בג"ץ גיני נגד הרבנות הראשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בג"ץ שי גיני נ' הרבנות הראשית
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-6 ביוני 2016
שם מלא של המקרה: בג"ץ 9494/14 שי גיני נ' הרבנות הראשית
העתירה נדחתה. נפסק כי ללא תעודת הכשר מטעם אחד הגורמים המוסמכים על פי חוק איסור הונאה בכשרות התשמ"ג - 1983 כל מצג כשרותי מלבד תעודת כשרות הניתנת על ידי הרבנות אסור. בנוסף, נקבע כי סעיף 3 (א) לחוק הוא חוקתי.
המותב
חברי המותב: המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, השופט נ' סולברג והשופט א' שהם
דעות בפסק הדין
ניתן להציג את בית האוכל ככשר רק באמצעות תעודת הכשרות הניתנת בסמכותה של הרבנות הראשית. החוק חוקתי ופרשנותו כפי העולה מפרשנותה של הרבנות הראשית אינו פוגע במידה שעולה על הנדרש בחופש העיסוק. הוחלט להגביל את תחולת פסק הדין לשנתיים. בזמן זה יש לעשות שינוי ולנתק את זיקתם של משגיחי הכשרות לבתי האוכל
אחד מתפקידי היועמ"ש הוא לפרש את דברי החקיקה ולייצג את רשויות השלטון אך בנסיבות חריגות כשיש מחלוקת חריפה בין הצדדים הגורמת לכך שפרשנות היועמ"ש מונעת את הצגת טעמיה של הרשות יש לתן לרשות לשטח את טענותיה בפני ביהמ"ש

בג"ץ 6494/14 שי גיני נ' הרבנות הראשית (6.6.2016)[1] ביסס את מעמדה הבלעדי של הרבנות הראשית כמוסמכת לתן תעודות כשרות על פי דיני הכשרות. נפסק כי בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר בהתאם לאמור בסעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות - התשמ"ג.

בפסק דין מרכזי[2] זה נדונו שתי שאלות עיקריות. האחת, פרשנותו הראויה של סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות התשמ"ג-1983, והשנייה, האם בהתאם לפרשנות הראויה לס' 3(א) נוצרת פגיעה בזכות החוקתית לחופש העיסוק באופן הדורש את ביטול הסעיף. לאחר דיון משפטי מנומק קבעו השופטים כי פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה לסעיף 3(א) לחוק אשר נקבעה כעמדתה הרשמית של המדינה, איננה נכונה. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה וקבע על פי סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות כי כל מצג כשרותי אחר בכתב, מלבד תעודת הכשרות הניתנת על ידי הרבנות, אסור. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי סעיף 3(א) הוא חוקתי וגם אם סעיף זה פוגע בזכות היסוד לחופש העיסוק, מדובר בפגיעה מצומצמת העומדת בתנאי פסגת ההגבלה. ללא תעודת הכשר לא יכול בעל העסק להציג את בית העסק ככשר. בהתאם לדעת הרוב של המשנה לנשיאה רובינשטיין והשופט שהם, תחולת פסק הדין הוגבלה לשנתיים ונקבע כי הנושא יוכל להיפתח מחדש בעוד כשנתיים.

עניין חשוב נוסף שנידון בבג"ץ הוא דרישתה של הרבנות הראשית לקבל ייצוג נפרד. אחד מתפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה הוא לייצג את רשויות המדינה בבתי המשפט כולל בבג"ץ. דעתה של הרבנות הראשית הייתה מנוגדת לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה ומשכך, ביקשה הרבנות את ייצוגה באופן פרטי. בג"ץ קבע כי לא מדובר באי חוקיות ברורה וגלויה ולכן יש להתיר למשפטן משירות הציבור או מהמגזר הפרטי להציג את טעמיה של הרבנות בפני בית המשפט וסייג כי אין לראות מקרה זה כתקדים.

הרקע לעתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת הכשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, מייחד בסעיף 2(א) לחוק את הסמכות להעניק תעודת כשרות לרבנות הראשית ולרבנים שהוסמכו על-ידם. הרבנות מעמידה "מפקחים" אשר מקבלים את שכרם מהרבנות, ותפקידם לפקח על עבודת משגיחי הכשרות שכן, לעיתים, משגיחי הכשרות מקבלים את שכרם מבעלי העסק עצמו ולכן קיים חשש לניגוד אינטרסים.

מערך פיקוח הכשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשגיח נמצא בפועל בבית העסק ומוודא שבית העסק מקיים את הוראותיו של נותן ההכשר- הרבנות הראשית לישראל, הקובעת לכל בית עסק את היקף שעות ההשגחה הנדרשות ממנו. המשגיח מחלק את שעות ההשגחה שלו בבית עסק ספציפי באופן המאפשר לו לערוך ביקורות פתע בכל שעות הפעילות של העסק. המשגיח נתון לפיקוח של הרבנות הראשית שנועד לוודא את עמידתם של המשגיחים בהיקף ההשגחה הנדרשת מהם. משגיחי הכשרות פועלים בחדרי אוכל ובמטבחים שבמחנות צה"ל, בבתי מלון, בבתי חולים, במסעדות, בבתי מטבחיים, במפעלים המייצרים מזון ובמפעלים נוספים המייצרים כלי אוכל. משגיחי כשרות מופעלים על ידי איגודי השגחה שונים, כגון הרבנות הראשית, בד"צ, OU ואחרים כאשר הרבנות הראשית לישראל היא הגוף המוסמך להעניק תעודת כשרות לבית העסק. מפקח הכשרות עוסק בפיקוח על תפקודם של משגיחי כשרות מטעם הרבנות הראשית לישראל או עובד מועצה שתפקידו לפקח על פעולת משגיחי הכשרות. תפקידיו של המפקח כוללים, בין היתר, בדיקת ביצוע נוהלי הכשרות של הרבנות, מציאת משגיח חלופי במקרה של היעדרות, פיקוח על עבודת המשגיח, מילוי דוחות וגורם הרתעה בכל המקומות המפוקחים על ידו.

עמותת "השגחה פרטית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

'השגחה פרטית' היא עמותה המעוניינת להחזיר את הכשרות בישראל לידי הציבור. העמותה מציעה מערך כשרות חלופי לעולה מחוק איסור הונאה בכשרות. מטרת העמותה היא לסייע לבית העסק להיות ראוי לאמון הקהילה בעניין הכשרות ולייתר את הצורך בתעודת הכשרות מטעם הרבנות המכבידה כלכלית על בתי העסק ולעיתים אין תמורה בעד התשלום. הפיקוח מטעם הרבנות מגיע לדקות ספורות מדי שבוע ולכן פיקוח זה אינו יעיל. לדבריהם של תומכי המיזם, מסיבות אלה, קיימת מאיסה בפועלה של הרבנות הראשית לישראל. קהילה זו התומכת במיזם "השגחה פרטית" גיבשה סביבה אמירה עקרונית לפיה, אין צורך ברבנים כדי שיגידו היכן מותר לאכול[3]. 'השגחה פרטית' היא סיפור של אנשים שלא היו מוכנים לקבל את המציאות כגזירת גורל. לדבריהם של מקימי העמותה, כתוצאה מהחוק נוצר מונופול על שירותי השגחה וכשרות אשר פגע באמון הציבור בגוף הרבנות. המודל החדש של העמותה, המציע שירותי השגחה וכשרות על ידי משגיחות ומשגיחים מוסמכים, זכה לאמון הסועדים ובעלי העסקים. על פי המודל, קיים שיתוף פעולה מלא עם צוות המשגיחים כאשר לבית העסק מגיע/ה משגיח/ת כשרות אשר מלמד/ת את הצוות כיצד לשמור על הכשרות ומוודא/ת שהכשרות במקום נשמרת כל הזמן. בית העסק חותם על "ברית נאמנות" עם הקהילה כאשר בסופו של הליך נמצא בידי העסק תעודה כתובה המעידה על "ברית הנאמנות" וקלסר המפרט את כללי הכשרות ואופן הפיקוח על שמירתם הפתוח לעיון הציבור.

הדיון המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדות המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי המסעדות בירושלים החזיקו בתעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית אך בחרו להפסיק את ההתקשרות אל מול הרבנות כל אחד מטעמיו שלו ובסך הכל משני טעמים שונים ונפרדים. מטעמים בריאותיים, ביקש גיני, להימנע מלהשתמש ב"ירק גוף קטיף" כפי הנדרש על ידי הרבנות. ואילו דעי, ביקש להימנע מלשלם שכר למשגיח מטעם הרבנות. לדבריו של דעי, נציג הרבנות היה מגיע לדקות ספורות בלבד מדי שבוע ומשכך, לא היה קיים פיקוח כשרותי במסעדה. העותרים הסירו את תעודת ההכשר מטעם הרבנות אך המשיכו להקפיד על דיני הכשרות ואף הצטרפו למיזם "השגחה פרטית" המהווה מערך כשרות חלופי. במסגרת חברותם במיזם תלו העותרים על קיר המסעדה את "תעודת הנאמנות" שקיבלו לידם. בעקבות הצגת האוכל "ככשר", מבלי שיש בידיהם תעודת כשרות מטעם הרבנות, הואשמו בעלי המסעדות בהפרת סעיפים 2 ו- 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות התשמ"ג 1983. בעלי המסעדות עתרו נגד המונופולין של הפיקוח.

טענות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 2  (א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג- 1983: "אלה רשאים לתת תעודת הכשר לעניין חוק זה:

(1)   מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך;

(2)   רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך;

(3)   לעניין תעודת הכשר בצה"ל - הרב הראשי לצבא-הגנה לישראל או רב צבאי שהוא הסמיך לעניין חוק זה".

סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג- 1983: "בעל בית האוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר".

הצדדים להליך זה הציגו שלוש פרשנויות השונות זו מזו לסעיפים 2 ו- 3(א) לחוק אם כי טענת היועץ המשפטי לממשלה ופרשנותו הייתה אמורה לשקף את טענות הרבנות הראשית אך במקרה זה דעותיהם של היועץ המשפטי והרבנות בעניין פרשנות הסעיף היו שונות ומנוגדות.

בעלי המסעדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות התשמ"ג- 1983, כפי שמפורש על ידי הרבנות הראשית, לפיה ניתן להציג תעודת כשרות רק אם נתקבלה מטעם הרבנות, עומדת בסתירה לחוק יסוד חופש העיסוק ואינו מקיים את תנאי פסקת ההגבלה. קיימת פגיעה בחירותם של בתי האוכל לנהל ולשווק את עסקיהם כרצונם. יש לפרש את החוק באופן תכליתי כך שכאשר בית אוכל המציג את עצמו בכתב ככשר אך למעשה הוא לא כשר, יש בכך הפרת חוק. במקרה זה טוענים בעלי המסעדות כי אין מדובר בהטעיית הציבור. לדבריהם של בעלי המסעדות, בסעיף 3(א) לחוק אין אזכור לכך כי מדובר בתעודת הכשר מטעם הרבנות אלא כי יש צורך בתעודת הכשר כלשהי. במקרה זה, קיימת בבתי האוכל שמירה והקפדה על דיני הכשרות עליהם הם מצהירים, קיימת "תעודת הנאמנות" שלא נמסרה על ידי הרבנות הראשית כאשר ברור כי מקור התעודה הוא "נאמן הציבור" ובכך אין הפרה חוקית. בנוסף, מבקשים בעלי המסעדות כי אם לא תתקבל פרשנותם לסעיף 3(א) לחוק יש לקבוע שהוראת הסעיף 3(א) לחוק לפיו "בעל בית האוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר", בפירושה הנוכחי, אינה חוקתית ומשכך יש לבטלו או לסירוגין לקבוע כי יש לפרש את הסעיף באופן המאפשר הצגת מצג כשרותי כל עוד המילה "כשר" לא מופיעה על התעודה.

הרבנות הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשונו של ס' 3(א) לחוק חוקתית ואינה סובלת משמעויות לשוניות אחרות. בית אוכל אינו רשאי להציג מצג כשרותי באמצעות תעודה שאינה תעודת כשרות אך מעידה כי דיני הכשרות נשמרים בבית העסק, אלא אם כן יש ברשותו תעודת הכשר שניתנה מטעם הרבנות הראשית לישראל בלבד. פרשנות זו הולמת את תכליתו של החוק ומונעת את הונאת הציבור. פרשנות זו לא פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויות העותרים. הרבנות אף ציינה כי זו הפרשנות המתחייבת ממאפייניו הייחודיים של תחום הכשרות שאינו כשאר התחומים הצרכניים ואין מספיק בבדיקה חיצונית כדי להעיד על כשרותו של מוצר. הרבנות מתנגדת להצגת כל תעודה שאינה תעודת כשרות הניתנת על ידה המעידה על כשרות בכל דרך שהיא.

טענות היועץ המשפטי לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לטענת הרבנות הראשית, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי לשון החוק מחייבת פרשנות מצמצמת לאיסור הקבוע בס' 3(א) לחוק. על פי פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה, סעיף 3(א) לחוק מדבר על בתי אוכל שאין ברשותם תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל אך מציגים עצמם בכתב ככשרים תוך שימוש במונח 'כשר'. לדבריו של היועץ המשפטי לממשלה, אין כל מניעה להציג תעודה שאינה ניתנה מטעם הרבנות הראשית לישראל, המעידה כי דיני הכשרות נשמרים בבית העסק בכפוף לשני תנאים מצטברים. התנאי הראשון, לא יצוין המונח "כשר" בגוף התעודה. התנאי השני, התעודה תבהיר בגופה כי אין מדובר במסמך הניתן מטעם הרבנות הראשית תוך ציון זהותו של מוסר התעודה.

הכרעת בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון התמקד בשלוש שאלות מרכזיות. הראשונה, פרשנותו הראויה של סעיפים 2 ו- 3(א) לחוק. השנייה, קשורה בראשונה והיא האם הפרשנות הראויה פוגעת בזכות החוקתית לחופש העיסוק פגיעה מהותית הדורשת את ביטולו של החוק. השלישית, היא החלטת בית המשפט לאפשר לרבנות הראשית לפרוש בפניו את טענותיה טרם הדיון בשאלות המרכזיות נשוא העתירה .

דעת הרוב בסוגיית הפרשנות והחוקתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט סולברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כלל יסוד הוא בפרשנות שפרשן יעשה כמיטב יכולתו לפרש דבר חוק כיצירה הרמונית ומסודרת"

בג"ץ 4031/94 ארגון בצדק נגד ראש ממשלת ישראל, פ"ד מח (5) 1, 63 (1994)

במענה לשאלת פרשנות החוק מפנה השופט סולברג לסעיף 2 לחוק הונאה בכשרות התשמ"ג- 1983 ואומר כי לשונו של סעיף 2 בהירה וברורה וממנה למדים כי הרבנות הראשית או רב מטעמה הם הרשאים הבלעדיים לתת תעודת כשרות. לאחר שבדק את סעיף 2 לחוק עובר השופט סולברג לסעיף 3(א) וקובע שפרשנותם של בעלי המסעדות מתייחסת למונח "תעודת הכשר" כפי המופיע בסעיף 3(א) לכל תעודה, וגם לתעודה הניתנת על ידי גורמים אשר לא הוסמכו לפי סעיף 2, לא מתיישבת עם הקשרו של החוק. השופט סולברג קובע כי יש לפרש סעיפים בחוק על פי לשונו המלאה של החוק[4] ולא ניתן לפרש סעיפי חוק במנותק האחד מהשני[5] ולכן, את סעיף 3(א) לא ניתן לפרש במנותק מסעיף 2. בכך נדחתה פרשנות בעלי המסעדות החורגת לדעתו של השופט מלשון סעיף החוק. בנוסף, על מנת להכריע במחלוקת המצויה בין פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה לבין פרשנותה של הרבנות הראשית בודק השופט סולברג את תכליתו הסובייקטיבית של החוק שהיא לדעתו תואמת לכוונת המחוקק ואת תכליתו האובייקטיבית של החוק המשקפת את מטרת החקיקה[6].

השופט סולברג הוסיף כי אין חולק שמטרתו הסובייקטיבית של החוק הוא להבטיח לצרכן שומר הכשרות שהאוכל אשר נכנס לפיו כשר בהתאם לנוהלי הכשרות אשר קבעה הרבנות הראשית לישראל, בהתאם לאמור בס' 2(א) לחוק. התכלית אובייקטיבית של החוק לדברי השופט סולברג, כאמור בדבריו של היועץ המשפטי לממשלה, היא התכלית הצרכנית שמטרתה, בין השאר, להגן על הצרכן מהטעיה והכשלתם של אלה החפצים בשמירה על דיני הכשרות. לדבריו של השופט סולברג, התכלית הסובייקטיבית של החוק גוברת על תכליתו האובייקטיבית ומסיבה זו יש להעדיף את פרשנות הרבנות הראשית לסעיף 3(א) לחוק. בנוסף, ציין השופט סולברג את חשיבותו ויחודו של חוק הונאה בכשרות ואומר כי בחקיקת חוק זה, המאוחר לחוק הגנת הצרכן, המחוקק לא השחית את מילותיו לריק ולכן צריך לתן חשיבות ללשון החוק ולכוונת המחוקק[7]. חוק איסור הונאה בכשרות נחקק עקב רצון המחוקק לתן תוספת משמעותית לחוק הגנת הצרכן שאינו מכסה את ההסדר המיוחד בענייני הכשרות ולהגן על הצרכן שמה לא ירמו אותו בענייני כשרות[8] כאשר תפקידה של מועצת הרבנות הראשית הוא לקבוע נורמות אחידות בענייני הכשרות[9] על מנת למנוע את הכשלתם של האנשים החפצים לשמור על דיני הכשרות[10].

המשנה לנשיאה א. רובינשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט רובינשטיין מעדיף את פרשנותה של הרבנות הראשית לישראל לסעיף 3(א) לחוק. לדבריו, אין הבדל בין תכליתו הסובייקטיבית ותכליתו האובייקטיבית של החוק. תכליתו של החוק היא שהלקוח הנכנס בשערי בית האוכל ידע אם בית האוכל כשר אם לאו בהתאם לנוהלי הרבנות הראשית בלי תחכום יתר. עיקרו של החוק הוא דיני הגנת הצרכן כדי למנוע הונאה בכשרות אך בשל רגישות הנושא וחשיבותו לחלק ניכר מהאוכלוסייה ראה המחוקק לנכון לחוקק חוק נפרד[11]. לדבריו של השופט רובינשטיין, השאלה המרכזית בפרשנות סעיף 3(א) לחוק היא האם הצגת בית האוכל ככשר מצומצמת להצגתו בכתב במילה "כשר" או שמא הצגת מערכת של השגחה, גם אם אינה מטעם הרבנות עלולה להטעות? לשאלה זו עונה השופט כי פרשנות חוק אסור שתהא מתחכמת ואין די בהשמטת המונח "כשר" כדי להוציא בית אוכל מגדרי החוק. לדבריו, כוונת המחוקק בקריאת סעיפים 2(א) ו- 3 לחוק ברורה ולכן מסקנתו של השופט רובינשטיין היא כי יש לפרש את תכלית החוק כפי הכתוב בו- לתת את הסמכות הבלעדית לרבנות הראשית להחליט מה כשר ומה לא. בעל בית האוכל המציג כל מצג כשרותי בכתב יעשה זאת באופן שיוחד על ידי המחוקק כאמור בסעיף 2(א) לחוק ועל בסיס קבלת תעודת הכשרות על פי דרישות סעיף החוק ונוהלי הרבנות הראשית. מטרת העתירה היא לאשר את ההשגחה הפרטית העוסקת במצג בכתב של כשרות ללא המילה "כשר" ובכך אנו סוטים מכוונת המחוקק לייחד את הרבנות הראשית כזו המעניקה את חותם הכשרות "מן הרבנות תצא כשרות".  

השופט רובינשטיין מסייג ואומר כי קבלת עמדתה של הרבנות הראשית, היוצרת לרבנות בלעדיות במערך הכשרות, תלויה בהסדרת ההשגחה על הכשרות באופן שיהיה הוגן ואמין. השופט רובינשטיין קובע כי יש לשנות את המערך הקיים ומונה מספר ליקויים הדרושים תיקון וביניהם, זיקת המשגיחים לבעלי בתי האוכל היוצרת ניגוד עניינים. לכן, מציע השופט רובינשטיין, להגביל את תחולת פסק הדין לשנתיים על מנת לתקן את המעוות ואומר כי אם לא יוסדרו הליקויים המנויים בדו"ח מבקר המדינה 2008, בעניין תפקודה של הרבנות הראשית לישראל, ייתכן והפרשנות תשתנה בהמשך.

השופט שהם בדעת מיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגישתו, מסכים עם מסקנתו של השופט סולברג לפיה תכליתו הסובייקטיבית של החוק היא תכלית צרכנית ואילו תכליתו האובייקטיבית תקבע בהתאם לערכים שדבר החקיקה מבקש להגשים. במקרה זה, קובע השופט שהם, שתי תכליות החוק (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) נוגעות להיבט הצרכני כאשר פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה, היא הפרשנות היחידה ההולמת את התכלית הסובייקטיבית ואף את תכליתו האובייקטיבית של החוק. לכן, בדעת מיעוט, אומר השופט שהם, כי פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה עדיפה על פני פרשנות הרבנות, פוגעת באופן מצומצם יותר בזכות לחופש העיסוק ומתיישבת לדעתו באופן יותר טוב עם תכליתו הצרכנית של החוק. עם זאת, השופט שהם פסק כי יש לדחות את העתירה משום שלא ניתן, לבקשת בעלי המסעדות, להכריז על סעיף 3(א) לחוק כבטל או לפרש את הסעיף באופן שאינו מונע מבעלי המסעדות להציג את בתי האוכל כ"כשרים" אף ללא תעודה מטעם הרבנות הראשית לישראל. על מנת למזער את התוצאות הנובעות מעמדתם הפרשנית של הרכב השופטים סולברג ו- א. רובינשטיין התומכים בעמדתה של הרבנות הראשית לישראל בנוגע לפרשנות סעיף 3(א) לחוק, מונה השופט שהם טעם נוסף להעדפת פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה הקשור בתחלואי מערך ההשגחה על דיני הכשרות, כאמור בדוח מבקר המדינה לשנת 2008. השופט שהם הצטרף לדעתו של השופט רובינשטיין בעניין הגבלת תחולת פסק הדין בשנתיים כאשר בזמן זה, קובע השופט שהם, כי יש לפעול ולטפל בליקויים המופיעים בדו"ח על מנת שהצרכנים המסתמכים על תעודת הכשר מטעם הרבנות לא יכשלו בשמירת כשרותם, על אף קיומה של תעודת הכשר מטעם הרבנות, בשל הליקויים המופיעים בדו"ח זה.

פגיעה בחופש העיסוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט סולברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט סולברג קבע כי הפרשנות הסובייקטיבית של הרבנות הראשית לישראל הולמת את כוונת המחוקק וגוברת על תכליתו האובייקטיבית. נקבע כי ללא תעודת הכשר מטעם הרבנות, על פי סעיף 2 לחוק, אסור להציג מצג כשרותי בכתב גם אם כולל בתוכו את המונח "כשר" וגם אם לאו. השופט סולברג קבע כי הפרשנות איננה שוללת את חופש העיסוק של בעלי המסעדות אלא רק פוגעת באופן חלקי בלבד במימוש הזכות. לכך, הוסיף סולברג, האיסור חל רק על הצגת מצג כשרות בכתב. לדבריו של השופט סולברג, החוק אינו מחייב בית אוכל להחזיק בתעודת הכשר ואינו אוסר על הצגת מצג כשרותי בעל פה[12]. השופט קבע כי החוק עומד בתנאי פסקה ההגבלה ונימק את קביעתו בכך שתכלית החוק היא מתן 'מונופול' על הכשרות לרבנות כדי למנוע הונאה או הטעיה. תכלית זו, לדברי השופט, גוברת על הפגיעה בחופש העיסוק של בעלי המסעדות ומשכך, כל מצג הכולל את המונח כשר בכל דרך שהיא - אסור.

המשנה לנשיאה א. רובינשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה לנשיאה מסכים עם חברו השופט סולברג. לדבריו של המשנה לנשיאה, לחופש העיסוק הוענק מעמד על חוקתי. לאורך השנים זכות זו קיבלה פרשנות מהותית כך שפגיעה בחופש העיסוק אינה מתרחשת רק כאשר רשות מגבילה ישירות את הזכות אלא גם כאשר מדובר בהגבלה בעקיפין אך הזכות נפגעת בפועל[13]. במקרה זה, קבע המשנה לנשיאה, כי לא ניתן לקבוע שההגבלה שוללת את זכות העיסוק בפועל ולכן אין מקום לפסול את החוק או חלק מסעיפיו.

השופט שהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות היועץ המשפטי לממשלה, בהשוואה לפרשנותה של הרבנות הראשית לישראל, פוגעת באופן מצמצם בזכות לחופש העיסוק של העותרים שכן, פרשנות היועץ המשפטי לממשלה, מאפשרת לבעלי המסעדות ולאחרים במצבם להפעיל את בית האוכל שבבעלותם תוך מצג כשרותי בכתב שאינו כולל את המונח "כשר" על הטיותיו השונות, מעניקה הגנה רחבה יותר לחופש העיסוק ולמימושו.

ייצוג הרבנות הראשית לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט סולברג קבע כי היה מקום לשמוע את טענות הרבנות הראשית לישראל בנפרד. לדבריו של השופט סולברג, אחד מתפקידיו המרכזיים של היועץ המשפטי לממשלה הוא ייצוגן של רשויות השלטון בביהמ"ש. היועמ"ש הוא הפרשן המוסמך של החוק ככל שהדבר נוגע לרשויות השלטון וככלל עמדתו מחייבת, אך לעיתים, מתעוררת מחלוקת בין היועמ"ש לבין הרשות השלטונית בדבר עמדתם המשפטית. במקרים כאלה, קבע השופט סולברג, אין לדרוש מהיועץ המשפטי לממשלה לטעון טענות אשר אינן מקובלות עליו. משכך, קיימת לרבנות בהיותה רשות ממשלתית זכות להיות מיוצגת על ידי עורך דין שיפרוש את עמדתה בצורה משכנעת. המשנה לנשיאה, א. רובינשטיין, אליו הצטרף גם השופט שוהם, סבר כי יש לסייג את דבריו של השופט סולברג והציע לאפשר ייצוג פרטי של רשות רק במקרה של צירוף נסיבות מיוחד ונדיר ולמען שלמות התמונה. שכן, ייצוג מפוצל שכזה, מהווה סכנה לשלטון החוק, ליציבותו ולמידת האמון במערכת הציבורית. קיים חשש שבו כל גוף ציבורי החולק על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה יבקש ייצוג נפרד.

התוצאה המעשית של פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ניתן להציג עסק ככשר אם אין בידי בית העסק תעודת כשרות של הרבנות הראשית, הדבר מהווה עבירה פלילית. כן ניתן להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים עליהם בעל העסק מקפיד ואופן הפיקוח הנעשה במקום, כגון: המקום מפוקח עי www.rabbis.co.il (גוף פרטי) ניתן לראות באתר של איגוד הרבנים בישראל איך מותר להציג את בית העסק בכתובת: www.rabbis.co.il

בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להבהיר את המצב המשפטי הקיים ולמנוע מעתירות דומות להגיע לשולחן בית המשפט, הונחה על שולחן הכנסת בתאריך 15 ביוני 2015 הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – הבהרת מצג כשרותי אסור), התשע"ה–2015. על פי הצעה זו, בעלי בתי אוכל או יצרנים יהיו מנועים מלהציג מצג כשרותי מכל סוג שהוא, אם לא ניתנה להם תעודת הכשר וזאת על מנת להגן על הצרכן שומר הכשרות. הצעת החוק מדגישה כי אמנם לא מחייבים בתי עסק להחזיק מזון כשר אך ללא תעודת כשרות מהרבנות, בעלי העסקים, יהיו מנועים מלהציג את בית העסק ככשר.

כיום, לרבנות הראשית יש מונופול על הנפקת תעודות כשרות. קיימים מספר רב של בתי עסק שיש בידיהם תעודה של 'השגחה פרטית' – אבל מכיוון שארגון 'השגחה פרטית' מחויב לשמירה על החוק, בפועל, בבתי העסק תלויה תעודת "ברית מהימנות" שאמנם מסבירה שהמקום עובד תחת השגחה ומחויב להלכה, אך אינה מכילה כל סממן כשרותי - כך שבית העסק לא עובר על החוק.

פסק הדין לא ביטל את המיזם אשר מקדמת עמותת "השגחה פרטית" ואף ייתכן שעם הזמן לא תידרש תעודה כתובה ומפורטת עבור "ברית הנאמנות" משום כך שהמותג יהיה חזק ומספיק לדרישותיו של הצרכן. לדוגמה, בקהילות חרדיות מסוימות, שסטנדרט הכשרות שלהם גבוה מזה של הרבנות, אין מסתפקים בכשרות הרבנות אלא דורשים כשרות ברמת "בד"ץ העדה החרדית", שהוא גוף הכשרות הפרטי הבולט ביותר בישראל הזוכה לפופולריות רבה בין החרדים, וזאת מפני שהוא נחשב לגוף הכשרות המחמיר ביותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית (לא פורסם, 6.6.2016)
  2. ^ בית המשפט העליון, פסקי דין מרכזיים 2015-2016, סעיף 6
  3. ^ אהרון ליבוביץ, סוף עידן הרבנים, דעות , 73 12.15-1.16
  4. ^ ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג (2) 817,827 (1999)
  5. ^ ע"פ 428/74 דדש נ' עיריית ירושלים, פ"ד כט (2) 23,25 (1975)
  6. ^ בג"ץ693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז (1) 749, 764 (1993)
  7. ^ ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל, פסקה 25, פורסם בנבו
  8. ^ השופט חשין, בג"ץ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' הרבנות הראשית, פ"ד נו (2) 196, 206 (2001)
  9. ^ בג"ץ 11157/03 אירוח גולן בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל [פורסם בנבו] (5.9.2007) פסקה 8
  10. ^ בג"ץ 465/89 רסקיו נ' המועצה הדתית ירושלים, פ"ד מד (2) 673, 679 (1990) פסקה 32
  11. ^ פרופסור סיני דויטשדיני הגנת הצרכן חלק ג' - הדין המהותי, הוצאה לאור של לשכת עו"ד, 2012
  12. ^ בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית (לא פורסם, 6.6.2016), פס' 68
  13. ^ בג"ץ 6133/14 גורביץ נ' כנסת ישראל [פורסם בנבו] (26.3.15) פסקה ס"ו