איחוד מדינות הים התיכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איחוד מדינות הים התיכון
Union for the Mediterranean
Union pour la Méditerranée
الاتحاد من أجل المتوسط
UFM logo.jpg
סמל האיחוד
UFM logo.svg
דגל
מטה הארגון ברצלונה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית ערבית, אנגלית, צרפתית
חברים 43 מדינות
שנת הקמה 2008 עריכת הנתון בוויקינתונים
ufmsecretariat.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מדינות האיחוד האירופאי (כחול) ומדינות השותפות לאיחוד מדינות הים התיכון (צהוב כהה)

איחוד מדינות הים התיכוןצרפתית: Union pour la Méditerranée, באנגלית: Union for the Mediterranean, בערבית: الاتحاد من أجل المتوسط) הוא ארגון בין-ממשלתי (IGO) בו חברים 43 מדינות. 28 מדינות האיחוד האירופי ו-15 מדינות מאזור הים התיכון. מטרת הארגון היא לקדם שיתוף פעולה ויציבות מדינית באזור הים התיכון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 החליט האיחוד האירופי להשיק את יזמת השותפות האירופית-ים-תיכונית, הידועה יותר בשם "תהליך ברצלונה", בוועידת שרי חוץ שנערכה בעיר ברצלונה 27 וב-28 בנובמבר 1995, ובסופה נחתמה "הצהרת ברצלונה". מטעם ישראל חתם על ההצהרה שר החוץ אהוד ברק (שלא כיהן כח"כ באותה עת ומונה לתפקיד כמה ימים לפני כן, ב-22 בנובמבר 1995, לאחר רצח רבין).[1]

ב"תהליך ברצלונה" היו חברות מדינות האיחוד האירופי, שבאותה עת מנה 15 מדינות, יחד עם 12 מדינות מאזור הים התיכון (אלג'יריה, תוניסיה, טורקיה, ירדן, ישראל, לבנון, מלטה, מצרים, מרוקו, סוריה, קפריסין, הרשות הפלסטינית, ולוב כמשקיפה). הרעיון של יוזמי תהליך ברצלונה היה העתקת המודל האירופי לשם השגת יציבות אזורית באזור הים התיכון; כלומר, הפיכת אזור הים התיכון לאזור של שלום באמצעות חיזוק היציבות ועידוד הפיתוח הכלכלי האזורי.[2]

לשם השגת מטרה זו הוסכם על פעולה בשלושה מישורים:[3]

  1. יצירת מרחב של שלום ויציבות באמצעות הגברת המחויבות של המדינות החברות בתהליך לשמור על עקרונות זכויות האדם והדמוקרטיה
  2. הפיכה הדרגתית של אזור הים התיכון עד ל-2010 לאזור סחר חופשי בין המדינות שאינן חברות באיחוד האירופי לבין מדינות האיחוד האירופי
  3. שיפור ההבנה ההדדית בין עמי האזור ופיתוח של חברה אזרחית חופשית ופורחת באמצעות הקמת מיזמים משותפים

על מנת להשיג מטרות אלה נקבעו שתי דרכי פעולה, האחד בילטראלי והשני רב-צדדי. דרך הפעולה הבילטראלית התבססה על חתימת הסכמי התאגדות עם האיחוד האירופאי (European Union Association Agreement) בין כל אחת ממדינות הים התיכון שאינן חברות באיחוד לבין האיחוד האירופי. הסכמי התאגדות נועדו להפוך את אזור הים התיכון ומדינות האיחוד האירופי לאזור סחר חופשי, ולבנות תוכניות סיוע ייחודיות הממומנות על ידי האיחוד האירופי, שנועדו לשפר את המבנה הכלכלי של מדינות הים התיכון. נתיב הפעולה הרב-צדדי נועד לשתף את מדינות הים התיכון בפיתוח פרויקטים, תוכניות ופורומים משותפים במימון האיחוד (במסגרת תוכנית MEDA Middle East Development Agreement).[3] לתוכנית MEDA-I הראשונה שנמשכה שלוש השנים, הקצה האיחוד האירופי 2.5 מיליארד אירו.[1]

ישראל וטורקיה חתמו על הסכמי התאגדות עם האיחוד האירופאי כבר ב-1995, מרוקו ב-1996, ירדן ב-1997 ומצרים ב-2001.

במאי 2004 הצטרפו קפריסין ומלטה כחברות מלאות לאיחוד האירופי.

בנובמבר 2005 נערכה ועידת ברצלונה השנייה.[2]

בפברואר 2007, בנאום בחירות בעיר הנמל טולון, הכריז נשיא צרפת ניקולא סרקוזי על תוכנית בשם "האיחוד הים התיכוני", שיעבוד בשיתוף עם האיחוד האירופי, אך יהווה גוף נפרד לחלוטין מ"תהליך ברצלונה".[4] ליוזמה התנגדו קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, והנהגת האיחוד האירופי, עקב רצונו של סרקוזי לכלול באיחוד רק את המדינות השוכנות לחופי הים התיכון, דבר שיגרום לפיצול בתוך האיחוד האירופי.[5] לבסוף הושגה פשרה, מנהיגי האיחוד סיכמו כי הגוף החדש שייקרא "תהליך ברצלונה: איחוד הים התיכון" ויכלול את כל 27 מדינות האיחוד האירופי ואת השותפות ב"תהליך ברצלונה". כמו כן הוסכם כי האיחוד החדש לא יחליף את התהליך הקודם אלא למעשה ירחיב וישדרג אותו על מנת שניתן יהיה להתמודד עם פרויקטים גדולים יותר. את המימון יעבירו האיחוד האירופי והמדינות המשתתפות.

בתחילת בנובמבר 2008, נערכה במרסיי ועידת שרי החוץ של 42 מדינות אירופה ואגן הים התיכון, והוחלט כי מטה האיחוד החדש ישכון בברצלונה ושם הארגון נקבע כ"איחוד מדינות הים התיכון". כמו כן הוחלט שסגן מזכ"ל ישראלי יכהן במטה האיחוד.[6]

טקס ההשקה של "איחוד מדינות הים התיכון" נערך בגראנד פלה בפריז ב-13 בנובמבר 2008, בהשתתפות, בין השאר: ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, נשיא מצרים חוסני מובארק, נשיא סוריה בשאר אסד, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, וראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.[7] בטקס ההשקה נמתמה "הצהרת פסגת פריז".[8]

באוקטובר 2009 הייתה אמורה להתקיים פסגה המשך באיסטנבול בדרג שרי החוץ, אך התנגדות מצרית הביאה לביטולה. ביוני 2010 ניסה האיחוד האירופי לכנס פסגה נוספת, אך מדינות ערב סירבו לקבל את השתתפותו של שר החוץ אביגדור ליברמן. בנובמבר 2010 הייתה אמורה להתקיים פסגה בברצלונה, אך ההתנגדויות לקיום הפסגה שהגיעו מגורמים שונים, ביניהם: טורקיה, שהביעה הסתייגות מהפסגה בעקבות אירועי המשט לעזה, הרשות הפלסטינית שהביעה הסתייגות עקב חידוש הבנייה בהתנחלויות והליגה הערבית שהביעה הסתייגות עקב הקיפאון בתהליך השלום, הביאה לביטולה.[9]

ישראל ואיחוד מדינות הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל הצטרפה רשמית ל"תהליך ברצלונה" כבר ב-1995 עם החתימה על הסכם ההתאגדות בין ישראל והאיחוד האירופי מ-1995.[10]

חברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון כלול את מדינות האיחוד האירופי, לצד מדינות מהמזרח התיכון ומדינות אפריקאיות:

מוסדות ומטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, הוגה רעיון האיחוד הים תיכוני

על פי המוצע, המדינות יקיימו מועצה משותפת. בדומה לנערך כיום באיחוד האירופי, נשיאות המועצה תעבור ברוטציה בין המדינות החברות בארגון. האיחוד אמור להתמודד עם בעיות בנושאי אנרגיה, ביטחון, טרור, הגירה ומסחר. בנוסף, יוקם בנק השקעות שיעזור לפתח אזורים של מדינות נחשלות יותר שבארגון.

אזור סחר חופשי במדינות הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור אי התקדמות התוכנית הועלתה הצעה מעודנת יותר, שהייתה מיועדת לצאת אל הפועל בשנת 2010, למיסוד אזור סחר חופשי במדינות האיחוד האירופי ומדינות הים התיכון.[11] ההצעה אינה מדברת על איחוד מכסים, אלא על הקלה מסוימת של הגבלות יבוא והעדפות אחרות על חלק מהסחורות והשירותים הנסחרים בין המדינות. המועמדות לשותפות בתוכנית מדיניות הסחר החופשי הן כל מדינות האיחוד האירופי, אך לא כל המדינות הגובלות לחוף הים התיכון, אלא מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, מצרים, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]