מותו של סוכן

מותו של סוכן
Death of a Salesman
	סט המחזה "מותו של סוכן" בהפקה הראשונה משנת 1949
כתיבה	ארתור מילר
סוגה	טרגדיה
הצגת בכורה	10 בפברואר 1949
שפה	אנגלית
פרסים	פרס פוליצר לדרמה

מותו של סוכן (באנגלית: Death of a Salesman) הוא מחזה שכתב המחזאי ארתור מילר וביים איליה קאזאן ב-1949. המחזה נחשב לסאטירה חריפה על החלום האמריקאי ועל הקפיטליזם המוקצן שאפיין את ארצות הברית באמצע המאה ה-20, ומציג את התמוטטות החלום הבורגני. המחזה התקבל בביקורות נלהבות וזכה בשנת 1949 בפרס פוליצר, בפרס טוני ובפרס חוג מבקרי הדרמה של ניו יורק למחזה הטוב ביותר. מילר התפרסם בעולם כולו בזכות המחזה, שהיה הראשון שזכה בשלושת הפרסים האלה בו-זמנית.

תקציר עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מוצג בשתי מערכות בתוספת תפילת אשכבה. במרכז המחזה עומד וילי לומן (Loman – נהגה כמו "low man" = 'אדם שפוף'; זהו שם המעיד על בעליו, ראו בהמשך), סוכן מכירות מזדקן שמאבד אט אט אחיזתו במציאות. לומן חשב תמיד שהוא ניחן בקסם אישי וביכולת להתחבר עם אנשים. הוא מספר שבעבר היה מוכר בכל רחבי ניו אינגלנד, כשהיה מסתובב ורוקם עסקאות. בניו של וילי, ביף והפי, היו מקור לגאווה ולשמחה בשכונת מגוריהם, ואשתו לינדה הייתה מאושרת. לרוע מזלו, זמנים אלו חלפו, ועלילת המחזה מתרחשת בתקופה שבה חייו של לומן קודרים מאוד.

לומן עבד תמיד קשה לפרנסת משפחתו, ובשלב זה של חייו אמור היה לפרוש, לחיות חיי רווחה ולסגור עסקאות עם אנשי עסקים בטלפון. אך חוויות של אובדן ועיסוקו בעבר, פגמו ביכולת הנהיגה שלו ובכישוריו לתקשר עם בני הדור החדש, שהחליפו את לקוחותיו הוותיקים. כל שאיפותיו נכזבו: הוא פוטר מעבודתו (שאך בקושי התפרנס ממנה) על ידי צעיר בגיל של בניו, בנו של מייסד החברה המנוח, שלומן עצמו הציע לו את שם בנו. במצב זה נאלץ לומן לבקש הלוואות מחברו האמיתי היחיד ומושא קנאתו, צ'ארלי - השכן שגר ממולו - כדי "לגמור את החודש". אף לא אחד מחבריו או מלקוחותיו לשעבר, אינו זוכר אותו עוד.

ביף, בנו בן ה-34 של לומן, התקשה למצוא את ייעודו בחיים, מחוסר יכולתו להתמיד בשום דבר, כתוצאה מחינוכו של אביו "להצליח תוך שבועיים". הארולד-"הפי", בנו הצעיר יותר של לומן, מעמיד פנים בנוגע למצבו הכלכלי כדי "להגשים" את חלומו של האב על "בנים מצליחים". מנגד, השכן צ'ארלי הוא איש בעל עסק משגשג, ובנו ברנרד, שהיה "תולעת ספרים" בילדותו, הוא עורך דין מצליח. בנוסף, מסתבר שללומן היה רומן אחד לפחות במהלך מסעות העסקים שלו, דבר שגרם לבנו ביף לאבד את האמון באביו ובערכיו ולהכשיל עצמו בבחינות גמר התיכון. לבסוף, עולים במוחו של לומן זיכרונות מאחיו המת בן, שעזב לאפריקה בגיל צעיר והתעשר. על רקע הנסיבות מופיעות אצל לומן נטיות אובדניות שבניו, שחזרו הביתה לאחר שנים, אינם ערים להן, בניגוד לאשתו.

עומק הבעיות נחשף בהדרגה במחזה. לומן מדגיש את היותו נצר למשפחה נאהבת, מתוך אמונה שזה יביא אותו להצלחה, אך העובדה שהוא דבק בזה בכל כוחו מזיקה לו. בניו הם לא רק אהובים על כולם אלא גם נאים מנקודת מבטו של לומן, ואין הם צריכים להתאמץ בחיים כדי להצליח. הוא מחדיר בהם אמונה זו בצורה כה עמוקה עד שהם מאמינים שהחיים יזמנו להם הזדמנויות בלי שיידרשו להתאמץ. אך החיים אינם נדיבים כפי שהם מקווים, ואף אחד מהם אינו מצליח להחזיק בעבודה ראויה. לומן מתקשה לעכל את כישלונו וכישלון בניו, וזו טעותו הטראגית. "הפי" מאמץ את גישת אביו ובסוף המערכה הראשונה מתייעץ עם ביף, כדי לחפש הזדמנות עסקית להתעשרות מהירה. ואולם כשביף מנסה אחת מאותן הזדמנויות, הוא מבין את טעויותיו של אביו, ומתקשה לבסוף לעצור התפרצותו כלפי אביו. בשיאו של המחזה מתעמתים השניים: ביף מאשים את האבא בנוירוזה (הפרעה נפשית), בעוד אביו מטיח בו שהרס את חייו כדי לפגוע ברגשותיו. בשיא הקרב המילולי הנסער איש מהשניים אינו מוותר; ביף נשבר לבסוף, פורץ בבכי ושואל את אביו אם יתעורר מחלומו. השאלה הישירה נוגעת לליבו של לומן, כיוון שהיא מוכיחה לו שהוא חשוב לביף, למרות הכל.

כשלומן נשאר בודד וחרד, מופיע שוב אחיו הבכור בן, מעבר לכתפו. לומן מכריז כי יתאבד, וכי האורחים שיתייצבו ללווייתו יוכיחו לבניו עד כמה היה אהוב בחייו; כספי ביטוח החיים שלו יהוו התעשרות הבזק שלה חיכה כל חייו, והם יאפשרו לביף לפתוח עסק משלו. שכונת מגוריהם נחרדת לקולות ההתנגשות של מכוניתו של לומן, למרות אזהרותיו של בן, שפוליסת הביטוח לא תשולם במקרה של התאבדות.

ללוויה של לומן מגיעים רק בניו, אשתו, צ'ארלי וברנרד.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה המחזה מזכיר את זרם התודעה: לומן נסחף בביתו בין הסלון, קדמת הבמה, ופלאשבקים מהעבר. בנוסף הוא מפנטז שיחות עם אחיו בן. השימוש בבמות ותפאורות שונות אלו מאפשר למילר לעמת את חלומותיו של לומן עם המציאות בדיוק מרבי, וכן לעמת עם זה את הדמויות עצמן. מילר חושף את פרטי הסיפור בפני הצופה בהדרגה, ובכך מקשה על הקהל לשפוט את הדמויות. כשמוצג במחזה אירוע המתרחש בהווה, נכנסות הדמויות רק מהדלת שבשמאל הבמה, אך כשמוצג אירוע מהעבר נשברים החוקים וניתן לראות דמויות עוברות דרך קירות, או המסדרון שבימין הבמה.

עיבודים לקולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951 הופק עיבוד קולנועי למחזה בכיכובו של פרדריק מארץ' כוילי לומן. הסרט זכה לפרסים ומועמדויות רבים. הפקות נוספות לקולנוע ולטלוויזיה היו ב-1961, 1966, 1985, 1996 ו-2000.

הפקות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2022, בישראל הוצג המחזה שמונה פעמים.

בתיאטרון הבימה הועלה שלוש פעמים: ב-1951 הועלה בכיכובם של אהרון מסקין וחנה רובינא^[1], ב-1992 עם יעקב אלפרין ומרים זוהר, וב-2003 עם מוני מושונוב וסנדרה שדה^[2]^[3].

בתיאטרון הקאמרי הוצג שלוש פעמים: ב-1977 בכיכובם של אורנה פורת ויוסי ידין^[4], ב-2007 עם תיקי דיין ועודד תאומי^[5], וב-2022 בעיבוד מחודש עם תרגום של דורי פרנס, בבימויו של יאיר שרמן ובכיכובם של רמי ברוך ולאורה ריבלין/הלנה ירלובה^[6].

ב-1967 הוצג המחזה בתיאטרון זווית, בהשתתפות ראובן זינגר ורחל מרכוס; וב-1988 בתיאטרון באר שבע בהשתתפות מרק חסמן ודינה דורון^[7]^[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא מותו של סוכן בוויקישיתוף

דן לחמן, מותו של סוכן / תיאטרון הקאמרי
יהושע סובול, יום חמישי בלילה, קונטיקט: ארתור מילר מת, "מותו של סוכן" חי, באתר הארץ, 17 בפברואר 2005
סאם טאננהאוז, ניוזוויק, תחייתו של סוכן, באתר כלכליסט, 11 באפריל 2012
מותו של סוכן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ המחזה "מותו של סוכן'" ב"הבימה", קול העם, 9 בפברואר 1951
^ מותו של סוכן, באתר הארץ, 23 בינואר 2003
^ נילי ברקן, ‏מותו של מחזה, באתר גלובס, 25 במרץ 2003
^ "הקאמרי" מסיים הצגות "מותו של סוכן", דבר, 11 בנובמבר 1980
^ מיכאל הנדלזלץ, עצוב, עצוב, עצוב, באתר הארץ, 8 בינואר 2007
^ מאיה כהן, נדב נייטס על "מותו של סוכן": "ארתור מילר תמיד רלוונטי", באתר ישראל היום, 19 במאי 2022
^ אליקם ירון, למות בכבוד, מעריב, 28 במרץ 1988
חיים נגיד, אשת הסוכן, מעריב, 7 במרץ 1988
^ ציפי שוחט, מותו של סוכן, באתר הארץ, 1 בינואר 2007

[1] המחזה "מותו של סוכן'" ב"הבימה", קול העם, 9 בפברואר 1951

[2] מותו של סוכן, באתר הארץ, 23 בינואר 2003

[3] נילי ברקן, ‏מותו של מחזה, באתר גלובס, 25 במרץ 2003

[4] "הקאמרי" מסיים הצגות "מותו של סוכן", דבר, 11 בנובמבר 1980

[5] מיכאל הנדלזלץ, עצוב, עצוב, עצוב, באתר הארץ, 8 בינואר 2007

[6] מאיה כהן, נדב נייטס על "מותו של סוכן": "ארתור מילר תמיד רלוונטי", באתר ישראל היום, 19 במאי 2022

[7] אליקם ירון, למות בכבוד, מעריב, 28 במרץ 1988
חיים נגיד, אשת הסוכן, מעריב, 7 במרץ 1988

[8] ציפי שוחט, מותו של סוכן, באתר הארץ, 1 בינואר 2007

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

פרס טוני למחזה הטוב ביותר
1975−1948	מר רוברטס (1948) • מותו של סוכן (1949) • מסיבת הקוקטייל (1950) • השושנה המקועקעת (1951) • ‏The Fourposter‏ (1952) • ציד המכשפות (1953) • בית התה של ירח אוגוסט (1954) • שעות גורליות (1955) • יומנה של אנה פרנק (1956) • מסע ארוך אל תוך הלילה (1957) • זריחה בקמפובלו (1958) • ‏J.B.‏ (1959) • עושת הנפלאות (1960) • בקט (1961) • אדם לכל עת (1962) • מי מפחד מווירג'יניה וולף? (1963) • לותר (1964) • הנושא היה שושנים (1965) • מארה סאד (1966) • הביתה (1967) • רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים (1968) • התקווה הלבנה הגדולה (1969) • ‏Borstal Boy‏ (1970) • ‏Sleuth‏ (1971) • ‏Sticks and Bones‏ (1972) • שנת האליפות ההיא (1973) • ‏The River Niger‏ (1974) • אקווס (1975)
2000−1976	‏Travesties‏ (1976) • תיבת הצללים (1977) • דה (1978) • איש הפיל (1979) • ילדים חורגים לאלוהים (1980) • אמדאוס (1981) • חייו והרפתקאותיו של ניקולס ניקלבי (1982) • סיפור אהבה בשלושה פרקים (1983) • הדבר האמיתי (1984) • טירונות בלוז (1985) • אני לא רפפורט (1986) • גדרות (1987) • מ. באטרפליי (1988) • היידי, יומן חיים (1989) • ענבי זעם (1990) • אבודים ביונקרס (1991) • רוקדים בלונאסה (1992) • מלאכים באמריקה: המילניום מגיע (1993) • מלאכים באמריקה: פרסטרויקה (1994) • ‏אהבה! אומץ! חמלה!‏ (1995) • מאסטר קלאס (1996) • ‏The Last Night of Ballyhoo‏ (1997) • אמנות (1998) • ‏Side Man‏ (1999) • קופנהגן (2000)
2001 ואילך	הוכחה (2001) • העז, או מי זאת סילביה? (2002) • ‏Take Me Out‏ (2003) • אני אשתי של עצמי (2004) • ספק: משל (2005) • נערי ההיסטוריה (2006) • חוף אוטופיה (2007) • אוגוסט: מחוז אוסייג' (2008) • אלוהי הקטל (2009) • אדום (2010) • סוס מלחמה (2011) • קלייבורן פארק (2012) • וניה, סוניה, מאשה ושפיץ (2013) • לאורך כל הדרך (2014) • המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (2015) • בני האדם (2016) • אוסלו (2017) • הארי פוטר והילד המקולל (2018) • ‏The Ferryman‏ (2019) • הירושה (2021) • טרילוגיית ליהמן (2022) • לאופולד-שטאט (2023)

פרס טוני לחידוש הטוב ביותר למחזה
1994–1999	מפקח מתקשר (1994) ‏•‏‏ היורשת (1995) ‏•‏‏ איזון עדין (1996) ‏•‏‏ בית בובות (1997) ‏•‏‏ מראה מעל הגשר (1998) ‏•‏‏ מותו של סוכן (1999)
2000–2009	הדבר האמיתי (2000) ‏•‏‏ קן הקוקייה (2001) ‏•‏‏ חיים פרטיים (2002) ‏•‏‏ מסע ארוך אל תוך הלילה (2003) ‏•‏‏ הנרי הרביעי (שילוב של חלק 1 וחלק 2) (2004) ‏•‏‏ גלנגרי גלן רוס (2005) ‏•‏‏ התעורר ותשיר! (2006) ‏•‏‏ סוף המסע (2007) ‏•‏‏ בואינג בואינג (2008) ‏•‏‏ הכיבושים הנורמנים (2009)
2010–2019	גדרות (2010) ‏•‏‏ הלב הרגיל (2011) ‏•‏‏ מותו של סוכן (2012) ‏•‏‏ מי מפחד מווירג'יניה וולף? (2013) ‏•‏‏ צימוק בשמש (2014) ‏•‏‏ גג שקוף (2015) ‏•‏‏ מראה מעל הגשר (2016) ‏•‏‏ ג'יטני (2017) ‏•‏‏ מלאכים באמריקה (2018) ‏•‏‏ הנערים בחבורה (2019)
2021–הווה	סיפורו של חייל (2021) ‏•‏‏ Take Me Out ‏(2022) ‏•‏‏ טופדוג/אנדרדוג (2023)