בית הכנסת העתיק בעין גדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האוהל מעל האתר
קטע המגילה מספר ויקרא
אוסף עצמות של עז וכבש שנמצאו מתחת לארון הקודש
תקריב הרבוע במרכז רצפת הפסיפס
כתובת התודה בארמית לתורמים
הבמה וגומחת ארון הקודש מימין
סמל צלב הקרס ברצפת הפסיפס מהשלב הקדום של בית הכנסת

שרידי בית הכנסת העתיק בעין גדי נמצאים ליד שמורת עין גדי שבמדבר יהודה. במקום היה יישוב בתקופות עתיקות, להם יש אזכורים במקרא, אולם הממצאים בבית הכנסת הם מהמאה ה-3 לספירה, שאז התחדש היישוב לאחר חורבנו הקודם ממרד בר כוכבא, עד המאה ה-6 לספירה, אז חרב המקום שוב, ובית הכנסת נשרף.

ממצאי החפירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1965 נחשפו בשעת חריש בשדה ממצאים שהעידו על קיום בית כנסת. החפירות הארכאולוגיות בוצעו בשנים 1970- 1972 על ידי בר"ג, י. פורת ואהוד נצר.

במקום נחשף בית כנסת שהתקיים כ-400 שנה, שחלקו הראשון הוא מהמאה ה-3. ציר האורך של בית הכנסת הוא מצפון לדרום, הפתח במקור היה מצפון, ורק לאחר מכן נפתח הפתח מדרום.

בקיר המזרחי של בית הכנסת, חקוק בקיר מושב לראש הקהל, המכונה במקורות "קתדרא דמשה".

השלב השני של בית הכנסת נבנה במאה ה-6. הבניין הורחב, נוספו פתחים וחדרים נוספים ובצמוד לקיר הדרומי הוקמו ספסלים. התגלה מתקן דמוי במה, מעברו מדרגה, אולי "דוכן" להנחת ספר תורה.

בתוך בית הכנסת מצאו החופרים את מה שנראה כארון הקודש ובו שרידים מפוחמים רבים של קלף, אחד מהם פוענח כקטע מראשיתו של ספר ויקרא. הקטע על גבי מגילה (אנ') שרופה, מהמאה השישית לספירה פוענח רק בשנת 2015 באמצעות סריקת CT, ‏45 שנים לאחר מציאת המגילה.[1][2]

בית הכנסת חרב בשריפה במאה ה-6. בתי מגורים שנמצאו לידו, חרבו אף הם באותה שריפה.

הממצאים במקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהשלב הראשון בבית הכנסת נשתמרה רצפת פסיפס ובה דגם דמוי צלב קרס – דגם שנמצא גם בבתי הכנסת בקצרין ובגמלא ועוד. זהו מוטיב עיטורי עתיק, שהיה בשימוש בתרבויות רבות, כפי שנחשף בחפירות ארכאולוגיות ברחבי העולם.

פסיפס מאוחר יותר כלל כתובות בשפה הארמית, המוצגות כיום במוזיאון רוקפלר. תוכן הכתובות הוא:

"זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה"[3]

הרצפה כללה דגמי מנורות המקיפים את השטיח המרכזי. שני שטיחי פסיפס בעלי מבנה גאומטרי של מרובעים ומשולשים, בהם דגמי צמחים ועופות כמו עגורים וטווסים.

ממצא נוסף הוא מנורת ברונזה קטנה יצוקה עם שבעה הקנים (22 ס"מ על 14 ס"מ),[4]

ממצא ייחודי נוסף, הוא אוסף של עצמות של עז וכבש שנמצאו מתחת לארון הקודש. מרבית העצמות היו שרופות. החופרים לא הצליחו לקבוע האם העצמות נשרפו יחד עם בית הכנסת, או שנשרפו לפני כן. הועלתה השערה שהעצמות הן שריד למזבח קדום יותר מתקופת בית שני, כמה מאות שנים לפני כן.

כן נמצא במקום אוצר של 5,000 מטבעות מהמאה ה-4 עד זמנו של יוסטינוס השני (565-578).

הכתובת המוקדשת לתורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע המפסיפס עם הכתובת המוקדשת לתורמים לשיפוץ בית הכנסת מוצג במוזיאון הכט בחיפה. הכתובת היא בארמית.

דכירי לטב כל בני קרתה דיהב גרמהון ותקים כנישתה דכיר לטב יונתן חזנה דיהב גרמיה בתקונה דכנישתה שלם

תרגום הכתובת הוא: "זכורים לטוב כל בני העיירה שנתנו מכספם לתיקון בית הכנסת זכור לטוב יונתן החזן שנתן כספו לתיקון בית הכנסת. שלום"

מהות הקללה בכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצפת הפסיפס - במוזיאון רוקפלר

לכתובת זו אין דמיון לתוכנן של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותבה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:

"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד העיר לגויים.

שאול ליברמן במאמר ב"תרביץ", מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לפי הספרות העתיקה, הייתה דרושה לשם גידול האפרסמון מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים, מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב

א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (=אמר ר' יוסי: זהו שאמרו שאסור ללמדו אומנות. כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו).

פרק ב', הלכה א' גמרא

אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות שכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים, שהרי כולם שייכים לקיסר.

אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים וביניהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני, כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילו מביא להם תועלת.

סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם

תרביץ

בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתי והיוו מעמד כלכלי סגור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Michael Segal, Emanuel Tov, William Brent Seales, Clifford Seth Parker, Pnina Shor, and Yosef Porath, with and Appendix by Ada Yardeni, "An Early Leviticus Scroll from En-Gedi: Preliminary Publication", Textus 26 (2016), pp. 29-58. [1] (במסמך ה-PDF מספור העמודים עצמאי)
  • William Brent Seales, Clifford Seth Parker, Michael Segal, Emanuel Tov, Pnina Shor, and Yosef Porath, "From Damage to Discovery via Virtual Unwrapping: Reading the Scroll from En-Gedi", Science Advances 2.9 (2016)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]