טיוטה:היסטוריה אינטלקטואלית
היסטוריה אינטלקטואלית
היסטוריה אינטלקטואלית (Intellectual History) היא החקר השיטתי של רעיונות, פרי עטם ומוחם של אינטלקטואלים, פילוסופים, הוגי דעות ואנשי רוח בני תקופות שונות. התחום עוסק ברעיונות בהקשרם המקורי, אך גם בהשפעתם על רעיונות אחרים, ובאופן בו השתנו לאורך ההיסטוריה. מעבר לכך, התחום עוסק גם בהקשר ההיסטורי הרחב בו הם מופיעים, ובגברים ובנשים היוצרים, מפיצים ומבקרים אותם במהלך ההיסטוריה.
היסטוריה אינטלקטואלית, במידה רבה, מזוהה עם אמירתו של קליפורד גירץ, אבי האנתרופולוגיה התרבותית, אשר אמר כי "האדם הוא בעל חיים האחוז ברשתות משמעות שטווה לעצמו". [1] דיסציפלינה זו פועלת מתוך נקודת הסתכלות דומה. המחקר בה עוסק, במידה רבה, באותן רשתות המשמעות בהן האדם חי ומפתח את רעיונותיו.
היסטוריה האינטלקטואלית היא תחום שגבולותיו שנויים במחלוקת בקרב החוקרים. חלקם טוענים שהתחום כה רחב, עד שאינו ניתן להגדרה. אחרים יחמירו ויוסיפו כי זו טעות לנסות להגדיר תחום זה מלכתחילה, מכיוון שהדבר גורם ליצירת גבולות שרירותיים. היסטוריונים נוספים יאמרו שכמעט כל דיסציפלינה היסטורית מערבת רעיונות, על כן היסטוריה אינטלקטואלית היא תחום שבפועל אינו קיים. כיום אין עוררין על כך שהיסטוריה אינטלקטואלית הינה תחום העומד בפני עצמו, אך גבולותיה עדיין נמצאים בפולמוס מתמיד.
ג'ון בורו (John Wyon Burrow) הגדיר את הדיסציפלינה כ"כוונות מאחורי דבריהם של אנשים בעבר, ומה הייתה המשמעות של דברים אלה עבורם". כשתיאר את התחום, השתמש בורו במטאפורה לפיה שההיסטוריון האינטלקטואלי הוא מתורגמן של העבר, ושהוא חוקר עולמות מלאים בהנחות ואמונות שזרים לנו. [2]
היסטוריה של הדיסציפלינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג "היסטוריה של הרעיונות" הפך נפוץ בסוף המאה ה-18. המושג "היסטוריה אינטלקטואלית", לעומת זאת, התפתח הרבה לאחר מכן. האינטראקציה ושיתוף הפעולה בין דמויות המפתח שייסדו את תחום ההיסטוריה האינטלקטואלית ופיתחו את המתודולוגיה שלה הייתה פורה.
ר. ג'. קולינווד כתב בספרו "The Idea of History" (1946)" שהיסטוריה אינטלקטואלית הפכה לתחום מחקר רק כאשר היסטוריונים הכירו ברעיון שאינדיבידואלים חושבים על האפשרויות הפתוחות לפניהם לפי תבניות של ההקשר בו הם חיים, ואף מתנהגים לפי תבניות אלה. בהדרגה התפתחה ההכרה שקשר בין רעיונות ודעות לחוויות אנושיות הוא קשר דיאלקטי. החוויות האנושיות אינן אוניברסליות, והן מושפעות מרעיונות ובו-זמנית תורמות לעיצובם. [3]
האבות המייסדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לטענת ריצ'רד וואטמור, מחבר הספר "מהי היסטוריה אינטלקטואלית?", ההיסטוריונים שניתן להגדירם כאבות המייסדים של תחום ההיסטוריה האינטלקטואלית הם דייוויד יום ומונטסקייה. לפיהם, התנועה של רעיונות היא תמיד מסובכת ומורכבת. רעיונות יכולים "להתנהג" אחרת בתנאים שונים. לטענת שני ההיסטוריונים, זו טעות לנסות ולבסס מערכת רעיונית אוניברסלית, ללא התחשבות בהקשר התרבותי וההיסטורי בו התהוו. לפי יום, עלינו לחוות דעה על מעשים בהיסטוריה רק תוך בהתייחסות להקשר האינטלקטואלי בו האדם שפיתח אותם חי ופעל. לדעתו, בלעדי תובנה זו לעולם לא נוכל להבין רעיון במלואו. מונטסקייה הדגיש כי כל הסתכלות של זרים על חברה מעוצבת על-ידי אמונותיהם הפנימיות, ולכן הסתכלותם אינה אובייקטיבית.[4]
היסטוריונים נוספים אשר נמנים עם האבות המייסדים של הדיסציפלינה הינם פרידריך מיינקה (Friedrich Meinecke, 1862-1954), היסטוריון גרמני, וג'מבטיסטה ויקו (Giambattista Vico, 1668-1744), היסטוריון ופילוסוף איטלקי שפעל וכתב בתקופת הנאורות.
ראשית הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1939 פורסם הספר של פרי מילר "The New England Mind: The Seventeenth Century", הספר הראשון שמשתמש במושג "היסטוריה אינטלקטואלית". הביסוס של היסטוריה אינטלקטואלית כשדה מחקרי של ממש לקחה זמן רב, וקרתה הרבה לאחר פרסומו.
משרת המרצה הראשונה בתחום נחנכה בשנת 1972 ומשרת יושב הראש הראשונה בשנת 1982. שתי המשרות נחנכו באוניברסיטת סוסקס (Sussex) בבריטניה.
בשנת 1979 יצא כתב העת The Intellectual History Newsletter, אשר היה הראשון מתוך גל הוצאתם לאור של כתבי עת נוספים ברחבי אירופה. [5]
דמויות מפתח[עריכת קוד מקור | עריכה]
אישים רבים וחשובים פיתחו את הדיסציפלינה בתחילת דרכה.
ארתור לאבג'וי (Arthur Oncken Lovejoy, 1873-1962) נחשב למייסד הדיסציפלינה ההיסטוריה של הרעיונות (History of Ideas). לאבג'וי זכה בתואר זה בעקבות ספרו, "The Great Chain of Being", שראה אור בשנת 1936. בנוסף, הוא ייסד בשנת 1940 את כתב העת הראשון העוסק בהיסטוריה של הרעיונות ("The Journal of the History of Ideas"). לרבות השנים היסטוריה של הרעיונות הפכה לאחת מאבני הפינה של היסטוריה אינטלקטואלית. [6]
חוקר חשוב נוסף הוא קוונטין סקינר (Quentin Robert Duthie Skinner, יליד 1940), היסטוריון אינטלקטואלי ומקים בית הספר למחשבה פוליטית בקיימברידג', אשר תרם רבות לפיתוח התחום. כתביו על האתגרים העומדים בפני ההיסטוריונים סייעו רבות לפיתוחה של ההיסטוריה האינטלקטואלית כתחום חדש ומרענן, המנסה להציע פתרונות לקשיים הללו.
ישעיה ברלין (Isaiah Berlin, 1909-1997) אף הוא דמות משמעותית בהתפתחות התחום. ברלין היה פילוסוף פוליטי והיסטוריון של הרעיונות, אשר נחשב לאחד מההוגים הליברלים הגדולים של המאה ה-20. [7]
דמויות מפתח חשובות נוספות בכינון הדיסציפלינה כפי שהיא היום הם ג'ון פוקוק (John Greville Agard Pocock, יליד 1924), אדוארד סעיד (Edward Wadie Said, 1935-2003) ומישל פוקו (Paul-Michel Foucault, 1926-1984).
בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דניאל ר. קלי הפך את המושג רעיון ממונח פסיכולוגי או אפיסטמולוגי למושג שניתן להשתמש בו בחקר ההיסטוריה. הוא טען כי היסטוריה אינטלקטואלית יכולה להתרחש רק כאשר היא מכירה בגבולותיה. הסיבה לכך היא שההיסטוריונים החוקרים אותה מוגבלים על-ידי התרבות העכשווית מתוכה הם מגיעים. בעקבות כתיבתו, בשילוב עם משכילים נוספים שביססו את רעיונותיו (למשל כריסטיאן גרב) ההיסטוריונים יצאו ממגדל השן והחלו לחקור גם את חיי היום-יום.
לפי ריצ'רד וואטמור, המונח "היסטוריה אינטלקטואלית" רווח יותר באירופה ואילו המושג "היסטוריה של הרעיונות" רווח יותר בארצות הברית. זאת עקב השפעתו החזקה של ארתור לאבג'וי, מייסד מועדון ההיסטוריה של הרעיונות ומייסד כתב עת בנושא.
דוגמה לכתב עת מודרני שעוסק בהיסטוריה אינטלקטואלית היא Intellectual History Review, שראה אור בשנת 2004.
בין ההיסטוריונים האינטלקטואלים הפעילים וחוקרים בימינו נמצאים סוזן מרשאנד ופיטר גורדון. דמות נוספת המזוהה עם היסטוריה אינטלקטואלית היא מיכאל אוקשורט, פילוסוף ותאורטיקן פוליטי אנגלי, שאמר כי "חייבים להסתכל על החיים האינטלקטואליים וההיסטוריה שלהם כסדרה של שיחות מתמשכות". [8]
מתודולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחקר בנושא קיבל צורות שונות, ביניהן חקר הביוגרפיה וסיפור החיים של הוגה הרעיון, וניתוח התפתחות הרעיון המקורי והתמורות שחלו בו.
היסטוריה אינטלקטואלית שואלת שאלות רבות, ביניהן: האם רעיון תקף מעבר לתקופה שבה הוא נהגה? האם הוא רלוונטי לתקופות אחרות? האם לעד החוקרים יהיו לכודים בגבולות עמדותיהם התרבותיות ונקודות מבטם החלקיות?
היסטוריונים אינטלקטואליים קישרו בין טקסטים מוכרים לטקסטים הפחות מוכרים של מחבריהם. הם יצרו חיבור של הטקסט האידאולוגי עם הקונטקסט ההיסטורי ועם מאפייני התקופה. מטרתם הייתה להבין את תהליך התהוותו של רעיון, ומדוע הוא התקבל בעולם בהקשר התקופתי של אותה העת. חקירה זו מובילה לראייה מורכבת יותר של המציאות באותה תקופה, ומסייעת להיסטוריונים, החיים בתקופה אחרת, להבין מדוע הטיעון היה תקף אז.
דוד ארמיטאג' טען כי היסטוריה אינטלקטואלית ערוכה להתמודדות עם הרעיונות הנרחבים ביותר, בתקופות הארוכות ביותר, אשר עוברים דרך תרבויות שונות. לטענתו, החוקרים בתחום מתעניינים בשינויים ארוכי טווח ולא נקודתיים.
היסטוריונים אינטלקטואליים לומדים את התפתחותם של רעיונות, את הפצתם, ואת שינויים המתרחשים בהם בעת מעברם מתרבות אחת לאחרת. [9]
יהושע אריאלי, היסטוריון ישראלי וחתן פרס ישראל הגדיר את תפקידו של ההיסטוריון כך:
"ההיסטוריון האקדמי לא רק דחה את ההנחה שהיסטוריה ופוליטיקה קשורות בצורה מהותית זו בזה בקשר דו-סיטרי, הוא גם דחה את ההנחה שייעודו של ההיסטוריון לשמור ולהנציח את זיכרון זמנו למען הדורות הבאים. [...] האמינו ההיסטוריונים כי תפקדם הנשגב הוא להיות שומרי האמת ההיסטורית עבור הדורות הבאים, וכי תפקיד זה מטיל עליהם אחריות מוסרית ואינטלקטואלית עליונה; כי אחריותו לזכר גורלה של קהילתו וחברתו חייבת להתבטא בהבחנה בין מעורבות אישית ואנושית ובין שמירה על מרחק אינטלקטואלי המאפשר לראות את התמונה בכללותה ומכל הצדדים". [10]
תחומי מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה אינטלקטואלית מאגדת תחתיה תחומים רבים מדיסציפלינות שונות. היא עוסקת בפילוסופיה, תאולוגיה, מדעים, מחשבה פוליטיתוכלכלה. תחומים חשובים נוספים שהיסטוריה אינטלקטואלית באה במגע עימם הם חקר התרבות הגבוהה (ספרות ואמנויות אחרות) והתפתחות דיסציפלינות מדעיות (כולל מדעי הרוח ומדעי החברה).
לפי רוברט דרנטון, היסטוריה אינטלקטואלית מכילה את ההיסטוריה של הרעיונות (חקר המחשבה השיטתית), את ההיסטוריה החברתית של הרעיונות (חקר אידאולוגיות ומעבר של רעיונות בין קבוצות חברתיות שונות) ואת ההיסטוריה התרבותית (החוקרת רעיונות וסמלים בתרבויות שונות). הגדרה זו שנויה במחלוקת. ריצ'רד וואטמור טוען כי זוהי הגדרה אמורפית ומעורפלת. לדעתו, מטרת ההגדרה של דרנטון הייתה להפריד את ההיסטוריה האינטלקטואלית מההיסטוריה של הרעיונות ומהיסטוריה תרבותית. [11]
אתגרי התחום לפי סקינר[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוונטין סקינר כתב רבות בתחום של היסטוריה אינטלקטואלית. בכתביו הוא ציין מספר בעיות בפרדיגמה ההיסטורית הישנה, העוסקת בתחום מנקודת מבטם של החוקרים אותו. פרדיגמה זו גורסת כי ההיסטוריון יכול להבין רעיון, על אף שלא נהגה בתקופתו. סקינר טען שזוהי הסתכלות צרה ובעייתית, וניסה למצוא פתרונות לבעיות אלה.
אחת הבעיות היא שהיסטוריונים רבים לא יכולים לבטא את תמיכתם בדוקטרינות היסטוריות מסוימות, משום שהרעיון שחולל את הדוקטרינה מלכתחילה אינו נגיש להם. אותם היסטוריונים שייכים לתקופה אחרת, הבנותיהם על העולם לרוב נרחבות יותר, ונקודת הסתכלותם על אותו רעיון שונה לגמרי מהאופן בו אנשי אותה תקופה התייחסו לרעיון זה. סקינר קרא לבעיה זו "המיתולוגיה של הדוקטרינות".
בעיה נוספת, המכונה בפי סקינר "המיתולוגיה של הקוהרנטיות", מתייחסת להנחה שכתיבתם של אינטלקטואלים חייבת להיות מוערכת לפי העקביות והעומק שלהם. הדבר המתבקש לעשות הוא לעיין בכל כתביו של המחבר מתוך מחשבה שהוא מתייחס בכל מה שהעלה על הכתב לשאלות ורעיונות דומים.
קוונטין סקינר מנה בעיות נוספות במתודולוגיה הישנה. ביניהן "המיתולוגיה של הפרולפסיס" – הסכנה שבערבוב המשמעות שניתנה למעשה בעת עשייתו עם המשמעויות שנוספו לו לאחר מכן, ו"המיתולוגיה של צרות האופק" – ההנחה כי טקסטים נמצאים בדיאלוג אחד עם השני לאורך הדורות וכי הם משפיעים אחד על השני.
כוונתו של סקינר, בעת שטבע את מונחי המיתולוגיות, הייתה להדגיש כי אין זה אפשרי להבין את משמעות הרעיון רק מתוך כתביו של האדם הספציפי שהגה אותו. הוא הדגיש את חשיבות ההקשר החברתי והתרבותי בהבנת רעיונות וטען כי המפתח להבנת הטקסט טמון בחיפוש אחר כוונת המחבר שכתב אותו. לפי סקינר, היסטוריה אינטלקטואלית לא מורכבת מאמת על-זמנית והיא אינה מושפעת מסטנדרטים מוחלטים ואבסולוטיים. לרעיונות ההווה אין יתרון איכותי מובנה על רעיונות העבר.
סקינר פרסם סדרה של יצירות מתודולוגיות בשנת 1970. הן קובצו והוצאו לאור בשנת 2002 תחת הכותרת "Visions of Politics: Regarding Method".
תהליך הכתיבה, לפי סקינר, כולל מתן תשובות ל-5 שאלות:
- כיצד כתיבת הטקסט קשורה לטקסטים זמינים אחרים שתואמים את הקונטקסט האידאולוגי?
- כיצד כתיבת הטקסט קשורה לנושאים פוליטיים ובעייתיים שמתרחשים בהקשר זה?
- איך אידאולוגיות מזוהות, וכיצד השינויים שחלים בהן והביקורות עליהן מוסברים?
- כיצד מוסברת התנהגות פוליטית? מהו הקשר בין אותו מעשה לרעיון שהניע אותו?
- אילו צורות של מחשבה פוליטית ופעולה פוליטית מעורבות בהפצתן של אותן אידאולוגיות? [12]
ביקורות על סקינר[עריכת קוד מקור | עריכה]
גישתו של סקינר גרפה ביקורות רבות.
לפי ביקורת אחת גישתו פילוסופית מדיי ולא ניתן מספיק דגש על ממצאים ארכיוניים. מבקריו טענו שגישתו צרה מדי ומוגבלת לחמש שאלות עליהן יש לענות. עם זאת, ביקורות אלה לא שרדו זמן רב ובימינו הן נדירות מאוד.
ביקורת נוספת גורסת כי סקינר ניתק את הקשר בין ראייה אובייקטיבית לחקר ההיסטוריה. קשר זה עמד בבסיס השאיפה להפוך את הפוליטיקה והפילוסופיה לסוגים של מדע. אם חפצים באפשרות לחקור באופן אמפירי את התחומים הללו, דרושה יכולת הסקת מסקנות כלשהי. מחקר אמפירי זה אינו אפשרי כאשר כל הרעיונות מוצגים כיחסיים, תלויי תרבות והקשר. ביקורת זו שפיעה רבות על סקינר והדחף להגיב למבקריו הוא הבסיס לרוב כתיבתו בשנות ה-90 של המאה ה-20.
דעה נוספת מותחת ביקורת על כך שסקינר הציע שיטה אחת בלבד לחקר טקסטים היסטוריים. התמקדותו בכוונת המחבר ותו לא מוציאה מהתמונה אסטרטגיות נוספות באמצעותן ניתן להבין את משמעות הטקסט. [13]
תחומים משיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה אינטלקטואלית חוקרת תחומים רבים ומושפעת מהם. לעיתים היא אף מתערבבת בתחום אותו היא חוקרת והגבולות ביניהם מטשטשים.
לפי ריצ'רד וואטמור, הסיבה לגבולות הלא ברורים של הדיסציפלינה היא שנדירים הרעיונות המוגבלים לתחום ידע אחד. לכן ההיסטוריה האינטלקטואלית חולשת על תחומים כה רבים. [14]
היסטוריה של הרעיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי פיטר א. גורדון, היסטוריה אינטלקטואלית היא חקר אינטלקטואלים, רעיונות ודפוסים אינטלקטואליים לאורך זמן. ההבדל בינה לבין "ההיסטוריה של הרעיונות" הוא, שההיסטוריה של הרעיונות היא דיסציפלינה שמסתכלת על מושגים רחבים יותר מהגותו של אינטלקטואל אחד. הנטייה של תחום מחקר זה היא לארגן את הנרטיב ההיסטורי סביב רעיון מרכזי ולאחר מכן לעקוב אחר התפתחותו ואחר השינויים החלים בו. היסטוריונים של הרעיונות מנסים לבדוק כיצד אותו רעיון בא לידי ביטוי בהקשרים ובזמנים שונים. גישה זו עשויה להחזיק בעמדה שלפיה רעיון הוא אותו רעיון, על אף הקשרים היסטוריים ותרבותיים שונים בהם הוא מופיע.
היסטוריה אינטלקטואלית, לעומת זאת, טוענת כי לא ניתן להגדיר רעיון בהיעדר עולם אשר בתוכו יוכל להתקיים, בהיעדר קונטקסט. במקום זאת, היא נוטה להתייחס לרעיונות כאל מותנים היסטורית, וכחלק מהקשר רחב יותר: שינוי חברתי, הביוגרפיה של מחברם, נטייה תרבותית, לשונית ועוד. לעיתים ההקשר הנדרש הוא פשוט ההקשר של רעיונות אחרים. [15]
יוהאן הויזינחה ניסח את הקשר בין רעיונות להקשרם ההיסטורי כך:
"בתקופתנו כל אדם משכיל הוא בעל הבחנה היסטורית מסוימת. לכל אדם יש תחושה מסוימת של הבדלים בין תקופות, בין סגנונות ותרבויות, והוא מסוגל להשליך את עצמו כרצונו לתוך האווירה של הזמן הקדום, של ימי-הביניים, של הרנסאנס או של המאה השמונה-עשרה. רוחנו ותרבותנו ספוגות היסטוריה. מחשבה היסטורית זורמת בדמנו". [16]
פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה אינטלקטואלית עשויה להידמות לפילוסופיה, במיוחד לגנאלוגיה, אך עם זאת ישנם מספר מוקדי שוני. הפילוסופיה נוטה להתעלם מהבדלים היסטוריים או כאלה הנובעים מהבדלים תרבותיים, על מנת להתעסק באופן בלעדי בטיעונים הפילוסופיים עצמם. ההיסטוריון האינטלקטואלי, לעומת זאת, נזהר מלרכז את מלוא תשומת ליבו בעניין פילוסופי בלבד ולחקור רעיון שלא מושפע מסביבתו. פילוסופים תוהים על טיבו של הרעיון, ואילו היסטוריונים אינטלקטואליים שואלים את עצמם מדוע אנשים חשבו כך או אחרת, ומדוע אופני חשיבה אלה שונים מתפיסות עכשויות.
הגבול בין פילוסופיה להיסטוריה אינטלקטואלית גמיש, ושורטט אחרת במקומות ובזמנים שונים. דוגמה לכך, כפי שהיא מופיע במאמרו של פיטר א. גורדון, היא שפילוסופיה באירופה נוטה לכיוון ההיסטוריה הרבה יותר מפילוסופיה אנגלו-אמריקאית.
בשנים האחרונות, נראה כי מחקרם של פילוסופים והיסטוריונים מצמצם את הפער בין הדיסציפלינות וכי תחומי מחקריהם משיקים זה לזה יותר ויותר. היסטוריונים לעיתים כותבים על תחומים פילוסופיים, אך בהשוואה לעמיתיהם, חוקרי הפילוסופיה, היסטוריונים אינטלקטואליים מתעניינים יותר בהבנת ההקשר הנרחב בו צמח הרעיון. [17]
דמות בולטת שכתביה נמצאים על הגבול שבין פילוסופיה להיסטוריה אינטלקטואלית היא הסופר והפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל, מחבר המחקר המונומנטלי "תולדות הפילוסופיה המערבית" (History of Western Philosophy).
היסטוריה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
וויליאם ג'. בווסאמה טען כי הוא מעדיף את המונח "היסטוריה תרבותית" על פני "היסטוריה אינטלקטואלית", שכן השימוש במונח "אינטלקט" מרמז על קיומו של איזה רעיון גבוה, פעילות אינטלקטואלית המתנשאת מעל ההיבטים הבסיסיים של החיים. עצם הכותרת הופכת את התחום למרדף אינטלקטואלי שנעשה רק על-ידי אישים חשובים ומשכילים. לדעתו לא היסטוריה אינטלקטואלי והיסטוריה תרבותית אינן ניתנות להפרדה. [18]
היסטוריונים של תרבות יכולים לעיתים קרובות לכתוב על אותם נושאים כמו היסטוריונים אינטלקטואלים. ההבדל הוא בעיקר מתודולוגי: בעוד שהיסטוריון אינטלקטואלי יכול לחקור רעיון בהקשר הקונקרטי שבו הופיע לראשונה, היסטוריון תרבותי יבדוק את התפוצה התרבותית של רעיון זה, אל מעבר לגבולות האליטה האינטלקטואלית ולתוך המרחב הרחב של החברה. היסטוריונים אינטלקטואליים מגבילים את עצמם להבנת המערכות המושגיות המדויקות שפותחו בעיקר על-ידי האינטלקטואלים עצמם, ואילו היסטוריונים תרבותיים נוטים להתעניין פחות במושגים בפני עצמם, ויותר במה שקורה למושגים הללו כאשר הם נלקחים לתחום השיח הציבורי. עם זאת, חוקרים רבים ישתמשו במחקריהם בשיטות הלקוחות משני התחומים גם יחד, על מנת ליצור תמונה רחבה של מושא מחקרם. [19]
הויזינחה נחשב לדמות בולטת בהתפתחות חקר היסטוריה תרבותית.
מחשבה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקשר בין היסטוריה לפוליטיקה החל ביוון העתיקה, ובא לידי ביטוי גם בכתביהם של ההיסטוריונים הלאומיים בגרמניה של המאה ה-19, שהתחקו אחר היוונים. לטענתו של פיטר א. גורדון, ההיסטוריונים הגרמנים האמינו שהיסטוריה היא בראש ובראשונה החקר של נרטיבים פוליטיים. הדבר ניכר במאמציהם של האינטלקטואלים הגרמנים בתקופה זו לענות על השאלה מה מבדיל את האימפריה הגרמנית משאר המדינות ביבשת אירופה. [20]
יוהאן ג. הרדר, פילוסוף היסטורי ותאולוג ממוצא גרמני, האמין שהיסטוריה היא ביטוי של הבדלים לאומיים בין אומות.
היסטוריה אינטלקטואלית חוקרת את ההקשר הפוליטי ומרחיבה אותו. עם זאת, לעיתים קשה להבחין בין היסטוריונים אינטלקטואליים ולהיסטוריונים של מחשבה פוליטית. דוגמה מעניינת הוא ההוגה הפלסטיני-אמריקאי אדוארד סעיד.
היסטוריון בולט שמחקריו נמצאים על התפר הוא הפרופסור הישראלי יעקב טלמון, העוסק בעיקר בעת החדשה ובמהפכה הצרפתית.
היסטוריה אינטלקטואלית בישראלל[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות התחום בארץ וכתב העת "זמנים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרבעון להיסטוריה "זמנים" נוסד בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ביוזמתם של צבי יעבץ, שאול פרידלנדר וחיים שקד בשנת 1979. בעבר ערכו אותו עדית זרטל, נעמה שפי, מירי אליאב-פלדון ואיריס רחמימוב, וכיום הוא נערך בידי גדי אלגזי, גיא מירון ומירי שפר-מוסנזון. כתב העת מתפרסם בשיתוף פעולה בין בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה והחברה ההיסטורית הישראלית, ורואה אור בלמדא – ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה. [21]
"זמנים" אינו מגביל את עצמו תחום היסטורי מסוים, הן מבחינת נושא והן מבחינת התקופה. מעבר לכך, על אף שתחום עיסוקו של כתב העת הוא היסטוריה, לא רק היסטוריונים כותבים בו. הוא מתאפיין בכמות גבוהה של ציורים ותמונות, מעוצב באופן נגיש לקהל הרחב, אך לא מתפשר על הרמה האקדמית.
לפי יוסי מאלי, פרופסור (אמריטוס) בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, כתב העת "זמנים" היווה קרקע פורייה להתפתחות "ההיסטוריה החדשה". דיסציפלינה זו עוסקת בסוגות חדשות בתחום, ומהווה, למעשה, את תחילת העיסוק בהיסטוריה אינטלקטואלית בישראל. בניגוד להיסטוריוגרפיה הקלאסית, שעסקה במובהק בנושאים פוליטיים (תולדות מלכים, מלחמות, מאבקי שלטון וכדומה), ההיסטוריוגרפיה החדשה, שהתפתחה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, עסקה בנושאים פשוטים יותר ויום-יומיים.
תחום ההיסטוריה האינטלקטואלית בישראל החל להתפתח בשנות ה-70. ניכרה מגמה חדשה בהיסטוריוגרפיה, שפנתה מחקר המציאות ה"אובייקטיבית" של תולדות המדינה וסדרי החברה אל קטגוריות "סובייקטיבית" יותר – האופן בו בני התקופה תפסו את הרעיונות שהיו רווחים בהקשר ההיסטורי של אותה תקופה. ההיסטוריונים החדשים טענו כי הבנת ההיסטוריה אינה מותנית לגמרי במציאות החומרית. כדי להבין רעיונות היסטוריים, ההיסטוריון החדש זקוק להבנה רחבה של אמונות, מיתוסים והתרחשויות המתאימים לתקופה ולהוגה הרעיון. הדבר דרש מהחוקרים חיפוש מקורות שונים מאלה שהיו מורגלים בהם. ממצאים חומריים, מסמכים רשמיים ושאר עדויות, לא הספיקו. היה עליהם להרחיב את מעגל החיפוש שלהם. ההיסטוריונים החדשים פנו לבצע את עבודתם בממשק עם תחומים נוספים: פילוסופיה, כלכלה, סוציולוגיה, חקר התרבות ועוד.
ההיסטוריה האינטלקטואלית כתחום מחקר עברה מהפך תרבותי. גם אם נושאיה היו, מעצם הגדרתה, הנושאים שבהם עסקו אינטלקטואלים, הרי שההגדרות של מהו אינטלקט השתנו. מעיסוק בידע גבוה שהוא מנת חלקם של בודדים, ההיסטוריונים החלו לראות באינטלקטואלים אנשים שמונעים גם מתוך צרכים ושיקולים אנושיים. גם הם פועלים מתוך דעות קדומות, בהקשרים היסטוריים וכחלק ממערכות של שפה ותרבות. ההיסטוריונים החדשים שאפו לגלות מה חשבו והרגישו אנשים בעבר, ולצורך זה הסתייעו במתודות לא-מדעיות כגון הרמנויטיקה, סמיוטיקה, רטוריקה או פואטיקה, וגם בכישורים אישיים יותר – תחושות, אמפתיה, הומור, זיכרון וכיוצא באלה. [22]
תחומי מחקר וחוקרים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישראל פעלו ופועלים כיום היסטוריונים והיסטוריוניות אינטלקטואלים רבים העוסקים במגוון תחומים, ביניהם: תולדות עם ישראל, תולדות הציונות, יחסי יהודים-נוצרים, תולדות יהודי מדינות שונות ועוד.
היסטוריון ישראלי בולט הוא חתן פרס ישראל יעקב כ"ץ (1904-1998), שמעבר להיותו היסטוריון עסק גם בחינוך וסוציולוגיה. כ"ץ עסק בחקר יהדות אירופה בעת החדשה ובימי הביניים, ובתגובות החברה היהודית לעולם המודרני. הוא כתב רבות על התנועה האורתודוקסית והתנועה הרפורמית, על יחסי יהודים-נוצרים ועל תהליכים שונים שהתרחשו בחברה היהודית (כגון, כיצד הושפעה החברה היהודית מהאמנציפציה). [23]
חוקר משפיע נוסף הוא חתן פרס ישראל ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר, פרופסור אמריטוס שלמה אבינרי, חוקר בתחום מדעי המדינה והיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית. אבינרי כתב רבות על הסוציאליזם של הציונות ועל כתביהם של מרקס והגל. הוא אף חקר את כתביהם של הרצל, משה הס וקרל פופר. [24]
סטיבן א' אשהיים, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, תרם רבות אף הוא להיסטוריה האינטלקטואלית הישראלית. אשהיים, אשר עמד בראש מרכז מינרווה על שם פרנץ רוזנצווייג באוניברסיטה העברית, עסק בהיסטוריה האינטלקטואלית והתרבותית של תרבות אירופה ובהיסטוריה של יהדות גרמניה. [25]
חוקרים בולטים נוספים הם אמנון רז קרקוצקין ופול מנדס פלור.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Richard Whatmore, What is Intellectual History?, Cambridge: Polity Press, 2016 Annabel Brett, What is Intellectual History Now?, Palgrave, 2002 Donald R. Kelley, The Descent of Ideas – The History of Intellectual History, Routledge, 2002
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- John C. Greene, "Objectives and Methods in Intellectual", The Mississippi Valley Historical Review, Vol. 44, No. 1, 1957
- Donald R. Kelley, "Intellectual History and Cultural History: The Inside and the Outside", History of Human Science, Volume 15 Issue 2, 2002
- Felix Gilberd, "Intellectual History: Its Aims and Methods", Daedalus Vol. 100, No. 1, Historical Studies Today, 1971
- Dominick Lacapra, "Rethinking Intellectual History and Reading Texts", History and Theory, Vol. 19, No. 3, 1980
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmor – עמ' 7.
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמודים 13-14.
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmor, עמודים 2-12.
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמודים 21-24.
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמודים 26-27.
- ^ The Journal of the History of Ideas – Official Website - https://jhi.pennpress.org/home/
- ^ Stanford Encyclopedia of Philosophy - Isaiah Berlin - https://plato.stanford.edu/entries/berlin/
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמודים 26-27.
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמודים 98-100.
- ^ ההיסטוריון הוא שומר חומות האמת ושומר כבוד האדם / דוד אוחנה עם יהושע אריאלי https://www.jstor.org/stable/23436325?origin=pubexport&seq=1
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמ' 13.
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמודים 48-54.
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמודים 54-57.
- ^ What is Intellectual History? Richard Whatmore – עמודים 13-14.
- ^ What is Intellectual History? Peter E. Gordon – עמודים 1-3.
- ^ Intellectual history and cultural history: the inside and the outside / Donald R. Kelley https://journals.sagepub.com/doi/pdf/10.1177/0952695102015002123?casa_token=YgRtBSr724sAAAAA:mlfgvHB43I_j2_y-j3fM1dkBJZuZOlHZ1jAXl3ptzzHePR3zG6yU4Lcj4utyTChuQOT9rwbSZtVFxKA
- ^ What is Intellectual History? Peter E. Gordon – עמודים 3-5.
- ^ What is Intellectual History Now? / Annabel Brett
- ^ What is Intellectual History? Peter E. Gordon – עמודים 9-12.
- ^ What is Intellectual History? Peter E. Gordon – עמודים 5-9.
- ^ זמנים – רבעון להיסטוריה https://www.openu.ac.il/publications/zmanim/pages/default.aspx
- ^ העידן של זמנים: המהפכה התרבותית בהיסטוריוגרפיה החדשה / יוסי מאלי https://www.jstor.org/stable/23443979?origin=pubexport&seq=1
- ^ האתר הרשמי של יעקב כ"ץ http://www.jacobkatz.co.il/
- ^ שלמה אבינרי – אתר הוצאת "עם עובד" https://web.archive.org/web/20131001192450/http:/www.am-oved.co.il/htmls/author.aspx?c0=12514&bsp=12266
- ^ THE DINUR CENTER FOR RESEARCH IN JEWISH HISTORY, Steven E. Ascheim – Emeritus http://jewishhistory.huji.ac.il/profs/hu/history/aschheim.htm