אשר וסרטיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אשר וסרטיל

אשר וסרטיל (כ"ג בשבט תרפ"א- ט' בכסלו תשס"ט; 1921 - דצמבר 2008) היה איש חינוך ועורך. פיקד על מחנות עולים בצרפת בשליחות ההגנה ובאלג'יר בשליחות המוסד לעליה ב'. מראשי האגף הדתי במשרד החינוך והתרבות, עורך ראשי של ספרית המורה הדתי, ועורך ספרים, בהם "שמירת שבת כהלכתה". יקיר החינוך הדתי לשנת תשנ"ח (1998).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה קשנוב שבפולין. זמן קצר לאחר לידתו היגרו הוריו לדרמשטאט שבגרמניה, שבה עבר את ימי ילדותו. היה חניך ומדריך בתנועת הנוער "עזרא". בפסח תרצ"א (1931) נכנס כיהודי דתי יחידי בכיתתו לגימנסיה הריאלית בעיר. בפסח תרצ"ה (1935) הוצא משם לפי פקודת הממשלה הנאצית.

מאז ועד פסח תרצ"ח (1938) למד תורה בישיבת פולדא שבגרמניה אצל הרב יונה מרצבך, הרב ברוך קונשטט וחתנו הרב ד"ר קלמן כהנא, אשר ליווהו גם בהמשך דרכו בארץ ישראל. במקביל המשיך להרחיב את השכלתו הכללית. בפסח תרצ"ח (1938) נתקבל בתור תלמיד מן המניין לכתה העליונה של בית המדרש לרבנים בברלין מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר. שם למד עד שנת תרצ"ט (1938), בעיקר אצל הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש", שעמד אז בראש בית המדרש. מאוחר יותר, בהיותו שליח המוסד לעליה ב', נועץ בו רבות. תחילת עבודתו בעריכה הייתה בתקופה זו, בעריכת תשובותיו של הרב ויינברג. בחזרתו לדרמשטאט הופקד על ארגון הלימודים של הילדים היהודים בעיר ובמחוז.

לאחר ליל הבדולח (ט"ז בחשוון תרצ"ט, 1938) קיבל לידיו צו המורה לו להתייצב במחנה הריכוז דכאו, אך קיבל ארכה בת יומיים ממפקד נאצי שהיה קונה קבוע בחנות המשפחה. בפרק זמן זה הגיע לידיו סרטיפיקט (אשרת-כניסה) לארץ ישראל בזכות השתדלותו של רבו הרב מרצבך. בראשיתו של חודש אלול תרצ"ט (1939) עלה לארץ ישראל. עד שנת ת"ש (1940) למד בישיבת תפארת ישראל בחיפה בראשות הרב דב מאיר רובמן. לאחר מכן למד בישיבת קול תורה ובישיבת חברון. אחרי פסח תש"א (1941) הצטרף לקיבוץ הנוער האגודתי בכפר סבא, שבו היה חבר עד ראש השנה תש"ד (1943). במשך תקופה זו עסק בחקלאות וכן בלימוד הלכות מצוות התלויות בארץ עם רבו הרב קלמן כהנא. בנוסף עסק בהדרכת נוער מעולי טהרן ומעולי טורקיה. לאחר שעזב את הקיבוץ נכנס לישיבת נובהרדוק "בית-יוסף" בתל אביב.

בין השנים תש"ה-תש"י פעל להעלאת יהודים בצרפת[1], בשוודיה ובאלג'יר, שם גם נשא לאישה את סוזן לבית לוי.

בשנת תש"י (1950) שב לישראל עם משפחתו והתיישב בכפר חסידים, שם שימש כמורה. באב תשי"א עלתה המשפחה לירושלים ולאחר תקופה נתמנה למנהל סגן שר החינוך, הרב קלמן כהנא. בתקופה זו עסק בהקמת האגף לחינוך ממלכתי דתי ופיתוחו.[2]

בשנת תשכ"ו (1966) יצא עם אשתו וששת ילדיו לפריז בשליחות הסוכנות היהודית, ושימש כמנהל החינוך היהודי בצרפת. בתקופה זו הקים בתי ספר יהודיים במרסיי, בטולוז ועוד, וכן עסק בהעלאת יהודים ארצה.

בקיץ תשכ"ח (1968) שבה המשפחה לביתה בירושלים וכעבור מספר חודשים עלו לעיר העתיקה בירושלים ונמנו על הגרעין הראשון של מתיישבי העיר העתיקה בירושלים.[3] באותה עת שב לעבודתו באגף החינוך הדתי. עם השנים ביקש להתמקד בעריכה ושימש כעורך הראשי של אגף החינוך הדתי. בהמשך עסק בעריכת ספרים נוספים, ומן המפורסמים שבהם "שמירת שבת כהלכתה" בו השקיע מאמצים גדולי במיוחד במשך כחמישה עשורים. תבנית הספר שהטביע וכן המפתח היוו דגם אב לספרי הלכה רבים שיצאו לאחר מכן.[4][5] מעבר לעבודת העריכה עסק גם בתרגום כתבים שונים, אשר בראשם עומדים פירושי הרד"צ הופמן לספרים בראשית ושמות, אותם תרגם מגרמנית גותית,[6] וכן חלק מפירוש הרש"ר הירש לספר בראשית.

פועלו בהעלאת יהודים לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תש"ה עבר סמינריון לשליחים ומדריכים של פועלי אגודת ישראל. בתחילת קיץ תש"ו נסע לשווייץ בשליחות תנועה זו והקים עם חיים גיטלר את המרכז האירופאי של פא"י באנגלברג. היה מפקד מחנה לעולים חברי פא"י בפליסן שבדרום צרפת, ולאחר מכן בעוד מחנות. בתקופה זו, שהו אניות השבי הבריטיות בהן היו עולי "יציאת אירופה" (אקסודוס) בנמל בפורט דה בוק (Port De Bouc) שבדרום צרפת. הוא נתמנה כאחראי על האספקה וכן על הרמת רוחם של כארבעת אלפים וחמש מאות עולים אלה[דרוש מקור]. לאחר זמן נתמנה כמפקד על כל מחנות העולים בדרום צרפת.

בשנת תש"ז עמד בראש בית ילדים בסן-פייר אותו הקימה תנועת פא"י ובו גדלו כמאה וחמישים ילדים ניצולי שואה במסגרת עליית הנוער. וסרטיל ניהל את מוסד הילדים מיום היווסדו עד חזרתו ארצה באלול תש"ח (1948).

מיד לאחר שחזר ארצה לצורך גיוס לצבא, נתבקש לסייע לעליית ניצולי שואה משוודיה, ולאחר מכן, בשל ידיעותיו בשפה הצרפתית, גויס עם אשתו למוסד לעליה ב' והם נשלחו עם דרכונים מזויפים ותחת שמות בדויים לאלג'יר, לשם הקמת מחנה לכאלפיים וחמש מאות עולים שהוברחו באישון לילה ממרוקו וארגון עלייתם לארץ ישראל דרך צרפת. לאחר שנה חזר ארצה, לאחר לידת בנם הבכור שלמה, כיום מנכ"ל מוזיאון גוש קטיף בירושלים.[7]

בשנת תשכ"ו (1966) יצא פעם נוספת, עם ששת ילדיו, לשליחות בצרפת מטעם הסוכנות היהודית. שם הוא שימש כמנהל החינוך היהודי בצרפת, ובמסגרת זו הקים בתי ספר יהודיים במרסיי, בטולוז ועוד.

בשנת תשכ"ז (1967) הכשיר את השטח להעלאתה ארצה של קבוצת אקדמאים שתשתלב במערכת האקדמיה, וכן מצא מקורות תעסוקה בשדה החינוך ובתחומים נוספים לרבים מהעולים טרם עלייתם ארצה. ביתו בצרפת שימש כמרכז עבור הצעירים מצרפת, אשר לימים רבים מהם עלו ארצה.

ייסוד החמ"ד ופיתוחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תש"י (1950) החל את דרכו בשדה החינוך כאשר שימש כמורה בכפר חסידים. בשנת תשי"א התמנה כמנהל הלשכה של סגן שר החינוך, הרב קלמן כהנא, ומאז החלה עבודתו במשרד החינוך. יחד עם ד"ר יוסף גולדשמידט הקים את האגף לחינוך ממלכתי דתי (חמ"ד). מתוקף תפקידו ערך ריאיון לכל מורה שביקש להיכנס להוראה ובחר את מקום עבודתו על פי צורכי החינוך שבכל אתר ואתר ברחבי הארץ. עקב מחסור במורים פנה לראש הממשלה דוד בן-גוריון, בדבר שיתוף של חיילים במערכות החינוך, ובכך טבע את מסגרת השירות של ה"מורים חיילים". כמו כן היה שותף בהקמת מסגרת ה"שירות לאומי".[8]

עריכת והוצאת ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים ביקש להתמקד בעריכה ושימש כעורך הראשי של אגף החינוך הדתי. הוא הוציא מתחת ידו ספרייה ענפה אשר נערכה או תורגמה ועברה הגהה על ידו. במסגרת זו גם יזם כתיבת ספרים בנושאים חינוכיים שונים למען העמקת התודעה היהודית בקרב ילדי ישראל. המפורסמים שבהם: סידור "רינת ישראל", סדרת "כה עשו חכמינו", "הסידור שלי", ועוד. על פעלו בשדה החינוך זכה בתואר יקיר החינוך הדתי לשנת תשנ"ח (1998).[9]

כך הוערך וסרטיל בתעודת ההוקרה אשר ניתנה לו כיקיר החינוך הדתי:

הוא לא הסתפק רק בכתיבה אלא התגייס לאיתור מומחים בנושא והדרכתם במלאכה כשהעקרון הקובע הוא התאמת הדברים לעקרונות החמ"ד. ואכן נתרבו הפירות והגיע המצב לכך שהאגף לחינוך הדתי הפך לאגף הפעיל ביותר וברמה הגבוהה ביותר בפרסומים הנוכחיים במשרד החינוך, וכל זה מעשהו של איש אחד – ר' אשר וסרטיל. פרסומים אלו חדרו למערכת והשפיעו רבות על שיפור ההוראה במוסדות החמ"ד.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת אשר
  • "ילקוט מנהגים", ליקוט מנהגי עדות. הספר יצא לאור מטעם משרד החינוך לראשונה בשנת תשכ"ז (1967) ובמהדורתו השלישית בשנת תשנ"ו (1996).[10]
  • "ברכת אשר", פרשנות על חמישה חומשי תורה ובפרט על פירוש רש"י. הפירוש מנסה להתחקות אחר יסודות בדרך פרשנותו. ההערות נכתבו לשימושו הפרטי על גבי כרטיסיות, ולאחר פטירתו נערכו על ידי נכדו רפאל וסרטיל שהוסיף תשובות על קושיותיו הרבות שנותרו ללא מענה. הסדרה יצאה לאור בין השנים תש"עתשע"ד (2009-2013).[11] בשנת תשע"א (2011) יצא לאור כרך נוסף על הגדה של פסח, עם סיפורים על יציאתו מן הגולה.
  • על תולדות קהילות תוניסיה ולוב, חוברת בהוצאת האגף לחינוך דתי, 1976
  • שלושה מאמרים בהוראת ההיסטוריה, חוברת בהוצאת האגף לחינוך דתי, 1977

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל אשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל אשר

מגדל מים בשכונת קריית משה בירושלים, שנבנה בשנת תשכ"ה (1965) ושימש תצפית ביטחונית, הוסב למרכז רוחני תורני בדרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. המיזם נעשה לזכרו על ידי בנו עו"ד שלום וסרטיל ונקרא על שמו "מגדל אשר".[12] בבסיס המגדל הוקם בית כנסת על שמו ועל שם הרב מנחם שפרן והרב בצלאל זאב שפרן, וכרב הקהילה משמש צאצאם הרב פרופ' יגאל שפרן. במסגרת המרכז הרוחני מתקיימים שיעורים לרופאים בענייני רפואה והלכה, שיעורים לקציני צה"ל, ימי עיון, שיעורים לנשים ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הלכות עלייה לספינת מעפילים בשבת", מכתב תשובה הלכתית מהרב יחיאל יעקב וינברג לתלמידו אשר וסרטיל, המעין גיליון 227 תשרי תשע"ט, עמ' 4
  2. ^ בישובינו - בטאון פועלי אגודת ישראל, תשרי תשס"ב, עמ' 7
  3. ^ שרה נחשוני, שישה ימים של תהילה, ירחון "פנימה", אייר תשע"ו
  4. ^ הרב יואל קטן, נתקבלו במערכת, המעיין, טבת תשע"א
  5. ^ טוביה פריינד, ראיון עם הרב יהושע נויבירט, "המודיע", תוספת תורנית לגיליון ויקהל-פקודי, כ"ו באדר תש"ע, עמ' טו
  6. ^ הרב יואל קטן, נתקבלו במערכת, המעיין, ניסן תשע"ה
  7. ^ צוות מוזיאון גוש קטיף בירושלים
  8. ^ עתון "למרחב", הוצאת "מרחבים - מרכז תורני ליהדות וחינוך ברוח הרב קוק זצ"ל", ט' בכסלו תש"ע
  9. ^ ערוץ 7, ט בכסלו תשס"ט (06.12.08)
  10. ^ גוגל ספרים
  11. ^ הרב יואל קטן, נתקבלו במערכת, המעיין, ניסן תשע"ד
  12. ^ שלמה פיוטרקובסקי, מגדל המים הפך לבית כנסת, ערוץ 7, כ"ד באלול תשע"ה (08/09/15)