זואי, קיסרית האימפריה הביזנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זואי
Zoe mosaic Hagia Sophia.jpg
Ζωή
לידה 978
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1050 (בגיל 72 בערך)
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרומית המזרחית
מקום קבורה כנסיית השליחים הקדושים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מושלת עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג

רומנוס ה-3 (1028-1034) מיכאל ה-4 (1034-1041)

קונסטנטינוס ה-9 (1042-1050)
שושלת המקדונית
אב Constantine VIII עריכת הנתון בוויקינתונים
אם Helena, daughter of Alypius עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Michael V Kalaphates עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסרית האימרפיה הרומית המזרחית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זואייוונית:ΖΩΗ,Ζωή, שפירושה "חיים"; 1050978), בתם של הלנה וקונסטנטינוס השמיני, הייתה קיסרית ביזנטית מהשושלת המקדונית, ששלטה מ-15 בנובמבר 1028 עד ל-1050.

חייה המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביה של זואי, קונסטנטינוס השמיני, בן לשושלת המקדונית ואחיו של הקיסר בסיליוס השני, התחתן עם הלנה, בתו של איש מוכר בקונסטנטינופול באותם ימים, אליפיוס, בן למשפחת אצולה מכובדת. הלנה הולידה לקונסטנטינוס שלוש בנות, הבכורה בהן אאודוקיה, אמצעית זואי ושלישית תאודורה.[1] אמן הלנה נפטרה לאחר לידתן. שלוש הבנות התחנכו בארמון, אביהן היה אחראי על חינוכן ומסופר שגם דודן, הקיסר בסיליוס אהב אותן מאד.[2]

ניסיונות השידוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר אוטו השלישי שביקש למצוא לו אישה ביזנטית שלח משלחת לקונסטנטינופול, בראשה עמד ארכיבישוף מילאן, ארנוף. ארנוף ביקש לקיים חתונה עם אחת מאחייניותיו של הקיסר בסיליוס השני. את החתונה הוא ביקש לערוך ללא דיחויים, מהר ככל האפשר. זואי שהייתה היפה מבין שלוש האחיות נבחרה לשאת את הקיסר לאישה, ובינואר 1002 עלתה על ספינה לכיוון ביתה החדש. אולם ב-24 בינואר, כשהגיעה הספינה לבארי קיבלו נוסעיה הודעה כי אוטו חלה בפתאומיות ומת ממחלתו. זואי לא ירדה מהספינה והחלה בהפלגתה חזרה לקונסטנטינופול.[3]

אופייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אופיה של זואי אנחנו לומדים בעיקר מתיאוריו של מיכאל פסלוס בכרונוגרפיה שלו. פסלוס מתאר את זואי כיפה מבין שלושת בנותיו של קונסטנטינוס[4] ובעלת אופי מלכותי[2] אולם גם סוערת, ומהירת מחשבה אך כבדת לשון.[5] פסלוס מוסיף ומספר כי הייתה פזרנית שחילקה מתנות רבות לעם, וכך זכתה גם לאהבתו וחיבתו, וגם כי הייתה קלה לשכנוע.[6] עוד אנחנו יודעים כי אהבה להכין בשמים וקרמים.[1]

תקופת קיסרות ראשונה רומנוס השלישי וזואי – (1028-1034)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנישואים לרומנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ניסיונות השידוכים השונים, כשקונסטנטינוס היה לקראת מותו, החליט למצוא חתן ראוי, ממשפחת אצולה יוונית[7] שיתפוס את מקומו אחרי מותו. תחילה נשקלה מועמדותו של קונסטנטינוס מונומכוס (שעתיד להפוך לקיסר) אולם אפשרות זו נפסלה, ועלה שמו של אחד, רומנוס ארגירוס שאף היה מקורב למשפחת הקיסרים. רומנוס הוצע קודם כל לתאודורה, שסירבה לשידוך, אם בגלל קרבת הדם ביניהם ואם בגלל שאשתו עדיין הייתה בחיים. משסירבה תאודורה הוצע השידוך לזואי שהסכימה[8] וראתה את רומנוס לראשונה ביום חתונתם. שלושה ימים לאחר החתונה נפטר אביה של זואי וקיסר האימפריה, קונסטנטינוס השמיני, והשאיר את האימפריה בידי בתו ובעלה.[4]

יחסי תאודורה –זואי (גירוש תאודורה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שזואי הייתה מבוגרת מאחותה ויפה ממנה (לפי העדויות), ולמרות שהקיסרות הייתה כעת בידיה, קנאתה בתאודורה הייתה עזה. הקיסרית האשימה את תאודורה בהתנהגות שערורייתית ובתכנון להפילה מכס השלטון,[9] וציוותה להוציאה מהארמון ולהעבירה לארמון מפואר אחר ולכלוא אותה שם. בארמון ציוותה זואי כי יספרו את שיערות אחותה, מעשה שמשמעותו הצטרפות לנזירות. זואי קיוותה למעשה להסוות את עובדת כליאתה של אחותה מאחורי חומות הארמון בו נכלאה. רומנוס עוד התיר מעט תענוגות לתאודורה, אולם במשך שנים תאודורה חיה באותו ארמון, עד שהקיסר מיכאל החמישי, בימיו יצאה תאודורה מהארמון, לא היה עוד מודע לקיומה.[10]

ההתאהבות במיכאל הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסיהם של זואי ורומנוס לא היו טובים. לאור גילה המבוגר בעת חתונתם (50) לא יכלה עוד זואי ללדת.[1] רומנוס החל לפנות למאהבות וזואי נטרה לו טינה על שלא רצה בה, ושנאתה כלפיו הלכה וגברה.[11]

לרומנוס היה יועץ אחד בשם יואנס מפפלגוניה, בירוקרט רב השפעה בחצר הקיסר, חסר ייחוס משפחתי אך בעל יכולות מרשימות שקנו לו את מעמדו. ליואנס היו ארבעה אחים והצעיר שבהם, מיכאל, היה בחור יפה תואר. יואנס, שקיווה להעביר את הקיסרות לידי משפחתו, תכנן להציג את מיכאל לקיסרית, בתקווה שזו תתאהב בו. ב-1033 הציג יואנס את אחיו לרומנוס וזואי, ובעוד רומנוס לא ייחס חשיבות רבה לאחיו הצעיר של יועצו זואי, כפי שקיווה יואנס, התאהבה בו מיד. מסופר כי מאותו רגע לא חשבה זואי על דבר מלבד מיכאל הצעיר, והזמינה אותו לארמונה כל עת שיכלה, תחילה בסודיות אולם בהמשך החלה מדברת בחופשיות על מאהבה הצעיר ועל כוונתה להפוך אותו לקיסר. רומנוס לא חשד באשתו, לא היה מודע לרומן שניהלה או שהעדיף לא לדעת, ועל כן לא מנעו, אולם אחותו הזהירה אותו כי עליו להיזהר שכן כל עוד יימשך הרומן גם חייו שלו בסכנה.[12] בהמשך חלה רומנוס, ומת ב-1034.

ההתנקשות ברומנוס ונישואי זואי למיכאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכרונוגרפיה שלו, מתאר מיכאל פסלוס כיצד מראה גופתו של רומנוס לא הותיר ספק רב שסיבת מותו לא הייתה מוות טבעי, אלא הרעלה.[13] ואכן מסופר שאחרי שהתאהבה הקיסרית במיכאל הפפלגוני החליטה להרעיל את בעלה רומנוס, ברעל שהשפעתו איטית אך הרסנית, זאת כדי שיחשבו כי מחלה היא שהרגה אותו ולא יחשדו שהיא עומדת מאחורי מותו.[14] יואנס, אחיו של מיכאל ומי שהכניס אותו לארמון, אמר לזואי כי אם לא יוכתר מיכאל מיד עם מותו של רומנוס עלולים שניהם לאבד את ראשם, ועל כן החלה זואי בטקס הכתרה מידי.[13] ביום מותו של רומנוס זומן הפטריארך אלקסיוס לארמון, כביכול בשם הקיסר המנוח. כשהגיע ראה כי הקיסר מת ואת מיכאל הפפלגוני יושב על כס הקיסר. זואי שישבה לצד מיכאל דרשה ממנו ומהכמרים שליווהו לחתנם. משהבינה זואי כי הפטריארך עלול לסרב שילמה להם במטבעות זהב כדי שיקיימו את הטקס, וכך הוכתר מיכאל הפפלגוני למיכאל הרביעי.[14]

תקופת קיסרות שנייה זואי ומיכאל הרביעי (1034-1041)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרדרות יחסיהם של זואי ומיכאל הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי הזוג שמרו על הקרבה שקדמה להכתרה, אולם לא עבר זמן רב ומיכאל ה-4 החל להפגין כפיות טובה כלפי זואי[15] ואף להגביל את חירותה של הקיסרית. תחילה אסר עליה לצאת לתהלוכות בעיר, והגביל את תנועתה למגורי הנשים בלבד. בהמשך גם ביקורים במעונה נאסרו אלא אם המבקר קיבל אישור של השומר הממונה עליה.[16] זואי נטרה למיכאל טינה על הגבלת חירותה באופן זה, ואף מסופר אצל ג'ון סקיליטס כי בהזדמנות אחת ניסתה להרעיל את הקיסר בעזרת רופא הארמון, אולם אחד מעוזריו של הרופא הסגיר את אדונו. והוא הוגלה לאנטיוכיה.[17] אין תיעוד לניסיונות התנקשות נוספים מצדה של זואי, ייתכן כי לא היו לה האמצעים לנקום או להגיב למעשים אלו, שכן המשמר המלכותי נשלל ממנה וכך גם כל סמכות שהיא.[16]

מחלתו של מיכאל הרביעי ואימוץ אחיינו לבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל הרביעי היה חולה, ואחיו יואנס חשש מאובדן שליטת המשפחה בקיסרות עם מות אחיו, שכן לזוג לא היו ילדים. יואנס ומיכאל (לאחר שיואנס שכנע אותו בתכניתו), שכנעו את זואי לאמץ את אחיינו של מיכאל הרביעי, מיכאל, כבנה, ולהסכים למינוי כמשנה לקיסר. זואי הסכימה לבקשתו של בעלה, וכך הוכרז יום חג ציבורי ועל עריכת טקס רשמי לאימוץ הבן. הטקס התקיים עם כל נכבדי העיר בכנסיית בלכרנאי (Blachernae).[18] לקראת מותו ממחלתו החל מיכאל לאמץ הרגלים נזיריים. ב-1041 עזב את הארמון ועבר למנזר, שם ביקש לוותר על הקיסרות ולהישבע באופן סופי לנזירות. החלטתו עוררה בזואי צער רב, ומסופר כי הלכה למנזר אליו עבר ברגל, אולם מיכאל לא הרשה לה לנכוח במחיצתו.[19] זמן לא רב לאחר ביקורה של זואי נפטר מיכאל ונקבר בכניסה למנזר אליו עבר.

תקופת קיסרות שלישית זואי ומיכאל החמישי (1041-1042)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שאימצה זואי את מיכאל החמישי לבן, וזה הוכתר כמשנה לקיסר, כשמת מיכאל הרביעי הפך מיכאל החמישי לקיסר לצד אמו המאמצת. אולם מיכאל ה-5 סלד מזואי. מתוקף מעמדה הייתה זואי ראשונה במעלה באירועים רשמיים, ושמה היה מוזכר לפניו. יחסו של מיכאל כלפיה היה בהתחלה יחס של כבוד אולם במהרה התחלף בקרירות ואף בהתעלמות ובהיעדר שיתוף בעניינים קיסריים. כמו דודו הוא אסר אותה בארמונה, לא התיר לה לצאת, שם אותה תחת פיקוח והחליף את אנשי חצרה באנשיו שלו. במקביל, החל מיכאל לרקום תכנית לגירוש זואי מהארמון.[20]

כדי לממש את תכניתו התחיל מיכאל להעליל על זואי כי ניסתה להרעילו. זואי לא ידעה דבר על תכניותיו של מיכאל והובלה אל משפט השקר שערך לה הקיסר. מיכאל הביא עדי שקר שהעידו עדות שקרית וזואי נמצאה אשמה בפשע. עונשה של זואי היה גירוש לאי פרינקיפו אליו הוגלתה בלילה שבין ה-19 באפריל ל-20 באפריל, 1042. על הספינה בדרך לאי העלה מיכאל עוד כמה אנשים להם התיר לעלוב בזואי כרצונם.[21] [22] מסופר, כי בעודה על הספינה קוננה זואי על שושלתה האבודה. פסלוס מביא (כביכול) את קינתה: "אתה, דודי הקיסר, אתה הוא שעטפת אותי בבדי המלוכה מיד כשנולדתי, אהבת והעדפת אותי על פני אחיותיי משום שדמיתי לך במראה, כפי ששמעתי פעמים רבות. אצה אמרת לי תוך חיבוקים ונשיקות – "מי ייתן ותחיי ילדה, תאריכי ימים ותהיי ליהלום הזוהר של משפחתנו ומתנת האימפריה". כך גידלת וחינכת אותי וחזית לי גדולות ונצרות בניהול ענייני המדינה. אך תקוותיך נכזבו. הושפלתי וביישתי את כל משפחתי, גורשתי מן הארמון בהאשמות בזויות וכעת אני מובלת מורשעת, אינני יודעת לאן, מפחדת שמא ישליכו אותי כטרף לחיות רעות, או יעלימו אותי בין גלי הים. השגח עליי מלמעלה ובכל כוחך – הצל את אחייניתך!"[21] כשהגיעה לאי ציווה מיכאל להניח לזואי ולספר את שיערה.[23]

בבוקר ה-20 באפריל, 1042, כתב הקיסר מיכאל הצהרה ונתן לבישוף העיר לשאת אותה אל העם:

"מכיוון שזואי הוכיחה עצמה עוינת לשלטוני גזרתי עליה גלות ואלכסיוס, שותפה לדבר העברה הורחק מהכנסייה. ובאשר אליכם, בני עמי, כל עוד תשמרו על יחסכם החיובי כלפי תזכו לכבוד גדול ותועלת רבה מחיים שקטים ושלווים." כשסיים הבישוף להקריא את ההצהרה נשמעה קריאה בקהל, שמקורה לא נודע לעולם "אנחנו לא רוצים קיסר "סותם סדקים בצלב", אנחנו רוצים את המקורית והיורשת [הקיסרית]: אמנו זואי". קריאה זו הובילה למרידה עממית שבסופה איבד מיכאל ה-5 את כיסאו.[22]

המרד נגד מיכאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלוס מתאר שהעיר כולה נראתה שרויה באבל. לא רק העם אלא גם בני משפחתו של הקיסר, הזרים בעיר, שכירי חרב ויועצים שונים, גם אנשי הכמורה ובעלי המלאכה – כולם, שחלקו כבדו לקיסרית, התנגדו למצבה החדש והיו מוכנים להקריב את חייהם למענה. מחאה כוללת התחילה להתארגן בעיר, ובני כל שכבות החברה התרעמו ויצאו למחות נגד מיכאל. גם הנשים שעד אז לא נראו מחוץ לגבולות מגורי הנשים, נראו צועדות ברחבי העיר ובוכות על גורלה של זואי. אותן נשים שילהבו את שאר תושבי העיר, שהחליטו להפיל את מיכאל ה-5, מכס השלטון. חמושים בחניתות, גרזנים, קשתות חברות ואבנים, ומאורגנים במחלקות כמו צבא רצו תושבי העיר אל הארמון.[24] דודו של מיכאל קונסטנטינוס בא לעזרת אחיינו שהיה לבד בארמון, והשניים החליטו כי עליהם להחזיר את הקיסרית כדי לשכך את התקוממות העם.[25]

זואי הוחזרה לארמון, ועל מנת להשתיק את המרד הוציאה מיכאל אל מפרסת, אולם לא החליף את שמלתה. חלק מהעם לא זיהה את הקיסרית בגלל לבושה ושיערה הקצר, ואילו אלו שזיהו אותה כעסו עוד יותר על מעשי הקיסר ויחסו לזואי, וההתקוממות רק התגברה.[25]

המלכת תאודורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסיבות שאינן ברורות לנו, אולי מחשש שזואי תקשה על גירוש מיכאל ה-5 משלטונו החליט העם להכתיר את תאודורה, אחותה הצעירה של זואי, לקיסרית. משסרבה לבקשת העם היא הובלה בכוח מהארמון בו חיה עוד מאז גירושה על ידי אחותה לכנסיית איה סופיה, שם הכתירו אותה לקיסרית.[26] במקביל ברחו מיכאל החמישי ודודו קונסטנטינוס מהארמון ומצאו מקלט במנזר, אולם מיקומם היה ידוע ותאודורה הורתה לנקר את עיניהם הקיסר ודודו, כדי להבטיח כי לא יוכלו לשוב ולתפוס את השלטון.[27]

בניגוד לחשש הסנטורים, כי יאלצו להכריע בתמיכתם באחת משתי הקיסריות, הן חילקו ביניהן סמכויות והפכו שותפות לשלטון.[28]

תקופת קיסרות רביעית זואי, תאודורה וקונסטנטינוס התשיעי (1042-1050)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתקופה של כמה חודשים האחיות ניהלו את האימפריה ללא קיסר. ידוע כי הן ביטלו את מכירת המשרות[1], וכי מלבדת העברת בני משפחתו של מיכאל החמישי מתפקידם וקידום סנאטורים חדשים הן לא ביצעו שינויים משמעותיים.[29] אולם כדי להבטיח את יציבות שלטונן חיפשה זואי קיסר אפשרי שיוכתר באמצעות נישואין. אז עלה שמו של קונסטנטינוס מונומכוס לו רחשה חיבה בצעירותה, ואותו הגלה מיכאל הרביעי לאחר נישואיהם, שכן איים על הכתרתו. משעלה שמו כעת החליטה זואי להינשא לו בתמיכת הסנט.[30]

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלוס מתאר כיצד בזקנתה אדיקותה הדתית של זואי גברה, ומספר שהייתה לזואי איקונה של ישו, אותה צבעה במיטב הצבעים ועיטרה במיטב התכשיטים. אותה איקונה הייתה עונה לשאלותיה ולתחינותיה של זואי, ובאמצעותה טענה הקיסרית כי היא יכולה לנבא את העתיד.[31] פסלוס מוסיף כי זואי לא נגמלה מהרגלה לפזרנות וכי כאשר חלתה בקדחת, מעט לפני מותה, החליטה הקיסרית לבצע שמיטת חובות ושחררה את החייבים מחובותיהם.[32]

לאחר ייסורים קצרים נפטרה הקיסרית ביוני 1050, בגיל 72.[32]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kazhdan, Alexander Petrovich, Ed. The oxford Dicionary of Byzantium. Oxford and New York: Oxford University Press, 1991.
  • Norwich, John Julius. Byzantium: The Apogee. New York: Knopf, 1989.
  • Skylitzes, John. A synopsis of Byzantine History, 811-1057. Translated by John Wortley. Cambridge: Cambridge University Press, 2014.
  • פסלוס, מיכאל. הכרונוגרפיה. תורגם על ידי שי אשל. ירושלים: מאגנס 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

״זואי אימפריה״ - פרק על חייה של זואי פרופירוגניטה בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Aleksandr Petrovich Kazhdan, The Oxford Dictionary of Byzantium, Volume 3, Oxford: Oxford University Press, 1991
  2. ^ 2.0 2.1 מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 31
  3. ^ John Julius Norwich, Byzantium: The apogee, New York: Knopf, 1989, עמ' 258-259
  4. ^ 4.0 4.1 מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 34
  5. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 93
  6. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 59
  7. ^ John Julius Norwich, Byzantium: The apogee, New York: Knopf, 1989, עמ' 270
  8. ^ John Skylitzes, A Synopsis of Byzantine History, 811-1057, תרגום: John Wortley, Cambridge: Cambridge University Press, 2014, עמ' 353
  9. ^ John Skylitzes, A Synopsis of Byzantine History, 811-1057, תרגום: John Wortley, Cambridge: Cambridge University Press, 2014, עמ' 363
  10. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 85
  11. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 44
  12. ^ John Julius Norwich, Byzantium: The apogee, New York: Knopf, 1989, עמ' 276-277
  13. ^ 13.0 13.1 מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 45
  14. ^ 14.0 14.1 John Skylitzes, A Synopsis of Byzantine History, 811-1057, תרגום: John Wortley, Cambridge: Cambridge University Press, 2014, עמ' 368-369
  15. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 52
  16. ^ 16.0 16.1 מיכאל ספלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 55
  17. ^ John Skylitzes, A Synopsis of Byzantine History, 811-1057, תרגום: John Wortley, Cambridge: Cambridge University Press, 2014, עמ' 379
  18. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 59
  19. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 70
  20. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 78
  21. ^ 21.0 21.1 מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 80
  22. ^ 22.0 22.1 John Skylitzes, A Synopsis of Byzantine History, 811-1057, תרגום: John Wortley, Cambridge: Cambridge University Press, 2014, עמ' 393
  23. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 81
  24. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 82
  25. ^ 25.0 25.1 מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 84
  26. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 85
  27. ^ John Skylitzes, A Synopsis of Byzantine History, 811-1057, תרגום: John Wortley, Cambridge: Cambridge University Press, 2014, עמ' 395
  28. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 91
  29. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 93
  30. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 98
  31. ^ מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 113
  32. ^ 32.0 32.1 מיכאל פסלוס, הכרונוגרפיה, תרגום: שי אשל, ירושלים: מאגנס, 2014, עמ' 148

‏‎

P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה ובנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.