טיוטה:אומבנדה

‏Pretos-Velhos- פסלוני ישויות בפולחן האומבנדה

אוּמְבַּנְדָה היא דת עממית סינקרטיסטית, אפרו-ברזילאית, המשלבת אמונות אפריקאיות, נצרות קתולית, ספיריטואליזם, פולקלור ילידי אינדיאני, וקרדאסיזם.

לדת האומבנדה ישנם קווי דמיון רבים עם דתות אפרו ברזילאיות אחרות כמו הקנדומבלה והקמבונדה. רוב האמונות והטקסים התקיימו במאה ה-19 המאוחרות ברוב אזורי ברזיל, אך ההנחה היא כי מקור הדת מגיע מאזור ריו דה ז'ניירו והסביבה^{[דרוש מקור]}.

סקירה כללית

הדת החלה להתפתח בעקבות דת הקנדומבלה, ומטרתה העיקרית הייתה להתאים את עצמה יותר למעמד הבינוני שנוצר^{[דרוש מקור]}. עם זאת, בשלב ההתחלתי, הדת שויכה בעיקר לאנשי המעמד הנמוך, קבוצת מאמינים אפרו-ברזילאים. מאז, דת האומנדה התרחבה לכל אזורי ברזיל ואף למדינות שכנות כמו אורוגוואי וארגנטינה. ניתן לראות כי השורשים האפריקאיים עדיין קיימים ובאים לידי ביטוי באמונות והטקסים של הדת^{[דרוש מקור]}. הטקסים הם תועלתניים ומובילים בעיקר לפתרון של בעיות^{[דרוש מקור]} . האומבנדה כוללת בתוכה מספר רב של קבוצות, כאשר בכל קבוצה ישנם אמונות וטקסים מעט שונים. אחת מתוך האמונות הרבות היא אמונה באלוהים עליון אחד, המיוצג בתוך האורישה (האלים והרוחות מתוך הפנתאון האפריקאי). כיום, הרבה מהמשתתפים מגיעים מתוך המעמד הגבוה, והפכו למאמינים של האומבנדה. הדת מושפעת באופן תמידי על ידי הספרות העכשווית והטקסים המסורתיים הלקוחים מתוך היורובה העתיקה ודתות אפריקאיות אחרות.

היסטוריה והתפתחות

שורשיה שייכים למשפחת הדתות האפרו-אמריקאיות, אך הולדתה הייתה בגלות אמריקה. ההיסטוריה מתחילה בימי המאה ה-16, עת שעבדו מיליוני נשים וגברים אפריקניים ונחטפו אל הקולוניות האירופאיות של "העולם החדש". יחד עימם הגיעו אל עברו האחר של האוקיינוס האטלנטי גם אלים, רוחות ואבות קדומים שמצאו להם בית בגלות שנכפתה עליהם. יחד עם האומבנדה, התפתחו דתות נוספות: הוודו, הסנטריה והקנדומבלה. במהלך המאה ה-20 נוספו מאמינים רבים לדת, גם בקרב הלבנים: שכבות הבניים, אנשי ההנהגה הפוליטית ואף הכלכלית באמריקה ובאירופה. לבסוף, אותם אלים ורוחות הפכו לאטרקציה תיירותית ומעניינת. כיום, דת האומבנדה הפכה לפופולרית בקרב הציבור, שכן, ניתן לזכות בעצתה של כוהנת האומבנדה המציעה סיוע רוחני למשברי החיים באחד העיתונים הגדולים באירופה.

מהספיריטיזם לקרדסיסמו

האומנדה היא הדת הצעירה ביותר בקבוצת הדתות האפרו-אמריקאיות^{[דרוש מקור]}. בניגוד לאחיותה, הוודו, הסנטריה והקנדומבלה, האומבנדה התבססה רק במאה ה-20, ולכן נחשבת ל"נכדתה" של הקנדומבלה. היא התפתחה בתוך הקשר בין הדתיות האפרו-ברזילאית והספרטיזם האירופי, שמאז המאה ה-19 זכה להצלחה רבה בכל רחבי אמריקה הלטינית ובמיוחד בברזיל. יותר מכל, משנתו של הספירטיסט הצרפתי ריוואי, היא שהשפיעה על האומבנדה. ב-1855 התחיל לקבל ריוואי מסרים מרוח רפאים, ואת אותם המסרים פרסם בספר הרוחות, שכתביו השפיעו השפעה מכרעת על הספירטיזם באמריקה הדרומית^{[דרוש מקור]}.

רוחות בעולם הספירטיסטי

‏Exu do Lodo- דוגמה לפיסלון המייצג רוח בפולחן האומבנדה

במרכז האמונה הספירטיסית נמצאת ההנחה בדבר קיומן של רוחות בנות אלמוות, הנולדות, מתות, ונולדות מחדש. כך הן מתפתחות בצורה רוחנית. כשהרוחות מגיעות לרמה מסוימת של התפתחות, הן אינן כבולות יותר לעולם החומר של הגוף האנושי. הן נחלצות ממעגל הגלגולים וזוכות למעמד גבוה. לפי האמונה הקרדסיסטית, שלקוחה ספיריטואליזם, בוקעות הילות הן מהרוחות הנמוכות (האפלות) והן מהרוחות המושלמות (המוארות)^{[דרוש מקור]}. הילות אלו הן קרינות חיוביות או שליליות, שאותן יכול האדם לספוג. רבים ממאורעות החיים ניתן לפרש כסימן מהרוחות: תאונות, מחלות, הצלחה מקצועית, אושר וצער בחיי האהבה עשויים לשמש בבחינת אות מהרוחות. מטרת הפרקטיקה הספרטיסטית היא לפרש את האותות האלה באופן נכון ולתעל את כוחות הקרינה לטובת האדם. עם הרוחות המתים, אלו שעוד לא התגלגלו, ניתן ליצור קשר מחדש באמצעות סיאנס. הן מתקשרות באמצעות מדיום: אדם המכיל אותן בגופו ושדרכו הן מדברות. הנוכחים מתייעצים בהן, והן מעבירות מסרים מהעולם הבא או משיאות עצה. באמצעות הנחת ידיים מגרשים המדיומים רוחות חורשות רע מגופם של אנשים הנתונים במצוקה ומחזקים את האנרגיה החיובית שלהם. בשונה מיתר הדתות, הסיאנס הספרטיסטי אינו עושה שימוש במוזיקה ובריקוד, אלא הוא פעולה מודעת של שימוש במדיום. זהו פעולה הנעשית באופן סטטי –לרוב המשתתפים יושבים סביב שולחן.

מקרדסיסמו לאומבנדה

אותם אלמנטים של הספרטיזם, שהפכו לקרדיסמו, חדרו לתרבות הדת הברזילאית וסייעו לעצב את הקנדומבלה כדת המאחדת יסודות מיסטיים ב"אהבה נוצרית" ומציעה שיטת ריפוי המאזנת בין הגוף והנפש. הקרדסיסימו והקנדומבלה הן שני מקורותיה של האומבנדה, ועד היום מסמלות את רוב המושגים האומבנדיים. הטקסים האומבנדיים מזכירים לרוב את מה שמתרחש בשגרה הדתית של הקנדומבלה. לעומת זאת, ההתכנסויות באומבנדה הקרדסיסטית מזכירות לעיתים קרובות סיאנסים ספיריטיסטיים. עם זאת, הפרקטיקה הדתית של מרבית חסידי האומבנדה משלבת טכניקות ריפוי אינדיאניות ומושגים ואלמנטים מהקתוליות. הם פתוחים גם להשפעות מדתות המזרח, ואף מאמצים לעיתים מסורות קבליות או תרגול טאי צ'י.

הבדלים בין הקנדומבלה לבין האומבנדה

במשך זמן רב לא תפסו את האומבנדה כדת העומדת בפני עצמה, אלא כקבוצת משנה של הקנדומבלה. בראשית המאה ה-20 הופיעה האומבנדה כדת ככל הדתות, אך היא שייכת לדור אחר: אם הוודו, הסנטריה והקנדומבלה הן מעין "אחיות", הרי שהאומבנדה היא הבת של הקנדומבלה. על כן, ישנם קווי דמיון רבים אך גם הבדלים מהותיים בין השתיים.

	קנדומבלה	אומבנדה
סוג האלים	אלי יורובה	לליניאס ("שדרות"), רינוס (ממלכות"), לז'יואס ("לגיונות") ופלנז'ס ("פלנגות)
מעמד המאמינים	שחורים ועניים	מעמד הביניים
ערים מרכזיות	ערי חוף גדולות (רסיפה, סאו פאולו)	ריו דה ז'ניירו וסלבדור
מקום מוצא	אפריקה	ברזיל
טקסים	תיפוף, שירה וריקוד מערב אפריקאי	מחיאות כפיים, שירה וריקוד

מקור הדת

חסידי אומבנדה רבים גורסים כי מקור דתם הוא באפריקה, אחרים טוענים שהגיעה מאסיה ויש שאומרים כי מוצאה בברזיל. בברזיל פועלות קבוצות עצמאיות רבות של האומבנדה, אך הן מעולם לא הסכימו על קאנון משותף. ולכן לא קיימת מסגרת דתית המחייבת את כולם. אף על פי כן, פעילותן של התאחדויות שונות הביאה לכך שחסידי האומבנדה תופסים את עצמם כבני דת אחת, חרף כל ההבדלים בין הזרמים השונים. האומבנדה נפוצה גם גאוגרפית, מרכזה היה בערים הדרום מזרחיות הגדולות (ריו דה ז'ניירו וסאו פאולו) ולאחר מלחמת העולם השנייה היא התפשטה לאזורים נוספים.

אוכלוסיית המאמינים

האומבנדה, עוד מראשית דרכה הייתה דת מעמד הבינים. הדבר קשור בכך שהאומבנדה הייתה נטועה בתאיולוגיה הקרדסיסטית והיוותה לפיכך מקור משיכה רק עבור יודעי קרוא וכתוב. מעמד הביניים בברזיל גילה נטייה מובהקת לחיקוי התרבות האירופית וראה בקרדסיסמו אמצעי "לטיהור" המסורות האפריקניות מהיסודות הברבריים שלהן, באמצעות ויתור על הקרבת קורבנות והפיכת הטראנס למאורע סטטי יותר: ללא ריקוד, מוזיקה או תלבושות. וכך משכה האומבנדה את מעמד הביניים שחתר לניעות חברתית ולמודרניות והקפיד להיות מזוהה עם האליטה השלטת, בעלת אורך החיים האירופי ולא עם המעמד השחור הנמוך שנחשב "פרמיטיבי". מאז היווסדה בשנות ה-20 הייתה לאומבנדה היסטוריה רצופת תפניות. בהתחלה השתמשה בספרטיזם אירופי ככלי "לטהר" את הדתות האפריקניות מתוכניהן הפרימיטיביים כביכול. בכך הפכה האומבנדה את המורשת הדתית של אפריקה "נוחה יותר לעיכול" עבור החברה, שראתה באירופה המודרנית דוגמה לחיקוי, ונפתחה למעגלים חברתיים שלא יכלו להתחבר לשורשים אפריקניים משלהם. אולם במסגרת תהליך התרבות וההתאמה לנורמות אירופיות איבדה האומבנדה את הילת "האותנטיות" האפריקנית. רבים ממאמיניה מחפשים כיום אותנטיות בקנדומבלה הבהאית, ולא מעטים יותר למערב אפריקה בחיפוש אחר מקורותיהם.

עולמן הרב תרבותי של הרוחות באומבנדה

במבט ראשון, נראה כי אין קושי להתחקות אחר המכלול האידאי דתי של האומבנדה, אך עולה השאלה, האם ניתן למצוא מוטיב ייצוגי בדת כה הטרוגנית? הקשיים עולים כבר בשעה שמנסים לתאר את הפנתאון האומבנדי. לא רק מספר הרוחות משתנה מקבוצה לקבוצה, אלא גם התכונות המיוחסות להן. אפילו בתוך כל קבוצה, לא ניתן לסדר את הרוחות ואת התכונות בצורה חד משמעית. הרוחות של חסידי האומבנדה, מפגינות גמישות רבה ויכולת התאמה מרשימה. ציבור הרוחות האומבנדי מחולק לליניאס("שדרות"), רינוס (ממלכות"), לז'יואס("לגיונות") ופלנז'ס("פלנגות"). בראש המבנה ההיררכי נמצא אלוהים המכונה "דאוס" ומתואר "כבורא שמיים וארץ". הכינוסים האומבנדיים נפתחים ונחתמים על פי התפילות אליו, אל הכח העליון. אולם הטקסים עצמם אינם מופנים אליו לעולם אלא לרוחות הכפופות לו, בגין מחלה, יגון, צרה או בשעה שמבקשים להגיע להחלטה חשובה. התפקיד הפולחני של האל נותר חסר תוכן.

השדרות

מרבית קבוצות האומנדה צוברות עם הזמן מאגר אדיר של רוחות המחולק בדרך כלל לשבע "שדרות". לכל שדרה יש מנהיג, כל שדרה מייצגת חלק מהיקום, לכל חלק יש תת-חלק, ולכל תת-חלק יש רוח שאחראית עליו. האומבנדה מאכלסת את ה"שדרות" ברוחות רבות מספור, רוחות שאינן חולקות מקור משותף. ביניהן ניתן למנות קבוצות שונות חשובות במיוחד כמו רוחות האינדאנים(קבוקלוס), רוחות העבדים השחורים, המכונים "השחורים הוותיקים"(פרטוס וליוס). בבתים רבים סוגדים גם לרוחות יורדי הים (מריניירוס או מרוז'וס). רוחות תושבי הבאהיה שהן רוחות ידידותיות ומצחיקות, רוחות רועי הבקר שהן זכריות בלבד (בוידרוס) ולרוחות הצוענים(סיגאנס). לבסוף ישנו "האגון", רוח המתים שמוזכר גם בסנטריה והקנדומבלה. באומבנדה מהוות האגון "רוחות מסוכנות" ותועות המופיעות לעיתים באופו ספונטני ועשויות להזיק לאדם, או "נדבקות אליו" כפי שנהוג לומר. רק במאמצים רבים ניתן לגרום להן ללכת להניח לקורבנותיהן. מאחר שהמערכת המסתעפת של השדרות פנויה לכל, יכולים להצטרף בכל פעם חברים חדשים לטיפוסי הרוחות ובאותה מידה יכולה גם רוח לאבד את מקומה באחד מן הימים. כל אותם היצורים, שהאומבנדה פתחה בפניהם את שעריה דחקו בהדרגה את האורישה לשוליים. אולם יש רק אורישה אחד שמעמדו הלך והתחזק: אשו, האל הנכלולי, ההרמס של הקנדומבלה. בתנאי החיים של העיר הגדולה ובמאבקי הקיום היומיומיים, הנוכל והבדרן הנודד התפצל למספר רב של יצורים בעייתיים מבחינה מוסרית ונטולי עקרונות. ביניהם גם מקבילה נשית, "פומבה ז'ירה", שגם היא מופיעה בצורות רבות.

בחירת הרוחות

אף קבוצת אומבנדה לא נמצאת בקשר עם כל הרוחות. שומרים על קשר רק עם הרוחות שמסייעות בפתרון בעיות יום יומיות. מגוון הרוחות של כל קבוצה נקבע בסופו של דבר על פי ההעדפות של המאמינים. אולם בראש ובראשונה, על פי העדפותיו של מנהל הפולחן. הרוחות המגוננות שלהם הן הרוחות החשובות במרכז. הרוחות הפופולריות ביותר הן אלה המתקשרות באופן קבוע באמצעות מדיום, ומחוות את דעתן על צרות היומיום של המאמינים, או כפי שנהוג לקרוא לזה "עורכות התייעצויות". בחלוף הזמן מבשילה אישיותן של הרוחות, הן מסגלות לעצמן תכונות ייחודיות ותופסות מקום מוגדר בחיי הקבוצה.

תפקיד הרוחות בקרב הקבוצות

כמעט בכל קבוצה ניתן למצוא את ה"קבוקלוס"(רוחות האינדאנים), יועצות חשובות בענייני הבריאות. הן חיות בג'ונגלים בלתי נגישים, מחוץ לעולם רווי הטכנולוגיה, הן עזות פנים, בטוחות בעצמן וגאוותניות. נהוג לדמיין אותן באופן שמזכיר דימויי טבע רומנטיים, כמו דימוי ה"הפרא האציל" שאינו מתפשר והתנגד לעבדות. רוחות האינדיאנים מכונות בשמות השאולים מהשפה האינדאנית: "אוביראטה", "טופינאמבה" או לחלופין בשמות פורטוגליים כמו " מרעיד הארץ", "נוצה לבנה", "שבעת החצים" ועוד.. חסידי האומבנדה נוהגים להתייעץ עם החסידים השחורים הוותיקים, כמעט בכל מזבח ניתן למצוא דיוקנאות שלהם. במובן זה, הם מהווים תמונת תשליל לרוחות האינדאנים. קוראים להם בשמות כמו "אבא ז'ואקים מאנגולה", "דודה ריטה". השמות האלה מעידים על לשון הקרבה השגורה בקשר איתם. השחורים הוותיקים מצד אחד מצייתים לסטריאוטיפ של עבד הבית הנאמן והכנוע, אך מצד שני הם נחשבים מרפאים מחוננים ומכשפים נבונים. נהוג לספר עליהם בהערכה כי בתקופת העבדות הם הפעילו את אומנות הכישוף נגד האדונים הלבנים. מנגד לחסידים השחורים הוותיקים, קיימים חברי השדרה של אשו, המוצגים לרוב כפרוצים. הם משלהבים יצרים, חצופים ואגרסיביים ופונים אליהם בראש ובראשונה בענייני האהבה. המאמינים מכירים בעוצמתם ומכבדים אותם על כך ולעיתים קרובות אף יראים בפניהם. נטייתם לנוכלות הפכה לפופולרית במאבקי ההישרדות של העיר הגדולה. ניתן לומר שהדמויות האלה מייצגות את "הצד האחורי" של הציוויליזציה, המוסר והלכות החיים הראויות, הצד המנוגד לסדר: השוליים, הדו משמעות והעדר החוק. הביתיות והמשפחתיות זרה להן, והן שוכנות ברחובות, בבתי הקברות ובצומתי הדרכים. נהוג לתת להם שמות כמו " חוסמת הדרכים", "גולגולת", שמות המבטאים את הקשר שלהן את העירוני, השולי, מה שנמצא בין החיים לבין המוות. הופעתן הגסה, המינית והפוגענית מזכירה את דמויותיו הזוהרות של "גדה" בדת הוודו. דמויות אלו נוטות ל"הדבק" ולהטריד אנשים שאינם ממלאים את מבוקשן. רק לאחר משא ומתן קשה ולאחר הבטחות ניתן להביא אותן לחדור מהתנהגות זו. טיפוסים אחרים לחלוטין הם רוחות הילדים, לבני עור, מפונקים ותובעניים. אם לא נענים לבקשותיהם הם מטילים עונשים כבדים ללא התאמה לחומרת המעשה. אולם כאשר הם מתנהגים בילדותיות הם יצורים טהורים ותמימים ונהוג לפנות אליהם בעדינות בלשון קטנה, כמו "מריזיניה" בפורטוגלית.

הפנתאון האומבנדי

מרכזי האומבנדה, כוללים כמה מאלי האורישה, שאף הם, כמו הרוחות האחרות, עורכים התייעצויות. הם נמצאים אומנם במעלה ההיררכית של הרוחות, ממש מתחת לאלוהים, אבל כמו אלוהים, הם הופכים לישות מופשטת ובלתי נגלית, כך שבסופו של דבר יש להם חשיבות משנית בחיי היום יום. בקבוצות האומנדה הקרובות יותר לקנדומבלה מקיימים המאמינים קשר הדוק יותר עם האורישה. המגוון הרב תרבותי של הפנתאון האומבנדי משתקף במזבחות של מרכזי האומבנדה. במזבחות ניתן למצוא ייצוגים של רוחות ומנחות קורבן רבות: צעצועים לילדים, סיגריות ואף משקאות אלכוהוליים. צלחות עמוסות אוכל, נרות, פרחים, פסלים, וכל מנחה היא לרוח אחרת.

מהות הדת

עולם הרוחות של האומבנדה הוא עולם מורכב שאינו עשוי מקשה אחת, אך הגמישות והפתיחות של האומבנדה הופכת אותה לדת אטרקטיבית לאורחות החיים המודרניים השואבים את תרבותם לא רק מן המסורת. האומבנדה נותנת לכל אחד ואחד את האפשרות להרכיב ממגוון הרוחות את מה שמתאים לאישיות שלו, על כל הסתירות ומאבקי התפקידים שבה. מאחר שניתן לשרת כמדיום כל אחת מן הרוחות, המאמינים יכולים גם לחוות את המתחים הפנימיים האלה במהלך טראנס. כך נענת האומבנדה לחוויה "המודרנית" הטיפוסית- חוויית התלישות והאיום על תחושת העצמי. עניין זה מסביר חלקית את ההצלחה העצומה של האומבנדה.

טקס האומבנדה

בכל לילה מאבדים אלפי מאמינים את הכרתם ומוסרים את גופם לשלטונן של רוחות. זה קורה לקול הלמות תופים, בטקסים אפופי מסתורין הנערכים במאות מקדשים קטנים המוארים בנרות.

ביום הטקס מגיעים המאמינים למקדש לבושים בבגדי חג, ומביאים איתם מנחות לרוחות, בדרך כלל אוכל ושתייה. התופים מתחילים להלום, והמאמינים מתחילים לרקוד במעגל ובאותו הזמן לחוג סביב עצמם. הטקס מנוהל על ידי כוהן או כוהנת. אלמנטים רבים בטקס נועדו למשוך את הרוחות: מזון המוגש כמנחה, נרות דולקים, קטורת, שירה של הנוכחים, בגדים חגיגיים, צלילי רעשניים, מחרוזות צוואר ופרחים המקשטים את המקדש. כשהרוח מתגלמת לבסוף בגופם של המאמינים, מתרחשת תופעה מרתקת: הם מתחילים לדבר "פוֹרטוניוֹל", תערובת של פורטוגזית וספרדית, שפה שמדברים בערי הגבול שבין ברזיל לאורוגוואי. מסיבה כלשהי, מעולם לא הופיעה רוח הדוברת אנגלית, איטלקית, הונגרית ואפילו לא דיאלקט אפריקאי. האומבנדה היא אחת הדתות המעטות שבהן לנשים יש מעמד שווה לגברים. הכוהנים נקראים "פאי" או "מַאֵה" שמשמעותם בפורטוגזית "אבא" או "אמא".

מאה

הכוהנת סוסנה אַנדְרַדָה היא "מאה" פופולרית מאוד, המשמשת מדיום שדרכו נכנסות הרוחות לגופם של המאמינים, דבר האמור לטהר את נשמתם. הרוחות הן של אבות אבותיהם של שחורים שהובאו כעבדים לאמריקה, של אינדיאנים ילידי היבשת או של אלים וכוחות אנרגטיים אחרים שמקורם באפריקה."מאה" אנדרדה מגדירה את האומבנדה כ"תערובת של אמונות ילידיות אמריקאיות, עם קתוליות אירופאית, אפריקניזם, אמונה ברוחות, ובנוסף - חלקים מפילוסופיה הודית המדברת על גלגול נשמות".

אלי הטבע

המאמינים סוגדים גם לכוחות הטבע, שמיוצגים על ידי אלים שיכולים לגמול למאמינים בחסדים ובטובות. בין האלים המייצגים את הטבע נמצאים שָנגוֹ - אל הברק; יַנְסָה - אל הרוח; אוֹמוּלוּ - אל האדמה; אוקסוסה-אדון הגבעות.

חגה של אלת הים

אימנז'ה, אלת הים בדת הקנדומבלה, הפכה לאלה שמייצגת יותר מכל גם את האומבנדה. "האלה אפשרה לנו להביא את אמונתנו אל האנשים", אומרת "מאה" אנדרדה. אימנז'ה הפכה לסמל חשוב עבור המוני אורוגוואים, עד כדי כך שפסל של הבתולה הפגאנית הוצב במונטווידאו (Montevideo) הבירה, למרות התנגדות רבה ואף שאורוגוואי היא מדינה חילונית על פי החוקה. באורוגוואי, כפי שנעשה בסלוודור דה באהייה שבברזיל, חוגגים את חגה של אימנז'ה מדי שנה ב־2 בפברואר. ביום זה יורדים רבבות אנשים לחופי ריו דה לה פלטה (Rio de la Plata),ומניחים מנחות לכבוד מלכת הים. אורוגוואים רבים המגדירים עצמם קתולים או בני דתות אחרות ומשתתפים אף הם בחגיגות. הקהל מגיע לחופים שונים ומניח בתוך סירות מעץ, מגומי ואפילו מקלקר מנחות מסוגים שונים: אוכל, שתייה, בשמים, מכתבים, נרות דולקים, קונכיות ואינספור חפצים נוספים. את הטקס בחוף מנהלים כוהנים וכוהנות הלבושים בתלבושת המסורתית של העיר הברזילאית סלבדור דה באהייה. המאמינים רוקדים לקצב התופים, ויש המקריבים כמנחה תרנגולת, כבש או טלה, באמונה שבתמורה לקורבן תביא להם אימנז'ה אהבה, בריאות, עבודה ושפע. "באופן בסיסי, הרעיון הוא לתת מנחה שהאל אוהב על מנת לקבל ממנו את מה שמבקשים".סוד ההצלחה של האומבנדה טמון בדיוק במכניזם הפשוט הזה. אורוגוואי נמצאת במשבר כלכלי מתמשך כבר עשרות שנים. במצב כזה, האומבנדה מציעה פתרונות מהירים. את המנחה בוחרים בהתאם להעדפות של האל שאליו פונים. אקסו, למשל, מעדיף אלכוהול וסיגרים. את המנחות האהובות על ידי האלים אפשר להשיג בחנויות מיוחדות הנקראות "סנטרייס", ההולכות ומתרבות במונטווידאו, והופכות לרווחיות יותר ויותר. בחנויות אלה מוכרים גם נרות שחורים, גולגולות וצלמיות של השטן. אלה מנחות שנותנים כשמבקשים מהרוח לפגוע באדם מסוים. "אני לא יודע אם הם מצליחים לפגוע, אבל לפחות הם מנסים", אומר בעל חנות סנטרייה שלא רצה להזדהות.

מלכת השקר

ההצלחה ההולכת וגדלה של האומבנדה נתקלת בהתנגדויות מגורמים שונים. בשנה שעברה חוּלל פסלה של אימנז'ה בבירה מונטווידאו, ונכתבה עליו הסיסמה "מלכת השקר". כנסייה אוונגליסטית בדלנית ועשירה, "הכנסייה האוניברסלית של ממלכת האל", תוקפת ללא הרף את חסידי האומבנדה ברדיו ובטלוויזיה. לעיתונות מגיעים מכתבי תלונה על טקסי הקרבת חיות הקשורים לאומבנדה. ויש גם יוזמות חקיקה נגד "רעשים מטרידים" וטקסי הקרבת הקורבנות, שאם יתקבלו יפגעו בחירותם של המאמינים. למרות הביקורת, חופש הדת באורוגוואי מאפשר את פעילות המאמינים. "מאה" אנדרדה ובן זוגה מוציאים לאור עיתון של האומבנדה, יש להם אתר אינטרנט וארגון המתעמת פוליטית עם המתנגדים לדת. זאת ועוד: "ארגון מקדשי האומבנדה" הצליח להתקבל ל"קואליציית השמאל", הכוח הפוליטי הגדול ביותר כיום באורוגוואי, שזכה בחודש שעבר בניצחון היסטורי בבחירות, כאשר לראשונה נבחר באורוגוואי נשיא ממפלגת השמאל. חסידי האומבנדה מקווים כי עכשיו, כאשר הם שותפים לכח הפוליטי המוביל במדינה, הם יצליחו לסכל כל יוזמה לחקיקה שתגביל את צעדיהם, ולהמשיך לרקוד ולמסור את גופם לשלטונן של הרוחות לקול הלמות התופים.

טקס בברזיל

בסלבדור, מזמינים לתוכם המאמינים נשמות של אנשים שעברו מן העולם. לפעמים, לאחר שנכנסה לתוכם רוחו של ילד, הם נשכבים על הקרקע, רוקעים ברגליהם ומייבבים בקולות של פעוטות, באופן שאינם מסוגלים לחקות במצב רגיל. בטקס דתי בעיירה הקולוניאלית טאסקו שבמקסיקו, משחזרים את צליבת ישו במסגרת חגיגות השבוע הקדוש, הפסחא. באקט שמשולבים בו יסודות נוצריים ופגאניים, נושאים אדם מסומר לצלב בראש התהלוכה, סמל למידת האדיקות וההקרבה לרוח הקודש. התהלוכה מלווה במוזיקה ובתפילות, ומכניסה גם את המשתתפים האחרים לטראנס. הטראנס מסייע לצלוב להיות אדיש, לנוכח כאב שלא היה יכול להתמודד עמו במצב תודעה רגיל. גם כאן, לאחר ההורדה מהצלב, הצלוב ממשיך בשגרת יומו כאילו לא אירע דבר. אפילו בקרנבל בברזיל, בזמן הריקודים, מגיעים החוגגים לעיתים לטראנס של ממש מתוך אקסטזת הריקודים הממושכים. בקרנבל של סלבדור חוגגים ההמונים את התחככות הטבעי בעל טבעי.

מרכזי האומבנדה

מרכזי האומבנדה הם מתחמים רחבי-ידיים. חלק מהמבנים משמשים כמבני מגורים לחברי הקבוצה או לאסיפות, אחרים משמשים כחדרי מגורים לרוחות והמאמינים מאחסנים בהם את חפצי הפולחן. מרכזי האומבנדה הגדולים נמצאים בדרך כלל בפרברי הערים, אבל גם במרכזי הערים יש מרכזי אומבנדה רבים, לרוב קטנים יותר. למתבונן מבחוץ יהיה קשה להבחין בהם במרחב העירוני משום שהם משמשים בדרך כלל גם כבית מגורים של מנהל הפולחן. החפיפה הזאת בין הספרה הפולחנית-מקודשת ובין הספרה היומיומית-חילונית אופיינית לאומבנדה. מי שרגיל לאופי הרציני וחמור הסבר של הפולחן הנוצרי, יופתע מטקסי האומבנדה אשר במהלכם מותר לצחוק, לשתות קפה, להתבדח ולהעיר הערות על המתרחש. אף-על-פי-כן מסמנים בדרך כלל באופן סמלי את המעבר מספרה אחת לשנייה, למשל באמצעות נגיעת יד בקרקע שלפני המזבח או במפתן דלת המגורים של הרוח.

בית האומבנדה

כשמישהו מגיע למרכז האומבנדה, יוצא לקראתו מייד אחד מחברי הקהילה, שואל לסיבת הביקור, ומברר אם הוא מבקש להיוועץ ברוח מסוימת. אם הוא משיב שהגיע מתוך סקרנות גרידא, יגיבו חברי הקהילה בהפתעה. כמעט שלא ניתן לעזוב את המרכז בלי לקבל עצה רוחנית כלשהי. האומבנדה היא דת מעשית, שאינה מציעה גאולה בעולם הבא, אלא מספקת תמיכה בפתרון בעיות קונקרטיות. כפי שנהוג בוודו, בסנטריה ובקנדומבלה, בכל בית אומבנדה יש מעגל מצומצם של "בנות" ו"בנים". באומבנדה הקרדסיסטית מכנים אותם בדרך כלל "מדיומים", ואילו בקבוצות שמגלות נטייה מובהקת יותר לקנדומבלה הם מכונים "פילה/פילו דה סנטו (בנים/בנות של קדוש). בהשוואה לקנדומבלה שבה הדומיננטיות של הנשים היא מובהקת, באומבנדה מספר הגברים גבוה באופן ניכר, ורבים מתוכם מטפסים ומגיעים למעגל הניהולי של הפולחן.

החניכה

ניתן לכונן קשר עם בית אומבנדה באמצעות חניכה, המזכירה את החניכה הנהוגה בקנדומבלה, אם כי בדרך כלל מדובר בגרסה מפושטת של חניכה זו. דרך אחרת לכונן קשר עם בית האומבנדה היא באמצעות הכשרת האדם להיות מדיום רוחני הכוללת תרגילי מדיטציה ולימוד תרגילים פיזיים מסוימים המשמשים מעין "מבוא" לטראנס. ישנה גם אפשרות לעבור טקס טבילה, אבל פרקטיקה זו אינה מאפשרת לשמש כמדיום, שכן ההטבלה אינה יוצרת קשר בין המאמין ובין רוח כלשהי. ה"הטבלה" האומבנדיסטית שאולה מן הטקס הנוצרי והיא נערכת במסגרת טקס פומבי. הטקס מלווה לעיתים קרובות בתפילות נוצריות כמו "אבינו", "אווה מריה" ו"הרקדו האופסטולי". הנטבל בוחר שני סנדקים מבין המדיומים המנוסים של הבית. במהלך הטקס חופפים את ראשו בחליטת צמחים.

לצד החברים הקבועים, מגיעים למרכז גם אורחים מזדמנים, בדרך כלל מקרב השכנים וחוג המכרים של חברי הפולחן, ביניהם אנשי-שם, פוליטיקאים ואמנים. חסידים אלה, שאינם קשורים בטבורם לחיי הקבוצה, מגיעים פעמים רבות כדי להשתתף בחגיגות או להיוועץ ברוחות. לא מעט אנשים פונים למרכז מטעמים אישיים, ללא קשר לחגיגות: הם מחפשים עזרה בפתרון מאבקים קונקרטיים וסעד לצרות היומיום. ההצלחה הכלכלית והחברתית של מרכז אומבנדה משמשת ביטוי לכוח הרוחני של המדיומים שלו ולעוצמה של הרוחות שעימן הוא "עובד", כפי שהדבר מכונה. אומבנדה משמעה "עבודה", "פרסטר קרידדה" (prester caridade)- כלומר, לעשות חסד, לפעול ברוחב-לב ולעזור לנזקקים. כך תופסים האומבנדיסטים את משימתם האמיתית. אולם האומבנדה אינה תופסת את המושג "נזקקות" אך ורק במובנים חומריים, אלא גם במובנים רוחניים: כל סוג של מצוקה מתפרש כסימן לנזקקות רוחנית-קשים כלכליים, מחלות ומשברים נפשיים, ביש-מזל בחיי האהבה ואף תאונות.

דת כאומנות הריפוי

עבור מרבית החברים הקבועים והארעיים של האומבנדה, משברים אישיים שונים הביאו אותם מלכתחילה לאומבנדה, בדרך כלל אחרי סדרה של כישלונות למצוא מזור למצבם באופן קונבנציונלי. כשאדם פונה למרכז אומבנדה בעקבות בעיה כלשהי, מפנים אותו למנהל הפולחן או למדיום והם קודם כל בודקים מי מהרוחות מתאימה ביותר לפתרון הבעיה: פומבה ז'ירה, למשל, היא היועצת המתאימה בדרך כלל בענייני אהבה ואילו אל האשו פונים כשרוצים לפתור בעיות מקצועיות. סיבות לדיכאון, לעומת זאת, עשויות להיות קשורות לרוח רפאים, אגון, ה"נשענת" על האדם ומטרידה אותו. כשמזהים את הרוח האחראית לבעיה, דרך המדיום האדם שהוטרד יכול לשוחח עם הרוח באופן ישיר, לחקור את הסיבות לבעייתו ולהיחשף לאפשרויות ריפוי שונות. דרכי טיפול שונות יכולות להיות בצורת הקרבת קורבן שתשחרר את האדם או באמצעות טקס טיהור. הטיפול הרוחני הנפוץ ביותר המוענק על ידי האומבנדה הוא ה"פסה" (passé)- הנחת ידיים- בו המדיום מצוי בטראנס ומניח את ידיו על מצחו של הלקוח וטופח על גופו. את הטיפול הזה מבצעים או באופן פרטני או בקבוצת סיאנס ציבורית.

חגיגות ושמחות

לצד מפגשי ייעוץ פרטיים וסיאנסים ציבוריים, מרכזי אומבנדה רבים מארגנים גם חגיגות. כדי לקרוא לרוחות נהוג לשיר ולתופף ולסמן על הקרקע או על הקירות איורי פולחן בגיר. איורים אלו מכונים "פונטוס ריסקדוס" (pontos riscados). המסגרת החיצונית של החגיגות מזכירה במידה רבה את אירועי הקנדומבלה: קוראים לרוחות, הן מופיעות, רוקדות, אוכלות ושותות, מתלוננות על תשומת הלב הזעומה ועל הקורבנות הדלים שהן מקבלות אך משיאות עצות ומחזקות את הכוחות הרוחניים של הנוכחים. הכל נעשה מתוך צדקה וחסד (רוחני). הרוחות אינן מסתפקות בנתינה ודורשות דבר-מה בתמורה- קורבנות מאכל, כסף או פשוט תפילה.

מסקנות

כל הדתות הסינקרטיות, ובניהן אומבנדה, הן דתות המשלבות מושגים ופרקטיקות ממקורות שונים. אם בודקים היטב מגלים שכל דתות העולם ערכו קישורים ממין זה, אך דתות רבות מטשטשות קישורים אלה ומתכחשות לאותה "מלאכת הטלאה" דתית. במבט מכליל על הדתות האפרו-אמריקניות התהליך של אימוץ מושגים וטקסים זרים נמשך והולך, והפיסות השאולות עדיין לא השתלבו עד תום זו עם זו.

המגוון של האומבנדה עשיר באופן מיוחד באפשרויות. האומבנדיסטים הם אמני השילוב בין רכיבים עצמיים לרכיבים זרים, בין ישן לחדש, מומחים בהמצאות ובחידוש מתוך המסורת. המקטרגים האשימו את הדת הזאת בשרירותיות. אך האופן המהיר בו היא מטמיעה השפעות חיצוניות אינו שרירותי: דברים חדשים אינם "נבלעים" כפי שהם, אלא מותאמים נגיסה-נגיסה ומסתפחים לתוך תמונת העולם הדתית הקיימת. האלמנטים החדשים והבלתי-מוכרים עוברים דרך מסננת תרבותית, דרך התנסויות של חסידי האומבנדה, ולובשים צורה לאור הדברים המוכרים השייכים לקבוצה. בתהליך זה מתפרקות המסורות השאלות ומורכבות מחדש, ומשמעות הסמלים מתארגנת באופן שונה. בחברה הברזילאית, במעבר מחברה מסורתית לחברה תעשייתית מודרנית, שיטת הבנייה זאת הפכה למתכון ההצלחה של האומבנדה. היה לה מה להציע למהגרים הרבים שהגיעו מצפון-מזרח הארץ למרכזים של ריו דה ז'ניירו וסאן פאולו, כמו גם לאנשי המעמד הבינוני, ששאפו מעלה אך נחסמו על ידי המעמד הגבוה. האומבנדה הציעה להם מאגר של אפשרויות גמישות להזדהות, ויצרה את המסגרת שנתנה ביטוי לחוויה הבסיסית של סיפורי חיים מלאי ניגודים. בכך התגלתה כדת הפתוחה למודרניות בצורה יוצאת דופן.

לקריאה נוספת

• אסטריד רויטר, וודו: מבוא קצר, הוצאת מפה, 2007.9

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אומבנדה בוויקישיתוף

• אריאנה מלמד, לא רק בובות וודו, באתר ynet, 1 באוגוסט 2007
• אתר אודות האומבנדה (בפורטוגזית)
• Imagination in religion and social life (באנגלית)
• Latin American Research Review (באנגלית)
• אומבנדה (כת), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

קטגוריה:ברזיל: תרבות קטגוריה:רוחניות ואמונה קטגוריה:ריו דה ז'ניירו: תרבות קטגוריה:אמריקה הלטינית: דת קטגוריה:חיים לאחר המוות קטגוריה:ברזיל: דת