הנס אספרגר
לידה |
18 בפברואר 1906 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
---|---|
פטירה |
21 באוקטובר 1980 (בגיל 74) וינה, אוסטריה |
שם לידה | Johann Hans Friedrich Karl Asperger |
ענף מדעי | רפואת ילדים |
מקום קבורה | Neustifter Friedhof |
מקום לימודים | אוניברסיטת וינה |
מוסדות | אוניברסיטת וינה |
פרסים והוקרה | פרס הקרדינל איניצר |
הנס אספרגר או בשמו המלא יוהאן פרידריך קארל אספרגר (בגרמנית: Johann Friedrich Karl Asperger; 18 בפברואר 1906 - 21 באוקטובר 1980) היה רופא ילדים, פסיכיאטר ילדים ומחנך אוסטרי שעל שמו קרויה תסמונת אספרגר. אספרגר תרם לחקר ההפרעות שבספקטרום האוטיסטי ולביסוסן של שיטות טיפול בהפרעות אלה בחינוך המיוחד. הוא כיהן כפרופסור באוניברסיטת וינה והיה חבר באקדמיה לאופולדינה. מחקר שפורסם ב-2018 קבע כי אספרגר שיתף פעולה עם הנאצים בתוכנית T4 - אותנסיה, שבמסגרתה נרצחו ילדים שנחשבו פגומים[1].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אספרגר גדל בחווה בהאוסברון, מחוץ לעיר וינה, כבן הבכור בין שלושת בניהם של יוהאן אספרגר, רואה חשבון, ושל סופי לבית מסינגר[2]. הבן השני מת זמן קצר אחרי הלידה. מילדותו הצטייר כאדם די מסוגר מבחינה חברתית שאהב טבע וספרות. ניכר בו כישרון לשפות והוא התעניין במיוחד ביצירותיו של המשורר האוסטרי פרנץ גרילפרצר שמשיריו נהג לצטט תכופות בפני חבריו לכיתה. נהג באותה תקופה גם לצטט את עצמו ולהתייחס לעצמו מנקודת מבט של גוף שלישי. הוא היה חבר בתנועת הנוער הקתולית "בונד נוילנד" שפעלה באוסטריה בשנות ה-20-ה-30[3]. אחרי לימודי תיכון בגימנסיה הומנית, סיים אספרגר בשנת 1931 לימודי רפואה באוניברסיטת וינה. היה בין השאר, תלמידו של אירווין לאזאר, ואחרי מותו של לאזר, תלמידו של פרנץ המבורגר (חסיד האוגניקה ולימים חבר במפלגה הנאצית שהתעניין בחקר ההפרעות במצב הרוח ובבסיס הביולוגי של הדחפים, ושנה מאוחר יותר התחיל את עבודתו הראשונה כמנהל התחנה לחינוך מיוחד וטיפול במשחקים בבית החולים לילדים של האוניברסיטה, ה-Heilpädagogische Station מיסודו של אירווין לאזאר. הוא שימש גם כיועץ מומחה במערכת החינוך הרגילה ולחינוך מיוחד). בשנת 1934 עשה השתלמות בבית חולים פסיכיאטרי בלייפציג, בגרמניה, כמו כן בפוטסדאם.
בימי מלחמת העולם השנייה שירת אספרגר כקצין רפואה בקרואטיה. אחיו הצעיר נהרג בקרב סטלינגרד. פסיכיאטר יהודי בשם ג'ורג' פראנקל שהיה מאבחן ראשי בקליניקה של אספרגר היגר מאוסטריה לארצות הברית והתקבל לעבודה אצל לאו קנר. באוקטובר 1944 יחד עם האחות ויקטורינה זאק פתח אספרגר בית ספר לחינוך מיוחד שפעל במשך ארבעה חודשים והעניק טיפולים לוגופדיים, על ידי מוזיקה, דרמה וחינוך גופני. בית הספר נהרס בהפגזות בעלות הברית. האחות זאק נהרגה בעצמה וחלק רב מכתביו של אספרגר אבדו. אחרי 1944, בעקבות פרסום עבודתו על הילדים עם "פסיכופתיה אוטיסטית", קיבל קביעות כמרצה בקתדרה לרפואת ילדים של אוניברסיטת וינה.
אספרגר לא הצטרף כחבר למפלגה הנאצית. יש עדויות שבמסגרת עבודתו בהתאם למדיניות ה"אותנסיה" הכפויה לצורך שמירת "היגיינת הגזע" האוגניסטית ו"ההתייעלות" הכלכלית-החברתית, מימי המשטר הנאצי, חתם אספרגר על כמה תעודות רפואיות על נכויות או מחלות חשוכות מרפא אצל ילדים, לא פעם בהסכמת ההורים, עם המלצה לשליחתם למוסדות שבהם הושם למעשה קץ לחייהם (המוסד "אם שפיגלגרונד"). הוא נתבקש לערוך רשימות של ילדים בעלי נכויות ומומים העשויים להתאים לתוכניות חינוכיות מיוחדות, והילדים שלא נמצאו מתאימים נשלחו על ידי השלטונות למותם במסגרת "תוכנית יקליוס"[3][4]. לפי סטיב זילברמן, מחבר הספר "NeuroTribes", לא רצה אספרגר לסכן כנראה את מעמדו ואף את חייו. הוא מונה בתפקידיו בבית החולים ובאוניברסיטה בווינה על ידי מורו, פרנץ המבורגר, שהפך לאחד מתומכיו הנלהבים של המשטר הנאצי, ולנקיטת עמדות פומביות המנוגדות לתעמולת המשטר היה מחיר כבד[5]. אחרי המלחמה גאורג פראנקל חידש את קשריו עם אספרגר, ושניהם ביקרו זה אצל זה[5]. זילברמן מאמין כי מול מדיניות השלטון הנאצי השתדל אספרגר להגן על הילדים שטופלו במחלקתו באמצעות שימת דגש על "ערכם החברתי" וחיוניות הטיפול בהם. הוא סבור שסיפוריו של אספרגר אחרי המלחמה על כמה פשיטות של הגסטפו בבית החולים היו אמיתיים[5]. עם זאת, ספרו של זילברמן התפרסם כשנתיים לפני המחקר שחשף את מעורבותו המלאה של אספרגר בתנועת האוגניקה וקשרים נוספים שהיו לו בתוך המפלגה הנאצית[1].
אחרי המלחמה המשיך בעבודתו הטיפולית והחינוכית בווינה, ובין מטופליו נמנתה גם אלפרידה ילינק, לימים סופרת כלת פרס נובל לספרות. בשנים 1957–1962 כיהן אספרגר כמנהל בית החולים לילדים העיר אינסברוק וכפרופסור באוניברסיטה המקומית. ב-1962 התמנה לפרופסור לרפואת ילדים ומנהל בית החולים לילדים האוניברסיטאי בווינה. הוא פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס בשנת 1977.
אספרגר נפטר בווינה בשנת 1980.
חקר תסמונת אספרגר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1943 חקר ד"ר לאו קנר מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס קבוצה של 11 ילדים בעלי מאפיינים מיוחדים וטבע לגביהם את המונח "אוטיזם בילדות מוקדמת" (Early infantile autism).
בשנת 1944 בעבודת הדוקטורט שלו תיאר אספרגר ארבעה ילדים בעלי קשיים בהשתלבות חברתית. בלי לדעת על הפרסום של קנר שפורסם רק שנה אחת קודם לכן, קרא אספרגר לסוג האישיות שתיאר "פסיכופתיה אוטיסטית", הפרעת אישיות יציבה המאופיינת בבידוד חברתי. לפי גינטר קרמר מציריך, התבסס אספרגר במחקריו אלה על טיפול ב-400 ילדים. למרות יכולות אינטלקטואליות כמעט נורמליות, הראו הילדים קושי ניכר בתקשורת בלתי מילולית, בכלל זה בשימוש הולם במחוות גופניות ובנימת קול בשיחה, יכולת דלה לאמפתיה קוגניטיבית או אפקטיבית, נטייה לעשות אינטלקטואליזציה של רגשות ונטייה להשתמש בסגנון דיבור ארכני, לא קשוב ופורמלי מדי (צורת דיבור של "פרופסורים קטנים"). הילדים התאפיינו גם בתחומי עניין משונים, שאחריהם היו כרוכים במידה אובססיבית. ייתכן ואובססיביות זו, אשר גורמת להם להשקיע את כלל משאביהם האינטלקטואלים בנושא צר בלבד, היא הגורמת לאמונה השגויה כי הנ"ל הם תמיד בעלי רמת משכל גבוהה מהממוצע. זאת בנוסף לנטייה הרווחת להדגיש בעיקר מקרים המלווים באינטליגנציה מעל הנורמלי, בהם במיוחד מורגש הפער בין יכולות אינטלקטואליות גבוהות למדי לבין "כישורי חיים" נמוכים. עם ארבעת המקרים של ילדים בעלי תסמינים אוטיסטים שאספרגר דיווח עליהם בעבודתו המפורסמת ושהוא עקב אחריו עד לבגרות נמנה פריץ ו. שהפך לימים לפרופסור לאסטרונומיה ופתר טעות בעבודותיו של ניוטון אותה גילה מילדותו.
בניגוד לחולים של קנר, הילדים שתוארו על ידי אספרגר לא הקרינו ריחוק וסגירות. הם גם פיתחו, לעיתים בטרם עת, דיבור בעל תחביר מסובך, ולמעשה לא ניתן היה לאבחן אותם בשנות החיים הראשונות (גיל האבחון הממוצע עומד על גיל 6–7 שנים).
אספרגר הדגיש את אופייה המשפחתי של התסמונת שזיהה, ואף שיער שהמאפיינים האישיותיים הועברו בראש ובראשונה על ידי זכרים (תפיסה מקובלת בתסמונות הקשת האוטיסטית. ההנחה היא כי היחס בין גברים לנשים הוא 1:4).
קדם לגילוייו של אספרגר מחקרה של חוקרת מקייב, גרוניה סוחארבה (1981-1881), שפורסם בעיתונות המדעית הרוסית (1925) ואחר כך הגרמנית בשנת 1926. היא תיארה מקרים של ילדים שסבלו מ"פסיכופתיה סכיזואידית" או "אקסצנטרית", שהיא קראה לה מאוחר יותר "פסיכופתיה אוטיסטית" או "עם הימנעות פתולוגית". עבודתו של אספרגר פורסמה לראשונה בגרמניה, ונחשפה לעולם דובר האנגלית בעיקר בשנת 1981, כאשר פרסמה החוקרת לורנה וינג תיאורי מקרים שבהם הופגנו סימפטומים דומים. תיאורי המקרים שלה, שאפיינו התנהגות שאותה כינתה "תסמונת אספרגר", טשטשו במידת מה את ההבדלים בין התיאורים של קנר ואספרגר, מכיוון שהיא כללה בין ילדי תסמונת אספרגר ילדים עם פיגור שכלי מתון, כמו גם ילדים שהציגו איחור בהתפתחות שפה בשנות חייהם הראשונות, בעוד אספרגר התייחס לבעלי מנת משכל כמעט נורמלית.
מאז ניסו מספר מחקרים לייחד את תסמונת אספרגר כתסמונת שונה מאוטיזם ללא פיגור שכלי, אך העדר קונצנזוס על הקריטריונים האבחנתיים המאפיינים את תסמונת אספרגר הקשה על כך. אף על פי כן קיבלה התסמונת הכרה במדריך האבחנות DSM IV של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. היא הוצאה מן המדריך DSM-5 משנת 2010 שראה בה חלק לא ייחודי בספקטרום האוטיסטי.
החל משנת 1964 כיהן אספרגר כראש התחנה הטיפולית-רפואית של הארגון SOS-Kinderdörfer ( (SOS - כפרי ילדים) השוכנת בכפר הינטרבריהל שבאוסטריה התחתית.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אספרגר התחתן בשנת 1934 עם חנה לבית קלמון, ילידת הידינגזל, וסטפאליה, ונולדו לו בהמשך 5 ילדים, מתוכם ארבע בנות (גרטרוד, הדוויג, מריה, בריסיטה) מהן שתיים למדו רפואה. מריה אספרגר פלדר (ילידת 1946) היא פסיכיאטרית ילדים מומחית, שהתמחתה בטיפול בילדים אוטיסטים וחיה ופועלת בציריך. הנס אספרגר הבן ושתיים מהבנות בחרו במקצועות בתחום החקלאות[6][7].
פרסים ואותות הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1964 - יושב ראש של החברה הבינלאומית לחינוך מיוחד
- 1967 - נבחר לחבר באקדמיה לאופולדינה
- 1980-1946 יושב ראש החברה האוסטרית לחינוך טיפולי
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1981 לורנה וינג, פסיכולוגית בריטית, כינתה את התסמונת שתוארה על ידי אספרגר ועל ידה בשם "תסמונת אספרגר"
- 1991 - כתביו תורגמו לאנגלית על ידי אוטה פאריח
- 2009 - יום הולדתו, 18 בפברואר, הוכרז "היום הבינלאומי של תסמונת אספרגר"
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך חייו פרסם מעל 350 מאמרים רפואיים. Das psychisch abnorme Kind . Wiener klinische Wochenschrift 51: 1314–1317 1938. (הילד האנורמלי מבחינה נפשית)
- Die "Autistischen Psychopathen" im Kindesalter. Archiv fur Psychiatrie und Nervenkrankheiten, 117, 76-136 יוני 1944
(פסיכופתים אוטיסטים בגיל ילדות)
- "Auf die Differentialdiagnose des frühen infantilen Autismus . Acta Paedopsychiatrica 35 (4): 136–145. PMID 4880461 1968
(על האבחנה המבדלת של האוטיזם הילדותי המוקדם)
- 1952 Heilpädagogik - Einführung in die Psychopathologie des Kindes für Ärzte, Lehrer, Psychologen, Richter und Fürsorgerinnen '
(חינוך טיפולי - מבוא בפסיכופתולוגיה של הילד - לרופאים, מורים, פסיכולוגים, שופטים ועובדות סוציאליות)
Asperger, Hans (1977). "Erlebtes Leben. Fünfzig Jahre Pädiatrie . Pädiatrie & Pädologie 12 (3): 214–223. PMID 331197. (חיים כפי שנחיו. 50 שנות רפואת ילדים ופדולוגיה)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Adam Feinstein - A History of Autism
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הנס אספרגר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- John Donvan and Caren Zucker The Doctor and the Nazis
John Donvan and Caren Zucker In a Different Key: The Story of Autism, 2016, Crown Publishers, an imprint of Penguin Random House LLC.
- 1 באוגוסט 2008 - ריאיון עם הנס אספרגר הבן באתר ביומי On Autism's Trail - Dan Olmsted, Mike Blaxill Age of Autism Blaxill
- Steve Silberman 20.1.2016 National Public Radio
autism Annette Baum, Bruckhart Brückner - Hans Asperger - Biographisches Archiv der Psychiatrie 2016
- Did Hans Asperger actively assist the Nazi euthanasia program? | Molecular Autism | Full Text
- Hans Asperger, National Socialism, and “race hygiene” in Nazi-era Vienna | Molecular Autism | Full Text
- טלי קרופקין, חשיפת עברו הנאצי של הנס אספרגר מאתגרת את בעלי התסמונת הקרויה על שמו, באתר הארץ, 22 באפריל 2018
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 The Nazi History Behind ‘Asperger’
- ^ /?pg=19 פנקס הלידות והטבילות של פרוכיית אלטלרכנפלד 1907
- ^ 1 2 2016 J.Donvan,C.Zucker
- ^ יש לציין כי אוגניקה - תורת שיפור הגזע - הייתה שנים רבות בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 באופנה בארצות רבות בעולם, לא רק בחוגים ימניים, למשל בארצות הברית, בצרפת (אלכסיס קארל ואחרים), בדרום אמריקה (סלבדור איינדה הצעיר וכו')
- ^ 1 2 3 2016 S.Silberman
- ^ D.Olmsted,M.Blaxill
- ^ 2017 A.Baum, B.Brückner