תירבות צמחי בר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ביות צמחי בר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
החיטה הייתה אחת מהצמחים שתורבתו לראשונה, כ-12,000 שנה לפני זמננו. חיטת הבר הידועה בשם "אם החיטה" נמצאה בארץ ישראל בראשית המאה ה-20 על ידי אהרן אהרונסון ליד עמק החולה.
באפונת הבר קיים מנגנון הפצת זרעים, באמצעות תרמיל המתפתל סביב עצמו, מתבקע וזורק את הזרעים למרחק של כ-3–4 מטרים. מנגנון זה איננו קיים באפונת הגינה, מכיוון שלא התאים לאיסוף מסודר שהחקלאים רצו בו. בתמונה אפונה מתורבתת.
הצבעוני הוא פרח בר שתורבת כצמח נוי. בתמונה: צבעוני רחב עלים.

תירבות צמחי בר הוא תהליך שבו האדם גידל וטיפח בעצמו צמחי בר, ומכך, במקרה או במכוון, ברר והתאים אותם לצרכיו, באמצעות ברירה סלקטיבית של תכונות (אללים) שיש בהם תועלת לצורכי האדם, כמו גודל, חיי מדף ארוכים, צבע וצורה ששונים במקצת מצורתם בטבע כך שיתאימו לצרכיו כצמחי תועלת, כצמחי מאכל או כצמחי נוי.

צמחים רבים: פירות, צמחי נוי וירק שבשימוש כיום על ידי האדם, שונים במקצת מתכונותיהם בטבע. חלק מתכונות צמחי הבר לא היו נוחות לגידול על ידי האדם, כמו מנגנון הפצת זרעים (למשל אצל אפונת בר בצורת פיצוץ) או מנגנון הבשלה מדורג. חלק מתכונות אלו היו מנגנוני הגנה שהצמחים פיתחו לצורך עמידותם ושרידותם. האדם שאף לשפר את הצמחים, כדי שיחזירו את ההשקעה שבגידולם.

באמצעות התירבות היה אפשר לבודד תכונות לא רצויות ולשפר תכונות קיימות כמו גודל הפרי כמו בתפוח, בתירס ובזית.[דרוש מקור] חלק מהצמחים כמו העגבנייה, תפוח האדמה, החציל והשקד. תפוקת השמן הוגדלה בזית המתורבת יחסית לזית הבר [דרוש מקור].

זיהוי של הורה הבר נעשה באמצעות דמיון צורני (כמו גודל, צורת הזרעים, צורת הפרחים וצבעם) וקרבה גנטית (מספר וצורת כרומוזומים דומה). ניתן להכליא בין שני מיני הצמח, המתורבת והבר, והם נותנים צאצאים פוריים.

לעיתים במהלך התירבות הצמחים אבדו תכונות טובות ונפגעו איכויות חיוניות כגון- עמידות למחלות מזיקות, טמפרטורות קיצונית, תנאי מליחות, עוצמת הריח הופחתה ומכך גם טעמם לא מודגש כמו בצורתם בבר, הערך התזונתי ירד. למשל בחיטה כמות החלבונים, הברזל והאבץ ירדה. במקרה זה חוקרים ישראלים ואמריקנים הצליחו לבודד את הגנים המעורבים בכך, וכיום ישנה תוכנית להעשיר מחדש את החיטה המתורבתת בתכונות החיוביות שאבדו לה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דגניים בתקופת הברזל

התירבות החל כבר כ-12,000 שנה לפני זמננו באפונה, בחיטה ובשעורה, שמחזור גידולם קצר ונמשך מספר חודשים, ולכן קל לבודד את התכונות הרצויות [דרוש מקור]. צורת גידול זו יכלה להתאים לנוודים שעוברים ממקום למקום. בשלב התירבות הבא, לפני כ-6,000 שנה, תורבתו עצי פרי שניתן להצמיחם מזרעים או ייחורים כמו זית, גפן, תמר, תאנה ורימון [דרוש מקור]. בצמחים אלו תקופת נתינת הפרי התארכה למספר שנים והתאימה לחקלאים שהתיישבו ביישובי קבע. בשלב השלישי תורבו עצים שמצריכים הרכבה כמו תפוח, אגס, דובדבן ושזיף. ההרכבה הייתה טכניקה שהתפתחה מאוחר יותר ודרשה מומחיות רבה. בתקופה הרומאית תורבו רוב הצמחים האחרים המוכרים לנו. בימי הביניים תורבתו הפטל ותות השדה [דרוש מקור]. ישנם צמחים כמו אלון שלבלוטיו ערך תזונתי רב, שעד היום לא תורבתו, עקב קשיים שונים.

התירבות לא הוגבל לצמחי מאכל בלבד. גם צמחים ששימשו את בני האדם ככותנה תורבו. במהלך תירבות הכותנה נבחרו צמחים בעלי סיבים וגבעולים ארוכים וישרים. לעיתים היו בעלי חיים שהפריעו לתירבות כמו ציפורים במקרה של תות שדה, וסנאים במקרה של אלון.

המזרח התיכון היה בעולם העתיק מוקד חשוב של תירבות צמחים ובעלי חיים. גם צמחים שתורבתו במערב אירופה, מקורם היה במזרח התיכון. הבוטנאי והאגרונום אהרון אהרונסון התפרסם כאשר גילה בשנת 1906 את חיטת הבר ('אם החיטה'), בעמק החולה ליד ראש פינה. תגליות ארכאולוגיות בכרמל וצפונית לים המלח מעידות כי גם זית הבר גדל אף הוא בארץ ישראל. גם שעורה וקיטניות כמו אפונה ועדשים תורבתו באזור זה. החמצה תורבתה בדרום טורקיה. הרימון גדל בר דרומית לים הכספי, התפוח במרכז אסיה, וגפן הבר באזור שמצפון מזרח אפגניסטן ועד מרכז טורקיה. לעומת זאת ירקות כמו העגבנייה, תפוח האדמה והתירס תורבו בדרום אמריקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל זהרי, תירבות צמחים בעולם העתיק (באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]