גרגוריוס, קיסר האימפריה הביזנטית
| לידה |
המאה ה־6 האימפריה הביזנטית, קפריסין  |
|---|---|
| פטירה |
647 סבייטלה, תוניסיה |
| מדינה |
האימפריה הביזנטית |
  | |
גרגוריוס הפטריקי (ביוונית: Γρηγόριος; נפטר בשנת 647) היה מנהיג ביזנטי באפריקה (תוניסיה המודרנית, מזרח אלג'יריה ומערב לוב). גרגוריוס, קרוב משפחה של השושלת ההרקליאנית השלטת, היה פרו- כלקדוני עז והוביל מרד ב-646 נגד הקיסר קונסטנס השני על רקע תמיכתו של האחרון במונוטליזם. זמן קצר לאחר שהכריז על עצמו כקיסר, הוא עמד בפני פלישה ערבית ב-647. הוא התעמת עם הפולשים אך הובס ונהרג באופן נחרץ בסופתולה. אפריקה חזרה לשלטון הקיסרות לאחר מותו ונסיגת הערבים, אך יסודות השלטון הביזנטי שם התערערו אנושות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרגוריוס הפטריקי היה קשור בדם לקיסר הרקליוס (בשנים 610–641) ולנכדו קונסטנס השני (בשנים 641–668), ואולי היה בנו של בן דודו של הרקליוס ניקטאס. גרגוריוס מונה לראשונה כאקסרך של אפריקה ("patrikios של אפריקה" בתאופאנס) ביולי 645, אך ייתכן שהתמנה כבר תחת הרקליוס.
האקסרכיה הייתה בתקופה זו בסערה פנימית עקב הסכסוך בין האוכלוסייה הכלקדונית האורתודוקסית בעיקרה לבין תומכי המונותליטיזם, ניסיון לפשרה בין הכלקדוניזם ממונופיזיטיזם שהגה וקידם הרקליוס ב-638. באפריקה, זו האחרונה נדונה בעיקר על ידי פליטים ממצרים. במאמץ להפחית את המתיחות, ביולי 645 גרגוריוס אירח מחלוקת תאולוגית בקרתגו בירתו בין מקסימוס הקונפסור הכלקדוני לבין הפטריארך של קונסטנטינופול לשעבר, לבין פירוס, המונותליט. גרגוריוס עזר להביא לפיוס בין השניים, ופירוס אימץ מחדש את העמדה הכלקדונית. במהלך החודשים הבאים, כמה סינודים מקומיים באפריקה המשיכו לגנות את המונותלטיזם ככפירה.
בשנת 646 פתח גרגוריוס במרד נגד קונסטנס. הסיבה הברורה הייתה תמיכתו של האחרון במונותליטיזם, אך ללא ספק הייתה זו גם תגובה לכיבוש המוסלמי של מצרים, והאיום שהציב בפני האקסרך של אפריקה. לאור כישלונה של הממשלה הקיסרית בקונסטנטינופול לעצור את ההתקדמות המוסלמית, היה זה, במילותיו של צ'ארלס דיהל, "פיתוי גדול למושל החזק של אפריקה להתנתק מהאימפריה החלשה והמרוחקת שנראתה לא מסוגלת להגן על נתיניה". הבדלים דוקטרינריים, כמו גם האוטונומיה הממושכת של השלטון האפריקאי, חיזקו נטייה זו. הכרוניקאי הערבי אל-טברי טוען מנגד כי המרד של גרגוריוס התעורר בעקבות היטל של 300 לירות זהב שדרש קונסטנס. מקורות ערביים טוענים כי לאחר שהוכרז כקיסר הוא טבע מטבעות עם דמותו שלו, אך הם לא נמצאו עד כה. נראה שגם מקסימוס המוודה וגם האפיפיור תאודורוס הראשון עודדו או לפחות תמכו בגרגוריוס במיזם הזה. כך כביכול האפיפיור שלח שליח להעביר חלום מאת מקסימוס, לפיו שתי מקהלות מלאכים יריבות צעקו "ניצחון לקונסטנטין [קונסטנס] אוגוסטוס" ו"ניצחון לגרגוריוס אוגוסטוס", כשהראשונה משתתקת בהדרגה והאחרונה מנצחת. נראה כי המרד מצא תמיכה רחבה גם בקרב האוכלוסייה, לא רק בקרב האפריקאים הרומאים, אלא גם בקרב הברברים של פנים הארץ.
בשנים 642–643 כבשו הערבים את קירנאיקה ואת החצי המזרחי של טריפוליטניה, יחד עם טריפולי. רק הוראה מהח'ליף עומר (שלט 634–644) עצרה את התפשטותם מערבה.
אולם בשנת 647, יורשו של עומר, עות'מאן, הורה לעבדאללה בן סעד לפלוש לאקסרכיה עם 20,000 איש. המוסלמים פלשו למערב טריפוליטניה והתקדמו עד לגבול הצפוני של המחוז הביזנטי ביזאקנה. גרגוריוס התעמת עם הערבים בשובם לסופתולה, אך הובס ונהרג. אגאפיוס מהייראפוליס וכמה מקורות סורים טוענים שהוא שרד את התבוסה וברח לקונסטנטינופול, שם התפייס עם קונסטנס, אך רוב החוקרים המודרניים מקבלים את התיאור של הכרוניקנים הערבים על מותו בקרב. הדיווחים הערביים גם טוענים שהמוסלמים תפסו את בתו של גרגוריוס, שנלחמה לצד אביה. היא נלקחה חזרה למצרים כשבויה, אבל היא השליכה את עצמה מהגמל במהלך הצעדה ומתה. לאחר מותו של גרגוריוס, בזזו הערבים את סופטולה ופשטו על פני האקסרכיה, בעוד שהביזנטים נסוגו למבצריהם. משלא יכלו להסתער על הביצורים הביזנטים, ומרוצים מכמויות השלל העצומות שלקחו, הסכימו הערבים לעזוב בתמורה לתשלום מס כבד בזהב.
למרות העובדה שהפשיטה הערבית לא נמשכה במשך זמן מה, ושיקום הקשרים עם קונסטנטינופול, השלטון הביזנטי על אפריקה התערער מאוד בעקבות מרד גרגוריוס והניצחון הערבי. השבטים הברברים במיוחד התנערו מנאמנותם לאימפריה, ונראה שרוב דרום תוניסיה חמקה מחוץ לשליטת קרתגו. כך סימן קרב סופטולה את "הסוף, פחות או יותר קרוב, אך בלתי נמנע, של השליטה הביזנטית באפריקה" (דיהל).
