לדלג לתוכן

יחיאל יעקב וינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב יחיאל יעקב וינברג
לידה 1 בנובמבר 1884
צ'חנוביץ עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בינואר 1966 (בגיל 81)
ד' בשבט ה'תשכ"ו
מונטרה, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, גרמניה הנאצית, אזור הכיבוש האמריקני, רפובליקת ויימאר, הקיסרות הגרמנית, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
חיבוריו שו"ת שרידי אש
מנחה לדוקטורט פאול קאלה עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידיו אליעזר ברקוביץ, יוסף בורג, חיים משה שפירא, זאב חיים ליפשיץ עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים נוספים
ראש ישיבה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב ד"ר יחיאל יעקב וינברג הנודע בכינויו השרידי אש (תרמ"ד-ה, 1884 – ד' בשבט ה'תשכ"ו, 24 בינואר 1966) היה רב, פוסק והוגה. עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, התמחה בהלכה, תלמוד, מחשבה ומוסר. כתביו ששרדו אחר השואה פורסמו בשם שרידי אש (שו"ת וחידושים).

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בצ'כנובצ'ה, שם למד עם רבה של העיירה - הרב אליהו ברוך קמאי, שלימים כיהן כראש ישיבת מיר ורב העיירה. בבחרותו למד בישיבת מיר, ובישיבת סלובודקה, שם התקרב לרבי נתן צבי פינקל - הסבא מסלובודקה, לרבי נפתלי אמסטרדם ולאחרים מאנשי תנועת המוסר. מאוחר יותר כתב מאמרים על התנועה ואישיה (בספרו "לפרקים").

בשנת 1906 (תרס"ו) החל לכהן כרב בעיירה פילווישקי שבליטא. לפי מרק שפירא, קבלת המשרה הותנתה בנישואין לאסתר לוין בת השש-עשרה, בתו של רבה הקודם של העיירה הרב יעקב מאיר לוין, ורבו הסבא מסלבודקא הוא שיזם את השידוך[1]; הרב ויינברג עצמו תיאר לימים את הנישואין כמי שנכפו עליו[2]. הנישואין לא עלו יפה, ואת משרת הרבנות החזיק הרב ויינברג מכוחם בלבד; רק כעבור שש-עשרה שנות נישואין, בראשית שנות ה-20, הסכימה אשתו להתגרש, והוא לא נשא אישה שנית[3]. זמן קצר לאחר מכן עבר בחינה ממשלתית בלומז'ה ומונה גם לרב מטעם (kazyonny ravvin) של מחוז פילווישקי. שפירא מציין כי בעשור הראשון של המאה ה-20 שימשו רבנים מסורתיים רבים, כמותו, גם כרבני מטעם, ולפיכך לא נשא עוד התואר את הסטיגמה שדבקה בו קודם לכן – עובדה שלדבריו נעלמה מן המחקר.[4]

בזמן מלחמת העולם הראשונה עזב את ליטא והתיישב בגרמניה לצורך טיפול רפואי. בתקופה זו השלים לימודים כלליים באוניברסיטאות ברלין וגיסן. בקיץ 1923 (תרפ"ג) עמד בבחינות בעל פה בגיסן וקיבל בהן את הציון הגבוה ביותר, והגיש עבודת דוקטור על הפשיטתא, התרגום הסורי למקרא, שעסקה בשיטת הפרשנות שלה וביחסה לתרגומים עתיקים אחרים, יהודיים ולא-יהודיים. לפי מרק שפירא, שני הקוראים – פאול קאלה ושמידט – חיוו דעה חיובית והמליצו לקבל את העבודה בתנאי שתתוקן; הרב ויינברג לא הגיש גרסה מתוקנת, בסוף 1927 ניסתה האוניברסיטה ליצור עמו קשר בעניין ולא הצליחה, ובתחילת 1928 סגרה את תוכנית לימודיו – ומכאן שהתואר מעולם לא הוענק לו רשמית, אף שהרב ויינברג עצמו העיד עליו בהזדמנויות רבות. שפירא מוסיף כי קאלה ראה בו ראוי לתואר וכינה אותו תמיד "Dr", וכי הרב ויינברג נהג לחתום "Dr. J. Weinberg" אף במכתביו לקאלה. העבודה עצמה לא השתמרה.[5] באוקטובר 1924 (תרפ"ה) הצטרף לסגל בית המדרש לרבנים בברלין כמרצה לתלמוד ולפוסקים, תפקיד שעשה אותו למעשה לפוסק של המוסד ולסמכות ההלכתית העליונה עבור רבני הקהילות שהיו בוגריו[6]. לתפקיד הרקטור של בית המדרש הגיע רק בתקופת המשטר הנאצי: לדברי מרק שפירא לא שרד תיעוד לתאריך המדויק, אך ב"דער איזראעליט" מ-28 בדצמבר 1934 עדיין אין שמו מובחן משאר חברי הסגל, ואילו במכתב מ-26 בפברואר 1935 הוא מכונה רקטור המוסד[7]; יהודית בלייך מתארכת את מינויו לרקטור ל-1931[8]. בתפקיד זה החזיק עד לסגירת המוסד בליל הבדולח (1938). הגרי"ד סולוביצ'יק פיתח יחס חם לרב וינברג בעת לימודיו בסמינר.

את תלאות מלחמת העולם השנייה עבר הרב וינברג בפולין, שאליה גורש בידי הנאצים בשל אזרחותו הרוסית. זמן מה שהה בגטו קובנה, ולאחר מכן הועבר לגטו ורשה, שם מונה על ידי רבני ורשה, למרות מצבו הבריאותי, לנשיא אגודת הרבנים הכללית, ולאחר מכן לנשיא אגודת רבני פולין. על פי עדותו היה מקורב לג'וינט וניהל את העניינים הכספיים של הגטו, שבו התרכזו רבנים מרחבי פולין וליטא. במסגרת פעילותו הוקם גם בית דין שבו היו חברים האדמו"ר מסוכצ'וב והרב מנחם זמבא[9]. בהמשך המלחמה הועבר בשל היותו נתין רוסי למחנה העבודה וירצבורג בגרמניה, שם שהה עד לסיום המלחמה.

לאחר המלחמה התגורר בעיר וייסנבורג, משם הועבר לבית החולים בנירנברג, שם שהה כתשעה חודשים. לאחר מכן עבר לעיר מונטרה שבשווייץ כדי להיות בסמיכות לתלמידו הרב שאול וינגורט[10]. מאוחר יותר לימד גם את בנו, הרב אברהם אבא ויינגורט. הרב וינברג חי ופעל שם תוך שהוא דוחה הצעות למשרות שונות. בשנת 1966 (תשכ"ו) נפטר בשווייץ והובא לקבורה בישראל[11].

רבנים ועסקנים המזוהים עם תנועת 'המזרחי' (ובראשם: השרים בורג ושפירא ונשיא המדינה מר שז"ר), שהיו מתלמידיו, ביקשו לטומנו בבית הקברות סנהדריה שבירושלים, אולם בציווי רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, שהיה ידיד קרוב של הרב וינברג, הסיטו בחורים מישיבתו את מהלך הלוויה והובילוהו לקבורה בהר המנוחות, לחלקה שהשתייכה לרב סרנא עצמו, בטענה כי על המנוח להיטמן בקרבה לגדולי תורה[12]. אנקדוטה זו משקפת את חייו ודמותו של הרב וינברג, שמיזג באישיותו מרוחה של יהדות ליטא ותנועת המוסר, עם הלך רוחה ודרכה של יהדות גרמניה ואנשי "תורה עם דרך ארץ"[13].

הגותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ויינברג השתייך לאסכולת "תורה עם דרך ארץ" מבית מדרשו של הרש"ר הירש[14], ותמך בחקר התלמוד כמקובל בעולם האקדמי (שילוב של כלי מחקר ספרותיים ופילולוגיים בלימוד התלמוד). בלייך מדגישה כי קריאתו את הרש"ר הירש הייתה מסוימת ופולמוסית: הרב ויינברג יצא נגד פרשנים שראו ב"תורה עם דרך ארץ" ויתור לרוח הזמן או אמצעי להכשרת פרנסה, וטען שהרש"ר לא ראה בלימודי חול תנאי לשלמות אינטלקטואלית אלא סבר שהתורה עצמה היא מקור החוכמה ומספיקה לעצמה, ושאין למצוא בכתביו מילה המלמדת שראה ביהדות ובתרבות הכללית ערכים משלימים; לדבריו הרש"ר לא ביקש להפוך את התורה לראויה לסלון (salonfähig) אלא להביא את הסלון אל בית המדרש. בלייך מציינת שקריאה זו עצמה תוארה בידי אחרים כדעת יחיד.[15] בספרו "מחקרים בתלמוד"[16] פרסם את חידושיו בדרך זו. מאמריו ופסיקותיו התאפיינו בחדשנות מחשבתית ותפיסתית. בהתייחסותו לשואה הביע תמיכה במורדי גטו ורשה, תוך ביקורת במקביל על "גיבורי העט" כלשונו, שביקרו את אלו שלא התקוממו נגד החיה הנאצית, מתוך אי הבנה של המציאות הנוראה שדיכאה כל רצון לחיים וחירות. כמו כן הדגיש את ה"גבורה היהודית" שבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוות תחת עול הסבל הנורא. למדינת ישראל הביע יחס אוהד, וראה בה נחמה פורתא לאחר ההשמדה האיומה, וכלי למלחמה בהתבוללות בקרב הנוער היהודי. מאידך הסתייג מהכרזת יום העצמאות כחג דתי בגלל התנגדותם של חלק מ"גדולי התורה והדת שבדור"[17]. בהתייחסו למצפון היהודי, הזכיר את מנהג תקיעת מאה קולות בשופר בראש השנה לזכר יבבותיה של אם סיסרא כששמעה על מות בנה, ואמר בדרשת ראש השנה: "מאז חלפו זה מאות בשנים, ואף על פי כן לא הניח המצפון היהודי לשכוח אנחות אם שנגזרה עליה לסבול מבלי כל פשע".[18][19] מאמרי דעה שלו פורסמו בעיתונים דער איזראעליט, המודיע, דאס אידישע ווארט (ייד'), דאס יודישע טאגבלאט, וישורון[20].

בשאלת חינוכן של נשים נקט הרב ויינברג, לפי יהודית בלייך, עמדה מקסימליסטית: לדעתו יש להעמיד בפני נשים אתגר אינטלקטואלי לא פחות מאשר בפני גברים. הוא היה ער לכך שבעולם המודרני משיגות נשים בהדרגה שוויון בכל תחומי החיים החילוניים, וסבר שהענקת פחות מכך בתחום הדתי מסוכנת לקהילה ואינה ניתנת להצדקה מול תביעותיהן המוצדקות של הנשים עצמן, ושאין לתת להן עילה לראות את עצמן כבנות מעמד נחות בקהילה היהודית. ב-1925 תרם מסת הספד קצרה לספר הזיכרון שיצא במלאת שנה לפטירתה של הרבנית אסתר רובינשטיין מווילנה, ובה כתב כי ידיעותיה בתורה היו מקיפות עד כדי כך שהיו ראויות לתשומת לב אף אצל גבר שהקדיש את חייו כולם ללימוד תורה, וכי בני הקהילה הורגלו כל כך בנוכחותה הציבורית עד ששתיקתה עוררה תמיהה רבה יותר מדיבורה.[21]

פסיקותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיקותיו משקפות את מצב יהדות גרמניה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בתוכה פעל. הוא עסק רבות בעניין הימום בהמה לפני השחיטה, פעולה שנדרשה בעקבות החוק שאסר שחיטה יהודית בגרמניה. בעניין זה ניהל הרב תכתובת ענפה עם גדולי רבני פולין ורוסיה בניסיון למצוא פתרון לאחת מהבעיות הקשות איתן התמודדה יהדות אירופה בזמנו, אך בסופו של דבר אסר פעולה זו. תוך שהוא מסתמך על פוסקים קודמים, התיר הרב וינברג את פעילותה של תנועת "ישורון" בצרפת[22], על אף שפעלה כתנועה מעורבת, בנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", לצורך קירוב הנוער לתורה ולמצוות. הוא התיר לנשים ולגברים לשיר זמירות שבת יחד. יהודית בלייך מציינת כי התשובה מלווה בהסתייגויות הנוטות להישמט מן הציטוטים שלה: הרב ויינברג פותח בתיאור התנגדותו שלו עצמו – עם בואו לגרמניה מצא שבבתים שומרי מצוות נהגו כל בני המשפחה, נשים כגברים, לשיר זמירות יחד אף בנוכחות אורחים, והוא מחה על כך; ומשנודע לו שהרש"ר הירש ועזריאל הילדסהיימר התירו את המנהג כתב שעדיין לא נחה דעתו, והוסיף לחפש מקורות כתובים שיבססו אותו. הנימוק ההלכתי שהעדיף הוא שאיסור קול באישה חל רק כשיש בשמיעה כדי לעורר הרהור, ואילו זמירות קודש נועדו לעורר רגש דתי. את פסיקתו סייג בשניים: ההיתר הוא הוראת שעה שנסיבות הזמן והמקום מחייבות ואין לראותו כדרך התנהגות גורפת; ולנשים הנמנעות מן השירה המעורבת יש לחלוק כבוד, שכן הן אוחזות במנהג אבותיהן. את הימנעותו מלאסור נימק גם בהצלחתם של רבני גרמניה בחינוך נשים ונערות, וציין שאין הוא מעז לאסור את שהתירו הם[23], ותמך בקיום חגיגת בת מצווה לבנות, כהשוואה לבר מצווה הנחגגת לבנים, זאת על פי "שורת ההיגיון הישר, וחובת העיקרון הפדגוגי" ועל אף ההתנגדות שהועלתה מצד רבנים אחרים בטענה נגדית כי חגיגות אלו מחקות את מנהגי הנוצרים ויש בהם בעיות צניעות. בפסיקות נוספות התיר לבצע התעמלות וספורט בשבת והתיר עריכת ניסויים בבעלי חיים לצרכים רפואיים[24].

לצד היתרים אלה מתארת יהודית בלייך את דרכו בפסיקה כזהירה ושמרנית, בניגוד ליצירתיות שגילה בעיון התלמודי. הוא הלך בעקבות פסקיהם של האחרונים המקובלים, לא אחת נמנע מלהכריע מיוזמתו גם כשלא היו לפניו דעות חולקות, ותשובות רבות שלו מסתיימות בהערה שאין לסמוך על פסיקתו אלא אם יסכימו עמו חכמים אחרים; את חששו נימק בכך שאם החתם סופר הצהיר שלא יורה להקל בעניין חמור אלא בהסכמת גדולי הדור, על אחת כמה וכמה שכך עליו לנהוג. תלמידו אליעזר ברקוביץ תהה אם הייתה זו זהירות מוצדקת או היסוס-יתר שמקורו באישיותו; בלייך דוחה את ההסבר הפסיכולוגי ומונה במקומו ארבעה שיקולים מודעים שהרב ויינברג חזר וניסח במפורש: יראת הכבוד מחכמי מזרח אירופה, דבקות במסורת על כל גילוייה, ההבחנה בין צורכי היחיד לצורכי האומה, וההבחנה בין חופש העיון המחקרי לבין כלליה הכובלים של הפסיקה.[25]

שתי תשובות קצרות שלו עוסקות בזכות הבחירה לנשים ובכהונתן במשרות ציבוריות. לפי בלייך עולה מהן שהרב ויינברג סבר כי מבחינה הלכתית יש יסוד רחב לגישה מתירה, וכי שיקוליהם של האוסרים – החשש שהנהגה נשית פעילה בענייני ציבור נוגדת את תורת הצניעות – אינם הלכתיים במהותם; משום כך ראה בשאלה עניין שבו על השיקולים החברתיים והמעשיים להכריע. בין שתי התשובות ניכר שינוי: בתשובה משנת 1932 כתב בלשון חזקה שראוי למנוע ככל האפשר את השתתפות הנשים בהנהגת הציבור ובבחירות, ואילו בתשובה משנת 1951 הסתפק בציון שהמחמירים מונעים משיקולי יראת שמים ומנהג דתי, וסיים בהערה מעשית שראוי להניח לשאלה להיפתר עם הזמן.[26]

בשנת 1966 פרסם תלמידו אליעזר ברקוביץ את הספר "תנאי בנישואין ובגט", שהציע נישואין על תנאי כפתרון כולל לבעיית העגונות בת הזמן. הרב ויינברג צירף לספר דברי הקדמה שלא כללו תמיכה מפורשת בהצעה אלא המליצו על החיבור לעיונם של תלמידי חכמים; לימים פרסם הרב מנחם מנדל כשר מכתב מאוחר של הרב ויינברג ובו הביע חרטה על שכתב אותם, בנימוק שחולשתו הגופנית אינה מאפשרת לו לרדת לעומקה של שאלה חמורה זו, וכן שלא היה מודע לאיסור על נישואין על תנאי שעליו חתמו רבנים אמריקנים בולטים בחוברת "לדור אחרון" (ניו יורק, 1937).[27]

מתלמידיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שו"ת שרידי אש, 4 כרכים, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"א-תשכ"ט (בהמשך יצא בהדפסות נוספות).
    • המהדורה הראשונה יצאה בעריכתו של אנשיל כ"ץ. הוצאה מחודשת ובסדר שונה בשני כרכים, בעריכת הרב אברהם אבא וינגורט והרב שבתי רפפורט, יצאה על ידי "הוועד להוצאת כתבי הרב", ירושלים, תשנ"ט. במהדורה זו רוכזו בחלק השני שאלות ותשובות של רבני תקופתו בנושא הימום בהמות לפני השחיטה.
  • חידושי בעל שרידי אש על הש"ס, בהוצאת הרב אברהם אבא וינגורט, ירושלים, תשנ"ח.
  • לפרקים, מהדורת בילגוריי תרצ"ו, באתר HebrewBooks.org. מהדורה שלישית מורחבת יצא על ידי "הוועד להוצאת כתבי הרב", ירושלים תשס"ב. בספר מופיע תיאור תולדות בעלי המוסר, בשילוב דברי הגות על ההווה.
  • כתבי רבי יחיאל יעקב ווינברג חלק א' בענייני הלכה.
  • כתבי רבי יחיאל יעקב ווינברג חלק ב' מאמרים נאומים ודיבורים. את שני החלקים הוציא לאור פרופ' מלך שפירא, סקרנטון תשנ"ח.
  • יד שאול, ספר זיכרון ע"ש הרב ד"ר שאול ווינגורט זצ"ל, הוצא לאור על ידי אלמנת המנוח תל אביב, תשי"ג, באתר היברובוקס.
  • מחקרים בתלמוד, ספר ראשון (רובו בהלכות נזיקין), בהוצאת בית המדרש לרבנים בברלין, תרצ"ז/תרח"ץ, באתר היברובוקס.
  • כמו כן, הוציא מבחר מאמרים שהתפרסמו בכתבי עת שונים, רובם כונסו למהדורה החדשה של לפרקים.
  • הגדה של פסח על פי כתביו בהוצאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט.
  • מועדי ישראל - על פי כתביו, בעריכת וביאור הרב אברהם אבא וינגורט.
  • פרשנות: עיונים ומחקרים בדברי חז"ל בעריכת הרב שאול יונתן וינגורט, מכון ירושלים, ה'תשע"ז

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הרב אליעזר ברקוביץ, שרטוטים לאישיות מורי ורבי, הדרום כד, תשרי תשכ"ז, עמ' 6–11
  • ספר הזיכרון למורנו הרב יחיאל יעקב וינברג, עזריאל הילדסהיימר וקלמן כהנא (עורכים), הוצאת פלדהיים תש"ל
  • הרב אברהם אבא וינגורט, זכרונות השרידי אש - פרקי זכרונות ושיחות של הגאון על מפגשיו עם גדולי עולם ומאורעות חייו, הוצאת ישיבת היכל אליהו, 2019
  • אפרים חמיאל, השפעת רש"ר הירש על הגות אנשי ההלכה המודרניים, האמת הכפולה, כרמל, ירושלים תשע"ו, עמ' 295–324
  • Shapiro, Marc B. between the Yeshiva world and Modern Orthodoxy, the life and Works of Rabbi Jehiel Jacob Weinberg, London 1999

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחיאל יעקב וינברג בוויקישיתוף
כתביו

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ יוסף יצחק ליפשיץ, הפוסק שסירב לחתוך: בעל 'שרידי אש' ומדינת ישראל, באתר השילוח, ‏2021-11-14
  2. ↑ Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy: The Life and Works of Rabbi Jehiel Jacob Weinberg 1884–1966, London and Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 1999, עמ' 18.
  3. ↑ Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy, London and Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 1999, עמ' 22, 88. פירוט נרחב על קשייו של ויינברג בנישואין אלה, ובכללו מכתביו לידידו צבי מתיסון (Mathisson) משנים 1909–1910, שם, עמ' 18–23.
  4. ↑ Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy, London and Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 1999, עמ' 19–20.
  5. ↑ Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy: The Life and Works of Rabbi Jehiel Jacob Weinberg 1884–1966, London and Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 1999, עמ' 88 והערות שם.
  6. ↑ Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy: The Life and Works of Rabbi Jehiel Jacob Weinberg 1884–1966, London and Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 1999, עמ' 93.
  7. ↑ Marc B. Shapiro, Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy, London and Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 1999, עמ' 146.
  8. ↑ Judith Bleich, "Between East and West: Modernity and Traditionalism in the Writings of Rabbi Yehi'el Ya'akov Weinberg", in Moshe Z. Sokol (ed.), Engaging Modernity: Rabbinic Leaders and the Challenge of the Twentieth Century (The Orthodox Forum Series), Northvale, NJ: Jason Aronson, 1997, עמ' 169.
  9. ↑ הרב יחיאל יעקב ויינברג, שו"ת שרידי אש, חלק ב', ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז 1977, סימן לא, עמ' סד
  10. ↑ וינברג, יחיאל יעקב בן משה, יד שאול, האסון האיום במונטרה, באתר היברובוקס
  11. ↑ נפטר הרה"ג ר' יחיאל יעקב ויינברג, באתר הצופה, ‏26 בינואר 1966 (עמוד השער)
  12. ↑ הרב ויינברג למנוחות; מחלוקת על מקום קבורתו, דבר, 27 בינואר 1966
  13. ↑ חזקי ברוך, איש אמת לאורך כל ימיו, באתר ערוץ 7, 14 בינואר 2016
  14. ↑ אור המזרח עמוד 189, כאן מצוין שלמד בבית המדרש לרבנים של הרב הילדסהיימר
  15. ↑ Judith Bleich, "Between East and West: Modernity and Traditionalism in the Writings of Rabbi Yehi'el Ya'akov Weinberg", in Moshe Z. Sokol (ed.), Engaging Modernity: Rabbinic Leaders and the Challenge of the Twentieth Century (The Orthodox Forum Series), Northvale, NJ: Jason Aronson, 1997, עמ' 227–228. בלייך מפנה להקדמת המו"ל הלא-חתומה לכרך השלישי של "במעגלי שנה", עמ' 10.
  16. ↑ יצא לאור בעריכת הרב שאול יונתן וינגורט, בהוצאת מכון ירושלים.
  17. ↑ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל חלק ב, עמוד שו-שי.
  18. ↑ הקרבה וייסורים בהגותו של הרב ויינברג, באתר תורת הר עציון
  19. ↑ אתר למנויים בלבד אדמיאל קוסמן, צער אם סיסרא על מות בנה, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2018
  20. ↑ אהרן סורסקי, ראשי פרקים מתולדותיו, לפרקים א, ירושלים: תשע"ו, עמ' 35, באתר אוצר החכמה
  21. ↑ Judith Bleich, "Between East and West: Modernity and Traditionalism in the Writings of Rabbi Yehi'el Ya'akov Weinberg", in Moshe Z. Sokol (ed.), Engaging Modernity: Rabbinic Leaders and the Challenge of the Twentieth Century (The Orthodox Forum Series), Northvale, NJ: Jason Aronson, 1997, עמ' 200–201. המסה עצמה: יחיאל יעקב ויינברג, "אשת המופת", בתוך ספר הזיכרון לרבנית אסתר רובינשטיין, בעריכת ש"ל ציטרון, וילנה 1925, עמ' 9–12.
  22. ↑ שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ח', על היתר זה הסתמכה בין היתר תנועת בני עקיבא.
  23. ↑ Judith Bleich, "Between East and West: Modernity and Traditionalism in the Writings of Rabbi Yehi'el Ya'akov Weinberg", in Moshe Z. Sokol (ed.), Engaging Modernity: Rabbinic Leaders and the Challenge of the Twentieth Century (The Orthodox Forum Series), Northvale, NJ: Jason Aronson, 1997, עמ' 202, 208–211. התשובה עצמה: שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן ח.
  24. ↑ שו"ת "שרידי אש" ח"ב סימן צ"א.
  25. ↑ Judith Bleich, "Between East and West: Modernity and Traditionalism in the Writings of Rabbi Yehi'el Ya'akov Weinberg", in Moshe Z. Sokol (ed.), Engaging Modernity: Rabbinic Leaders and the Challenge of the Twentieth Century (The Orthodox Forum Series), Northvale, NJ: Jason Aronson, 1997, עמ' 258–262. תהייתו של ברקוביץ: Eliezer Berkovits, "Rabbi Yechiel Yakob Weinberg Zatzal, My Teacher and Master", Tradition 8:2 (1966), עמ' 13.
  26. ↑ Judith Bleich, "Between East and West: Modernity and Traditionalism in the Writings of Rabbi Yehi'el Ya'akov Weinberg", in Moshe Z. Sokol (ed.), Engaging Modernity: Rabbinic Leaders and the Challenge of the Twentieth Century (The Orthodox Forum Series), Northvale, NJ: Jason Aronson, 1997, עמ' 213–214. התשובות עצמן: שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן נב (תרצ"ב), וחלק ג, סימן קד (תשי"א).
  27. ↑ Judith Bleich, "Between East and West: Modernity and Traditionalism in the Writings of Rabbi Yehi'el Ya'akov Weinberg", in Moshe Z. Sokol (ed.), Engaging Modernity: Rabbinic Leaders and the Challenge of the Twentieth Century (The Orthodox Forum Series), Northvale, NJ: Jason Aronson, 1997, עמ' 215–217. המכתב פורסם אצל מנחם מ' כשר, "בעניין תנאי בנישואין", נועם יב (1969), עמ' 347.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחיאל_יעקב_וינברג&oldid=44001298"