזרא פאונד. הוסיפו במקום זה את פולחן המיתולוגיה הקֶלטית או את מיסטיקת הגביע הקדוש, ותקבלו את אחד הגוּרוּאים הפשיסטים הנערצים בעולם, ג'וליוס אֵבוֹלָה.

— הפשיזם הנצחי עמ' 26–27

אקו מציע רשימה של ארבעה־עשר מאפיינים של ה"קדם־פשיזם", וטוען כי: ”המאפיינים האלה אינם יכולים להתקיים במערכת באופן מובנה ונוקשה; רבים מהם סותרים זה את זה, או אופייניים לצורות אחרות של עריצות או פנאטיוּת. אבל די באחד מהם כדי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות.”^[4]

ארבעה־עשר המאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פולחן המסורת" – פשיסטים טוענים שכל האמת כבר נחשפה על ידי המסורת. פולחן המסורת מאופיין בסינקרטיזם שמוכן להכיל סתירות פנימיות. אם ישנן גישות שונות במסורת, זה מפני שכולן מצביעות באופן סמלי על אמת ראשונית אחת, ולנו נותר רק לפרש את המסר המעורפל שלה. (ראו: פשיזם קלריקלי)
"דחייה של המודרנה" ו"אי-רציונליות" – פשיסטים רואים בהתפתחות הרציונליסטית של תרבות מערבית מאז עידן הנאורות דקדנס והשחתה. אקו מבדיל זאת מדחיית קידמה טכנולוגית שטחית, שכן משטרים פשיסטים רבים מציינים את כוחם התעשייתי כהוכחה לחיוניות המערכת שלהם.
"פעולה לשם פעולה" כנגד "התרבות החשודה מראש" – כנגזרת מהתנגדות לרציונליות ולאינלקטואליות, פשיסטים גורסים שלפעולה יש ערך כשלעצמה ויש לנקוט בה ללא הרהור או מחשבה מראש. עיקרון זה מתבטא לעיתים קרובות בהתקפות על התרבות, המדע והאינטלקטואלים המודרניים. אקו מתייחס בין היתר לאמירה המיוחסת להרמן גרינג "כשאני שומע את המילה תרבות אני מושיט יד לאקדח שלי".^[5]
"אי־הסכמה פירושה בגידה" – פשיסטים אינם מקבלים ביקורת. שיח ביקורתי יוצר הבחנות, והמדע המודרני רואה במחלקות כלי להתקדמות ולהתפתחות. הפשיזם מתנגד לזאת, גם מתוך חשש שניתוח ביקורתי יחשוף את הסתירות הגלומות באמונתם הסינקרטיסטית והמאוחדת לכאורה.
"הפחד מהשונה" – פשיסטים מנצלים ומחריפים את הפחד הטבעי מהשונה, לעיתים קרובות בצורה של גזענות כלפי מהגרים ופליטים, אותם מסווגים כ"פולשים מסיגי גבול". זאת גם כאמצעי נוסף להימנע מאי־הסכמות.
"פנייה למעמד ביניים מתוסכל" – פשיסטים מונעים לרוב מתסכול אישי או חברתי. לכן רבים מהם משתמשים בחשש ובלחץ כלכלי של ממעמדות נמוכים, לרוב בעקבות משבר כלכלי או תחושת השפלה פוליטית.
"אובססיה של מזימה להפלת השלטון" – הפשיסטים מציעים את הלאומנות כפתרון למי שמשולל זהות חברתית, כמכנה משותף בסיסי ביותר, כלומר השגבת העובדה המקרית שנולד במדינה מסוימת. זהות זו מתבססת כנגד אויבי הלאום, המואשמים בתאוריות קשר. הדרך הקלה לעורר פחד זה היא פנייה לשנאת זרים, והדהוד החשש מחוסר נאמנות מצד קבוצות שוליים שחיות בתוך החברה. אנטישמיות כלפי היהודים היא מטרה נוחה לצורך כך, משום שהם נתפסים כגורם פנימי וחיצוני בעת ובעונה אחת. אקו גם מציין את ספרו של פט רוברטסון "סדר עולמי החדש" כדוגמה בולטת לאובססיה למזימות כאלו.
"האויב חזק מדי וחלש מדי בעת ובעונה אחת" – מצד אחד, פשיסטים מאדירים את עוצמתו של האויב, כדי לעודד אצל חסידיהם את תחושת ההשפלה. מצד שני, מנהיגים פשיסטים חייבים לשכנע את תומכיהם כי ביכולתם להביס את האויב. אקו רואה בעיקרון זה נקודת תורפה של הפשיזם, שכן היא מונעת ממנו להעריך באובייקטיביות את כוחו של היריב.
"פציפיזם הוא חבירה לאויב" כי "החיים הם מלחמה קבועה" – הפשיסטים אוחזים בסתירה מהותית, אותה אקו מכנה "תסביך גוג ומגוג", הנובע מחוסר ההתאמה בין הדרישה לניצחון אולטימטיבי או פתרון סופי שיוביל לתקופת שלום, לבין הקביעה כי המלחמה מתמדת.
"בוז כלפי החלשים" – ככל אידאולוגיה ריאקציונרית, גם הפשיזם חש בוז למי שהוא מגדיר כ"חלש", אך בגלל סלידתו מאליטיזם הוא נאלץ להסתפק ב"אליטיזם עממי", שבו כל חבר בחברה נעלה על זרים מתוקף השתייכותו לקבוצה הפנימית. אקו רואה בעמדות אלו את שורש המתח העמוק במבנה ההיררכי ביסוד הפוליטיקה פשיסטית, שכן הן מעודדות מנהיגים לבזות את הכפופים להם, עד למנהיג האולטימטיבי, אשר צריך להציג את המדינה עצמה כחלשה, ושכתצואה מחולשתה זקוקה לו כרודן.
"כולם מתחנכים לאור הגבורה" ו"פולחן המוות" – הגיבור הפשיסטי ”מייחל למוות, המשוּוק כגמול היקר ביותר על חיי גבורה. הגיבור הפשיסטי מחכה אפוא למוות בקוצר רוח. אבל למרות קוצר רוחו, ראוי לציין, על פי רוב הוא שולח אנשים רבים אל מותם לפניו.”^[6]
"מאצ'ואיזם" ו"קנאת פין מתמדת" – בגלל הקשיים לעמוד ברף המלחמה המתמדת וחיי הגבורה, פשיסטים מסיבים את ממרצם לזירה המינית בצורה של מאצ'ואיזם, הכולל בוז לנשים (שוביניזם ומיזוגניה) ולהרגלים מיניים "לא שגרתיים" על הספקטרום הלהט"בי (הומופוביה). בנוסף, הנשק מהווה תחליף פאלי למשחק המיני, ומשחקי מלחמה הופכים למעין קנאת פין מתמדת.
"פופוליזם איכותני" ו"חובה לצאת נגד ממשלות פרלמנטריות רקובות"– בשונה מדמוקרטיות בהן יש לאזרחים זכויות פרט אך השפעה כמותית מוגבלת בלבד (הכרעת הרוב), הפשיסטים לא רואים ביחידים בעלי זכויות, אלא רק ל"עם" יש איכות של "רצון משותף" אחיד, אותו המנהיג מתיימר לפרש באופן פופוליסטי. אקו מציין כי למנהיגים פשיסטים עכשוויים קל יותר לייצר תיאטרליות פופוליסטית דרך שיווק בטלוויזיה ובאינטרנט. הפשיסט מטיל ספק בבחוקיות הפרלמנט, ומציג את עצמו כיחיד שיכול לייצג את "קול העם".
"שיחדש" – פשיסטים מקדמים אוצר מילים דל ובערות על מנת להגביל חשיבה ביקורתית. אקו משתמש במונח שטבע ג'ורג' אורוול בדיסטופיה והסאטירה הפוליטית "1984".

"מבחן ערכים" (מרדכי בר-און)[עריכת קוד מקור | עריכה]

למהדורה העברית נוספה כאחרית דבר מסה נוספת תחת הכותרת "מבחן ערכים", מאת ההיסטוריון, איש הצבא והפוליטיקאי הישראלי מרדכי בר-און. בחיבור זה נבחנים עקרונות ה"קדם־פשיזם" כפי שניסחם אקו, למול המציאות הפוליטית והחברתית בישראל במאה ה-21.