הקפלה הסיסטינית
 | |
| הקפלה הסיסטינית – מבט חיצוני | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
קפלה, קניין תרבותי, אטרקציה תיירותית, כנסייה קתולית  |
| על שם |
סיקסטוס הרביעי |
| מיקום |
קריית הוותיקן |
| מדינה |
קריית הוותיקן |
| מייסדים |
סיקסטוס הרביעי |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1473 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1473 |
| יוצר |
מיכלאנג'לו, Giovannino de' Dolci, באצ'ו פונטלי |
| אדריכל |
באצ'ו פונטלי |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות הרנסאנס |
| מידות | |
| אורך |
40.9 מ' |
| רוחב |
13.4 מ' |
| גובה |
21 מ' |
| קואורדינטות | 41°54′11″N 12°27′16″E / 41.903055555556°N 12.454444444444°E |
| אתר רשמי | |
|
(למפת קריית הוותיקן רגילה) | |
  | |
הקפלה הסיסטינית או הסיקסטינית (באיטלקית: La Cappella Sistina) היא כנסייה הנמצאת במתחם ארמון האפיפיור שבקריית הוותיקן, ברומא. הקפלה משמשת את טקס הקונקלווה, התהליך בו נבחר האפיפיור, וידועה בציורי הקיר שיצרו בה אמנים איטלקים בתקופת הרנסאנס, ביניהם ידועים בעיקר הפרסקו על תקרת הקפלה ופרסקו "יום הדין" שצייר מיכלאנג'לו במחצית הראשונה של המאה ה-16. פירוש השם הוא "הקפלה של סיקסטוס" (באיטלקית "סיסטו"), על שם האפיפיור שבימיו נבנתה – סיקסטוס הרביעי.
ההיסטוריה של המבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנה הקפלה הסיסטינית ניצב במקום בו עמדה לפני כן "הקפלה הגדולה" (באיטלקית: Cappella Maggiore). מבנה זה שימש כמקום ההתכנסות של ראשי הממסד האפיפיורי ופגישותיהם נקראו "קפלת האפיפיור" (Capella Papalis). לצידה של "הקפלה הגדולה" פעלה גם קפלה קטנה יותר – "קפלת ניקולאוס" (Chapel of Pope Nicholas V), שנקראה על שמו של ניקולאוס החמישי ושימשה בתפקיד דומה. בזמן כהונתו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי. עמדה הקפלה בסכנת התמוטטות וקירותיה היו עקומים והוחלט לבנותה מחדש.[1]
באצ'ו פונטלי (Baccio Pontelli), אדריכל הקפלה החדשה, תכנן את המבנה על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים כפי שהן כתובות בתנ"ך. בנייתה של הקפלה, באורך של 40.93 מטר, ברוחב של 13.41 מטר ובגובה של 20.70 מטר, החלה בשנת 1477 נמשכה עד שנת 1480. לאחר סיום הבניה שלח לורנצו דה מדיצ'י קבוצה של ציירים בראשות פייטרו פרוג'ינו כדי שיעטרו את קירות המבנה. מחווה פלורנטינית זו באה עם סיומה של מערכה צבאית בין כוחות פירנצה לבין סיקסטוס.
בין חלונות הקפלה צוירו 32 פרסקאות ובהם דמויותיהם של ראשוני האפיפיורים. מתחת לחלונות אלו הופיע אפריז ארוך שהורכב משני מחזורים של פרסקאות (אחד בכל צד של קירות האורך של הקפלה), ובהם תיאורים מחיי משה ומחייו של ישו. בין האמנים שעבדו על פרסקאות אלו היו סנדרו בוטיצ'לי, קוזימו רוסלי, לוקה סיניורלי ואחרים. כל פנל צויר על ידי אמן אחד בליווי עוזריו מן הסדנה שלו.
כיפת המבנה עוטרה במוטיב של שמיים הצבועים בפיגמנט אולטראמרין. השמיים מולאו בדגם מעגלי של כוכבים המצוירים בזהב. הקפלה נפתחה ב-9 באוגוסט 1483, בשנת 1504 הופיעו בתקרת הקפלה סדקים שנוצרו כתוצאה משקיעת הקרקע באזור קריית הוותיקן. במסגרת עבודות השיקום נסגרה הקפלה לכשנה, נהרסו מבני ספח של הקפלה ששימשו כמגורי חיילים והסדקים נסתמו וטוייחו. תיקון הסדקים יצר פגיעה בולטת בפרסקו שעל תקרת הקפלה.[2]
בשנת 1508 החליט האפיפיור יוליוס השני, אחינו של סיקסטוס הרביעי, לתקן את הנזק בתקרה על ידי הזמנת פרסקו חדש. המשימה הוטלה על האמן הפלורנטיני מיכלאנג'לו, אשר עבד באותה עת על יצירת פסלים לקברו של יוליוס. את העבודה, שהחלה ב-10 במאי באותה שנה, השלים מיכלאנג'לו בעזרת צוות של עוזרים, שעזר לו לצייר שטח של כ-520 מטרים מרובעים. כשנחשף הפרסקו בפני הציבור, בשנת 1512, הפך מיד להצלחה. "כשנתגלתה היצירה", כתב ג'ורג'ו וזארי, "היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן, היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם".[3]
את הפרסקו הנוסף על קיר המזבח של הקפלה שנושאו הוא "יום הדין האחרון" צייר מיכלאנג'לו בהזמנת האפיפיור קלמנס השביעי, מבית מדיצ'י. הפרסקו צויר בין השנים 1534–1541 ולשם ציורו נהרסו חלקים ממחזורי הפרסקו שבקפלה וכן נאטמו שני חלונות בקיר המבנה.
במשך השנים נפגע הפרסקו שעל תקרת הקפלה. בשנת 1797, לדוגמה, נפלו גושי טיח מן התקרה בעקבות התפוצצות שאירעה בוותיקן. כתוצאה מכך נפגע הפרסקו באזור שמעל דמות הסבילה מדלפי ועבר תיקון. נזק מסוג אחר נגרם בשל ההשפעה המזיקה של הקטורת ועשן נרות הכנסייה ובייחוד העשן המשמש לטקס בחירת האפיפיור. במשך השנים עברה התקרה שיחזורים רבים, כשהגדול והמשמעותי ביותר החל בשנות השמונים של המאה ה-20.[4]
ארכיטקטורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקפלה הסיסטינית הוא מבנה מלבנים מלבני. חיצוניותו חפה מכל עיטורים וקישוטים, באופן דומה למבנים מסוף תקופת ימי הביניים ומתחילת הרנסאנס באיטליה. הכניסה אל המבנה היא מתוך ארמון האפיפיור, לכן אין במבנה חזית או דלתות הפונות אל החוץ. חלל הקפלה מחולק לשלושה מפלסים. החלל תחתון בהם משמש כמעין מרתף ונקבעו בו חלונות קשתיים ודלת המובילה אל החצר.
החלל המרכזי של המבנה – הקפלה, נמצאת מעל החלל התחתון. מידות החלל (באורך של 40.5 מטר, ברוחב של 13.2 מטר ובגובה של 20.7 מטר) עוצבו על פי מידות בית המקדש הראשון בירושלים. בחלל נקבעו שישה חלונות גדולים וקשתיים בכל אחד מקירות האורך של הקפלה ו-2 ברוחבה. כמה מחלונות אלו נחסמו במהלך השנים.
החלל העליון משמש כחלל מגורים לשומרים. הוא נבנה בתחילה כחלל פתוח אולם כוסה בגג רעפים במהלך השנים כיוון והיווה מקור כניסה למים ורטיבות אשר פגעו בקפלה.
החלל הפנימי של הקפלה חולק על ידי מחיצה. בתחילה, הוקמה המחיצה באמצע החלל, אולם היא הוזזה במשך הזמן. מחיצת השיש מעוטרת בגרלנדות וזרי ניצחון ומעל חלק זה הותקנה שבכה. המחיצה עוצבה בידי מינו דה פייסולה (Mino da Fiesole), אשר עיצב גם דוכן תפילה או קנטוריה הממוקמת באחד מקירות האורך של הקפלה.[5] בשנת 1519 נתלו בקפלה שטיחי קיר הארוגים על פי עיצובו של רפאל.
מחזור הפרסקאות מחיי משה וישו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקפלה צוירו שני מחזורים של פרסקאות המתארים אירועים מחיי משה ומחייו של ישו. ציורים אלו נעשו בפרק זמן של כ-11 חודשים. מלאכת הציור נמשכה מחודש יולי 1481 עד חודש מאי 1482. פרק זמן זה הוא קצר מאוד ביחס לנהוג בציור פרסקאות בהיקף כזה. הציירים, בעזרת צוות עוזרים אישי, נתבקשו ליצור דוגמה לעבודתם וכבר בחודש אוקטובר 1481 הוענקה לציירים הזמנה ליצירת יתר הפרסקאות. שניים מן הפרסקאות, אשר מוקמו בקיר המזבח של הקפלה, נהרסו בעקבות יצירת פרסקו "יום הדין האחרון" מאת מיכלאנג'לו. מחזורי הפרסקאות מתחילים בקיר המזבח ומתקדמים בצורה כרונולוגית לאורך קירות הקפלה. הזיהוי של הציירים בחלק מהפרסקאות אינו וודאי.
הנושאים המתוארים במחזור מחיי משה הם:
- יציאת משה למצרים – מאת פייטרו פרוג'ינו ועוזריו. הפרסקו מתאר בשלוש סצינות את פרידת משה ויתרו, יציאתו למצרים עם משפחתו, וברית המילה של בנו אליעזר.
- נסיונותיו של משה – מאת סנדרו בוטיצ'לי ועוזריו. הפרסקו מתאר במספר סצינות אירועים מחייו של משה: משה הורג איש מצרי שהכה איש עברי, משה בורח למדין, משה מסייע לבנותיו של יתרו ליד הבאר, ומשה רואה את הסנה הבוער.
- חציית ים סוף – מיוחס לקוזימו רוסלי, לדומניקו גירלנדיו, או לביאג'ו ד'אנטוניו (Biagio d'Antonio).
- הירידה מהר סיני – מאת קוזימו רוסלי ועוזריו. הפרסקו מתאר במספר סצינות את עלייתו של משה להר סיני, את חטא עגל הזהב, את שבירת לוחות הברית, ואת קבלת לוחות הברית השניים.
- עונשם של קורח, דתן ואבירם – מאת סנדרו בוטיצ'לי.
- מות משה – מיוחס ללוקה סיניורלי ולברתולומאו דלה גאטה (Bartolomeo della Gatta). הפרסקו מתאר במספר סצינות את סוף חייו של משה. מאחור, משה על הר נבו. בחזית מימין משה יושב ופונה לקהל כשלמרגלותיו ארון הברית, ובשמאל משה מסמיך את יהושע. לסיום, ברקע משמאל, משה לאחר מותו.
הנושאים המתוארים במחזור מחיי ישו הם:
- טבילתו של ישו – מאת פייטרו פרוג'ינו ועוזריו. במרכז הפרסקו יוחנן המטביל וישו, כשרגליהם בנהר הירדן.
- פיתויו של ישו – מאת סנדרו בוטיצ'לי. בחלקו העליון של הפרסקו מתוארים שלושת הניסיונות בפיתויו של ישו, ובחלקו התחתון, המצורע שישו ריפא.
- ירידת רוח הקודש על השליחים – מאת דומניקו גירלנדיו. בחזית הפרסקו השליחים פטרוס ואנדראס כורעים ברך לפני ישו. ברקע, ישו קורא ליעקב ויוחנן בן זבדי.
- הדרשה על ההר – מיוחס לקוזימו רוסלי. הפרסקו מציג בשתי סצנות מרכזיות את הדרשה על ההר ואת ריפוי המצורע בידי ישו.
- ישו מעניק את מפתחות השמים לפטרוס – מאת פייטרו פרוג'ינו.
- הסעודה האחרונה – מאת קוזימו רוסלי. במרכז הפרסקו הסעודה האחרונה של ישו ושנים-עשר השליחים. בחלונות המבנה שלוש סצינות נוספות מסוף חייו של ישו: הייסורים בגן, מאסרו של ישו, והצליבה. יש המייחסים את הסצינות הנוספות לביאג'ו ד'אנטוניו.
הפרסקו של פייטרו פרוג'ינו שנושאו "ישו מעניק את מפתחות השמים לפטרוס" ממחיש היטב את רוח הרנסאנס בציור האיטלקי. מן הצד האחד מציג הציור את השימוש הבולט בפרספקטיבה המדעית לתיאור החלל. תיאור זה מודגש על ידי חלוקת החלל למישור קדמי, הקרוב אל הצופה, ולמישור אחורי מרוחק. בנוסף מציג הציור תערובת של סממנים מן הפיסול רומי על ידי תיאור כפול של קשת קונסטנטינוס, עם מבנה מתומן בעל מסורות נוצריות.
קשת קונסטנטינוס מהווה גם תפאורה לציורו של סנדרו בוטיצ'לי המתאר את פרשת קורח. ציור זה ניצב ממול תיאור פטרוס וישו ובין היצירות ניכרים קשרים צורניים ותאולוגיים. גם בפרסקו "עונשם של קורח דותן ואבירם", ניכר השימוש בפרספקטיבה, בעיקר בתיאור המבנים האדריכליים שבצדי הקומפוזיציה. אולם, עיקר תשומת הלב נתונה לתיאור הדרמה שבעונש האלוהי. הדבר בא לביטוי בייחוד בתיאור תנוחות הגוף המגוונות של הדמויות, הממלאות את כל החצי התחתון של הקומפוזיציה. תיאור הדמויות בצידה הימני של היצירה אף עמוס מדי ופוגע מעט בתחושת העומק.
מחזורי פרסקאות אלו ממשיכים את המסורת הנוצרית הרואה בתנ"ך (ה"ברית הישנה") כרמז מקדים לתיאורים המופיעים בברית החדשה ואת דמותו של משה כרמז מקדים (פרה פיגורציה) לדמותו של ישו. בשתי יצירות אלו הובלטה שאלת הסמכות האלוהית. בעונשו של קורח הבהיר משה כי הסמכות לחוקים ולתקנות נתונה בידיו של האל. סמכות זו הועברה במעמד נתינת המפתחות לפטרוס, שנחשב בנצרות הקאתולית לאפיפיור הראשון. כמו כן, הפרסקו המתאר את הניסיונות שניסה אלוהים את משה מצויר מול פרסקו שמתאר את נסיונותיו של ישו.
תקרת הקפלה הסיסטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תקרת הקפלה הסיסטינית
החלק המרכזי של הפרסקו, המתואר באשליה כגבוה ביותר בקומפוזיציה, מורכב מסדרה של תשעה ציורים שנושאיהם לקוחים מספר בראשית. חמש מן הסצנות הן קטנות יותר במידתן והן מתוארות כבתוך מסגרת אדריכלית. תשע הסצנות הן:
- נח שיכור
- המבול ותיבת נח
- הקורבן של נח לאחר המבול
- הפיתוי והגרוש של אדם וחוה מגן העדן
- בריאת חוה
- בריאת אדם
- הפרדת הים מהיבשה
- בריאת המאורות
- הפרדת האור מהחושך
סביב הסצנות מצוירת מסגרת, כמעין כרכוב, הנתמחת על ידי פילסטרים ובהם מעין פסלי שיש לבנים שנושאם זוגות של פוטי מצוירים. על פילסטרים אלו יושבות עשרים דמויות של גברים עירומים, המאורגנים סביב הסצנות הקטנות יותר וממרכזים את תשומת הלב של הצופה אליהן.
בין רגליהם של כל זוג "עירומים" (ignudi) צייר מיכלנגלו סדרה של מדליונים עגולים. לעומת התקרה הרב-גונית, אלה צוירו בצבע אחד: זהב על גבי רקע חום כהה, דבר המעניק לציורים אופי של מגיני נחושת ממורקת או מוזהבת. עשרת המדליונים מנציחים אפיזודות בתולדות המכבים (אם כי חלק מן האפיזודות נוגעות לסיפורי התנ"ך). ביחס לתקרה כולה ולגובהה, תיאורים אלה קטנים למדי ומצריכים משקפת כדי להתבונן בפרטיהם מן הקרקע.
מתחת לסדרת התיאורים מספר בראשית בחר מיכלאנג'לו לתאר שורה של נביאים: ירמיהו, יואל, יחזקאל, יונה, זכריה, ישעיהו ודניאל, כמו גם חמש הסיבילות, נביאות שחזיונותיהן מופיעים בספרים החיצוניים שחיברו יהודים-הלניסטיים. בלונטות ובספאנדרלים שמסביב לתקרה מתוארים גברים המייצגים את אבותיו של ישו. שושלת זו מתחילה, על פי האמונה הנוצרית, באברהם ומגיע עד לישו במשך של ארבע עשרה דורות.[6] בפנדטיבים מתוארים ארבעה סיפורים נוספים ובהם מוטיבים המשקפים את האמונה באל – יהודית והוֹלוֹפֶרְנֶס, דוד וגוליית; משה ונחש הנחושת וצליבת המן.
יום הדין האחרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יום הדין האחרון (מיכלאנג'לו)
בשנת 1534 אילץ האפיפיור קלמנס השביעי את מיכלאנג'לו לצייר את קיר המזבח של הקפלה הסיסטינית ולתאר בו את יום הדין. קלמנס השביעי נפטר כעבור זמן קצר, והעבודה על הפרסקו בוצעה בזמן כהונתו של האפיפיור פאולוס השלישי. הכנת הקיר לציור פרסקו החלה ב-1535, ולצורך כך נהרסו יצירות אמנות קודמות שהיו על הקיר, לרבות שני פרסקאות ממחזור הפרסקאות מחיי משה וישו המעטרים את קירות הקפלה. מיכלאנג'לו צייר את הפרסקו בין השנים 1536 ו-1541.
הפרסקו שגובהו 13.7 מטר ורוחבו 12 מטר, מכסה את מלוא הקיר, ומכיל 314 דמויות. במרכז החלק המרכזי דמותו של ישו, השופט העליון של יום הדין, לצידו מרים, וקדושים מקיפים אותם. בחלק התחתון בצד שמאל מתוארת תחיית המתים, ובצד הימני החוטאים היורדים שאולה.
מיכלאנג'לו צייר דמויות רבות כשהן עירומות, דבר שעורר זעם רב כשהפרסקו הוצג. בסופו של דבר, לאחר מותו של מיכלאנג'לו ב-1564, כוסו מבושיהן של חלק מהדמויות העירומות בידי דניאלה דה וולטרה (Daniele da Volterra), ובהמשך גם בידי אחרים. במהלך השחזור של הציור בתחילת שנות התשעים הוחלט להשאיר את הכיסויים של דה וולטרה, אך להסיר את הכיסויים המאוחרים יותר.
רסטורציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1980–1994 נעשה בקפלה הסיסטינית מבצע רחב היקף לניקוי ושיחזור של ציורי הפרסקו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, בהובלתו של ג'אנלואיג'י קולאלוצ'י (Gianluigi Colalucci), האחראי על רסטורציה של יצירות אומנות במוזיאוני הוותיקן.[7] בשנת 1990 הושלם שיחזור התקרה, ובשנת 1994 הושלם שיחזור "יום הדין האחרון". בהמשך נעשתה גם רסטורציה של מחזורי הפסקאות מחיי משה וישו, שהסתיימה ב-1999.[8]
במהלך מאות של שנים הצטברו על הפרסקאות שכבות של לכלוך ופיח, נגרמו להם נזקים כתוצאה מחדירת מים, וכן כתוצאה ממאמצי שיחזור מוקדמים. במהלך השחזור הוסרו בזהירות כל אלה. הפרסקאות, שלפני השחזור היו כהים ובעלי צבע דהוי, הפכו אחרי השחזור לבהירים ובעלי צבעים בולטים בהרבה, ופרטים רבים שקודם היה קשה להבחין בהם נהיו לאחר השחזור ברורים יותר. מבצע השחזור זכה לשבחים רבים. מנגד, במיוחד במהלך שיחזור התיקרה, הייתה גם ביקורת בטענה שהוא אגרסיבי מידי.
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תמונות ממחזור הפרסקאות של חיי משה וישו
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
יציאת משה למצרים – פרוג'ינו -
נסיונותיו של משה – בוטיצ'לי -
טבילתו של ישו – פרוג'ינו -
פיתויו של ישו – בוטיצ'לי
.jpg)
.jpg)
מיכלאנג'לו
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
הבדלת האור מן החושך – מיכלאנג'לו -
בריאת השמש והירח – מיכלאנג'לו -
הבדלת המים מן היבשה – מיכלאנג'לו -
בריאת חוה – מיכלאנג'לו -
הפיתוי והגירוש מגן עדן – מיכלאנג'לו -
המבול – מיכלאנג'לו -
המבול (פרט) – מיכלאנג'לו -
קורבן נח – מיכלאנג'לו -
נח השיכור – מיכלאנג'לו -
נחש הנחושת – מיכלאנג'לו -
דוד וגוליית – מיכלאנג'לו -
ישעיהו – מיכלאנג'לו -
ירמיהו – מיכלאנג'לו -
יחזקאל – מיכלאנג'לו -
יואל – מיכלאנג'לו -
יונה – מיכלאנג'לו -
זכריה – מיכלאנג'לו -
דניאל – מיכלאנג'לו -
הסיביליה מקומה – מיכלאנג'לו -
הסיביליה הדלפית – מיכלאנג'לו -
העבד משמאל לירמיהו – מיכלאנג'לו -
העבד מימין לדניאל – מיכלאנג'לו -
העבד משמאל ליואל – מיכלאנג'לו -
עונשו של המן הרשע – מיכלאנג'לו -
יהודית והולופרנס – מיכלאנג'לו -
יום הדין (פרט) – מיכלאנג'לו
.jpg)
.jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הקפלה הסיסטינית (באיטלקית)- אתר האינטרנט הרשמי של הקפלה הסיסטינית (באנגלית)
- אתר האינטרנט הרשמי של הקפלה הסיסטינית (בספרדית)
- אתר האינטרנט הרשמי של הקפלה הסיסטינית (בגרמנית)
- אתר האינטרנט הרשמי של הקפלה הסיסטינית (בצרפתית)
- הקפלה הסיסטינית, באתר הוותיקן
- הקפלה הסיסטינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ John Shearman, "The Chapel of Sixtus IV", in The Sistine Chapel, editor Giacometti, Harmony Books, 1986
- ^ קינג, רוס, מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור, כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ, אור יהודה, 2006, עמ' 26–31.
- ^ קינג, רוס, מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור, כנרת, דמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור בעם, אור יהודה, 2006, עמ' 300.
- ^ האקונומיסט, מיכלאנג'לו מקבל תיקונים, כותרת ראשית, 6 בינואר 1988
- ^ Roncali, Francesco, Vatican City, Gastino Vendita Pubblicazioni Musei Vaticani, Citta del Vaticano, 1981, p. 67.
- ^ רשימה זו מופיע בטקסט של הבשורה על-פי מתי, פרק א' פסוקים 1–17.
- ^ Emily Langer, Gianluigi Colalucci, who gave fresh color to Michelangelo’s frescoes, dies at 91, The Washington Post, April 10, 2021
- ^ Alessandra Stanley, With Their Vivid Colors, Spruced-Up Frescoes Brighten the Sistine Chapel, The New York Times, December 11, 1999
