בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית
Βασίλειος B' Βουλγαροκτόνος
Basilios II.jpg
לידה 958
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בדצמבר 1025 (בגיל 67 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הביזנטיתהאימפריה הביזנטית  האימפריה הביזנטית
עיסוק קיסר עריכת הנתון בוויקינתונים
דת נצרות יוונית-אורתודוקסית
שושלת מקדונית
כינוי "קוטל הבולגרים" (בולגרוקטונוס)
אב רומנוס השני עריכת הנתון בוויקינתונים
אם תאופנו עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר האימפריה הביזנטית (בשותפות)
22 באפריל 96010 בינואר 976
(15 שנים)
שותף לשלטון ניקפורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית
יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית (בפועל שלטו בצורה עצמאית מבסיליוס)
הוא עצמו, שליט בפועל ←
קיסר האימפריה הביזנטית
10 בינואר 97615 בדצמבר 1025
(50 שנה)
שותף לשלטון קונסטנטינוס השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית (בפועל שלט בסיליוס בצורה עצמאית)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בסיליוס השני בולגרוקטונוסיוונית: Βασίλειος Β' ο Βουλγαροκτόνος; "קוטל הבולגרים") היה קיסר ביזנטי מהשושלת המקדונית, ששלט מ-976 עד 15 בדצמבר 1025. בסיליוס נחשב להיות אחד מגדולי הקיסרים של האימפריה הביזנטית, מסעותיו הצבאיים הביאו את האימפריה לשיא גדולתה מאז כיבושי האימפריה המוסלמית במאה ה-7 המוקדמת. בסיליוס הנהיג בתקופת שלטונו את הכיבוש הביזנטי של האימפריה הבולגרית הראשונה.

בסיליוס נולד בשנת 958 לרומנוס השני. בגיל 5 נתייתמו הוא ואחיו קונסטנטינוס, שהיה מאוחר יותר לקיסר קונסטנטינוס השמיני (Κωνσταντίνος Η΄) (אנ'). ככל הידוע הוא לא העמיד צאצאים, וכנראה לא התחתן. בין השנים 963 ו-976 משלו בביזנטיון עוצרים, בתחילה ניקפורוס השני (Νικηφόρος Β΄ Φωκάς), שהתחתן עם תיאופנון, הקיסרית, ולאחר הירצחו (969), בהסכמתה, עלה לשלטון רוצחו, יוחנן הראשון צימיסקס, שהיה שר הצבא. לאחר מותו של זה, קיבלו האחים את הממלכה. אך בסיליוס היה מוכשר ותקיף יותר מקונסטנטינוס, והוא תפס את רסן השלטון בהסכמתו אחיו, שקיבל מעמד של מלך אך לא משל בפועל.

בסיליוס נחשב לאחד מהקיסרים הגדולים של ביזנטיון. כבר בראשית דרכו ביטל חלק גדול מזכויות האצילים והוציא כמה מהם להורג, תוך כדי סיכון כיסאו, דאג למערכת משפט וגביית מיסים צודקת, והפך את קונסטנטינופול לאחת הערים המפוארות באירופה. בעקבות תבוסת צבאו בצידה המזרחי של האימפריה בקרב אורונטס ב-994, נאלץ בסיליוס להתערב אישית במערכה כנגד השושלת הפאטמית. בסיליוס חצה עם צבאו את אנטוליה במעט יותר משבועיים, והופיע באופן לא צפוי בצפון סוריה באביב 995. הצבא הפאטמי, אשר צר באותו זמן על העיר חלב, נסוג ללא קרב. לאחר עימותים נוספים בין הצדדים נחתם הסכם שלום, אשר התקיים ללא אירועים מיוחדים מ-1001 ועד 1016[1].

ב-996 נדרש בסיליוס למלחמה בבולגרים, שהתחילו לתקוף את האימפריה כבר כמאה שנה קודם, ונחל כמה ניצחונות ב-1004 וב-1010, עד שהנחיל לבולגרים את תבוסתם המוחצת בקרב בלאסיצה, שהוביל למיגור צבאם ב-1014[2] ובעקבות כך קיבל את התואר "בולגרוקטונוס" - קוטל הבולגרים. מסופר עליו[2] כי כדי להטיל מורא על יריביו, חילק בסיליוס את השבויים לקבוצות של 100 חיילים, הורה לעקור את עיני 99 חיילים מכל קבוצה והותיר מכל קבוצה חייל אחד עם עין תקינה אחת, כדי שיוביל את החיילים חזרה למפקדם סמואיל הראשון, קיסר בולגריה. לאחר מותו עלה על כיסאו אחיו, ולאחר מכן בנות אחיו, זואי ותאודורה; בתחילה היו בעליה ומאהביה של זואי הקיסרים, ולאחר מכן היו הן קיסריות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע שושלתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיליוס השני יליד 958 היה בכור בניו של רומנוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית ורעייתו, הקיסרית תיאופנון. בסיליוס היה בן לשושלת המקדונית ששלטה באימפריה הביזנטית מאז המאה ה-9 ונקראה על שם חבל מוקדון שממנו הגיע מייסדה, בסיליוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. קיסרי האימפריה הביזנטית היו נתונים זמן רב להשפעה של גופים ואישים חיצוניים אך הצליחו לשמור על יציבות ירושה שושלתית. סבו של בסיליוס השני לדוגמה, הקיסר קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס, היה תחילה נתון להשפעתה של אמו, זואי קרבונופסינה ובהמשך להשפעתו של המצביא רומנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.

קודם עלייתו לכס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של בסיליוס השני ואחיו קונסטנטינוס השמיני, הקיסר רומנוס השני, נפטר בעוד היה בסיליוס בן חמש בלבד. הקיסרית תיאופנון אפשרה את עלייתו של גנרל בצבא הביזנטי לכתר, ניקפורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית. ניקפורוס היה מצביא מוכשר בימיו בשלטון אך לא היה מעורב יתר על המידה במנהל הפנים וכדי להותיר יציבות שלטונית הוא אימץ את בסיליוס השני וקונסטנטינוס השמיני כבניו שלו, זאת כדי לשמור על המשך ירושת השושלת המקדונית כשליטת האימפריה הביזנטית. שלטונו של ניקפורוס היה עמוס במלחמות ומאבקים ותחת הנהגתו כבש הצבא הביזנטי את חבל קיליקיה והתקדם דרכו לכיבוש עיר הקודש הנוצרית, אנטיוכיה, בעוד האמירות המוסלמית של חלב ומוסול (אשר שלטה באזור באותה העת), נפלה למלחמת אזרחים ומאבקים פנימיים. לנוכח התפרקות הממשל הריכוזי של הח'ליפות העבאסית, הכין ניקפורוס השני את הצבא הביזנטי לקראת פלישה לתוך הלבנט.

ניקפורוס העלה את המס על האוכלוסייה החלשה של האימפריה למימון מערכותיו הצבאיות. הדבר הוביל לתסיסה אזרחית, מרד כושל שנועד להפיל את שלטונו בקונסטנטינופול הבירה, ולבסוף הוביל לרציחתו בשנת 969. אחיינו, שר הצבא, היה זה שהורה להתנקש בניקפורוס עקב מריבה ביניהם ולאחר מכן הוא ירש את הכתר הביזנטי והוכתר יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית. תיאופנון, שהייתה מאהבת של יוחנן, אפשרה לו לעלות לכס השלטון. בכל זמן זה נותר בסיליוס השני, ביחד עם אחיו קונסטנטינוס, בתפקיד הקיסרים השותפים אך בפועל השליטה הייתה בידיו של יוחנן הראשון. יוחנן בדומה לניקפורוס היה מצביא מוכשר וכיוון את רוב כוח צבאו לחבל הבלקן, שם הצליח לעצור את התפשטותה של האימפריה הבולגרית הראשונה והכניע את כוחותיו של סוויאטוסלב, נסיך קייב, מה שחיזק את ההשפעה הביזנטית על רוס של קייב. בהמשך יצא בפלישה לתוך הלבנט והובס רק בפרברי ירושלים. לאחר סיור ברחבי האימפריה הביזנטית, שב יוחנן הראשון בשנת 976 לבירה קונסטנטינופול בעודו חולה ונפטר ב-10 בינואר.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד סקלרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב צעירותו של בסיליוס השני, שירש את הכתר בטקס רשמי לצד אחיו קונסטנטינוס, השליטה בפועל על האימפריה עברה לידי היועצים בחצר הקיסרית. לפי החלטה שהתקבלה בחצר הקיסרית, הוסכם כי יש להדיח את הגנרל בארדס סקלרוס מתפקידו כגנרל הכוחות במזרח האימפריה. בארדס סירב להיענות לדרישת חצר המלוכה והכריז על עצמיו בתור הקיסר הלגיטימי של האימפריה הביזנטית בקיץ של שנת 976. הכוחות המורדים תחת בארדס סקלרוס כבשו שטחים נרחבים מאסיה הקטנה והחלו מלחמת אזרחים. בהוראת חצר המלוכה נקרא הגנרל בארדס פוקאס מהגבול הבולגרי להתעמת עם הכוחות המורדים. פוקאס ארב לכוחות המורדים בהתקרבם לצפון-מערב אסיה הקטנה, איפה שהיו רוב כוחותיו, ושם הפיל את רוב אנשיהם בקרב מוחץ בשנת 979. בסופו של הקרב נפל המרד של סקלרוס והוא עצמו ברח לעבר בגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית. בשנת 985 השיג בסיליוס השני עצמאות שלטונית מבחינת סמכויותיו וניתן לו לפעול על דעת עצמו כשליט אבסולוטי על האימפריה הביזנטית.

הסדר סמכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיליוס השני ראה את כוחו הרב של הגנרל בארדס פוקאס וחשש כי זה עלול לאיים על סמכותו הפוליטית. על כן, בשנת 986 בסיליוס השני החליט כי פעילות צבאית תביא להסדר הסמכות שלו בקרב כל שורות הצבא הביזנטי. בסיליוס הורה על צבא בפיקודו לפלוש לשטחי האימפריה הבולגרית הראשונה. האימפריה הבולגרית הייתה שרויה באותה העת במאבקי שלטון פנימיים ומספר שנים קודם לכן עלה לשלטון סימאון הראשון, קיסר בולגריה והדיח את שושלת קרום של קודמיו, דבר שהוביל לתשאול הלגיטימציה לשלטונו ולמאבקי סמכות בינו לבין הבויארים (האצולה הבולגרית) בחצר המלוכה. המסע הצבאי כשל אך בדרך חזרה אל האימפריה הביזנטית, הצבא של בסיליוס נתקף מתוך מארב שהוכן בידי הבולגרים באזור שערי טראיאנוס. בסיליוס השני הצליח לברוח משדה הקרב בקושי רב, והמערכה הצבאית בבולגריה הובילה להיחלשות סמכותו השלטונית עוד יותר ממה שהייתה קודם לכן.

היחלשותו של בסיליוס במעמד סמכותו הוביל לתסיסה אזרחית ובשנת 987 חזר סקלרוס אל מזרח האימפריה הביזנטית והחל מרד חדש נגד שלטונו של בסיליוס. בדומה לסקלרוס, פוקאס עצמו הכריז על מקומו כשליט האימפריה הביזנטית הלגיטימי. ברית בין שני המורדים התפרקה במהרה ופוקאס כלא את סקלרוס והתקדם לעבר הבירה של האימפריה, קונסטנטינופול, דרך אסיה הקטנה. בסיליוס השני ארגן נישואים בין אחותו אנה לבין ולדימיר הראשון "הגדול", נסיך קייב. ולדימיר הפך את רוס של קייב לממלכה נוצרית ובתמורה לנישואים הסכים לתת 6,000 מחייליו להנהגתו של בסיליוס השני שהיה בעת משבר אל מול המרד של פוקאס. הכוחות של שכירי החרב הרוסים מנעו את המשך התקדמות צבא המורדים ובשנת 989 יצא בסיליוס השני בהנהגת הכוחות ותקף את פוקאס בקרב על אבידוס, הממוקמת על שערי הדרדנלים (מצרי הים המחברים בין הים האגאי וים השיש. פוקאס נפל במהלך הקרב ולצידו גם המרד שהנהיג נפל. מיד לאחר ניצחונו הצבאי המוחץ יצא בסיליוס השני במסע ברחבי האימפריה להסדיר את מעמדו.

רפורמות בממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודות להתנהלותו של בסיליוס, שהיה פעלתן ושאפתן, הוא לקח את רוב מושכות השלטון בעוד אחיו, קונסטנטינוס השמיני, היה בעל תפקיד טקסי בלבד בתור הקיסר השותף של האימפריה הביזנטית. בסיליוס השני ביצע סדרת רפורמות כלכליות שהובילו את האריסטוקרטיה לחלוק מכספה עם האיכרים העניים ברחבי האימפריה במטרה שמעמדם הכלכלי של האיכרים לא יקרוס במהלך שנות בצורת. בפועל היו הרפורמות במטרה להחליש את כוחה של האצולה לעומת הקיסר אך הדבר הוביל במקביל לאהדה רבה לשלטונו מצד האוכלוסייה של האיכרים ברחבי האימפריה. הודות לפועלו הוא כונה בתואר "המנצח של הצמיתים". הקיסר בסיליוס סירב למנות מפקד צבאי חדש על מוצבי הגבול המזרחי מכיוון שידע כי הנושא בתפקיד זה עלול להיות חזק מדי ביחס את הקיסר ועלול לעורר התחרות על סמכויות הכתר בדומה לבארדס סקלרוס. על כן הוא הפך בפועל למפקד המוצב במזרח מעבר לתוארו בתור המפקד העליון של הצבא. רפורמות נוספות שהנהיג בסיליוס כללו חיזוק מעמדה של הביורוקרטיה הקיסרית, העברת נחלות של האצולה לידי המוסד הקיסרי ווידוי כי החיל הקיסרי של שכירי החרב מרוס של קייב, יישאר מקורב לקיסר בכל מקום בוא יהיה. מכיוון שרוב הרישומים ההיסטוריים בני התקופה סבבו על אירועים דרמטיים, ישנה הערכה היסטורית כי המחסור במקורות על מצבה הפנימי של האימפריה בתקופה שלאחר הסדר הסמכות מסמלים כי מצבה הפנימי של האימפריה היה יציב וכי הרפורמות שהנהיג בסיליוס צלחו בשמור יציבותו השלטונית.

מלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולגריה (991–995)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 991 הרים בסיליוס השני את הצבא הביזנטי והתכונן למלחמה נגד האימפריה הבולגרית הראשונה שבאותה העת נשלטה מבחינה רשמית בידי רומאן, קיסר בולגריה אם כי השלטון בפועל עמד לרשותו של סמואיל הראשון, שהיה בעל הפיקוד העליון על הצבא. מטרתו של בסיליוס הייתה להשיב את השטחים שאבדו במהלך האסון הצבאי בקרב על שער טראיאנוס. בשונה מהפעם הקודמת, בסיליוס למד להעריך את המיומנות והאיכות של אנשיו יתרה על מספרם. על כן הוא לקח עמו רק את המיומנים בחיילי הצבא הביזנטי ואת המשמר הקיסרי של שכירי החרב שהיו איתו. המערכה בבולגריה נמשכה ארבעה שנים ורוכזה בעיקר בתראקיה וחבל מקדוניה. הטקטיקה של הצבא הביזנטי כללה אדמה חרוכה אשר פגעה קשות באוכלוסייה המקומית, בתוצרת החקלאית ובכלכלה הבולגרית. לבסוף הביס הצבא הביזנטי את סמואיל הראשון בקרב וכלא את הקיסר רומאן כאסיר פוליטי. בסיליוס הביא לברית צבאית בין האימפריה הביזנטית לדוכסויות סרביה וקרואטיה ובכך איגף את בולגריה ביריבים.

נסיכות חלב (995–1000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד המערכה בבולגריה התמשכה, הגיעה הודעה לבסיליוס כי השושלת הפאטמית החלה במערכה נוספת נגד האימפריה הביזנטית, תקפה ללא הצלחה את אנטיוכיה והחלה בפלישה לתוך נסיכות חלב, מדינת חסות ביזנטית. במטרה להניע את צבאו במהירות האפשרית, בסיליוס דאג כי לכל חייל בצבאו הקטן אך המיומן יהיה סוס. בדרך זאת של תנועת פרשים הגיעו הכוחות הביזנטים תחת בסיליוס לצידה השני של האימפריה הביזנטית בחודשים ספורים בלבד. הצבא הביזנטי כבש את העיר אפאמיאה על החידקל והניס את הצבא הפטאמי חזרה לאזור הגבול. בהמשך הצבא הביזנטי בזז וכבש סדרת ערים לאורך הגבול. בנקודה מסוימת במהלך המערכה, הצבא הביזנטי נבזז בידי נוודים שבטיים מקומיים, בתגובה, בסיליוס הורה על תפיסתם של ארבעים מהנוודים הבוזזים, כריתת כל ידיהם ואז שחרורם במטרה להרתיע את האוכלוסייה המקומית. בסיליוס תחילה פעל להסדיר את היחסים עם הפאטמים כאשר סירב לתמוך במרד שנערך בשנת 997 בקהיר. שנה לאחר מכן, כאשר הפטאמים לא פנו כלל לקראת הסדר, בסיליוס החליט לתמוך כלכלית במרד נוסף נגד השלטון הפטאמי אשר פגע קשות באספקת התבואה של השושלת המוסלמית.

בתחילתו של האלף השני חתם בסיליוס השני על הסכם שלום עם הפאטמים אשר היה בעל תוקף לעשור שנים. לאחר מכן הניע בסיליוס את כוחותיו חזרה אל המערכה נגד בולגריה. במטרה לוודא את יציבות הגבול אל מול הפאטמים, בסיליוס הורה לניקפורוס אורנוס, גנרל ביזנטי ששמר על הגבול הבולגרי בעוד היה בסיליוס במערכה נגד הפאטמים, לנוע ממוצבו לעבר הגבול המזרחי עם הפטאמים במטרה לשמור על הסדר, שימור ההחלטות של הסכם השלום ושימור ההרתעה של הכוחות הביזנטים המוצבים אל מול ההנהגה הפטאמית והכוחות הנוודים השבטיים באזור.

בולגריה (1000–1018)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב בלאסיצה

לפני שיצא למערכה נוספת נגד האימפריה הבולגרית, בסיליוס השני קבע את העיר פיליפופליס להיות למטה ההנהגה שלו במערכה. הצבא הביזנטי יצא במסע כיבושים נרחב בבולגריה במסגרתו הצליח לכבוש את סופיה למרות התנגדות נועזת מצד האוכלוסייה המקומית. בעת הגיע הצבא הביזנטי אל גדות נהר הדנובה, האימפריה הבולגרית נחצתה בשניים, מה שהקשה עוד יותר על עמדת ההגנה שבה נקט הצבא הבולגרי תחת הנהגתו של סמואיל. בשנת 1001 שינה בסיליוס אסטרטגיה וכיוון את צבאו לקראת מתקפה אל תוך בולגריה דרך יוון הביזנטית. המערכה הביאה לכיבוש של רוב מקדוניה היוונית ואפירוס וקירבה את הכוחות הביזנטים אל עבר הבירה הבולגרית אוחריד. בשנה שלאחר מכן יצא הצבא הביזנטי לכיבוש צפון בולגריה על גדות הדנובה בתנועה דרך יוון הביזנטית צפונה. במטרה להסיט את הצבא הביזנטי, סמואיל יצא במתקפה בתראקיה ובזז את העיר הביזנטית אדריאנופול. בסיליוס סירב לאפשר למטרתו האסטרטגית לחמוק והורה לצבאו להמשיך בהתקדמות על גדות הדנובה. בדצמבר 1002, לאחר שמונה חודשי מצור ממושכים, הצליחו הכוחות הביזנטים להביא לכניעתה של העיר וידין ולהישג אסטרטגי חשוב בכיבוש בולגריה.

בשנת 1003 לאחר שחנו לאורכו של החורף בעיר וידין, יצאו הכוחות הביזנטים בהתקדמות דרומה וכבשו סדרת ערים בלב האימפריה הבולגרית עד אשר הגיעו לסקופיה. בעוד הביזנטים צרו על העיר, צבאו של סמואיל הגיח מצדן השני של גדות נהר וארדאר עליו יושבת העיר. הצבא הביזנטי מצא דרך לחצות את הנהר בבטחה, עבר דרכה במהלך הלילה ופשט על כוחותיו החונים של הצאר הבולגרי. במהלך הקרב היו הכוחות הבולגרים לא מוכנים כלל וכלל ולבסוף היה על סמואיל לסגת מזרחה. מדי שנה יצא הצבא הביזנטי בסדרת פשיטות על בולגריה. הנתונים על אשר אירע במערכה נגד בולגריה בין השנים 1004 ו-1014 נתונים בערפל מכיוון שאין רשומות על התקופה. ישנה הערכה כי הסכם שלום ביזנטי בן 10 שנים סיים את תוקפו ועל כן שבו הצדדים למלחמה בשנת 1014.

בשנת 1014 ידוע כי צבאו של בסיליוס, אשר מנה לערך 23,000 איש, תקף עמדות בולגריות צפונית-מזרחית לעיר סלוניקי, מהערים הגדולות והחשובות ביותר באימפריה. לאחר תנועה דרך גדות נהר סטרומה, פגש הצבא הביזנטי בצבא הבולגרי בתוך עמק שעמד בין שתי רצועות הרים. הצבא הביזנטי בנהגתו של בסיליוס השני פגש בצבא הבולגרי בהנהגתו של סמואיל הראשון במהלך קרב בלאסיצה המכריע. הכוחות הבולגרים היו מוכנים בתוך ביצורים ועקב צרות המעבר בין רצועות ההרים, בסיליוס נותר אם אפשרויות מעטות ולבסוף החליט להורות לצבאו לצאת במתקפה ישירה על הבולגרים. הכוחות הבולגרים נאבקו והניסו את הביזנטים חזרה למקומם כפי שהיה בתחילת הקרב. בסיליוס גילה מעבר הררי קטן וחיקה את האסטרטגיה הפרסית בקרב תרמופילאי כאשר הורה לחלק מכוחותיו לנוע דרך המעבר ההררי הצר ולתקוף במפתיע את הכוחות הבולגרים. הטקטיקה הביזנטית צלחה והכוחות הבולגרים הובסו, 15,000 שבויים נלקחו, רוב הכוחות נהרגו בקרב וסמואיל עם עוד מעטים הצליח לברוח.

במטרה להרתיע את הבולגרים, בסיליוס הורה לעוור את השבויים הבולגרים. מתוך כל מאה שבויים הביזנטים הותירו רק אחד עם עין אחת במטרה להוביל את חבריו למקום מבטחים. פעולה זאת שדמתה לכריתת ידי הנוודים הערבים במערכה נגד הפטאמים, זיכתה את בסיליוס השני בכינוי בולגרוקטונוס (Βουλγαροκτόνος), משמע "קוטל הבולגרים". כאשר השבויים המשוחררים הגיעו למחנה של סמואיל כעבור מספר שבועות, הקיסר הבולגרי כביכול לקה בהתקף לב ומת, מה שהותיר את משבר ירושה בתוך הממשל הבולגרי ומנע התארגנות סדירה מחודשת אל מול הכוחות הביזנטים. בסיליוס יצא במערכה לכיבוש בולגריה כולה. בשנת 1018, לאחר נפילתו שלח הנסיך הבולגרי איוואן ולאדיסלב, האצולה הבולגרית נכנעה לממשל הביזנטי. האימפריה הבולגרית הראשונה חדלה מלהתקיים ולאחר 300 שנים של מאבק אל מול הביזנטים היא סופחה לשטחי האימפריה הביזנטית.

לאחר הניצחון המכריע נגד הבולגרים, בסיליוס השני הסדיר מרכזי שלטון ונע ברחבי השטחים הכבושים בשביל להסדיר את הסמכות הביזנטית. בהמשך הוא יצא בטריומף (מצעד ניצחון) ברחבי הבירה הביזנטית קונסטנטינופול. בסיליוס התייחס בכבוד בפני התושבים הבולגרים החדשים של האימפריה הביזנטית והותיר את האצולה והבויארים בתפקידי מפתח במטרה לאפשר לסיפוח השטחים לעבור בצורה חלקה ולמנוע התנגדות עתידית. בולגריה נותרה בידי השליטה הביזנטית למשך יותר מ-200 שנים לאחר הכיבושים של בסיליוס עד להקמת האימפריה הבולגרית השנייה במרד של האחים איוואן אסן הראשון, קיסר בולגריה ופטר הרביעי, קיסר בולגריה. בסיליוס אפשר לשמור על עצמאות יחסית של הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית מהכנסייה האורתודוקסית של יוון אך סירב להכיר במנהיגה כשווה ערך לעומת הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-11 יצא בסיליוס למערכה נוספת, הפעם במסגרת הסכסוך הביזנטי-גאורגי נגד הממלכה הגאורגית המאוחדת בהנהגתו של גאורגי הראשון, מלך גאורגיה. הביזנטים נחלו שני ניצחונות מוחצים אל מול הגאורגים במהלך קרב שירימני וקרב סוונדכס שאילץ את הגיאורגים להיכנס למשא ומתן לשלום. בשנת 1022 החל מרד נגד שלטונו של בסיליוס השני בקפדוקיה, מרד זה נמחץ הודות לבגידות פנימיות בתוכו ולתגובה מהירה של הצבא הביזנטי. בסיליוס השני בן ה-67 נפטר בדצמבר 1025 לאחר אחת מתקופות השלטון הארוכות ביותר בתולדות האימפריה הביזנטית. יורשו בשלטון היה אחיו, קונסטנטינוס, שהוכתר פעם נוספת בתור קונסטנטינוס השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית. לא היה ביכולתם של יורשיו של בסיליוס לשמור על יציבות האימפריה. עקב מאבקי סמכויות, תסיסה אזרחית ועלייתם של יריבים נוספים לאימפריה הביזנטית, האימפריה סבלה אסון צבאי קטסטרופלי במהלך קרב מנזיקרט אשר אירע בתוך רק חצי מאה לאחר מותו של בסיליוס השני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Holmes, עמודים 475-476
  2. ^ 1 2 ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010), עמוד 167.