אביטל ענבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אביטל ענבר

אביטל ענבר (נולד ב-29 בספטמבר 1944) הוא סופר, מתרגם, עתונאי ומבקר מסעדות ישראלי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביטל ענבר נולד בתל אביב. הוריו, מרדכי (בורשטיין), יליד אזור קייב ורחל לבית שילנסקי, ילידת קובנה, אנשי תרבות ודוברי שפות, חיו שנים רבות בצרפת והיו חדורים בתרבותה. אביו כתב ותרגם להנאתו פרוזה ושירה, בעיקר בצרפתית, ברוסית ובעברית, ומחזה פרי עטו נדפס בשם בדוי במוסף הספרות של העיתון דבר. סבו מצד אביו, לוי בורשטיין, היה אחד השותפים בספינת הסוחר העברית הראשונה, החלוץ, ששטה לאורך חופי המזרח התיכון בשנים 19191921, עד שטבעה מול חופי יפו, ושימשה גם "מכינה" ליורדי-ים מן היישוב.

ענבר למד בבית הספר אוליפנט (יהודה הלוי) בתל אביב. מגיל שלוש-עשרה ועד עשרים-ושש חי בצרפת, בכלל זה שנתיים במארסיי, שם למד צרפתית, ושנתיים באלג'יריה הצרפתית דאז, שהייתה שרויה בעיצומה של מלחמת עצמאות שכללה טרור עירוני הן ערבי-לאומני והן של הימין הקיצוני הצרפתי. רשמים בלתי-אמצעיים עזים אלה משפיעים עד היום על השקפת עולמו בעניין הסכסוך היהודי-פלסטיני והעימות הפנים-ישראלי.

במארסיי ובעיקר בפאריס ספג את תרבות צרפת ואת רוחה, רכש את שפתה על בוריה, סיים את חוק לימודיו התיכוניים בגמנסיה של כי"ח (אליאנס) בפריז שניהל הוגה הדעות עמנואל לוינס, ושמע מפיו פילוסופיה. אחר כך עשה תואר במכון למדעי המדינה בפריז ולמד גם בפקולטה למשפטים וכלכלה. למחייתו עבד בשגרירות ישראל בפאריס, בתחומי הביטחון ואחר כך העיתונות, וכתב בצרפתית את עיתון השגרירות.

בשובו לישראל ב-1970 שימש כתב-חוץ של עיתונות צרפתית, בין היתר היומון קומבה, שאלבר קאמי ייסד עוד בתקופת ההתנגדות לכובש הנאצי. לימים עבד במטה למשק בשעת חירום במשרד הביטחון, הקים וניהל בבית ברל מכינה לסטודנטים יהודים מחו"ל, וניהל את לשכת-המסחר ישראל-אפריקה. במקביל שימש מתרגם רב-תחומי מצרפתית לעברית ומאנגלית לעברית ולצרפתית.

פעילויותיו בתחומי התרבות הצרפתית במשך עשרות שנים הן חוט השני של עשייתו, והן מבטאות יחס מורכב של אהבה ושנאה כלפי צרפת. [1]

ענבר הוא בעל תואר מאסטר (2014) מאוניברסיטת פריז 8 בהיסטוריה של ארץ ישראל.

אביטל ענבר נשוי לאיה, פסיכולוגית קלינית, ואב לשלושה ילדים.

פעילותו הספרותית והעתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1976 התמקד אביטל ענבר בתרגום ספרות יפה, ועד 1998 תרגם לעברית ממיטב הספרות הצרפתית, ומעט מאנגלית. נסע תדיר לפריז, להיפגש עם מו"לים ועם סופרים ולבחור כותרים לתרגום למען מו"לים ישראלים. התיידד עם דמויות מובילות בספרות הצרפתית, כמו מארגריט דיראס, ועם אמנים מובילים כמו איב מונטאן. ערך ב"מסדה" סדרת תרגום מוקדשת לספרות צרפת. יעץ לבתי הוצאה שונים בעניין ספרות צרפתית, ועיצב במידה רבה את נוף התרגום מצרפתית לעברית בשנות פעילותו. תרגם מספר ספרי קומיקס של אסטריקס מאת רנה גוסיני ואלבר אודרזו. ב-2006 חזר לתרגום. עד 2009 תרגם כ-150 כותרים. פעל רבות גם מעל דפי העיתונות לשיפור מעמד המתרגם ושכרו מול הוצאות הספרים.

על פועלו הספרותי ועל הפצת התרבות הצרפתית בישראל זכה בשני עיטורי כבוד מממשלתה – קצין במסדר האמנויות והספרות וקצין מסדר כפות הדקלים האקדמיות (אנ').

במשך שנים רבות, כעיתונאי עצמאי הכותב ברוב העיתונים, לצד כתיבה פוליטית וכלכלית, תחקירים וראיונות-עומק בעיתונים כגון דבר השבוע ומגזין גלובס, בנושאים ישראליים ובינלאומיים מגוונים – התעשיות הביטחוניות, החלל, החרם הערבי, הכלכלה הפלסטינית, אם להזכיר כמה מהם - פיתח פן קבוע של כתיבה על תענוגות החיים. התמחה בצרפת – פוליטיקה, כלכלה, תרבות, אמנות, חברה, גסטרונומיה ויין. לצורך פעילותו כמתרגם, כעיתונאי וכסופר ביקר בצרפת עשרות פעמים. התוודע לרוב השפים המובילים, למטבחים האזוריים והעיליים ולאזורי היין, והקדיש לנושאים אלה מאות כתבות. עשר שנות סיוריו הראשונות היו לספרו הראשון: "התענוגות של צרפת" (1997). במקביל הרחיב את מסעותיו העיתונאיים לדרום-אפריקה, איטליה, ספרד, ליטא, מדינות יוגוסלביה-לשעבר ועוד, וכתב עליהן משלל היבטים.

בכתיבתו העיתונאית וגם בספריו נתן לא פעם ביטוי לדעותיו כסוציאליסט והתנגד לפשיזם, לגזענות ולכפייה למיניה, וגם ליחסו הבלתי-מתפשר כלפי גרמניה "החדשה", שלא עברה דנציפיקציה, לא שילמה על פשעיה ואינה לוחמת בתופעות של נאו-נאציזם וגזענות. ענבר גם מפריד הפרדה ברורה בין אהבתו לתרבות צרפת ותענוגותיה להתנגדותו למדיניותה העוינת כלפי ישראל ולאנטישמיות הרווחת בה, אנטישמיות שנשיא צרפת בשעתו, סרקוזי, שידידותו לישראל אישית בטיבה ואינה משקפת את המדיניות המסורתית של ארצו לדעת ענבר, הכיר בה בפומבי. בעקבות כתיבתו נגד מדיניות צרפת בתחילת מלחמת המפרץ הראשונה, והחזרת עיטור כבוד שקיבל ממשלת צרפת, הוחרם בידי שלטונות צרפת – לרבות סירוב להעניק לו אשרה. וזאת עד לפנייתו של שר-החוץ דאז שמעון פרס לשר החוץ הצרפתי דאז רולאן דימא, שאין להחרים עיתונאי בגין דעותיו.

לימים יזם, כתב וערך כתב-עת עברי רב-תחומי ועצמאי בשיקוליו העיתונאיים בשם Ici la France, "כאן צרפת" שראה אור בשנים 2000-1997 כמוסף פרטי לא-פרסומי מטעם שגרירות צרפת והופץ על ידי עיתון הארץ. כתב עיתון עצמאי גם מטעם שגרירות דרום-אפריקה, וזאת רק אחרי ביקורו של הנשיא דה קלרק בישראל והתחייבותו לביטול האפרטהייד. לצורך כתיבתו נסע כמה פעמים לדרום אפריקה, סקר רבות מפניה לטוב ולרע, נפגש עם כמה מראשי השלטון הלבן ועם מנהיגי הרוב השחור לפלגיו – אך לא ויתר על הפן הנהנתני, יין, שכיות-חמדה תיירותיות ועוד.

ב-1995 ייסד יחד עם איש העסקים הישראלי-צרפתי ז'אן פרידמן את בית ההוצאה מדריכי יונתן בע"מ, שהיה בעל הזיכיון מטעם מדריך המסעדות והמלונות הצרפתי גו מיו להפקת מדריך דומה בישראל, וניהלו, תחילה כמדריך מסעדות ומלונות, ובשנים האחרונות כמדריך מסעדות בלבד. המדריך נסגר ב-2003 עקב מוראות האינתיפאדה. זה המדריך המקצועי הראשון בישראל, שהוא כתבו וערכו אגב הפעלתו של צוות בודקים אנונימי שערך מאות בדיקות סמויות בשנה, וגם ניהל בהצלחה את שיווקו בקרב חברות גדולות, שהפיצוהו כשי ללקוחות נבחרים.

בשנים 2005-1997 כתב שישה ספרי מסע סיפוריים, חווייתיים, נהנתניים, שתכליתם להסב אושר לקוראים ולנוסעים, ושאחדים מהם נקראים כרומאן פיקארסקי. הם מוקדשים לצרפת ואזוריה השונים, לדמויות ולאירועים. שני הראשונים היו רבי-מכר. פרקים מתוכם פורסמו בעיתונים ובאתרי אינטרנט רבים, והם משמשים מקורות לכתיבה על צרפת. כתבות רבות שכתב בשנים האחרונות על סיוריו במדינות התפרסמו באתרים כגון "זמן הרפואה", גורמה, גלובס ועוד. כמו כן כתב את "תמונות פאריסאיות", המוקדש בעיקר למפגשיו עם יוצרים בצרפת וליחסי צרפת, ישראל והיהודים.

כתיבתו, המבוססת על תחקירי-שטח מקיפים, מפגשים והתרחשויות, מעניקה לקורא נקודת-ראות אישית על צרפת, תרבותה, האמנות ושכיות החמדה שלה, ההיסטוריה, בעיות השעה ומצב היהדות. היא מעבירה את ה-Esprit הצרפתי שהוא ספוג בו מנעוריו על שלל פניו, וכפי שנכתב על תענוגות פרובאנס, "נתקלים בכתיבה נהדרת (...) לא רק שהעברית מלוטשת, מרתקת, מענגת, אלא שגם היא לוכדת בשלמות את הרוח הצרפתית". (נירה רוסו) – וגם, על תענוגות צרפת: "מחבר את הרוח והגשמיות באופן נפלא" (בועז כהן, חופשי-תיירות, 5.5.97).

כתב רומאן בצרפתית.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר "אווז בנוסח אשכנז"
  • מדריכי המסעדות גומיו ישראל 1996, 1997-8, 1999, 2000 עריכה, 2001, 2002-3.
  • "התענוגות של צרפת", א. ניר, תל אביב, 1997.
  • "התענוגות של פרובאנס", אביטל ענבר, ירושלים, 2000.
  • "תענוגות פאריס", הוצאת בבל ב-2003 והוצאת כתר ב-2005.
  • "התענוגות של דרום מערב צרפת", כתר, ירושלים, 2005.
  • "התענוגות של יינות בורדו", כתר, ירושלים, 2005.
  • "אווז בנוסח אשכנז - זכרונות מאלזאס", אביטל ענבר, 2011.
  • "תמונות פאריסאיות", ספר אלקטרוני, אביטל ענבר, מאי 2015.
  • "אלזאס – מדריך טיולים ליין, אוכל, תרבות ומורשת יהודית", אביטל ענבר, אוגוסט 2015 ("אלזאס" מבוסס על "אווז בנוסח אשכנז", שפרסם בפסח 2011, והוא מעודכן ל-2015).
  • "50 התענוגות של פרובאנס", הוצאת שטיינהרט שרב, 2017.

יראו אור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אלזאס, מדריך טיולים".
  • רומאן בצרפתית, Mortel Amour.

תרגומים – מבחר, מתוך כ-150 כותרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על התרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בני ציפר, על "צלבי העץ", הארץ, 6 בספטמבר 1985.
  • דר בר-ניר, "התום המפוכח", דבר, 31 ביולי 1987.
  • יורם ברונובסקי, "ילד הפלא של ההשכלה", הארץ, 23 בנובמבר 1980.
  • קריאל גרדוש (דוש), "הגאלים באים", מעריב, 7 במרץ 1980.
  • הדה בושס, "תמונות של ייאוש", "משקפי קריאה", הארץ, 6 במאי 1986.
  • מרדכי אבישי, "נשים, ממון, פוליטיקה", מעריב, 21 בדצמבר 1984
  • שלמה פפירבלט, "המאהב, הגוף שלי, הראש שלי", ידיעות אחרונות, 1986.
  • מיכאל הנדלזלץ, "תחת דגל צרפת", הארץ, 28 ביולי 1987.
  • חיים פסח, "הודו-סין אהובתי", במחנה, 11 ביוני 1986.
  • ירון לונדון, "מחירו של חטא", 7 בדצמבר 1982.
  • ז'יזל ספירו, "כפר באמצע פאריס", הארץ, ספרים, 1987.
  • תמר גולן, "כאבו של הזולת – נסבל", הארץ ספרים, 15 ביוני 2006.
  • לנה שילוני, "איך להצליח בעיתונות", הארץ, 29 במאי 2008.
  • עודד סברדליק, "מפגש טראגי בין שני עולמות", 1986.
  • בועז אפלבאום, "דבר זיכרון".
  • מאיר שניצר, "פרחה עם ראש".
  • שלמה פפירבלט, "מילים יהודיות בצרפתית", ידיעות אחרונות.
  • מרדכי אבישי, "גיבורים יהודים בין ריאליה לגרוטסקה", מעריב, 1983.
  • דינה פלדות, "הכל כתוב במילון", מעריב.
  • עמירה שגב, "מתרגם עם תמלוגים", חדשות 8 ביוני 1988.
  • חנה קים, "הקשר הצרפתי – חמישה יוצרים ישראלים קיבלו השבוע את מיסדר האמנויות והספרות", תרבות וספרות, ידיעות אחרונות.
  • דליה קרפל, "לא למרסל פרוסט", העיר, 13 בדצמבר 1985.
  • אהוד בן עזר, "המתרגם הוט הפראייר של תעשיית הספר העברי – שיחה עם אביטל ענבר", גלובס, 10 בפברואר 1989.
  • ירון גולן, "ז'ול ורן ואביטל ענבר – אור בקצה המנהרה?", הארץ.
  • אמיר נוימן, "אביטל ענבר (צרפתית): להשאר בחוץ", מונולוג, דבר 19 ביוני 1987.

על הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מני פאר, "התענוגות שלי מתענוגות צרפת", גורמה (את).
  • נירה רוסו, "שבחי פרובאנס", מוסף הארץ, 8 ביוני 2000.
  • מרדכי חיימוביץ', "שני מבטים בשאטו", מעריב ספרות וספרים, 30 ביוני 2000.
  • נירה רוסו, "פרובנס ב'", מוסף הארץ, 21 בספטמבר 2001.
  • גבי לוין, "אוהבת את האוהבים", הארץ, מוסף ספרים, 11 ביוני 2003.
  • ענת חלפין בראיון עם אביטל ענבר, "אביטל ענבר, תרבות, תענוגות ופוליטיקה", סיגאר, יולי-אוגוסט 2008.
  • ישראל אהרוני, "לאן נעלם ז'אק למלואז", 7 ימים, ידיעות אחרונות 21 במרץ 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על חייו, משפחתו ופעלו במקומות שונים בכתבות בעתונות, במאמריו ובספריו, בין השאר:
    • אביטל ענבר, התענוגות של צרפת, 19-16 4
    • אביטל ענבר, התענוגות של פריז, 17-15, 39, 50
    • אביטל ענבר, אווז בנוסח אשכנז - זכרונות מאלזאס, 7-6, 9, 10, 11, 28, 193.