המרינה בבת גלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בת גלים, מבט מסטלה מאריס
אליפות חיפה הפתוחה בגלישת גלים לשנת 2012, בת גלים

המרינה בבת גלים ובקיצור המרינה, הוא השם המקובל לתוכנית בנייה גדולת-ממדים, בחופה המערבי של שכונת בת גלים, שאותה מבקשת עיריית חיפה לקדם החל משנות ה-90 ועד היום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 של המאה ה-20 נתגלה לציבור קיומה של תוכנית בנייה אשר כללה הקמת שכונת מגורים, מספר בתי מלון, מרכז מסחרי ומעגנת יאכטות, שאמורה הייתה לקום בחופה המערבי של שכונת בת גלים בחיפה ונודעה בשם המרינה.

חשיפתה של התוכנית, שקודמה בידי עיריית חיפה וכללה ייבוש של קטע מהים במקום הידוע כראש-הכרמל שבצפון כֵּף הכרמל, עוררה עניין שחרג מתחומי השכונה, וקלעה את חיפה לסערה ציבורית. הדיון, שהקיף אנשי אקדמיה, אדריכלים ומתכננים, ואת תושבי השכונה, נסב סביב מה שנראה היה כפגיעה בעקרונות של שיתוף הציבור ומינהל תקין ופגיעה בסביבה החופית המיוחדת.

חוף בת גלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת גלים, שהוקמה בשנות ה-20, תופסת את שטח הכֵּף שבולט אל הים התיכון בצפון-מערב חיפה. העובדה שאזור זה הוא גם המקום שבו מסתיים הר הכרמל ונפגש עם הים, משלימה את הייחוד הגאולוגי והאקולוגי שלו. לפיכך האזור שבין עין הים ובת גלים (בין תל שקמונה וה"קזינו") הוא חוף צר, שבו מתקיים ריף טבעי שמארח יצורי ים נדירים. התנגשות קו החוף ואזור ההר בנקודה זו יוצרת תנאים שאינם מתקיימים במקומות אחרים בארץ ישראל, ביניהם משטרי רוחות שנצפים אך ורק במקום זה, בהיותו המקום היחיד לאורך חופי הארץ שבו הים נמצא מצד צפון. תנאים אלה הביאו להתפתחותם של ענפי ספורט ימי ובראשם גלישת גלים, גלישת רוח וקייט סרפינג, שזוהו עם חוף בת גלים, והשכונה היא מוקד לתחרויות גלישה בהיקף בינלאומי.

המחלוקת סביב מיזם המרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיעונים בעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך בפיתוח אזור-החוף של חיפה נדון בעירייה במשך כהונתם של ראשי העיר אריה גוראל וביתר שאת עמרם מצנע, כמענה להיעדרו של מנוע כלכלי איתן באזור חוף-הים שיבסס את מיקומה של חיפה על מפת הערים הימיות כעיר שתוכל למשוך עסקים הפונים לפלח המעמד הגבוה ובכך להעשיר את קופת העירייה ולתרום לכלכלה העירונית. הטיעון המרכזי שתמך בהקמתם של המבנים על השטח המיובש היה תיירות - סנגורי המרינה טענו כי לא ייתכן שבעיר גדולה הנהנית מחוף ים לא יהיה פיתוח של תיירות ימית עסקית, בדוגמת המעגנות הקיימות בהרצליה ובערי-חוף בעולם; וכי המיקום המתאים ביותר לכך הוא חוף בת גלים, עד אז מהשטחים המעטים הלא-מפותחים בחיפה. כמו כן טענו אנשי הפרויקט כי החלופות שהוצעו להם, ובראשן נמל הקישון, אינן מוצלחות.

הטיעונים נגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הטיעונים הקונקרטיים נגד הפרויקט הושמעו מהכיוון הסביבתי, אולם הם נתמכו בטיעונים אורבניסטיים שלמים יותר - שבין היתר הדגישו את הכורח העקרוני בבדיקת חלופות, ובמיוחד במיקומה של פעילות עירונית כלכלית במרכז-העיר, היינו בנמל חיפה, ולא בשכונות מגורים שקטות, תוך עירעור מרקם חייהן והפרדתן ממשאבי הטבע שלהן. המודל השלילי שעמד מול עיניהם של המתנגדים היה המגדלים שקמו ממש באותה העת על שפת הים בנוה דוד, דרומה מבת גלים, שנקראו "מגדלי חוף הכרמל" ושלכאורה הפכו למודל של תכנון שגוי ופגיעה נופית ואורבנית חריפה. הטיעון הסביבתי העיקרי במאבק על בת גלים התבסס על ייחודו הטבעי של האזור שיועד לייבוש. החשש המרכזי היה כי העירייה אינה מעוניינת לפתח את החוף פיתוח מוּטה-נופש, כי אם מסחרי ומוכוון-נדל"ן, חרף תוכניות אב ארציות ששללו בנייה פרטית על החופים; וכי הפרויקט יאיים על הנגישות הציבורית למים.

המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגולשים, שהבינו כי פיתוחו של המקום יפגע בהם ובתנאי-הטבע שאיפשרו את עיסוקם, היו לחוד החנית של המאבק האזרחי נגד המרינה, שפרץ בסוף שנות ה-90. תנועות וארגונים שהתייצבו לצדם מנו את פורום בת גלים, החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, "חוק הטבע", אדריכלים, מתכנני ערים ומדענים מהטכניון ומאוניברסיטת חיפה, סטודנטים ואמנים וכן חברי האופוזיציה בעיריית חיפה ואנשי המשרד להגנת הסביבה. במהלך למעלה מעשור בין השנים 1995 ו-1997 דנו ערכאות שונות בבתי המשפט במספר עתירות שהוגשו מטעמם של המתנגדים לתוכנית המרינה, כאשר על כל פסיקה נגד הפרויקט הוגשה עתירה מטעם העירייה, בניסיון להאריך את משך הדיונים ולמרוט את משאביהם של המתנגדים. ועדות של משרד הפנים התכנסו לאורך התקופה, ובהן התלהטו דיונים בין אנשי העירייה לבין אנשי הסביבה והספורטאים. הפעולות כללו גם הפגנות שנערכו בחופי הארץ. בסוף נובמבר 2005 קיבלה המועצה הארצית לתכנון ובנייה החלטה[1] שלא לאשר את המשך קידום פרויקט המרינה במערב בת גלים. יום זה צוין ברחבי הארץ כ"ניצחון מוחץ של התנועה הסביבתית" ועם זאת, היה ברור לחוגגים כי מאבקם לא הושלם. יונה יהב, ראש העיר שנכנס לאחר עזיבת מצנע, ביטא את מחויבותו למרינה במיקומה המקורי, ונותר כך גם שנה וחצי לאחר מכן, כששוב הפסיד בוועדה דומה. השופטים וראשי הוועדות הדגישו כי עיריית חיפה הפרה את תוכנית האב לחופים, כך גם במקרה המגדלים בחוף נוה דוד; וכי לא עצם המרינה פסול אלא המיקום שנבחר עבורה. החלופות שהועלו - החוף המזרחי של בת גלים, ונמל הקישון, שַבו ונדחו בידי עותרי העירייה, שכן באתרים אלה נדרש פינוי של בסיסי צבא, מה שיחייב כמות רבה יותר של משאבים וזמן.

במפנה העשור השני של המאה ה-21 נדמה כי עתידה של המרינה בחיפה הוא תלוי של זהות ראשי העיר שייבּחרו בה. ב"סקירה משפטית בנושא חופים" של המשרד להגנת הסביבה[2] מ-2003 נאמר - "פסיקות בתי המשפט הן תקדימים חשובים להגנת קווי החוף של ישראל מפני פלישת הפיתוח. יתרה מזו, פסיקות בתי המשפט ומחאה ציבורית נמרצת מביאות להערכה מחודשת של התוכניות לפיתוח החוף בחיפה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]