תיאטרון בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבימה - התיאטרון הלאומי

התיאטרון בישראל התפתח והתמסד עם השנים, מהצגות חובבניות שהעלו תלמידי בתי הספר שבמושבות ארץ ישראל עוד מסוף המאה התשע-עשרה, ועד לתיאטראות הגדולים והממוסדים של מדינת ישראל כיום.

היסטוריה של התיאטרון הרפרטוארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה רובינא בדמותה של לאה במחזה "הדיבוק", הבימה

מסגרת התיאטרון המאורגנת הראשונה שידועה הייתה בשנת 1905, אז חלוצים מהעלייה השנייה ארגנו תיאטרון חובבים ביפו בשם "חברת חובבי האומנות הדרמטית". עוד לפני כן, בסוכות 1890, הציג דוד ילין בבית הספר למל בירושלים את ההצגה "זרובבל" מאת משה לייב ליליינבלום. בחול המועד פסח 1894 העלתה חבורת חלוצים חובבנית את המחזה "שולמית" מאת אברהם גולדפדן בבית החרושת של ליאון שטיין ביפו.[1][2] בין חברי "חברת חובבי האומנות הדרמטית" נמנו כמה ממייסדי תל אביב, בהם אבא נאמן ויהודית הררי. המחזות שהוצגו היו בעלי הקשר יהודי-היסטורי כגון אוריאל ד'אקוסטה מאת קארל גוצקוב, "החשמונאים", "בת יפתח" מאת אליעזר בן-יהודה ו"אסתר" מאת ז'אן רסין. כן הוצגו מחזות מתורגמים מיידיש. תיאטרון זה זכה לפופולריות ופעל עד לגירוש תל אביב במלחמת העולם הראשונה.

התיאטרון היה אחת החזיתות במלחמת השפות ביישוב, קבוצות התיאטרון ביקשו לבסס תרבות עברית ולאומית. אפילו תיאטרון הבימה, שנוסד במוסקבה ב-1917 חרת על דגלו הצגה בעברית בניגוד לתיאטרון הבונד שהציג ביידיש וטיפח תרבות יידיש.[3]

הפעילות התחדשה לאחר המלחמה. בשנת 1920 ייסד דוד דוידוב את התיאטרון העברי הראשון בתל אביב בשם "התיאטרון העברי בא"י". בין השחקנים נמנו מרים ברנשטיין-כהן, ארי קוטאי ומאיר תאומי. בהמשך התחלף שמו ל"התיאטרון הדרמטי" בניהולה של מרים ברנשטיין-כהן. התיאטרון נכשל בהעלאת מחזות קלאסיים ונאלץ לעבור לבידור קל.

בשנת 1923 פרשו חמישה מהשחקנים של התיאטרון הדרמטי, נסעו לגרמניה ולמדו את אמנות משחק התיאטרון אצל מקס ריינהרדט. כאשר שבו ארצה בשנת 1926, ייסדו את "התיאטרון הארץ ישראלי" בעזרתו של הבמאי מנחם גנסין.

בשנת 1927 עזבו כמה שחקנים את "התיאטרון הארץ ישראלי" וייסדו את התיאטרון הסאטירי "הקומקום" בניהולו של אביגדור המאירי. התיאטרון הציג מערכונים בנושאים אקטואליים וחברתיים. את תיאטרון הקומקום החליף תיאטרון המטאטא שפעל עד לשנת 1954.

האהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצגה "מעשה בחייט", תיאטרון האהל, 1947
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האהל

בשנת 1925 נוסד בידי משה הלוי תיאטרון הפועלים ההסתדרותי "האהל", שייעודו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים ולהציג מחזות בעלי זיקה סוציאליסטית-חלוצית-ציונית כולל מחזות בעלי רקע מקראי, המציגים מחזות מקראיים כמחזות מוסר סוציאליסטיים, למשל "ירמיהו" מאת שטפן צווייג ו"יעקב ורחל" מאת קרשנניקוב (שהועלה ב-1928 בתרגום אברהם שלונסקי).[4] התיאטרון פעל עד לשנות ה-60, כשבין הצגותיו הידועות היה "החייל האמיץ שוויק" בכיכובו של מאיר מרגלית (1935). עוד נמנו עם שחקני האהל אברהם חלפי ויעקב איינשטיין. אחד מן המחזאים הבולטים שמחזותיהם המקויים הועלו ב"האהל" היה נחום בנארי. נתן אלתרמן התקין עבור האהל תרגומי מחזות מהשפה הצרפתית, בהם "החולה המדומה"[5] ו"גם הוא באצילים" מאת מולייר.

על חשיבות התיאטרון בחיי הרוח של הפועלים מעיד נאומו של שלונסקי בפתיחת תערוכת האמנות בצריף "האהל" ב-14 בינואר 1926: "אני מציע תחליף לאלוהים: ... צריך שימצא בית כנסת חדש, היינו שבמקום אלוהים נעמוד אנחנו... 'האוהל' יכול לשמש לנו תחליף של אלוהים לבית-הכנסת של אמנות [ההדגשה אינה במקור]".[6] הד לדברים נשמע עד ימינו, למשל פרופ' דן אוריין: "לדעתי, התיאטרון בארץ היום הוא מעין בית-כנסת חילוני"[7] או יוסי יזרעאלי: "תיאטרון הוא בית כנסת חילוני".[8]

הבימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבימה
תמונת מחזור של שחקני הבימה שנת 1942

בשנת 1928 הגיע לישראל תיאטרון הבימה, שפעל במוסקבה וערך מסע הופעות בעולם. התיאטרון השתקע בארץ והתאחד עם התיאטרון הארץ ישראלי. בהמשך בלט התיאטרון בהעלאת הצגות קלאסיות, ובסוף שנות החמישים הפך ל"תיאטרון הלאומי" של ישראל. הכוכבת הגדולה שלו, שזכתה לכינוי "מלכת התיאטרון הישראלי", הייתה חנה רובינא. התיאטרון ניכר בהשפעת שיטת סטניסלבסקי ובמבטא הרוסי המודגש של שחקניו.

הקרקע שהכינו קבוצות התיאטרון המקומיות השתלבה עם הצלחתה הבינלאומית של הבימה ותרמה להצלחת התיאטרון. הבימה העלתה מחזות קלאסיים ומתורגמים ואף עודדה יצירה מקומית ובמסגרתה פעלו המחזאים אהרן אשמן וש. שלום שהעלו מחזות מחיי החלוצים בארץ ישראל. מסורת זו הגיעה לשיאה בהצגת "בערבות הנגב" מאת יגאל מוסינזון (1949).

ממלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת "ראיון בלי-לה-לו", 1945

פריחת התיאטראות הקברטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים, ימי העלייה החמישית, פרחו בארץ ישראל עשרות מסגרות במה, רובן קטנות וקצרות-חיים, בשל עלייתם לארץ של שחקנים ובמאים רבים מן העולם הדובר-גרמנית וקהל להצגות ברוח התיאטרון הגרמני, מן הבמה הדרמטית הקלאסית ועד הקברטים. חלק מתיאטראות אלה ניסה לייצר בארץ ישראל מסורת המבוססת על הבימוי ואופי המשחק הגרמני/אוסטרי במקום על התיאטרון הרוסי.[9]

שנות מלחמת העולם השנייה יצרו צורך באסקפיזם ופתחו כר לפעילותם של קברטים בידוריים. בשנת 1944 ייסד משה ואלין את התיאטרון הקומי "לי-לה-לו" שהעלה הצגות רוויו - שורת שירים ופזמונים וביניהם קטעי קישור קלים. את מרבית הפזמונים לתיאטרון כתבו אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, וביצעו אותם מספר זמרות יוצאות תימן, בהן שושנה דמארי, כן המשיך להתקיים תיאטרון המטאטא. אולם, בניגוד ל"מטאטא", שהיה תיאטרון סאטירי ברוח סוציאליסטית והציג תמיד עמדה אקטואלית, ביקש ואלין לייצר תיאטרון אסקפיסטי שיכלול פזמונים ומערכונים בסגנון קברט אירופאי שמטרתו להנעים את הזמן. התוכניות כללו מינון משולב של הומור בצד נוסטלגיה וסנטימנטליות ומוזיקה קלה בביצוע מקצועי ומלוטש עם השקעה בתפאורה ותלבושות ודגש על הופעתם של כוכבים. התכנים התרחקו מפוליטיקה והתבססו על מצבים קומיים בין טיפוסים שונים, יחסים שבינו לבינה, ומשחקי לשון. לכך תרמו גם פזמוניו של אלתרמן ששילבו קלילות והומור, שליטה וירטואוזית בעברית ומבט בוחן על נושאים חברתיים.[10]

התיאטרון הקאמרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התיאטרון הקאמרי

בשנת 1945 אסף הבמאי יוסף מילוא חבורת שחקנים צעירים (בהם יוסי ידין וחנה מרון שהופיעו יחדיו במסגרת להקת "מעֵין זה", להקת הזמר והבידור של הבריגדה היהודית) והקים את התיאטרון הקאמרי. מטרת התיאטרון הייתה להציג מחזות ברוח צעירה ובעברית "צברית" טבעית ומדוברת, בניגוד למכובדות הקלאסית של "הבימה" ולמבטא הרוסי הכבד שאפיין את שחקניה. ההצגות "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר, שהעלה התיאטרון במלחמת השחרור ו"הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם, שהועלה ב-1950 ביטאו רוח זו. בין היתר ביימו בקאמרי לצד מילוא הבמאים פיטר פריי, שמואל בונים והיי קיילוס, שתרמו לרוח המודרניזם שאיפיינה את התיאטרון בשנות החמישים. הקאמרי התבונן אל עולם התיאטרון האנגלוסקסי, לא לעולם הרוסי של הבימה מזה ולא לעולם מחזות המוסר האירופאים שאפיין את "האהל" מזה. כן פנה התיאטרון במוצהר לטעם הקהל ולא ביקש לחנך אותו.

המדינה בראשיתה המשיכה את תפיסת התיאטרון כשופר ליצירת קונצנזוס אידאולוגי ואתוס משותף, לקליטת עליה ולבניין החברה.[3] שלושת המחזות החשובים שהוצגו בשנים 19481950, "הוא הלך בשדות", "בערבות הנגב" ו"הם יגיעו מחר", נכתבו בידי אנשי "דור בארץ" (דור תש"ח או דור הפלמ"ח) ועסקו בעיצוב הזהות הלאומית ואתוס הצבר, יפה הבלורית והתואר, הלוחם האמיץ אך הרגיש, סמל שלילת הגולה וההתחלה החדשה. אתוס שמחזאי שנות השישים, השבעים והשמונים יעסקו בניפוצו בכל דרך אפשרית.[11]

שנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכון על הצנע ב"לי לה לו", 1949

במהלך שנות החמישים, הרפרטואר, בכל התיאטראות, התחלק בין מחזאות ישראלית מודרנית שייצגה מסר גלוי או סמוי תוך הסתמכות על נושאים מההיסטוריה היהודית והישראלית, במידה משתנה של ביקורתיות.[12] לבין מחזות מתורגמים קלים יחסית בהם "כובע הקש האיטלקי", "מריוס" מאת מרסל פניול, "הציפור הכחולה" מאת מוריס מטרלינק, "רביזור" ו"האדרת" מאת גוגול, "טרטיף", "החולה המדומה" ו"הקמצן" מאת מולייר (בתרגומו של נתן אלתרמן[13]) "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו ועוד. המחזה המקורי בשנות החמישים (והשישים) לא עלה על כשליש מהרפרטואר.

המחזאות הישראלית המקורית של התקופה הסתמכה על מסורת "ישר מן החיים", מילת המפתח הייתה רלוונטיות ולוקליות, המחזה צריך לומר דבר מה המתקשר לחיי הארץ,[3] החומרים מהם נוצרו המחזות היו, בנוסף לחוויות מלחמת העצמאות גם חיי הקיבוץ (למשל "חדווה ואני", אהרון מגד, 1954), המעברה וההעלייה ההמונית (למשל "קזבלן", יגאל מוסינזון, 1953) והחיים העירוניים במדינת ישראל מנקודת מבט סאטירית (מחזותיו של אפרים קישון כגון "שמו הולך לפניו", 1953; "שחור על גבי לבן", 1954; "הכתובה", 1959 ו-"אף מילה למורגנשטרן", 1960 ו"איי לייק מייק, אהרון מגד, 1956). במהלך שנות החמישים הופיעו על בימות "הבימה" ו"האהל" לבדם כשלושים מחזות מקוריים, זאת לעומת כשלושה-ארבעה בלב שהוצגו במהלך שנות הארבעים.[14] בתקופה זו נוצרו פחות אלגוריות מקראיות, שהיו נפוצות בעיקר בתיאטרון האהל, הבולטת שבהן היא "אכזר מכל המלך" (נסים אלוני, הבימה, 1953) ונושא השואה כמעט ולא עלה, כאשר יוצא דופן הוא "בעלת הארמון" (לאה גולדברג, הקאמרי, 1955). ב-1965 הוצגו לראשונה "לוחמים עייפים", אנטי-הירואים ב"מחזה רגיל" מאת יורם מטמור (הקאמרי, 1956).[14]

במקביל, המשיכו להתקיים התיאטראות הקומיים/ "המטאטא" הוותיק פעל עד 1954, ב-1957 הקימו השחקנים גדעון זינגר, יעקב בן סירא, ראובן שפר ושמעון בר והבמאים שמואל בונים ושרגא פרידמן את "מועדון התיאטרון", ששילב משחק, תנועה סטירה ושירה. תיאטרון סמבטיון נוסד אף הוא באותה שנה.

שנות השישים (עד מלחמת ששת הימים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשכן הישן של הקאמרי, ברחוב דיזנגוף, המשמש כיום את תיאטרון בית לסין

ראשית שנות השישים היו שנים של פריחה ושגשוג. תיאטראות רבים יותר נפתחו והציעו מגוון גדול יותר לצופה. ב-1961 הקים מילוא את התיאטרון העירוני חיפה ששם דגש על מחזות ישראליים מקוריים. ב-1961 נפתח ביפו מועדון החמאם והקאמרי עבר למשכנו החדש (דאז) ברחוב דיזנגוף. ב-1964 פתח גיורא גודיק את "אלהמברה" והציג מחזות זמר עתירי תפאורה ותלבושות "כמו בברודוויי" באותה שנה ייסד יעקב אגמון את תיאטרון בימות.

במקביל לתיאטראות הגדולים נפתחו במות ניסיוניות כגון "זווית", "פרסה", "זירה" ו"תיאטרון צוותא" בסגנון "אוף ברודוויי", שראו אף הן הצלחה גדולה והביאו לישראל את מחזות האבסורד מאת ברטולד ברכט, סמואל בקט, יוג'ין יונסקו ואדוארד אלבי. מחזות אלה (מחכים לגודו, מי מפחד מווירג'יניה וולף, רשומון) עברו לא פעם מהבמה הקטנה אל התיאטרון הרפרטוארי הציבורי וזכו להצלחה מפתיעה. באותה תקופה החל להתבלט אחד מגדולי מחזאי ישראל ומן המקוריים שבהם, נסים אלוני,[15] במחזות מקוריים ששאבו את השראתם מעירוב ייחודי של עברית וישראליות עם רוח האבסורד, בהם "בגדי המלך" (הבימה, 1961), "הנסיכה האמריקאית" (תיאטרון העונות, 1963), "הכלה וצייד הפרפרים" (בימות, 1967), "הדודה ליזה" (הבימה, 1969) ו"הצוענים של יפו" (הבימה, 1971). לא רק חידושים בדרמה, גם חידושים צורניים כבמה ריקה מתפאורה, שימוש באביזרים סמליים וכדומה, נקלטו בישראל במהירות מפתיעה. כדברי שוש וייץ: "לא פעם מוצג מחזה באוף-אוף-ברודוויי בתחילת השנה ובאוף-תל אביב בסופה".[3]

החשיפה לחו"ל, ריבוי האולמות וצמאון הקהל העמידו בפני המחזאי הישראלי של התקופה נורמות חדשות ואתגר איכותי שקידם את המחזאות הישראלית.[16]

ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר של התקופה הייתה הפקת המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן ב-1964 בקאמרי בבימויו של שמואל בונים, בתרגומו של נתן אלתרמן, עם 12 שירים פרי עטו, שהולחנו בידי סשה ארגוב ועם השחקנים אילי גורליצקי, יונה עטרי ורחל אטאס. ההצלחה הגדולה הביאה ליצירת המופע "שוק המציאות", עם צוות דומה. נתן אלתרמן, שיצר יצירות בידוריות רבות לבמה, הופיע בשנות השישים גם כמחזאי רציני במחזות "כנרת כנרת" (הקאמרי, 1961), הממשיך עדיין את קו המחזאות של שנות החמישים עם עלילה אודות הקמת דגניה; "פונדק הרוחות" (הקאמרי, 1962) שנטוע כבר בעולם האמנות והפנטזיה, ללא הקשר ישראלי קונקרטי; "משפט פיתגורס" (הבימה, 1965) ו"אסתר המלכה" (הקאמרי, 1966).

הגולה והשואה לא תפסו בדרך כלל מקום במחזאות הישראלית של התקופה, פרט לשני יוצאי דופן בולטים: "פעמונים ורכבות" מאת יהודה עמיחי (תיאטרון הקיבוץ, 1962) ו"ילדי הצל" מאת בן-ציון תומר (הבימה, 1962). ב-1964 ניסה תיאטרון "הבימה" להעלות את מחזהו של רולף הוכהוט "ממלא המקום" אודות אי-ההתערבות של האפיפיור פיוס ה-12 בשואה. משרד החוץ הפעיל את כובד משקלו על מנת למנוע את הצגת המחזה סמוך לביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל ונעילת ועידת ותיקן השנייה, אך הנהלת התיאטרון עמדה על עצמאותה ולאחר כחצי שנת דיונים הועלתה הצגת הבכורה בבימויו של אברהם ניניו ובעיבודו (יחד עם חנה בן-ארי).[17]

נסיון ראשוני להתחבר אל התרבות היהודית, לוותר על "שלילת הגלות" ולהתחבר ליצירה היהודית המסורתית נעשה כבר ב-1966 במחזמר "המגילה" לפי שירי איציק מאנגר. המחזמר הוצג במועדון "החמאם" של הצברים המובהקים חיים חפר ודן בן אמוץ והתקבל בתחילה בתמהון הן מצד הקהל המבוגר והמצומצם של תיאטרון היידיש והן מצד הקהל ה"צברי" של "החמאם"רק לאחר ביקורות מצוינות והעלו על נס את האיכויות האמנותיות של המחזה הוא הפך להצלחה.

1967 - 1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים ב-1967, מלחמת יום כיפור ב-1973 והזעזוע והמחאה שבאו אחריה כמו גם הפגנות הפנתרים השחורים גרמו לשינויים ברפרטואר התיאטרוני וליצירה קדחתנית וחסרת תקדים בתחום התיאטרון המקורי. מאז ואילך התאפיינה המחזאות בחיפוש זהות מורכבת ואישית (בניגוד ל"אנחנו" הקולקטיבי), בתגובה מהירה ורגשית לאירועים אקטואליים.[18] התיאטראות הממסדיים החלו לטפח את המחזאות הצעירה באופן יזום על ידי הקמת מסגרות כגון "המעבדה למחזאות מקורית" של תיאטרון חיפה (יהושע סובול, נולה צ'לטון), "מעבדת התיאטרון-במת השחקנים" (עודד קוטלר, אמנון מסקין, לאורה ריבלין, אילן תורן), "סדנה למחזה מקורי" של הבימה (פנינה גרי), "צוותא: במה 2" ועוד.

בראשית שנות השבעים הוקמו תתיאטראות העירוניים תיאטרון באר שבע ותיאטרון החאן בירושלים. בשנת 1978 הקימה ההסתדרות את תיאטרון בית ליסין.

השילוב בין יוצרים צעירים רבים והאווירה בישראל של התקופה (אווירה שהושפעה מהקובץ "שיח לוחמים" וכונתה באירוניה "יורים ובוכים") עוררה פרץ של מחזאות שקרא ל"שחיטת פרות קדושות" ולהריסת מיתוסים ובראשם מיתוס הצבר, כך למשל מחזור מחזותיו של אברהם רז "לא ביום ולא בלילה" (צוותא, 1968), "ליל העצמאות של מר ישראל שפי" (הבימה, 1972) ו"אינה גורפינקל חוזרת" (צוותא, 1972). אל הרס המיתוסים הצטרפו גם מחזאים וותיקים כגון יגאל מוסנזון ב"שמשון - רקוויאם לארץ פלשתים" (הבימה, 1969).[19] בד-בבד, פרחו קברטים סאטיריים חריפים שביקרו את המלחמה ומדיניות הכיבוש. כבר באוגוסט 1968 הועלה הקברט "את אני והמלחמה הבאה" שחיבר חנוך לוין. שיא הביקורת הבוטה שהועלתה על הבמה עד מלחמת יום הכיפורים היה המחזה "מלכת אמבטיה" שביקר את אווירת האופוריה בה הייתה שרוייה הארץ. מאז השערוריה שחוללה הבוטות של "מלכת אמבטיה" הקפידו המחזאים להסתיר את הביקורת בתוך משלים כמו "חפץ" של חנוך לוין, "זה מסתובב" (תיאטרון המרתף, 1970) ו"מושל יריחו" (הקאמרי, 1975) של יוסף מונדי, "נמר חברבורות" (תיאטרון חיפה, 1974) של יעקב שבתאי, "מי תהום" של הלל מיטלפונקט ו"נפוליון - חי או מת!" של נסים אלוני.[20] המגמה הבולטת במחזות אלה הייתה ניפוץ אתוס הצבר, כפי שאמר יהושע סובול בראיון לעמנואל בר-קדמא: "אורי [הצבר האולטימטיבי, גיבור 'הוא הלך בשדות'] הוא קורבן של מלחמה מיותרת שהרסה את חייו".[21]

חלק מאמנות המשלת הביקורת והאלגוריה מחברת את תיאטרון התקופה עם המסורת הוותיקה של המחזאות הישראלית - המחזת מחזות מקראיים. כך מופיעים באותה תקופה "כתר בראש" של יעקב שבתאי אודות ימי מלכותו האחרונים של דוד המלך (הקאמרי, 1969), "סיפור אוריה" על אוריה החתי (בימת השחקנים, 1967), "סדום סיטי" מאת בנימין גלאי (תיאטרון חיפה, 1968), הטרילוגיה "מורד ומלך" על מרד אבשלום (תיאטרון חיפה, 1968), "הלוך וחזור: שלושה מערכונים על אדם, חווה והנחש" (הבימה, 1970) ו"הפרוטוקולים הפרסיים" (החאן, 1972) מאת ישראל אלירז, "שלום שלום ואין שלום" (הבימה, 1973) מאת יוסף בר-יוסף ו"אוכלים" אודות המלך אחאב ונבות היזרעאלי מאת יעקב שבתאי (1977). כמו כן הועלו באותה תקופה מחזות קלאסיים בעלי מגמה ביקורתית כגון עיבודו של נסים אלוני לליזיסטרטה מאת אריסטופאנס (הקאמרי, 1969) בה נשי אתונה מצהירות שיימנעו מיחסי מין עם בעליהן עד שיסכימו לשים קץ למלחמה, "מדיאה" (הקאמרי, 1971) ו"חיי קליגולה" בעיבוד יעקב שבתאי (צוותא, 1975).

נושא נוסף שהעסיק את מחזאות ה"כאן ועכשיו" היה "ישראל השנייה", אודות המזרחים, מפוני המעברות והדור השני לעלייה ההמונית. בין המחזות שעסקו בנושא ניתן למנות את קריזה מאת איציק ויינגרטן ויהושע סובול (תיאטרון חיפה, 1976) ששילב חומרים אותנטיים של בני עיירת פיתוח, רובם יוצאי צפון אפריקה ויחסיהם עם אשכנזים בני קיבוץ שכן וכלל מוזיקה מאת שלמה בר, "צ'רלי קצ'רלי" מאת דני הורוביץ (החאן, 1977)ו"אופניים לשנה" (תיאטרון חיפה וסדנת תיאטרון קריית שמונה, 1979).[22]

תנועת החזרה בתשובה למקורות יהודיים ולמסורת יהודית מצאה הד בהצלחה חסרת התקדים של ההצגה "איש חסיד היה" (בימות, 1968), קולאז' של סיפורים חסידיים שהציגו לראשונה על הבמה הישראלית יהודים גלותיים דתיים בהקשר חיובי. שנה לאחר מכן העלה יעקב אגמון את המחזמר "בוסתן ספרדי" (בימות, 1969) לפי סיפורי יצחק נבון, בהצלחה גדולה.

מעוז ה"חתרנות" ונושא הדגל החברתי היה תיאטרון חיפה בניהולה של נולה צ'לטון. היא החלה ליצור באותה עת את "דו-קיום", פרויקט ערבי-יהודי משותף; במסגרת זו הגיעו לבמות התיאטרון הישראלי שחקנים כיוסוף אבו ורדה ומוחמד בכרי וכן הוציאה את השחקנים, הבמאים והמחזאים לסדנאות בעיירות פיתוח, בבתי אבות ובקיבוצים, על מנת להתערות בחברה ולהכיר את מצוקותיה, אנשיה ושפתם.

שנות השמונים ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

משכנו החדש של התיאטרון הקאמרי
נילי רוגל (איזבל) מאכילה את יהויכין פרידלנדר (אחאב) בהפקת תיאטרון החאן הירושלמי מ-2010 למחזה "אוכלים" מאת יעקב שבתאי. המחזאות והקהל הישראלים חיבבו לאורך כל השנים מחזות ביקורתיים בעלי בסיס מקראי.

המאבק על פניו של התיאטרון הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים הלכו והטשטשו ההבדלים בין התיאטראות הממוסדים. חלק ניכר מההפקות נמכר להיכלי תרבות מחוץ לתל אביב, המרכיבים עונה רפרטוארית מהצגות של תיאטראות שונים ברחבי הארץ. חלוץ היכלי התרבות היה תיאטרון ירושלים שהוקם ב-1971, שאינו מפיק הצגות אלא מארח את מיטב הצגות העונה ומוכר אותן למנויים. בעקבותיו קמו לפי דגם דומה היכלי התרבות בעיר הפריפריה השונות. מדיניות תוכניות המנויים הייתה בנויה על "חבילות" מוכנות מראש שכללו תמהיל ובו, למשל, מחזה קלאסי (משייקספיר ועד צ'כוב), מחזה מודרני מתורגם, קומדיה מקורית או מתורגמת ומחזה ישראלי מקורי "קשה", בכך היוו תוכניות המנויים פלטפורמה באמצעותה שיווקו מחזות לא פשוטים לקהל רחב, שספק אם היה רוכש כרטיס להצגה לולא הוצגה במסגרת "חבילת המנויים". הצורך הכלכלי של התיאטראות הרפרטואריים להרחיב את מעגל רוכשי הכרטיסים ולהסתמך על מכירת הצגות למנויים מן הקהל הרחב הביא לשינויי התמהיל ולהפקת הצגות רבות הפונות למכנה משותף נמוך יחסית כקומדיות קלילות ומחזות זמר.[23]

עקב המהפך והחלת אידאולוגיית השוק החופשי, ירדה בהתמדה התמיכה הממשלתית בתיאטראות ואלה נאלצו להשלים חלק גדל והולך מעוגת התקציב על ידי מכירת כרטיסים שחייבה מספר גדל והולך של הפקות פופולריות. במקביל, מחזות מעוררי מחלוקת דתית או שהכילו ביקורת על הממשלה, עוררו חברי כנסת ושרים לקריאות להגביל את התמיכה הציבורית או להתנות אותה. בחגיגות שנת ה-40 לתיאטרון הקאמרי הגיב ראש הממשלה דאז, שמעון פרס לדרישות אלה במילים "השלטון חייב לתמוך בתיאטרון כדי שהתיאטרון לא יאלץ לתמוך בשלטון".[3] הדיון הציבורי הער הוכיח כי התיאטרון בישראל הוא בעל תפקיד מעצב חשוב בעיצוב נורמות תרבותיות וחברתיות.

בשנות השמונים ניסו מחזאים ישראלים לאתגר עצבים חשופים בתרבות הישראלית כגון השואה, מוות, מלחמות והסכסוך הישראלי-פלסטיני (מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה) ועולם הדת. סמן הרדיקליות באותה עת היה תיאטרון חיפה בניהולם המשותף של גדליה בסר ויהושע סובול. כך יהושע סובול ב"מלחמות היהודים", "סינדרום ירושלים" (חיפה, 1987), "נפש יהודי" (חיפה, 1982) ו"גטו" (חיפה, 1983), חנוך לוין ב"יסורי איוב" (הקאמרי, 1981) ו"הפטריוט" (תיאטרון נוה צדק, 1982), יצחק לאור ב"אפרים חוזר לצבא" (שהופק בתיאטרון חיפה, נפסל ב-1985 על ידי הצנזורה ועלה ב-1989 על במת צוותא), שמואל הספרי ב"החילוני האחרון" (הקאמרי, 1986), הלל מיטלפונקט ב"מאמי" (צוותא, 1986) ואחרים. באותה עת ניסו המועצה לביקורת סרטים ומחזות ("הצנזורה") וחברי כנסת כמרים גלזר-תעסה להצר את חופש הביטוי, אך לרוב התיר בג"ץ את העלאת ההצגות, תוך עירור דיון ציבורי ער בתיאטרון. לאחר תקופה סוערת זו בוטלה הצנזורה על מחזות, אך הנהלות התיאטראות הגדולים, מצידן, החלו להחיל צנזורה-עצמית על מנת להתרחק משערוריות ולמשוך קהל רב ומגוון.[24]

שלושת התיאטראות הגדולים נמצאים שנים רבות תחת הנהלה קבועה ושמרנית למדי המקפידה על איזון תקציבי ואינה ששה לניסיונות חדשניים, הקאמרי בהנהלת נעם סמל מאז 1992, תיאטרון בית לסין בהנהלת ציפי פינס מאז 1993 והבימה בהנהלת יעקב אגמון מאז 1995 ואילן רונן מאז 2005. תיאטרוני חיפה ובאר-שבע ידעו טלטלות וחוסר יציבות ניהולית. תיאטרון החאן הירושלמי זכה מאז 2001, עת מונה מיכאל גורביץ' למנהלו האמנותי וגיבש בו אנסמבל שחקנים, המופיעים ברוב המחזות (אריה צ'רנר, יוסי עיני, אבי פניני, ארז שפריר, שמרית לוסטיג, נילי רוגל, יהויכין פרידלנדר ואחרים), לפריחה אמנותית ומסחרית עם להיטים כגון "הקמצן" (2003), "אושר" (2004), "תעלולי סקפן" (2009), "גן הדובדבנים" (2010), "הלילה השנים עשר" (2010), "אוכלים" (חידוש, 2010) ורבים אחרים.[25][26][27]

החל משנת 1995 מוענק פרס התיאטרון הישראלי למספר קטגוריות בתיאטרון הישראלי.

ריבוי קולות ותרבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 הקים שמואל עצמון את תיאטרון יידישפיל המציג מחזות בשפת היידיש. כיום מועלות בהפקות פרטיות גם הצגות בשפה המרוקאית.

בראשית שנות התשעים הוקם ביפו תיאטרון גשר, שהורכב ברובו משחקנים עולי ברית המועצות לשעבר, בניצוחו של הבמאי יבגני אריה והמנהל אורי לוי. התיאטרון העלה מחזות קלאסיים וישראלים והתמקד במחזות על אירועים היסטוריים בחיי העם היהודי, שזכו לשבחי הקהל והביקורת. התיאטרון מוזמן לחשובים שבפסטיבלי העולם.

חנוך לוין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חנוך לוין

החל משנות השבעים ועד העשור הראשן של שנות האלפיים פעל מי שנחשב לגדול מחזאי ישראל,[28] שעיצב שפה ותוכן ייחודיים ומובהקים. בתקופה זו הועלו על הבמות, לרוב בתיאטרון הקאמרי, למעלה משלושים מחזות של לוין, רובם התקבלו באהדה, למרות תוכנם הקשה. יצירתו של לוין, שהחלה כסאטירה פוליטית, עברה עד מהרה לפסים אוניברסליים ואף מיתולוגיים, שאינם קשורים דווקא למקום ולזמן הישראליים, עם זאת מחזותיו של לוין נחלו הצלחה כמעט אך ורק בישראל, אף על פי שנעשו ניסיונות לתרגמם ולהציגם בחו"ל. החל מתחילת העשור הראשון של המאה ה-21, כמה ממחזותיו תורגמו לשפות הבאות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, הולנדית, צ'כית, הונגרית, רומנית, ספרדית, יידיש, איטלקית, שוודית, ערבית מרוקאית, קנייתית, בולגרית, פולנית, פורטוגזית, סינית, קטלאנית, סלובנית, סרבית, יוונית, טורקית, קרואטית, טגלוג (פיליפינית). ובמדינות רבות מחזותיו זוכים להצלחה[29].

לוין עבד לרוב עם צוות קבוע של שחקנים, בהם זהרירה חריפאי, יוסף כרמון, אלברט כהן, ג'יטה מונטה, יצחק חזקיה, ששון גבאי, רבקה גור, רבקה נוימן, יהודה אלמגור, דרור קרן, תיקי דיין ועם המעצבים רות דר ורוני תורן.

תיאטרון ערבי-ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1994 הוקם התיאטרון הערבי בחיפה, תיאטרון אל-מידאן וב-1998 הוקם התיאטרון הערבי-עברי ביפו. התיאטרון הערבי בחיפה, הוקם בידי שרת התרבות שולמית אלוני והמועצה לתרבות ואמנות חיפה. בראש הוועדה לתיאטרון עמד אוריאל זוהר. הרוח החיה בשתי היוזמות הוא השחקן הערבי-ישראלי מוחמד בכרי, שהיה כוכב התיאטרון הערבי הראשון ששיחק בעברית בתיאטראות ישראלים (הבימה ותיאטרון חיפה).

תיאטרון פרינג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון פרגוד בשכונת נחלאות בירושלים

יוצאי דופן בעניין זה הם תיאטרוני הפרינג', אשר מעלים מחזות שאינם מוצאים את ביטויים בתיאטראות הממוסדים. בשנות החמישים היה זה "תיאטרון זירה", אותו ייסד בתל אביב מיכאל אלמז, שהתמחה במחזות מקוריים ודרמה אוונגרדיים (כמו "מחכים לגודו"). בשנות השבעים הוא ייסד את תיאטרון "המרתף". ב-1969 ייסד אריה מרק את "תיאטרון פרגוד" בירושלים. בין תיאטרוני הפרינג' המרכזיים כיום נמנים "תיאטרון הסימטה" ביפו ותיאטרון הפרינג' בתל אביב וקבוצות תיאטרון כגון קבוצת רנה ירושלמי, תיאטרון קליפה, אנסמבל ציפורלה, תיאטרון נוצר ועוד.

צירים חשובים בתיאטרון השוליים בישראל הם פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, המתקיים מאז 1980 ומהווה כר פורה לצמיחה ולהעשרה תיאטרונית חדשה ופסטיבל תיאטרונטו, המיועד להצגות יחיד, המתקיים בתל אביב מאז 1990.

בשנת 2006 הוקם בירושלים תיאטרון ייחודי ששמו המרתף. התיאטרון הוקם ביוזמת נערות מההוסטל בית הצברית בירושלים. במרתף ישנו בית-ספר למשחק המאתר בני נוער במצבי סיכון, המחוננים בתחום אמנויות הבמה ומכשיר אותם להיות שחקנים מקצועיים. כיום פועלת במרתף להקה קטנה, מבוגרי בית הספר, שמצליחים לשלב את הכישורים שרכשו במהלך חייהם עם משחק מקצועי.

בקרב ערביי ישראל פועלים מספר קבוצות תיאטרון, כגון "התיאטרון הערבי-עברי ביפו".

החל משנת 2005 מוענק פרס קיפוד הזהב למספר קטגוריות של תיאטרון הפרינג'.

תיאטרון לילדים ולנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 הוקם תיאטרון "במתנו, המחלקה לתלמידים ולנוער ליד האהל", תיאטרון לילדים ולנוער שכל משתתפיו הם בני נוער. התיאטרון היה בית גידול שגידל דור של אמני תיאטרון שכלל בין היתר את גדעון זינגר, עודד קוטלר, יוסי גרבר, שושיק שני, יעקב בן-סירא, צבי בורודו, שמעון בר, ניסים עזיקרי ואלכס אנסקי. בהמשך הוקמו בארץ מספר תיאטראות קטנים לילדים ובמות חובבים. אחת מקבוצות התיאטרון המצליחות עבור ילדים היא התיאטרון לילדים ולנוער, אותו הקימה בתחילת שנות השבעים השחקנית אורנה פורת. התיאטרון מעלה מחזות איכות מקוריים בפני קהל הילדים. תיאטרון נוסף המעלה הפקות איכות לצעירים הוא המדיטק בחולון.

בארץ פעלו מסגרות מקוריות לתיאטרון בובות לילדים בהם תיאטרון הקרון ותיאטרון הבובות של אריק סמית.

ביקורת תיאטרון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

את תחום ביקורת התיאטרון בישראל ייסדו חיים גמזו והדה בושס. מאוחר יותר החל מיכאל הנדלזלץ בכתיבת ביקורת בשנת 1969 בעיתון למרחב. לאחר מכן כתב בעיתון הארץ החל משנת 1975.

רשימת התיאטראות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטראות רפרטואריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטראות קטנים, קבוצות תיאטרון ובתי ספר למשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרינג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תיאטרון"
בעברית של שלהי המאה ה-19
  • בית ישחק - "היהודים תושבי פטרסבורג ישתדלו בדבר קבלת רישיון לפתוח בית ישחק עברי כמתכנת הבית ישחק העברי אשר נפתח בווארשא בשנת 1866. בבית ישחק יהיה לשיר וזמרה וגם לשעשועים ומהתלות.", המגיד, 21-11-1889
  • בית מחזה - "עוד בשנת 1860 כאשר ראה נאפאלעאן כי בית מחזה (טהעאטאר) הוא תועלת אל הלאום בכלל ולהרחבת ההשכלה בפרט, גמרה ממשלת צרפת לבנות בית מחזה גדול בתבל.", חבצלת, 07-05-1875
  • בית חזיון - "הוחלט לבנות בגן אלכסנדרובי בית חזיון, להראות בו חזיונות לפני העם בימי חג ומועד בירחי הקיץ." הצפירה, 12-02-1900

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אולגה סלוצקין (פרנק) בין 66 מייסדי תל אביב
  2. ^ אלמונייפו, כ"ז ניסן, הצפירה, 22 במאי 1894 (עמוד שני)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 שוש וייץ, התיאטרון והחברה בישראל: זיקת גומלין, סקירה חודשית 7, 1986
  4. ^ חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, 2011 עמ' 291
  5. ^ החולה המדומה באתר יצירות אלתרמן
  6. ^ חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, 2011 עמ' 293-294
  7. ^ ריאיון עם פרופ' דן אוריין לרגל צאת ספרו הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי אתר האוניברסיטה הפתוחה
  8. ^ מרב יודילוביץ', "אין דבר יותר משעמם מתיאטרון מעניין", באתר ynet, 17 בדצמבר 2007
  9. ^ דן לאור, אלתרמן, עם עובד 2013, עמ' 153-157
  10. ^ דן לאור, אלתרמן, עמ' 342-343
  11. ^ בן עמי פיינגולד, שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי 2000, עמ' 243
  12. ^ שמעון לוי, תיאטרון עברי וישראלי, בתוך: זמן יהודי חדש, כתר ספרים 2007 עמ' 248
  13. ^ הקמצן באתר יצירות אלתרמן
  14. ^ 14.0 14.1 בן עמי פיינגולד, שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי 2000, עמ' 243
  15. ^ עודד מרום, גילה אלמגור: זכיתי לעבוד עם אלוני, באתר nrg‏, 26/5/2009
  16. ^ בן עמי פיינגולד, שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי 2000, עמ' 258
  17. ^ דוד גדג', מדוע משרד החוץ ניסה למנוע העלאת מחזה ב"הבימה", באתר הארץ, 20 ביוני 2014
  18. ^ שמעון לוי, תיאטרון עברי וישראלי, בתוך: זמן יהודי חדש, כתר ספרים 2007 עמ' 249
  19. ^ בן עמי פיינגולד, התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, יד יצחק בן צבי 2008, עמ' 188-194
  20. ^ שמעון לוי, תיאטרון עברי וישראלי, בתוך: זמן יהודי חדש, כתר ספרים 2007 עמ' 250-251
  21. ^ עמנואל בר-קדמא, 30 שנה, שלושה מחזות, סיפור אחד, ידיעות אחרונות, 1 בדצמבר 1978
  22. ^ בן עמי פיינגולד, התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי, בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, יד יצחק בן צבי 2008, עמ' 169
  23. ^ מיכאל הנדלזלץלמה תיאטראות בעלי מוניטין מעלים הצגות נחותות?, באתר הארץ, 12.05.2011
  24. ^ שמעון לוי, תיאטרון עברי וישראלי, בתוך: זמן יהודי חדש, כתר ספרים 2007 עמ' 251
  25. ^ אריאל הירשפלד"גן הדובדבנים" של צ'כוב - המחזה הטוב מכולם, באתר הארץ
  26. ^ יונתן אסתרקין, הקוסם מגאורגיה, באתר nrg‏, 14 בספטמבר 2009
  27. ^ טל לוין, עשר סיבות תרבותיות לעלות לירושלים, באתר עכבר העיר, 14 ביולי 2010
  28. ^ על חנוך לוין באתר "גלים", הולכים בחושך לאורו של לוין
  29. ^ "חנוך לוין ברחבי העולם"את הקאמרי 2014