בוריס סניור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בוריס סניור
Boris Senior.jpg
דיוקנו של סניור במדי חיל האויר, 1952
תאריך לידה 1924
מקום לידה דרום אפריקה
תאריך פטירה 10 באפריל 2004 (בגיל 80 בערך)
השתייכות הצבא הבריטיהצבא הבריטי  הצבא הבריטי
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1948 - 1952 (צה"ל)
דרגה אלוף משנה (אוויר) אלוף משנה
תפקידים צבאיים
טיס בטייסת 101, מפקד שדה דב, מייסד חיל הנ"מ, סגן מפקד חיל האוויר
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות

בוריס סניוראנגלית: Boris Senior, כונה גם בוריס אלדור; 1924 - 10 באפריל 2004) היה טייס יהודי ממוצא דרום-אפריקני, מאנשי מח"ל, ממייסדי חיל האוויר הישראלי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייס במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סניור נולד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה לוולף סניור, יהודי יוצא ליטא ולאנני רובינסון. התחנך בדרום אפריקה בבית ציוני ולאחר סיום לימודיו התיכוניים, הוכשר כטייס בקורס טיס ברודזיה (כיום זימבבואה) והתגייס לחיל האוויר הדרום-אפריקני. במלחמת העולם השנייה, הצטרף בוריס לחיל האוויר המלכותי הבריטי, הוצב בבסיס פאיד שבמצרים ועבר שם הכשרה בהטסת מטוס הקרב ספיטפייר. לאחר מכן הוצב בפברואר 1945 בטייסת הקרב המדברית 250 "סודאן" בסרוויה. משם יצא בחודשיים הבאים במטוסי קיטיהוק למשימות תקיפה באיטליה.

מטוסו של סניור הופל ב-7 במרץ 1945, בעת שהפציץ אוניות גרמניות במפרץ ונציה. הוא נאלץ לצנוח למימיו הקפואים של הים האדריאטי ונמשה אחרי שעות מספר על ידי צוות מטוס קטלינה אמריקאי במבצע נועז. כשחזר סניור לבסיסו התברר לו כי המפציץ שהטיס אחיו, ליאון, הופל אף הוא ולא נמצא. ליאון הוכרז נעדר ומעולם לא נודעו עקבותיו[1]. לאחר האסון שב סניור לבית המשפחה בדרום-אפריקה.

באצ"ל ובמח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה הגיע סניור לביקור בארץ ישראל ובמהלכו הצטרף לשורות האצ"ל. לאחר מכן יצא לאנגליה ללימודי כלכלה באוניברסיטת לונדון. בעת לימודיו באוניברסיטה באנגליה פגש בעזר ויצמן, שלמד באנגליה באותה עת בקולג' לתעופה בלונדון. סניור שכנע את ויצמן להצטרף לאצ"ל בצרפת. בעת שהותו בלונדון התוודע סניור למוראות השואה והחליט לחזור לארץ ישראל כדי להילחם לצד אנשי היישוב היהודי למען הקמת מדינה יהודית. סניור לא הגיע לכלל פעולה ממשית באצ"ל, אולם המשטרה הבריטית עקבה אחריו.

הוא עשה דרכו חזרה לארץ ישראל, בנובמבר 1947. לאחר שיחה עם מנחם בגין, שאמר לו שהאצ"ל לא יוכל לנצל כהלכה את כישוריו כטייס, הצטרף לשירות האוויר, בעודו מסתיר את העובדה שהשתייך לאצ"ל. כך, היה בוריס סניור מראשוני אנשי המח"ל (מתנדבי חו"ל).

בפברואר 1948 נשלח על ידי שירות האוויר לדרום אפריקה כפעיל רכש וגיוס מתנדבים. הוא יצר קשר עם הפדרציה הציונית בדרום אפריקה שהעמידה לרשותו משרד וסיפקה לו כספים לביצוע מטלותיו. הצטרפו אליו עוד שלושה פעילים, בהם יואל פלגי, וכולם עסקו בגיוס מתנדבים למח"ל וברכישת מטוסים וציוד. בין המתנדבים שגויסו נמנו לסלי שאגאם וסיד כהן, שניהם טייסים. סניור ועוזריו הצליחו לרכוש 13 מטוסים מסוגים שונים: חמישה מטוסי דקוטה, שני מטוסי "דראגון ראפיד" ,3 מטוסי פיירצ'יילד ארגוס (Fairchild Argus) קלים, שני מטוסי בוננזה ומטוס אוורו אנסון (Avro Anson). על מנת להוציא את המטוסים מדרום אפריקה נרשמו מטוסי הדקוטה בחברת תעופה פיקטיבית בשם Transport Westair, מטוסי הבוננזה נרשמו על שמם של סניור ולסלי שאגאם (שהטיסו אותם מאוחר יותר ארצה) ושאר המטוסים נרשמו על שמה של חברה לטיסות שכר בבעלות יהודים Pan African Air Charter. ב-5 במאי 1948 חזר סניור לארץ במטוס הבוננזה.

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות נפילתו של דניאל בוקשטיין בהתרסקות מטוסו, נתמנה סניור כמפקד בסיס שדה דב בצפון תל אביב. באותה תקופה היה זה שדה התעופה המבצעי היחיד של שירות האוויר. במסגרת תפקידו ארגן סניור את טייסת א' וחילקה לשני גפים, הקים מערך תחזוקה לטיפול ותיקון המטוסים ופרסם פקודות קבע ופקודות יום. בעקבות התקפת חיל האוויר המצרי את השדה ב-15 במאי החליט סניור לפזר את המטוסים שחנו בשדה באתרים שונים. סניור נטל גם חלק בטיסות מבצעיות עם מטוס הבוננזה, אחת מהן הייתה הפצצת ארמונו של המלך עבדאללה ב-1 ביוני. בשני מקרים של הפלת מטוסים מצריים (בחוף הרצליה וליד קיבוץ דליה) יצא סניור לאתר ההתרסקות ואסף את הטייסים.

ב-22 ביוני עבר למטה חיל האוויר ומונה לתפקיד סגן מפקד אגף המבצעים (מפקדו היה דן טולקובסקי). ב-24 ביולי התמנה כמנהל תכנון פעולות חיל האויר. בתחילת חודש אוגוסט התמנה סניור למפקד מחנה סירקין (כנף 3), אולם מטה חיל האוויר החליט לאחר מכן שלא להשתמש בשדה שבו בגלל קרבתו לכוחות הלגיון הירדני, שאף הפגיזו אותו.

ב-25 באוגוסט נשלח לצ'כוסלובקיה יחד עם הימן שמיר לשם בדיקת מטוסי הספיטפייר שנרכשו בה. סניור, סאם פומרנץ ודוד פנר ריכזו את המטוסים וכן חלקי חילוף עבורם בקונוביצה. שם ביצעו גם תיקונים והתקנות שונות. במסגרת מבצע ולוטה תאם וארגן סניור את הטסת המטוסים לארץ וכן טס בעצמו במטס הראשון. בטיסה זו נאלצו סניור ומודי אלון לנחות שניהם נחיתת חרום ביוון, בה התחוללה אז מלחמת אזרחים, בגלל מחסור בדלק. עקב כך נחקרו ונעצרו בחשד שהם מורדים. השניים שוחררו ושבו ארצה ב-12 באוקטובר אותה שנה. לאחר חזרתו שובץ כטייס בטייסת הקרב 101. בתקופה שבין אוקטובר וינואר 1949 (תום המלחמה) הפיל סניור עוד שני מטוסים מצריים.

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום המלחמה ייסד את מערך הנ"מ והשתחרר מצה"ל בשנת 1952 בדרגת אלוף משנה. בין היתר, סניור הוא שהציע את סמל חיל האוויר הקיים כיום. לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי פנה לעסקים כתעשיין צעיר. סניור שירת במילואים במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים.

בשנת 1998 פרסם את ספרו "שמיים חדשים" המגולל את סיפורו האישי וכרוך בהקמת חיל האוויר הישראלי.

בוריס סניור נפטר בכפר שמריהו, שם התגורר מאז עלייתו ארצה. הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים ושמונה נכדים. הגרסה האנגלית של הספר (New Heavens) ראתה אור בארצות הברית זמן קצר לאחר מותו. בתו, אילת, נשואה ליובל רבין בנם של יצחק ולאה רבין. גרושתו רות (פוריה) נישאה לאיש מח"ל חיל אוויר ג'ולס קוברניק.

בימים אלו (2015) מוקרן סירטן התיעודי של ננסי ספילברג (מפיקה) ורוברטה גרוסמן (במאית) Above & Beyond ("מעל ומעבר: טייסת הקרב הראשונה") המביא את סיפורם של מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) בטייסת 101 כמו ג'ורג' ליכטר George Lichter, לו לנרט Lou Lenart, קולמן גולדשטיין Coleman Goldstein, גדעון ליכטמן Gideon Lichtman ואחרים.

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמים חדשים, הוצאת זמורה ביתן, 1998
  • New Heavens, My Life as a Fighter Pilot and a Founder of the Israel Air Force, Potomac Books, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על שמו של ליאון סניור הוקם "בית סניור" בכפר שמריהו