ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/מחלוקת צאנז–סדיגורה

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרבי מסדיגורה

מחלוקת צאנז–סדיגורה (או מחלוקת צאנז–רוז'ין) הייתה מחלוקת פנים-חסידית גדולה שפרצה באופן פומבי באדר תרכ"ט (פברואר 1869). רבי חיים הלברשטאם מצאנז עמד בראש המערכה נגד בניו של רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, בטענה כי הם אינם נאמנים לדרך התורה. ראשיתה קשורה בסיפורו הדרמטי של רבי דוב בער (ברני'ו) פרידמן שפרש ממעמדו כאדמו"ר והתחבר למשכילים.

לזר קרסטין, רבי חיים הלברשטאם מצאנז. יצא חוצץ נגד בני רבי ישראל מרוז'ין.

מבוא ותוצאות[עריכת קוד מקור]

יצחק רפאל, בספרו "על חסידים וחסידות", האריך לעסוק בפרשה זו, בין הדברים אף כתב שבאותה שנה התהלכה שמועה בין הנוצרים, לפיהן עומד ישו להתגלות שוב בשנה זו, והיו מהם שסברו שהתגלות זו תתבטא בהמרת דתו של פרידמן.

כשעלה חשד בלב אשתו כי הוא עומד להמיר דתו הזמינה את אחיה האדמ"ורים לבית צ'רנוביל והם לקחו אותו בכוח לסדיגורה לבית רבי אברהם יעקב מסדיגורה אחיו של ברני'ו. כששמעו המשכילים בעיר צ'רנוביץ הסמוכה לסדיגורא על הפרשה, נסעו לסדיגורא ונטלו עמם את פרידמן, והושיבוהו בבית אחד מחשובי קהילת המשכילים בצ'רנוביץ. מבית זה יצא "קול קורא" השכלתי מפרי עטו של פרידמן, בו הוא קורא לזנוח את מנהגי היהדות הנושנים שהעלו עמם היהודים מבבל.

ברני'ו פרידמן היה אדם משכיל ואמרותיו, שכונסו בספרי חסידות בית רוז'ין, מסמנות נטייה לעסוק במחקר. פרשת חייו של ברני'ו גרמה לפילוג ומחלוקות בקרב החסידים, ויצרה התעניינות רבה, שחרגה אף מחוץ לגבולות החסידות.

לפי חלק מהמקורות מחלוקת זו הייתה הגרועה ביותר בתולדות החסידות ואף עולה בחומרתה על המחלוקת בין חסידים למתנגדים[דרוש מקור].

חוקר החסידות יצחק אלפסי מתאר אותה כ"מחלוקת נוראה, מהקשות שבתולדות החסידות". מאות רבנים (גם לא–חסידיים) ועשרות רבות של קהילות, בעיקר בגליציה, אך גם ברוסיה, פולין, הונגריה וארץ ישראל היו מעורבים במחלוקות.

השתלשלות המאורעות[עריכת קוד מקור]

רבי דוד משה מטשורטקוב

עוד בחייו של רבי ישראל מרוז'ין החלה התנגדות מצד כמה מגדולי הרבנים בגליציה נגד דרכו להתנהג בגינוני מלכות[דרושה הבהרה], אחרי מותו התרחבה ההתנגדות והתפרצה במלוא עוזה עם התחברותו של בנו של רבי ישראל - "בערני'ו" עם המשכילים. היו מרבני גליציה שראו בזה תוצאה ישירה של "דרך המלכות" של בית רוזין.

הגעת רבי ישראל מרוזין לגליציה[עריכת קוד מקור]

לאחר קרוב לשנתיים של מאסר בקייב נמלט רבי ישראל מרוסיה[1] הגיע רבי ישראל מרוזין לעיר סדיגורה שבגליציה. רבי ישראל נהג במנהגים שלא נראו עד אז בקרב החסידים, הוא התנהג בגינוני מלכות, השתמש בכלים העשוים כסף וזהב, מרכבתו הייתה רתומה לסוסים לבנים ויקרים, כמו כן נהג ללבוש בגדי צמר חרף המנהג שלא ללבשם מאז רבי אלימלך מליזנסק ובנותיו התלבשו בסגנון מודרני ביחס לנהוג אצל בנות האדמו"רים והחסידים באותה תקופה. למרות ההתנגדות למנהגיו אלו הוא היה נערץ על כל גדולי האדמו"רים בדורו. בין האדמו"רים שבלטו בביקורם בסדיגורה היו רבי צבי הירש מרימנוב שהיה מבוגר מרבי ישראל, כמו גם רבי חיים הלברשטאם מצאנז שנחשב בין המנהיגים הבולטים בגליציה החסידית, ורבי יצחק מאיר אלתר, האדמו"ר מגור, שהגיע מפולין הקונגרסאית. גם רבי יעקב נפתלי הערץ לאבין שמילא מקום חותנו רבי צבי הירש מזידיטשוב בחר לוותר על אדמו"רותו כאשר זקני חסידי זידיטשוב דרשו ממנו לחדול מנסיעותיו לסדיגורה.

התחלת כהונתם של בני רבי ישראל[עריכת קוד מקור]

לאחר פטירתו של רבי ישראל הקימו שלושה מבני משפחתו מרכזים חסידיים במולדובה: בנו רבי מנחם נחום, בעיירה שטפנשט, נכדו רבי יצחק (בנו של רבי שלום יוסף, בכור בניו של רבי ישראל שנפטר בצעירותו), בעיירה בוהוש ובנו דב בער ('ברני'ו'), בערים הושי (אנ'), סקולני (אנ') וליובה (אנ') שבבסרביה.

בתקופה זו החלה התנגדות לחצר סדיגורה (כל חסידי רוז'ין נקראו בתחילה חסידי סדיגורה, כלומר, גם חסידי טשורטקוב, שטפנשט והוסיאטין). מהרבנים והמנהיגים נשמעו קולות נגד "הנהגת המלכות" של האדמו"רים. רבי חיים מצאנז טען כי דרך זו הייתה טובה אולי ברוסיה, אבל בגליציה היא יכולה להזיק להמון העם שעלול לחקות את ההנהגה המודרנית. הוא שיגר מכתבים לכל אדמו"רי בית רוז'ין, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, רבי דוד משה מטשורטקוב, רבי מרדכי פייבוש מהוסיאטין, רבי דב בער מליאובה ורבי מנחם נחום משטפנשט, וביקש מהם לחדול מהנהגתם המלכותית, אך הוא לא קיבל תשובה מלבד איגרתו של רבי דוד משה מטשורטקוב שענה שדרך זו נחלה להם מאביהם הצדיק מרוז'ין, שגם הוא - רבי חיים, הודה בקדושתו. רבי חיים קרא לחסידיו להתרחק מחסידי סדיגורה מה שגרם לחיכוכים ומריבות בעיירות ובקהילות בהם היו גם חסידי צאנז וגם חסידי רוז'ין[2].

בעקבות המריבות פרשו בחלק מהמקומות חסידי סדיגורה והקימו לעצמם בתי מדרש וקהילות נפרדות, במקרים מסוימים היוו חסידי סדיגורה הרוב וחסידי צאנז הם אלו שנאלצו לפרוש.

רבי דב בער פרידמן

ברני'ו[עריכת קוד מקור]

ברני'ו הגיע להושי (חוש - Huşi, כיום – עיר קטנה ברומניה) בשנת תרי"א[3] (1851). בשנת תרי"ט התגוררו בעיר 2,395 יהודים ביניהם היו גם עמי-ארצות שנטו לאמונת צדיקים מופרזת. בשל רדיפות מצד צעירים אנטישמים עבר לעיירה סקולני (Sculeni) שבה חיו באותה עת כ-850 יהודים ומשם עבר לעיר ליובה (Leova) שהייתה אז תחת שלטון רומני. באסרו חג פסח ה'תרכ"ז (1867) עקב מגפת חולירע שפרצה בליובה חזר להושי. ברני'ו נטה להתבודדות, ולא ראה עצמו ראוי ומוכשר לערוך "שולחנות" ולהיפגש עם חסידיו. הוא לא אהב את האדמו"רות, שלא הייתה לרוחו, ורצה לברוח ממנה אף על פי שהיו לו מעריצים רבים. התעסק בדברי תורה והיה דרשן מצוין ובעל כושר רטורי ומצד שני לא הייתה לו סבלנות לאנשי צרה ומצוקה שבאו אליו עם שאלות בענייני משפחה ופרנסה, הוא התחנן לפניהם שירפו ממנו.

במשך שלוש שנים מה'תרכ"ו עד ה'תרכ"ט נמשכה המהפכה הפנימית שבמהלכה התייסר האדמו"ר בספקותיו, בתקופה זו גם רצה להתגרש מאשתו שיינדל מכיוון שלא נולדו להם ילדים אבל היא התעקשה ולא הסכימה לגירושין. הוא סגר את דלתות ביתו, ולא הרשה לאיש להיכנס לחדרו. אך למרות זאת הם הוסיפו להאמין בו, הוא נעשה בעיניהם "קדוש" יותר, ואשתו הלחיצה אותו להמשיך באדמו"רותו, בשלב מסוים ברח ברני'ו מביתו והסתתר בביתו של פקיד הדואר המקומי שהיה נוצרי איתו ניהל שיחות תאולוגיות מהן נהנה - בעיקר על רקע העובדה שהחסידים שהיו נוהרים אליו מכפרי הסביבה, כמעט לא נתנו את דעתם לעניינים שברוח. בתקופה זו שינה את טעמו לגמרי והביט בבוז בחסידיו. נפשו סלדה מתפקידיו האדמו"ריים ששברו את נפשו ורוחו והפכו עליו למעמסה נפשית, והוא החל להתרועע עם מיסיונרים נוצרים. המשבר הגיע לשיאו כאשר סירב ללכת לקלויז שלו ביום הכיפורים תרכ"ט לתפילת "כל נדרי", ולומר דברי-תורה למאות החסידים שחיכו לבואו. הרבנית משכה אותו בכוח לבית התפילה, ובשעת המאבק עִמו נקרעה טליתו. אז נגנב חשש ללב אשתו שיינדל שבעלה עומד להמיר את דתו, ומתוקף הזמנה דחופה ששיגרה לאחיה - אדמו"רי חסידות צ'רנוביל, הזדרזו הללו ובאו לליובה, ובשעת טיול במרכבתו בליווי הרופא המקומי נתן לו הלה – בהשפעת רעייתו וגבאיו – סם-ריח מיוחד שהרדימו בלי שידע והעבירהו לבית אחיו רבי אברהם יעקב מסדיגורה שביחד עם האח רבי דוד משה מטשורטקוב דיבר על לבו שיחזור מדרכו הרעה, ברני'ו רגז עליהם, ורצה לזרוק מנורה על ראשיהם על אף שהיה זה ביום השבת. בהשתדלות המשכילים המקומיים התערב התובע הממשלתי האוסטרי וברני'ו שוחרר ממאסרו בבית אחיו ועבר לגור בצ'רנוביץ הסמוכה בירת בוקובינה - בין חברי תנועת ההשכלה בביתו של סגן ראש הקהילה עורך הדין יהודה לייב רייטמן שם התפקר ויצא בשאלה; הייתה זו מכה קשה לחסידות רוז'ין הענפה.

דעותיו של ברני'ו מתפרסמות[עריכת קוד מקור]

במהלך תקופה זו בשנים 1866 - 1869 בילה ברני'ו במחיצת המשכילים ונחשף להשקפותיהם הרדיקליות ולא הקפיד על שמירת מצוות[4][5] בערב חג הפורים, י"ג באדר ה'תרכ"ט נדפס "מכתב גלוי" בעיתון "המגיד" שבו כינה ברני'ו את חסידיו "המון הפתאים השומרים הבלי שוא" והצהיר על נטישת החסידות ופנייתו אל ההשכלה. בתוך זמן קצר נעתק המכתב לעיתונים נוספים ובתרגום לשפות רבות. אחיו של ברני'ו, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, עמד והכריז בבית מדרשו שאל להם לחסידים לראות במעשי אחיו דרך חדשה בעבודת הא-ל, וגינה את המעשה.

אירועים שערורייתיים אלה עוררו עניין עצום בציבור הרחב – תקוות בלתי כמוסות בקרב משכילים ובושה ויגון עמוק בעולם החסידי. לאחר כחודשיים במהלכם התמודד עם לחצים בלתי פוסקים, פנימיים וחיצוניים, הצליחו להפגיש את ברני'ו עם אחיינו, רבי יצחק פרידמן מייסד חסידות בוהוש, אותו חיבב ברני'ו מאוד, ובהשפעתו החליט לחזור לסדיגורא לחצר אחיו רבי אברהם יעקב מסדיגורה. הוא התקבל בשמחה רבה על ידי החסידים, שרבים מהם נהרו לטיש שערך בשבת הראשונה לשובו. ברניו' גם פרסם "קול קורא" שבו מכחיש שהוא זה שכתב ה"מכתב גלוי" ובו כותב שכל מעשיו הרעים היו כאשר לא היה בדעת שלימה[6].

ה"מכתב הגלוי" וקבלת הפנים החמה שקיבל ברני'ו בחצר סדיגורה והמשכת החסידים לראות בברני'ו אדמו"ר הראוי להנהיג עוררו הדים רבים וגם זעם, רבי חיים מצאנז תקף בחריפות, במכתבים את חסידי רוז'ין כולם, בראותו במקרה זה פרט שבא ללמד על הכלל. חסידי צאנז כינו את חסידי סדיגורה "כת הרשעה".

המחלוקות[עריכת קוד מקור]

רבי ברוך מגורליץ, בנו של רבי חיים מצאנז. מראשי העומדים במחלוקת נגד בית רוז'ין
ביתו של הרבי מסדיגורה
קבר ניסן ב"ק בהר הזיתים. ניסן ב"ק היה מכריז נוסח החרם הנגדי על רבי חיים מצאנז

בעקבות סדרת מכתבים חריפים, שבהם קרא רבי חיים הלברשטאם מצאנז לקהילות שונות בגליציה להחרים ולרדוף את "חסידי הפס"ל"[7] (- חסידיהם של אחיו של ברני'ו) ולראות בהם סוג של התחדשות האמונה השבתאית, התלקחה המחלוקת בעוז.

על פי רושמי הקורות, ביום שני פרשת תצווה תרכ"ט כתב רבי חיים מצאנז את מכתבו החריף ביותר נגד בית רוז'ין, עד כדי איסור לאכול משחיטתם ולהתחתן עמם. בין היתר הוא מכנה את חסידי סדיגורה "מורדי אור", "כת עושי רשעה", "מגדפי התורה הקדושה" ו"אפיקורסים".

אדמו"רי בית רוז'ין לא הגיבו באופן פומבי, ועל רבי דוד משה מטשורטקוב סיפרו שאמר רק: "פלאי פלאים. צדיק וגאון כרבי חיים מצאנז יקבל לשון הרע"[8]. יש המוסרים כי רבי מרדכי פייבוש מהוסיאטין רצה שכל בני המשפחה הרוז'ינאית ישיבו מלחמה, אך האדמו"רים מסדיגורה ומטשורטקוב התנגדו ובחרו לשתוק[9] רבי אהרן מטשרנוביל - מזקני האדמו"רים באותה התקופה, התייצב לצד סדיגורה ותקף בחריפות את הרבי מצאנז[8].

במשך תקופה של כשנה, החל מחג הפורים תרכ"ט ועד לסוף חורף תר"ל הודפסו כ-25 כתבי פולמוס אודות המחלוקת, בעוד שבין המחנות החלוקים התפתחה איבה ושנאה תהומית כשמחנה אחד מחרים את רעהו ולהפך, שוחטים של צד אחד נפסלה שחיטתם על ידי בני הצד השני. בסניאטין שפכו חסידי צאנז דליי מים רותחים על השוחט, שהיה חסיד סדיגורה, בעת שהותו בבית מרחץ, הוא מת מפצעיו לאחר מכן וכ-20 מחסידי צאנז נאסרו לתקופות ממושכות[10].

אחר תקופה של רדיפות קשות מצד חסידי צאנז, החליטו חסידי סדיגורה בארץ ישראל - שם הייתה ידם על העליונה - להחרים את רבי חיים מצאנז, בלי להתייעץ לפני כן עם הרבי מסדיגורה. ביום חמישי פרשת אמור תרכ"ט, התאספו כ-100 איש על יד הכותל המערבי, תקעו בשופרות וניסן בק הכריז את נוסח החרם[11]. חרם זה נחשב נועז במיוחד ועורר התנגדות קשה. על פי מסורות חסידיות בנו של רבי חיים מצאנז, רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא, נסע במיוחד לארץ ישראל כדי לשכנע את חסידי סדיגורה להסיר את החרם[12].

החרם הודפס בחוברת בשם "קול מהיכל תוכחת מגולה", שם חתומים קרוב ל-200 מתושבי ארץ ישראל: מירושלים, צפת וטבריה. הקונטרס נשלח לגליציה ועורר שם תסיסה עזה במיוחד. גם הרבנים שלא היו שייכים לחוג החסידים ולא היו מעורבים במחלוקת עד עתה נזעקו והתייצבו לצידו של רבי חיים מצאנז. בין הרבנים והאדמו"רים שכתבו מכתבים בעד רבי חיים מצאנז: רבי יוסף שאול נתנזון רבה של לבוב, רבי יצחק אהרן איטינגא נשיא כולל גליציה, רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשויב ורבי ישראל יהושע מקוטנא. רבי חיים אלעזר וקס רבה של קאליש כתב מכתב חריף ואליו הצטרפו בין היתר רבי שמעון סופר רבה של קראקא, רבי שלמה גנצפריד בעל קיצור שולחן ערוך, רבי צבי הירש אורנשטיין, רבי יוסף באב"ד בעל המנחת חינוך, רבי מנחם א"ש מאונגוואר, וכן האדמו"רים רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים (ייטב לב) ורבי יהודה הורוביץ ממעליץ[8], ורבי משולם ישכר הורוביץ מסטניסלב שנחשב למתנגד מובהק[13].

בתגובה לחרם הארצישראלי התאספו למעלה מ-1,000 חסידי צאנז בחג השבועות בצל רבי חיים מצאנז, ובאסרו חג החרים "בית דין הגדול" שהיה מורכב מחסידי צאנז את חסידי סדיגורה. בפסק הדין כתבו כי "אין להסדיגוראים חלק ונחלה בבית יעקב עוד"[14]. לחרם נגדי זה התנגד רבי משולם ישכר הורוביץ ואף דרש שלא יפרסמו את מכתב התמיכה שלו, אך היה זה לאחר שכבר הודפס המכתב[15].

רבי מנחם מנדל הגר מוויז'ניץ, חתנו של הרבי מרוז'ין מחד וידידו של הרבי מצאנז מאידך, שלח מכתב לרבי חיים מצאנז בו הוא מציע שיתנצל בפני אדמו"רי רוז'ין ובכך תסתיים הפרשה. רבי חיים מצאנז התנגד וטען כי על האחים לפרסם קודם הודעה שהם מאמינים בתורה ומתנהגים על פי השולחן ערוך, ואז יכתוב עליהם כי הם "צדיקים ושבים בכל לב"[16]. גם רבי אלימלך מגרודז'יסק ניהל חליפת מכתבים עם רבי חיים מצאנז, ודרש ממנו לחזור בו.[17]

היו גם רבנים שסירבו לתמוך באחד הצדדים, כמו רבי חיים סופר (ה"מחנה חיים"), או רבי מאיר הורוביץ (ה"אמרי נועם") מדז'יקוב, שאף לא הגיע לחתונת בנו רבי אהרן מבייטש עם בת רבי חיים מצאנז שהתקיימה באותה עת בצאנז. גם רבי מאיר אוירבך, הרב האשכנזי של ירושלים, התחמק מהתערבות במחלוקת למרות דרישת רבי יוסף שאול נתנזון שיתערב לטובת צאנז.[18]

ספרים, קונטרסים וכתבי פולמוס[עריכת קוד מקור]

כאמור, מאחרי פורים תרכ"ט ועד לסוף חורף תר"ל הודפסו כ-25 כתבי פולמוס אודות המחלוקת, בהם:

  • אגרת שלומים, צד סדיגורה, למברג 1869 - חורף תר"ל
  • כנסת הגדולה, צד צאנז
  • שבט לגיו כסילים, צד צאנז[19]
  • ילקוט הרועים, צד צאנז, על ידי משה זליקוביץ, אודסה תר"ל[20]
  • דברי שלום ואמת, צד סדיגורה, על ידי רבי משה תאומים רבה של הורודנקא[21]
  • תוכחת מגולה, צד צאנז, תרל"ד. מאיר וונדר משער שמחברו היה רבי אורי זאב וולף סלט, מדפיס מפורסם בלבוב וחבר בית הדין, חסיד זידיטשויב[22]
  • שבר פושעים, צד צאנז, אודסה תר"ל[23]. חסידי סדיגורה טענו כי נכתב על ידי משכיל שהתחזה לחסיד צאנז, יוסף מרגושס זיהה אותו עם נפתלי הירץ גולדנשטרן שגם חיבר כנראה את "שבט לגיו כסילים"[24]
  • פוקח עורים, צד צאנז
  • סמא דחייא, צד סדיגורה, למברג, חורף תר"ל

חלק מהקונטרסים אבדו ועדות לקיומם הם אזכורים שלהם בחוברות נגדיות.

דעיכת המחלוקת[עריכת קוד מקור]

לאחר פטירת רבי חיים מצאנז בשנת ה'תרל"ו שקעה לאיטה המחלוקת. לבני רבי חיים לא הייתה השפעה גדולה כאביהם וחסידויות סדיגורה שבו לפרוח.

יצחק אבן מציין, כי כבר בשנת ה'תרנ"ז, כאשר השתדך רבי שמואל מסקאהל (בנו של רבי יהושע רוקח מבעלז שהיה ממתנגדי סדיגורה), עם רבי ישראל הגר מוויז'ניץ (נינו של רבי ישראל מרוז'ין), השתתפו יחד בחתונה חסידי בעלז, צאנז וסדיגורה[25].

על מעמד חסידות סדיגורה בשנים שאחרי פטירת רבי חיים מצאנז כותב יצחק אבן[26]:

התוצאות היו לגמרי אחרות ממה שכוונו הסנזים. על ידי המחלוקת נתגדלה החסידות הסדיגוראית. עד העת האחרונה, היו שלושת הערים: סדיגורה, טשורטקוב והוסיאטין, מקום מושב האחים בני הריזיני ובניהם אחריהם, לתלפיות, שעשרות אלפי חסידים היו פונים אליהן, והשפעת צדיקיהן הייתה מרובה מאוד; והחסידות הסנזית ירדה מגדולתה, תיכף לאחר שנסתלק הסנזי... מכל בני משפחתו לא נשאר אף צדיק מפורסם אחד בעל השפעה ידועה, שנוכל לאמר עליו שירש כבודו וגדולתו. בנו ר' יחזקאל'י משינאווע, שהיה במידה ידועה "רבי" מפורסם ובעל השפעה, לא ירש גדולתו מאביו, כי נהג את רבנותו עוד הרבה שנים בחייו.

— יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, תרע"ו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור]

  1. ^ עקב האשמות לפיהן הוא היה מעורב ברצח שני מוסרים ושבהתנהגות המלכותית שלו הוא מתכונן למרוד נגד הממשלה.
  2. ^ יצחק אלפסי, תפארת שבמלכות, תשמ"ו, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  3. ^ על פי השערה, ד"ר גלר, מקור ראשון
  4. ^ מקור ראשון, מוסף שבת, ד"ר יעקב גלר
  5. ^ דליה קרפל, זה קרה במשפחות הכי טובות, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2006
  6. ^ בין החוקרים יש המעריכים שהקול קורא נכתב בכפייה
  7. ^ ראשי תיבות: הוסיאטין, פוטוק, סדיגורה, ליאובה
  8. ^ 1 2 3 יצחק אלפסי, תפארת שבמלכות, תשמ"ו, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  9. ^ יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, באתר היברובוקס
  10. ^ יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, תרע"ו, באתר היברובוקס.
  11. ^ על חסידות והחסידים, יצחק רפאל.
  12. ^ יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, תרע"ו, באתר היברובוקס.
  13. ^ משה זליקוביץ, ילקוט הרועים, אודסה תר"ל, עמ' 35, באתר אוצר החכמה.
  14. ^ יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, תרע"ו, באתר היברובוקס.
  15. ^ ישעיה הלוי איש הורוויץ, "לתולדות הרבנות בסטניסלאב", בתוך: ערים ואמהות בישראל, חלק ה', ירושלים תש"ו - תש"כ, עמ' 97–68, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  16. ^ יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, באתר היברובוקס.
  17. ^ מאיר וונדר, תשובת רבי אלימלך מגרודזיסק לרבי חיים מצאנז, בתוך: סיני - פא (א-ו), הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תרצ"ז - תשע"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  18. ^ מלאכי, אליעזר רפאל, פרקים בתולדות הישוב הישן, תל אביב תשל"א, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  19. ^ ראו כאן, לצפיה באתר הספריה הלאומית
  20. ^ זליקוביץ, משה, ילקוט הרועים, אודסה תר"ל, באתר אוצר החכמה
  21. ^ יצחק אבן מזכיר את הקונטרס במחלקת סנז וסדיגורה
  22. ^ ראו כאן
  23. ^ שבר פושעים, אודסה תרכ"ט, באתר אוצר החכמה.
  24. ^ יוסף מארגאשעס, עראינערונגען פון מיין לעבן, עמ' 28, ניו יורק 1936.
  25. ^ יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, תרע"ו, באתר היברובוקס.
  26. ^ יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, תרע"ו, באתר היברובוקס

קטגוריה:חסידות_צאנז קטגוריה:חסידות הוסיאטין קטגוריה:חסידות סדיגורה קטגוריה:שושלת רוזין קטגוריה:מחלוקות ופולמוסים ביהדות

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ויקיפדיה:מיזמי_ויקיפדיה/אתר_האנציקלופדיה_היהודית/מיון_נושאים:_לוויקי/מחלוקת_צאנז–סדיגורה&oldid=37433875"