ז'אן פרידמן
 | |
| לידה |
26 ביוני 1925 ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה  |
|---|---|
| פטירה |
14 במרץ 2021 (בגיל 95) סביון, ישראל |
| מדינה |
צרפת |
| פרסים והוקרה |
אביר בלגיון הכבוד |
  | |
ז'אן פרידמן (בצרפתית: Jean Frydman, 26 ביוני 1925 - 14 במרץ 2021) היה איש עסקים צרפתי-ישראלי, חבר בתנועת ההתנגדות הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה. היה פעיל למען ביטול החרם הערבי בצרפת, פעיל שלום שהיה מעורב בקידום ההסכמים הכלכליים בין ישראל למדינות ערב במסגרת הסכמי אוסלו. בישראל היה בין יוזמי פרויקט לוויין התקשורת עמוס. בשנת 2016 קיבל פרידמן את אות לגיון הכבוד בצרפת, על מאמציו בזמן המלחמה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרידמן נולד למשפחה יהודית בוורשה, פולין, לשם היגרו אביו, נוח, מרוסיה, ואמו, ז'ודית (יהודית), מאוקראינה. בילדותו המשפחה עברה לצרפת והוא גדל בפריז ברובע בלוויל, שם ניהלה משפחתו מפעל קטן להלבשה תחתונה לנשים[1].
פעילות במחתרת הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1940, לאחר כיבוש פריז על ידי הגרמנים, ניסה לחבור לכוחות צרפת החופשית שפעלו בספרד, נעצר חמש פעמים ולבסוף נשאר בפריז. ביולי 1942, הבריח את הוריו לכפר במחוז קרז, שבמרכז ההררי של צרפת. בזכות זה ניצל ממעצר במסגרת גל מעצרים המוניים בפריז. בזמן שהותו במחוז קרז היה ממקימי הרשת המחתרתית באזור, קיבל הדרכה צבאית וסייע בביצוע פעולות נגד הנאצים. אז נקרא לסייע להקים מחתרת במחוז סמוך. פרידמן נאלץ לעזוב את המקום בעקבות דלקת ריאות קשה. יום לאחר עזיבתו כיתרו הגרמנים את היער בו שהו חברי המחתרת וחבריו חוסלו[2].
בהמשך הצטרף ליחידת עילית, "הכוח העצמאי הארצי" של צבא צרפת החופשית והשתתף בעשרות פעולות, כולל פיצוץ מועדון הלילה של האס אס בפריז, יירוט של רכב משוריין גרמני, ופעולת חילוץ של אחד ממפקדי המחתרת ז'אן-פייר לוי. בעקבות פעילותו נתפס על ידי הגסטאפו, הועמד למשפט צבאי ונגזר עליו עונש מוות[1]. הוא הועבר למחנה המעצר דראנסי צפונית לפריז, ולבסוף פונה על הרכבת האחרונה, שיצאה ממתקן המעצר למחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה (שיירה מס' 79 מ-17 באוגוסט 1944). פרידמן קפץ מהרכבת וחזר להילחם עם כוחות צרפת החופשית עד לשחרור צרפת והשתחרר מהשירות בווינה.
על הרכבת הכיר את מרסל דאסו, מהנדס מטוסים יהודי שלימים שמרו על קשרי ידידות ועסקים[2].
ב 1945, לקראת תום המלחמה, מונה על ידי פרנסואה מיטראן, מי שהיה ממונה על שחרור האסירים והשבויים בממשלה הזמנית, לקצין קישור לצבא האנגלי בגרמניה. בתפקיד זה נשלח לגרמניה והיה בראש הנכנסים הראשונים לברגן־בלזן.
קריירה עסקית בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה למד טלוויזיה בארצות הברית וב-1953 היה מעורב במיזם להקמת תחנת טלוויזיה פרטית במרוקו. שלא צלח. ב-1955 נכנס בצרפת לשותפות בתחנת הרדיו "אירופה 1". תחת ניהולו התחנה נחלה הצלחה רבה, לאחר שהוכנסו בה חידושים רבים, כולל שכירת שדרנים צעירים ותוססים, שידור מבזקי חדשות כל שעה, גל פתוח לשיחות מאזינים ועוד. שכרו כלל אחוזים ממחזור ההכנסות, והוא צבר הון רב באותן השנים[2].
ב-1969 קיבל לידיו את ניהול תחנת הטלוויזיה מונטה קרלו (Télé Monte-Carlo) ובמטרה להרחיב את לוח השידורים של הערוץ, רכש מהמפיק והתעשיין האמריקאי הווארד יוז זכויות לסרטים ישנים באירופה, מהקלאסיקה של הקולנוע האמריקאי שהפיקו אולפני RKO (אולפנים היו בבעלות יוז אך נסגרו בתחילת שנות ה-50), שבאותה עת נראו חסרי ערך אך רישיון זכויות השידור שלהם לגורמים שונים, הפיק רווחים גדולים.
ב־1976 התפטר מהנהלת קבוצת "אירופה 1" כמחאה על פיטורי העורך הראשי של הקבוצה ממניעים פוליטיים.
פרידמן הקים את חברת הסרטים "פאראוויז'ן" (Paravision), שהפכה לחברת בת של קבוצת לוריאל ופרידמן כיהן כסגן-נשיא החברה. באפריל 1989, פוטר ז'אן פרידמן מהנהלת החברה, מהלך שהוביל לתביעה משפטית נגד לוריאל בטענה כי נכנעה לחרם הערבי[3].
קריירה עסקית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1960 נחתם חוזה להקמת "הגל הקל" (לימים רשת ב')[4], בבעלות "רדיו אירופה 1" ובהשראתה. בהמשך רכש את מניות "רדיו אירופה 1" בחברת "שירותי פרסומת בשידור" יחד עם תיאו קליין. פרידמן המשיך להיות בעל מניות בחברה, עד שזו הפסידה את הזיכיון שלה ב-1993[5].
ב-1981 יזם יחד עם האלוף במילואים מאיר עמית והעיתונאי חזי כרמל את פרויקט לוויין התקשורת הישראלי עמוס[6][7]. לצורך כך הקימו יחד את "החברה הכללית לשירותי לוויין", וגייסו משקיעים נוספים בישראל ובארצות הברית[8]. החברה החזיקה אחר כך כ-25% מחברת חלל תקשורת שהפעילה את הלוויינים[9].
ב-1993 היה שותף בקבוצת "נתיבי שידור" שהתמודדה במכרז לשידור ערוץ 2[10]. הקבוצה הפסידה במכרז[11].
ב-1995 ייסד יחד עם איש העסקים אביטל ענבר את בית ההוצאה מדריכי יונתן בע"מ, שהיה בעל הזיכיון מטעם מדריך המסעדות והמלונות הצרפתי גומיו להפקת מדריך דומה בישראל. המדריך נסגר ב-2003 בעקבות האינתיפאדה השנייה והמיתון הכלכלי[12].
בשנות ה-90 היה מעורב גם במספר במיזמי היי-טק, בין השאר היה שותף של שאול אייזנברג בחברה לשיווק ציוד תקשורת בסין[13], היה מעורב בהקמת חברת ההזנק "מוביילקום", שעסקה בפיתוח אנטנות קטנות ממדים לתקשורת לוויינים[14], והשקיעה בקרן אגריטק של חברת ההשקעות להט-לב, שהקים שלמה להט, לשעבר ראש עיריית תל אביב[15].
פעילות למען ישראל והשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרידמן היה מקושר לצמרת הפוליטית של צרפת, בעקבות פעילותו במחתרת הצרפתית ובצבא צרפת החופשית.
בשנות ה-50 וה-60 היה מעורב, מאחורי הקלעים, בקידום סיוע ביטחוני מצרפת לישראל. הוא פתח בפני שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, את דלתות השלטון בצרפת, וסלל את הדרך לעסקאות הנשק עמה[1].
באותן השנים גם הכיר את טדי קולק, בעת ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הם נשארו מאז ביחסי ידידות ופרידמן תרם אחר כך למספר פרויקטים בירושלים[16],
לאחר מלחמת ששת הימים, על פי בקשתו של נשיא צרפת דאז שארל דה גול, החל לפעול למען הסדר שלום. אולם התהליך המדיני לא התקדם ובהמשך אימץ דה גול עמדה פרו-ערבית. פרידמן ביקר אותו בפומבי, ואף גייס את תחנת הרדיו שלו לקדם עמדות פרו-ישראליות[17]. בנוסף הפיק סרט תיעודי על ישראל, שהוקרן בהצלחה בצרפת וברחבי העולם[18].
בתקופת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן התבקש לסייע לתהליך השלום בין ישראל למצרים והיה נוכח בפגישת פסגה בין מנחם בגין ואנואר סאדאת[2].
המאבק נגד החרם הערבי בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שפוטר מניהול פארוויזן, הוביל פרידמן מאבק להפסקת יישום החרם הערבי על ידי חברות בצרפת. הוא גילה שלאחר שלוריאל רכשה את חברת הקוסמטיקה הלנה רובינשטיין, שהייתה מזוהה עם ישראל ולפיכך הייתה תחת החרם הערבי, איימו מדינות ערב להרחיב את החרם ולהחילו גם על לוריאל. מתוך רצון להוכיח שאין בצמרת החברה אף ישראלי, או יהודי המקורב לישראל, פיטרה הנהלת לוריאל את פרידמן. פרידמן הגיש תלונה במשטרה, על כך שלוריאל פעלה בניגוד לחוק הצרפתי הקיים נגד כניעה לחרם הערבי[3].
בהמשך חשף פרידמן פרטים נוספים על מעורבות של גורמים נאצים בצמרת החברה. התברר כי ז'אק קורז (Jacques Corrèze), פושע מלחמה צרפתי נאצי שנשפט בצרפת לתקופת מאסר ממושכת, מנהל את חברה-הבת של לוריאל בארצות הברית. קורז גם ביקר בישראל ופיתח קשרים עסקיים עם בכירים במשק. בדיקה נוספת העלתה שרבים מנציגי לוריאל באמריקה הלטינית היו פושעים נאצים נמלטים. בעקבות תלונתו של פרידמן נערכה, במרץ 1991, פשיטה על מטה לוריאל ונתפסו מסמכים שהוכיחו שהחברה עברה על החוק ונכנעה לחרם הערבי. כולל דו"חות מפורטים על סכומי שוחד ששילמה לבעלי תפקידים ב"ועדת החרם", כדי שימחקו את לוריאל מהרשימה השחורה של חברות מוחרמות. בעקבות התערבות של הנשיא מיטראן פרידמן משך את תלונתו והחקירה נעצרה. בנוסף ראשי החברה נענו לדרישת מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר, ופעלו חידוש פעילותה של לוריאל בישראל[3].
במקביל באותן השנים החל תהליך השלום, שהביא לשינוי האווירה הבינלאומית כלפי ישראל ובמזרח התיכון, בעקבות ועידת מדריד בסוף 1991[19], ואחר כך הסכמי אוסלו, שערערו למעשה את היסוד לחרם, החל החרם להתפורר בהדרגה ובמקביל נוצרו שיתופי פעולה מסחריים עם מדינות שונות[20].
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרידמן היה נשוי שלוש פעמים ונולדו לו שישה ילדים[1].
מאז שנות ה-70 גר לסירוגין בישראל ובצרפת. החל משנת 1990 התגורר בקביעות בישראל בעקבות נישואיו לדניאלה.
הוא נהג לארח בביתו בסביון, אורחים מצרפת, ביניהם נשיא צרפת לשעבר ואלרי ז'יסקר ד'אסטן[21], שר האוצר לשעבר דומיניק סטראוס-קאהן והזמר איב מונטאן[22][23].
בזמן מלחמת המפרץ נפגע ביתו מטיל סקאד, והוא ניסה לתבוע אישית את סאדם חוסיין[24].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלי בר-נביא, ז'אנוי: תמונות מחייו של ז'אן פרידמן, מצרפתית: רפאל קינן, למשכל - ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
- מיכאל בר-זוהר, "בושם מר" - חדירת הנאצים לצמרת "ל'וריאל" וכניעתה לחרם הערבי, ידיעות ספרים, 1996.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4
עופר אדרת, נכנסנו, חיסלנו, פוצצנו: כשז'אנו השיב מלחמה לגרמנים, באתר הארץ, 25 באפריל 2021
- ^ 1 2 3 4 אביטל עובר, זא'ן פרידמן על שמעון פרס, איב מונטאן, מישל רוקאר וחברים אחרים, מעריב, 21 בדצמבר 1990
- ^ 1 2 3 מיכאל בר-זוהר, "בושם מר" - חדירת הנאצים לצמרת "ל'וריאל" וכניעתה לחרם הערבי, ידיעות ספרים, 1996
- ^ שמעון ליניאל, שלש שנים ל<<גל־הקל>>, הארץ, 18 בינואר 1963
המועצה הציבורית מסתייגת מפרסומת מסחרית ב'קול ישראל׳, הארץ, 10 באפריל 1962 - ^ הגר רם, חברת שידורי פרסומת מאוחדים זכתה במכרז למכירת פרסום ברדיו, חדשות, 13 ביולי 1993
- ^ אברהם פלג, שני לוייני תקשורת "כחול לבן" ייצרו על ידי התעשייה האוירית, מעריב, 11 בנובמבר 1984
- ^ ענת גונן, אחריות חברתית הייתה פה כבר מזמן, באתר גלובס, 2 בנובמבר 2009
- ^ אבי קרטין, הלוויין הישראלי הראשון – עוד חמש שנים, חדשות, 7 בנובמבר 1984
- ^ יצחק דנון, המיעוט בחברה הכללית לשירותי לוויין: בעלי השליטה נישלו אותנו מהניהול ומרוקנים נכסים, באתר גלובס, 25 באוגוסט 2008
- ^ הגר רם, היום יוגשו הצעות של 7 חברות למכרז לערוץ השני, חדשות, 31 במרץ 1993
- ^ הגר רם, השלב הבא – הקמת חברת החדשות, חדשות, 27 במאי 1993
- ^ שלמה פפירבלט, במקום מישלן: מדריך גומיו מגיע לישראל והשפים נקראים לסדר, באתר הארץ, 14 ביוני 2018
- ^ יצחק דנון, ז'אן פרידמן יפוצה ב-1.75 מיליון דולר - וימשוך תביעתו נגד אייזנברג, באתר גלובס, 3 בדצמבר 1998
- ^ יצחק דנון, עובדי מוביילקום, מוביילסופט ופייג'קום מבקשות לפרקן, באתר גלובס, 4 בדצמבר 2000
מאת יצחק דנון, ז'אן פרידמן תובע ממייסד קבוצת סקייגט 17 מיליון שקל, באתר גלובס, 13 ביולי 2000 - ^ שי שלו, להט-לב: לא מספיק לקרוא לעצמך "בנק השקעות" ולנפנף במשקיעים מפורסמים, באתר גלובס, 16 באפריל 1997
שי שלו, להט-לב: היו מיליונים, באתר גלובס, 10 בדצמבר 2002 - ^ יעקב העליון, עוד על "אבן במגדל דוד", מעריב, 5 באוגוסט 1969
- ^ ז'אק מוריס, שתי הזיקות ביהדות צרפת, דבר, 26 בינואר 1968
- ^ סרט תעודי על ישראל קוצר הצלחה בצרפת, למרחב, 11 במרץ 1969
שמואל שי, סרט השבוע - 70 שנה ב-90 דקות, דבר, 21 במרץ 1969 - ^ עדי כץ, "צפוי גידול דרמטי בהשקעות זרות בארץ בעקבות הסרת החרם הערבי", חדשות, 10 ביוני 1993
- ^ Casablanca Declaration (First MENA Economic Summit) - English (1994)
- ^ גדעון קוץ, ז'יסקאר דסטאן יבוא מחרתיים לישראל, דבר, 26 בדצמבר 1983
- ^ חיים נגיד, איב מונטאן יבוא לארץ לפי הזמנת פרס, מעריב, 6 במאי 1986
- ^ TheMarker Online, דומיניק שטראוס-קאהן היה בישראל בביקור פרטי, באתר TheMarker, 20 בנובמבר 2011
- ^ יגאל לביב, אחריות אישית - ז׳אן פרידמן תובע אח סדאם חוסיין, חדשות, 17 באפריל 1992
