אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות
מדינות שהן צד לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות | |
מקום יצירה | ניו יורק |
---|---|
אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות[1] (באנגלית: Convention relating to the Status of Stateless Persons) היא אמנה בינלאומית, אשר נחתמה בניו יורק ב-28 בספטמבר 1954. האמנה באה להגן על אנשים מחוסרי אזרחות ולהסדיר את מעמדם, זאת לאחר שהאמנה בדבר מעמדם של פליטים לא חלה על מי שהוא מחוסר אזרחות.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-10 בדצמבר 1948 אימצה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את מגילת האומות המאוחדות ואת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בסעיף 15 להכרזה נקבע:
- כל אדם זכאי לאזרחות.
- לא תישלל מאדם אזרחותו דרך שרירות ולא תקופח בדרך שרירותית זכותו להחליף את אזרחותו.
ב-28 ביולי 1951 נחתמה אמנה בדבר מעמדם של פליטים, אשר על אף הכוונות המקוריות של מנסחיה לא כללה כל הוראה באשר למעמד אנשים מחוסרי אזרחות ולא נקבע כל נוהל להפחתת תופעת אנשים חסרי אזרחות בעולם.
ב-26 באפריל 1954 אימצה המועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות החלטה לארגן כינוס בינלאומי של מדינות במטרה לפקח ולשפר את מעמדם של אנשים מחוסרי אזרחות באמצעות אמנה בינלאומית. הכינוס אימץ ב-28 בספטמבר 1954 את האמנה, אשר נכנסה לתוקף ב-6 ביוני 1960.
הוראות עיקריות באמנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האמנה מחולקת לשישה פרקים. הפרק הראשון עוסק בהוראות כלליות. סעיף 1 לאמנה מגדיר אדם מחוסר אזרחות כאדם שאינו נחשב כאזרח על ידי מערכת המשפט של מדינה כלשהי. סעיף 2 לאמנה קובע כי היא לא מתייחסת לאנשים הנמצאים בטיפול נציבות האו"ם לפליטים ולא לאלה המקבלים סיוע או הגנה מסוכנויות אחרות של האומות המאוחדות. כמו כן האמנה אינה מתייחסת למי שהוכר על ידי רשויות המדינה שבה הוא יושב כמי שהוא בעל זכויות אזרח מדינה, או למי שקיימות ראיות שביצע פשעי מלחמה, או פשעים נגד האנושות, או פשעים חמורים מחוץ לארץ מוצאם, או שהתנהגו בדרך הסותרת את עקרונות האומות המאוחדות. סעיף 7 קובע כי המדינות החברות ינהגו במחוסרי אזרחות באותו היחס שמקבלים במדינתם אזרחים זרים. סעיף 8 קובע כי לא ינקטו אמצעים מיוחדים במדינות החותמות לטיפול במחוסרי אזרחות או ברכושם אך ורק בגלל אזרחותם הקודמת. סעיף 9 מתיר נקיטת צעדים זמניים כנגד מחוסרי אזרחות בזמן מלחמה או נסיבות חמורות ויוצאות דופן. סעיף 10 קובע כי מחוסרי אזרחות שנעקרו ממקום מושבם בתקופת מלחמת העולם השנייה אל תוך מדינה חתומה, יחשבו כתושבים חוקיים במדינה החתומה על האמנה שאליה נעקרו. כך גם תושבים שנעקרו בתקופת מלחמת העולם השנייה מתוך מדינה חתומה ושבו אליה אחרי המלחמה בכוונה להתיישב בה, ינהגו בהם כאילו לא הייתה הפסקה ברצף תושבותם במדינה. סעיף 11 מחייב את המדינות החברות להתייחס באהדה לספנים מחוסרי אזרחות העובדים בקביעות על ספינות המניפות דגל של מדינה חתומה, אם הם מבקשים להתיישב באותה מדינה, או לקבל מסמכי מסע של המדינה החתומה.
הפרק השני לאמנה עוסק במעמד המשפטי של מחוסרי האזרחות. סעיף 12 קובע כי בשאלת מעמד אישי של מחוסרי אזרחות יכריע החוק של מקום מושבם. סעיף 13 קובע כי המדינות החברות תתייחסנה למיטלטלין ולנדל"ן של מחוסרי אזרחות לפחות ביחס שווה לזה של אזרחים זרים. על פי סעיף 14 קניין רוחני של מחוסרי אזרחות יזכה במדינות החברות לאותו היחס שמקבל קניין רוחני של אזרחי המדינה. סעיף 16 מבטיח למחוסרי אזרחות גישה חופשית לבתי המשפט במדינות החברות ויחס שווה לאזרחי המדינה בנושא זה.
הפרק השלישי לאמנה עוסק בזכות לעבודה מכניסה. סעיף 17 לאמנה קובע כי המדינות החברות יעניקו למחוסרי אזרחות השוהים בשטחן באופן חוקי, יחס חיובי השווה לפחות ליחס לאזרחים זרים בכל הנוגע לזכות לעבוד בשכר. על פי סעיף 18, אותו היחס לזכות לעבוד משתרע אף על עבודה עצמאית בחקלאות, תעשייה, מלאכת יד ומסחר, וכן (סעיף 19) על מקצועות מלומדים.
הפרק הרביעי לאמנה עוסק ברווחת מחוסרי אזרחות. סעיף 20 קובע כי במדינות בהן קיימת מדיניות קיצוב (כך למשל מדיניות הקיצוב שהייתה נהוגה במדינת ישראל בשנות ה-50), יהנו מחוסרי אזרחות משוויון זכויות עם אזרחי המדינה. סעיף 21 משווה את זכויותיהם לדיור של מחוסרי אזרחות עם אזרחים זרים. סעיף 22 משווה את הזכות לחינוך יסודי של מחוסרי אזרחות לזה של אזרחי המדינה החתומה, כך גם הזכות להיעזר בשירותי רווחה (סעיף 23). על פי סעיף 24 לאמנה, למחוסרי אזרחות זכויות שוות לאזרחי המדינה בתחום ביטחון סוציאלי ודיני עבודה.
הפרק החמישי באמנה דן באמצעים מינהליים והפרק השישי דן בהוראות נוספות.
המדינות החברות
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לחודש ינואר 2020, 94 מדינות חברות באמנה[2]
מדינות חברות | המדינות החותמות | תאריך הצטרפות/אשרור |
---|---|---|
אוגנדה | 15 באפריל 1965 | |
אוסטריה | 8 בפברואר 2008 | |
אוסטרליה | 13 בדצמבר 1973 | |
אוקראינה | 25 במרץ 2013 | |
אורוגוואי | 2 באפריל 2004 | |
אזרבייג'ן | 16 באוגוסט 1996 | |
איטליה | 20 באוקטובר 1954 | 3 בדצמבר 1962 |
אירלנד | 17 בדצמבר 1962 | |
אל סלוודור | 28 בספטמבר 1954 | 9 בפברואר 2015 |
אלבניה | 23 ביוני 2003 | |
אלג'יריה | 15 ביולי 1964 | |
אנטיגואה וברבודה | 25 באוקטובר 1988 | |
אסוואטיני | 16 בנובמבר 1999 | |
אקוודור | 28 בספטמבר 1954 | 2 באוקטובר 1970 |
ארגנטינה | 1 ביוני 1972 | |
ארמניה | 18 במאי 1994 | |
אנגולה | 7 באוקטובר 2019 | |
בורקינה פאסו | 1 במאי 2012 | |
ברבדוס | 6 במרץ 1972 | |
בלגיה | 28 בספטמבר 1954 | 27 במאי 1960 |
בליז | 14 בספטמבר 2006 | |
בוליביה | 6 באוקטובר 1983 | |
בוסניה והרצגובינה[3] | 1 בספטמבר 1993 | |
בוטסואנה | 25 בפברואר 1969 | |
בנין | 8 בדצמבר 2011 | |
ברזיל | 28 בספטמבר 1954 | 13 באוגוסט 1996 |
בריטניה | 28 בספטמבר 1954 | 16 באפריל 1959 |
גאורגיה | 23 בדצמבר 2011 | |
גואטמלה | 28 בספטמבר 1954 | 28 בנובמבר 2000 |
גינאה | 21 במרץ 1962 | |
גינאה ביסאו | 19 בספטמבר 2016 | |
גמביה | 1 ביולי 2014 | |
גרמניה | 28 בספטמבר 1954 | 26 באוקטובר 1976 |
דנמרק | 28 בספטמבר 1954 | 17 בינואר 1956 |
האיטי | 27 בספטמבר 2018 | |
הולנד | 28 בספטמבר 1954 | 12 באפריל 1962 |
הונגריה | 21 בנובמבר 2001 | |
הונדורס | 28 בספטמבר 1954 | 1 באוקטובר 2012 |
הפיליפינים | 22 ביוני 1955 | 22 בספטמבר 2011 |
זימבבואה | 1 בדצמבר 1998 | |
זמביה | 1 בנובמבר 1974 | |
חוף השנהב | 3 באוקטובר 2013 | |
תוניסיה | 29 ביולי 1969 | |
טורקיה | 26 במרץ 2015 | |
טורקמניסטן | 7 בדצמבר 2011 | |
טרינידד וטובגו | 11 באפריל 1966 | |
יוון | 4 בנובמבר 1975 | |
ישראל | 1 באוקטובר 1954 | 23 בדצמבר 1958 |
לוב | 16 במאי 1989 | |
לוקסמבורג | 28 באוקטובר 1955 | 27 ביוני 1960 |
ליכטנשטיין | 28 בספטמבר 1954 | 28 בספטמבר 2009 |
לטביה | 5 בנובמבר 1999 | |
ליטא | 7 בפברואר 2000 | |
ליבריה | 11 בספטמבר 1964 | |
לסוטו | 4 בנובמבר 1974 | |
מאלי | 27 במאי 2016 | |
מדגסקר[4] | [20 בפברואר 1962] | |
מוזמביק | 1 באוקטובר 2014 | |
מולדובה | 19 באפריל 2012 | |
מונטנגרו[3] | 23 באוקטובר 2006 | |
מלאווי | 7 באוקטובר 2009 | |
מלטה | 11 בדצמבר 2019 | |
מקדוניה הצפונית[3] | 18 בינואר 1994 | |
מקסיקו | 7 ביוני 2000 | |
נורווגיה | 28 בספטמבר 1954 | 19 בנובמבר 1956 |
ניז'ר | 7 בנובמבר 2014 | |
ניגריה | 20 בספטמבר 2011 | |
ניקרגואה | 15 ביולי 2013 | |
סיירה לאון | 9 במאי 2016 | |
סין[5] | ||
סלובקיה | 3 באפריל 2000 | |
סלובניה[3] | 6 ביולי 1992 | |
סנגל | 21 בספטמבר 2005 | |
סנט וינסנט והגרנדינים | 27 באפריל 1999 | |
ספרד | 12 במאי 1997 | |
סרביה[3] | 12 במרץ 2001 | |
פורטוגל | 1 באוקטובר 2012 | |
פיג'י | 12 ביוני 1972 | |
פינלנד | 10 באוקטובר 1968 | |
פנמה | 2 ביוני 2011 | |
פרגוואי | 1 ביולי 2014 | |
פרו | 23 בינואר 2014 | |
צ'אד | 12 באוגוסט 1999 | |
צ'כיה | 19 ביולי 2004 | |
צ'ילה | 11 באפריל 2018 | |
צרפת | 12 בינואר 1955 | 8 במרץ 1960 |
קולומביה | 30 בדצמבר 1954 | 7 באוקטובר 2019 |
קוסטה ריקה | 28 בספטמבר 1954 | 2 בנובמבר 1977 |
קיריבטי | 29 בנובמבר 1983 | |
קוריאה הדרומית | 22 באוגוסט 1962 | |
קרואטיה[3] | 12 באוקטובר 1992 | |
קריית הוותיקן | 28 בספטמבר 1954 | |
רואנדה | 4 באוקטובר 2006 | |
רומניה | 26 בינואר 2006 | |
שוודיה | 28 בספטמבר 1954 | 2 באפריל 1965 |
שווייץ | 28 בספטמבר 1954 | 3 ביולי 1972 |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נוסח האמנה (באנגלית)
- דרכון לכל פליט
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אמנה מס' 245.1, כתבי אמנה, כרך 8, עמ' 553
- ^ 3 . Convention relating to the Status of Stateless Persons
- ^ 1 2 3 4 5 6 יוגוסלביה לשעבר הצטרפה לאמנה ב-9 באפריל 1959
- ^ ב-2 באפריל 1965 הודיעה ממשלת מדגסקר כי היא מבטלת את הצטרפותה לאמנה החל מיום 2 באפריל 1966
- ^ בכל הנוגע לשטחה של הונג קונג ממשיכה האמנה לחול אף לאחר העברתה לשליטת סין