המרינה בבת גלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בת גלים, מבט מסטלה מאריס
אליפות חיפה הפתוחה בגלישת גלים לשנת 2012, בת גלים

המרינה בבת גלים ובקיצור המרינה, הוא השם המקובל לתוכנית בנייה גדולת-ממדים, בחופה המערבי של שכונת בת גלים, שאותה ביקשה עיריית חיפה לקדם החל משנות ה-90 ועד העשור הראשון של המאה ה-21[1].

בתחילת שנת 2020, חודשה התוכנית, במיקום אחר מהתוכנית שהוצעה בשנות ה-90, לאחר שהוצגה תוכנית מתאר ארצית חדשה למעגנות על ידי מנהל התכנון[2]. בספטמבר 2020 התקיים דיון בוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים (הוולנת"ע) בו הודיעה שרת התחבורה מירי רגב שהיא תקדם את התוכנית[3]. בדיון השתתפה גם ראש העירייה עינת קליש רותם שגם הביעה תמיכה בעד הקמת מרינה בבת גלים[4]. בנובמבר 2021 דחתה הוועדה את התוכנית החדשה[5].

מיקום וסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת גלים, שהוקמה בשנות ה-20, תופסת את שטח הכֵּף שבולט אל הים התיכון בצפון-מערב חיפה. העובדה שאזור זה הוא גם המקום שבו מסתיים הר הכרמל ונפגש עם הים, משלימה את הייחוד הגאולוגי והאקולוגי שלו. לפיכך האזור שבין עין הים ובת גלים (בין תל שקמונה וה"קזינו") הוא חוף צר, שבו מתקיים ריף טבעי שמארח יצורי ים נדירים. התנגשות קו החוף ואזור ההר בנקודה זו יוצרת תנאים שאינם מתקיימים במקומות אחרים בארץ ישראל, ביניהם משטרי רוחות שנצפים אך ורק במקום זה, בהיותו המקום היחיד לאורך חופי הארץ שבו הים נמצא מצד צפון. תנאים אלה הביאו להתפתחותם של ענפי ספורט ימי ובראשם גלישת גלים, גלישת רוח וקייטסרפינג, שזוהו עם חוף בת גלים, והשכונה היא מוקד לתחרויות גלישה בהיקף בינלאומי.

תוכנית המרינה משנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית להקמת מרינה בבת גלים עלתה לראשונה ב-1949, על בסיס תוכנית מתאר שאושרה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1944, לפיתוח חזית הים המערבית של חיפה לתיירות ונופש, הכוללת יבוש רצועת הים בין חוף בת גלים לחוף כיאט (על בסיס תוכנית זו הוקם בהמשך פרויקט מגדלי חוף הכרמל)[6]. בקיץ 1961 אישרה מועצת עיריית חיפה בראשות אבא חושי תוכנית לייבוש 400 דונם בשלב הראשון, באמצעות זיכיון שנמסר לחברות סולל בונה ורסקו, שתמורתו ימסרו לעירייה שטח של 166 דונם מתוך ה-400 דונם. בשלב בשני תוכנן ייבוש של קטע נוסף של 600 דונם עד תל שקמונה[7]. התוכנית שאושרה כללה ייבוש של רצועת חוף באורך של 1.5 ק"מ וברחוב של כ-350 מטר, הקמת מרינה, 1,500 יחידות דיור ובתי מלון[8]. אולם ועדת הכלכלה של הכנסת דרשה להקים ועדה לבדיקת הכדאיות הכלכלית וההנדסית של הפרויקט[9]. בסוף שנת 1966 הוגש דו"ח הנדסי, לאחר עבודת סקר שנערכה בידי מהנדסים ואדריכלים, שאישר את ההיתכנות ההנדסית והכדאיות הכלכלית של הפרויקט[10]. אך העירייה התקשתה בגיוס ההון הדרוש לפרויקט[11]. בשנת 1969 ניסה, ללא הצלחה, ראש עיריית חיפה משה פלימן, לגייס משקיע אמריקאי לטובת הקמת הפרויקט[12].

תכנון ואישור התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-80 החליט ראש עיריית חיפה אריה גוראל שוב לקדם את רעיון המרינה, שעל תכנונה הופקדה החברה הכלכלית לחיפה[13]. בין השאר ניסה לגייס לפרויקט משקיעים מהונג קונג[14]. בספטמבר 1993 הוצגה לאישור תוכנית המרינה, שכללה ייבוש של שטח בגדול 400 דונם, בניית 1,500 חדרי מלון, מרכז תיירות ובידור ומרינה בעלת קיבולת של 1,200 כלי שיט[15].

בנובמבר 1996 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה את תוכנית הבנייה[16]. אישור התוכנית שכללה ייבוש של קטע מהים במקום בו ערכי טבע ייחודיים, הביא למאבק נגד הקמתה ודיון ציבורי שהקיף אנשי אקדמיה, אדריכלים ומתכננים, ואת תושבי השכונה[17].

המחלוקת סביב התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיעונים בעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך בפיתוח אזור-החוף של חיפה נדון בעירייה במשך כהונתם של ראשי העיר אריה גוראל וביתר שאת עמרם מצנע, כמענה להיעדרו של מנוע כלכלי איתן באזור חוף-הים שיבסס את מיקומה של חיפה על מפת הערים הימיות כעיר שתוכל למשוך עסקים הפונים לפלח המעמד הגבוה ובכך להעשיר את קופת העירייה ולתרום לכלכלה העירונית. הטיעון המרכזי שתמך בהקמתם של המבנים על השטח המיובש היה תיירות - סנגורי המרינה טענו כי לא ייתכן שבעיר גדולה הנהנית מחוף ים לא יהיה פיתוח של תיירות ימית עסקית, בדוגמת המעגנות הקיימות בהרצליה ובערי-חוף בעולם; וכי המיקום המתאים ביותר לכך הוא חוף בת גלים, עד אז מהשטחים המעטים הלא-מפותחים בחיפה. כמו כן טענו אנשי הפרויקט כי החלופות שהוצעו להם, ובראשן נמל הקישון, אינן מוצלחות.

הטיעונים נגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הטיעונים הקונקרטיים נגד הפרויקט הושמעו מהכיוון הסביבתי, אולם הם נתמכו בטיעונים אורבניסטיים שלמים יותר - שבין היתר הדגישו את הכורח העקרוני בבדיקת חלופות, ובמיוחד במיקומה של פעילות עירונית כלכלית במרכז-העיר, היינו בנמל חיפה, ולא בשכונות מגורים שקטות, תוך עירעור מרקם חייהן והפרדתן ממשאבי הטבע שלהן. המודל השלילי שעמד מול עיניהם של המתנגדים היה המגדלים שקמו ממש באותה העת על שפת הים בנווה דוד, דרומה מבת גלים, שנקראו "מגדלי חוף הכרמל" ושלכאורה הפכו למודל של תכנון שגוי ופגיעה נופית ואורבנית חריפה. הטיעון הסביבתי העיקרי במאבק על בת גלים התבסס על ייחודו הטבעי של האזור שיועד לייבוש. החשש המרכזי היה כי העירייה אינה מעוניינת לפתח את החוף פיתוח מוּטה-נופש, כי אם מסחרי ומוכוון-נדל"ן, חרף תוכניות אב ארציות ששללו בנייה פרטית על החופים; וכי הפרויקט יאיים על הנגישות הציבורית למים.

המאבק לביטול התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגולשים, שהבינו כי פיתוחו של המקום יפגע בהם ובתנאי-הטבע שאיפשרו את עיסוקם, היו לחוד החנית של המאבק האזרחי נגד המרינה, שפרץ בסוף שנות ה-90. תנועות וארגונים שהתייצבו לצדם מנו את פורום בת גלים, החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, "חוק הטבע", אדריכלים, מתכנני ערים ומדענים מהטכניון ומאוניברסיטת חיפה, סטודנטים ואמנים וכן חברי האופוזיציה בעיריית חיפה ואנשי המשרד להגנת הסביבה[18]. במהלך למעלה מעשור בין השנים 1995 ו-1997 דנו ערכאות שונות בבתי המשפט במספר עתירות שהוגשו מטעמם של המתנגדים לתוכנית המרינה, כאשר על כל פסיקה נגד הפרויקט הוגשה עתירה מטעם העירייה, בניסיון להאריך את משך הדיונים ולמרוט את משאביהם של המתנגדים[19]. ועדות של משרד הפנים התכנסו לאורך התקופה, ובהן התלהטו דיונים בין אנשי העירייה לבין אנשי הסביבה והספורטאים. הפעולות כללו גם הפגנות שנערכו בחופי הארץ. בסוף נובמבר 2005 קיבלה המועצה הארצית לתכנון ובנייה החלטה[20] שלא לאשר את המשך קידום פרויקט המרינה במערב בת גלים. יום זה צוין ברחבי הארץ כ"ניצחון מוחץ של התנועה הסביבתית" ועם זאת, היה ברור לחוגגים כי מאבקם לא הושלם. יונה יהב, ראש העיר שנכנס לאחר עזיבת מצנע, ביטא את מחויבותו למרינה במיקומה המקורי, ונותר כך גם שנה וחצי לאחר מכן, כששוב הפסיד בוועדה דומה. השופטים וראשי הוועדות הדגישו כי עיריית חיפה הפרה את תוכנית האב לחופים, כך גם במקרה המגדלים בחוף נווה דוד; וכי לא עצם המרינה פסול אלא המיקום שנבחר עבורה. החלופות שהועלו - החוף המזרחי של בת גלים, ונמל הקישון, שַבו ונדחו בידי עותרי העירייה, שכן באתרים אלה נדרש פינוי של בסיסי צבא, מה שיחייב כמות רבה יותר של משאבים וזמן.

במפנה העשור השני של המאה ה-21 נדמה כי עתידה של המרינה בחיפה הוא תלוי של זהות ראשי העיר שייבּחרו בה. ב"סקירה משפטית בנושא חופים" של המשרד להגנת הסביבה[21] מ-2003 נאמר - ”פסיקות בתי המשפט הן תקדימים חשובים להגנת קווי החוף של ישראל מפני פלישת הפיתוח. יתרה מזו, פסיקות בתי המשפט ומחאה ציבורית נמרצת מביאות להערכה מחודשת של התוכניות לפיתוח החוף בחיפה“.

מחלף אלנבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחלף אלנבי

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 החלה עיריית חיפה בהקמת מחלף אלנבי, המחבר את שכונת בת-גלים לכביש 4, על בסיס תוכנית מתקופת המנדט הבריטי לגשר, זאת כחלק מתוכנית המרינה בבת גלים[22]. בזמן שנבנה המחלף עתרו ארגוני איכות הסביבה לבית המשפט המחוזי בבקשה שיורה על הפסקת העבודות כיוון שעל פי טענתם הוא נבנה ללא היתרי בניה, מאחר שתוכנית העירייה מנוגדת לתוכנית המתאר הארצית לחופים (תמ"א 13), האוסרת על בנייה במרחק של 100 מטר מקו המים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתם ועצר את המשך הבניה[23]. בתגובה עתרה עיריית חיפה לבית המשפט העליון בטענה כי לאחר שהושקעו רוב הכספים שיועדו לשם הקמת המחלף ורובו כבר נבנה מחייב האינטרס הציבורי להשלימו. בית המשפט העליון קיבל את עמדת העירייה וביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי[24], אך חייב אותה להכין תוכנית חדשה להשלמת המחלף שתהיה כפופה להיתרי בנייה תקפים. משנת 2002 נותר המחלף ללא החיבור החשוב לשכונת בת גלים. באמצע שנת 2012 החל פרויקט השלמת המחלף שבמסגרתו הוקם גשר שמאפשר את החיבור לשכונת בת גלים, על פי תכנון חדש בהיקף צנוע יותר, שלא כלל יבוש שטח מהים[25].

תוכנית המרינה 2020[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומה המוצע של המרינה בתוכנית 2020, בשטח הים שמול בסיס ההדרכה של חיל הים
החומה החוסמת את מעבר הציבור לשטח הים הצמוד לבסיס ההדרכה של חיל הים. מעבר לחומה זו הציעה עיריית חיפה להקים מרינה

תוכנית המרינה שהוצעה בשנת 2020 שונה במידה רבה מתוכנית המרינה שהוצעה בשנות ה-90. מיקום התוכנית הוא בין החוף השקט, לבסיס ההדרכה של חיל הים שעתיד להתפנות[26], ולא באזור שמול מחלף אלנבי. במקום כבר הוקמה טיילת, אך אין בו חוף רחצה אלא שובר גלים[27]. התוכנית הראשונית שקידמה עיריית חיפה כללה הקמת מעגנה לפעילות של מועדוני שייט בחוף השקט (כולל פינוי מועדון חתירה חיפה, צופי ים חיפה ואגודת יורדי ים זבולון מנמל הקישון), והקמת חוף רחצה חדש מול בית חולים רמב"ם. ובשלב השני, עם פינוי בסיס ההדרכה של חיל הים, הקמת מרינה בשטח שמולו שאינו נגיש כיום לציבור. בנובמבר 2021 דחתה ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) את התוכנית[5].

חלופת הנמל המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלופה נוספת להקמת מרינה בחיפה, שעלתה כבר בשנת 2009, היא בתוך חלקו המערבי של נמל חיפה[28]. אולם חיל הים התנגד לתוכנית, בגלל קרבתה לבסיס חיפה. באוגוסט 2017 אישר קבינט הדיור את תוכנית חזית הים העירונית של חיפה (תמ"א 13/3/א), שמטרתה העיקרית היא לפתוח את חלקו המערבי של הנמל באמצעות הקמת חזית עירונית, אך ללא הקמת מרינה במקום[29].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הארץ, עיריית חיפה ממשיכה לחפש אתרים להקמת מרינה, באתר TheMarker‏, 14 בדצמבר 2003
  2. ^ דרור פויר, ‏סוגרים את הים: עד 2030 יוקמו חמש מרינות חדשות. מי צריך אותן בכלל?, באתר גלובס, 11 בינואר 2020
  3. ^ גילי מלניצקי, הקרב על חופי הים: דווקא עכשיו - מירי רגב דואגת לעשירים, באתר TheMarker‏, 29 בספטמבר 2020
  4. ^ בועז כהן, הירוקים נגד מרינה בבת גלים, באתר כלבו – חיפה והצפון, 7 באוקטובר 2020
  5. ^ 1 2 בועז כהן, לא תהיה מרינה בחיפה. נדחתה התוכנית להקמת מעגנות חדשות למעט אחת בנהריה, באתר כלבו – חיפה והצפון, 30 בנובמבר 2021
  6. ^ תכנית לבנית טיילת של 4 וחצי קל"מ בחוף בת גלים, מעריב, 14 ביולי 1949
  7. ^ יבוש ,חוף התכלת׳- לשלב בצוע, הארץ, 28 באוגוסט 1961
  8. ^ אושרה תכנית ייבוש קטע הים במערב חיפה, דבר, 23 באוקטובר 1961
  9. ^ א. חושי: נאבק לייבוש הים, למרחב, 4 במרץ 1963
  10. ^ ש. האוזר, הושלם הסקר לאפשרויות ייבוש קטע בחוף חיפה, על המשמר, 25 בדצמבר 1966
    הוגש דו"ח מוקדם בענין ייבוש רצועת"חוף בחיפה, דבר, 20 בנובמבר 1966
  11. ^ יהודה עזריאלי, הים ייסוג לאחור..., הצופה, 8 במרץ 1968
  12. ^ בחיפה דנים בייבוש 1000 דונם מהים, למרחב, 20 ביוני 1969
  13. ^ ראובן בן צבי, חיפה רוצה מרינה רב־תכליתית, מעריב, 17 ביוני 1986
  14. ^ נציג קבוצת משקיעים. מהונג קונג יבקר בחיפה, מעריב, 29 באוגוסט 1989
  15. ^ יגאל קוצר, תכנית המתאר החדשה של המרינה בחיפה לפני סיום, חדשות, 7 בספטמבר 1993
  16. ^ דוד חיון, ‏תוכנית המרינה בחיפה אושרה להפקדה בתנאים מחמירים, באתר גלובס, 6 בנובמבר 1996
  17. ^ דוד חיון, ‏האירגונים הירוקים הפגינו בחיפה נגד הקמת פרוייקט המרינה בבת גלים, באתר גלובס, 2 ביוני 1998
  18. ^ דוד חיון, ‏חברת מועצה בחיפה דורשת הפסקת קידום תוכנית המרינה בבת גלים, באתר גלובס, 29 בדצמבר 2002
  19. ^ נעה ווסרמן, ‏ועדת הערר דחתה ערעור הירוקים נגד המרינה בבת-גלים, באתר גלובס, 26 באפריל 1998
    דוד חיון, ‏נחמה רונן: אלחם נגד הגירסה התכנונית החדשה של פרוייקט המרינה בחיפה, באתר גלובס, 23 בנובמבר 1998
  20. ^ נפסלה התוכנית להקמת מרינה בראש הכרמל, באתר וואלה!‏, 29 בנובמבר 2005
  21. ^ סקירה משפטית בנושא חופים של המשרד להגנת הסביבה.
  22. ^ אבי שמול, המחוזית הקפיאה בניית מחלף בכניסה למרינה בחיפה: מנוגדת לתוכנית המתאר לחופים, באתר הארץ, 30 במרץ 2001
  23. ^ אורלי פלג-מזרחי, ‏ביהמ"ש עצר בניית מחלף אלנבי-דרך ההגנה בחיפה, באתר גלובס, 29 ביולי 2001
  24. ^ 1דליה טל, ‏הירוקים מבקשים דיון חוזר בבניית מחלף אלנבי בחיפה, באתר גלובס, 10 במרץ 2002
  25. ^ איל לרמן, 35 מיליון שקל יושקעו בהשלמת מחלף אלנבי, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 4 ביולי 2012
  26. ^ שלומית צור, ‏חוף חדש בדרך: מתי צה"ל יתפנה מבת גלים בחיפה?, באתר גלובס, 6 באוגוסט 2018
  27. ^ בועז כהן, שאילתה: מתי תיפתח טיילת בת גלים החדשה?, באתר כלבו – חיפה והצפון, 21 באפריל 2021
  28. ^ מרינה בחיפה - חלופת הנמל המערבי - חזית ים עירונית - דף הבית - חי פה - חדשות חיפה, חי פה - חדשות חיפה, ‏3 בספטמבר 2009
  29. ^ אריק מירובסקי, תל אביב, מאחורייך: "חיפה תיהפך לעיר חוף ברמה בינלאומית", באתר TheMarker‏, 14 באוגוסט 2017