פרנץ רוזנצווייג

פרנץ רוזנצווייג
Franz Rosenzweig

לידה	25 בדצמבר 1886 קאסל, פרוסיה, גרמניה
פטירה	10 בדצמבר 1929 (בגיל 42) פרנקפורט, פרוסיה, גרמניה
מקום קבורה	בית הקברות היהודי החדש (פרנקפורט)
מדינה	גרמניה
זרם	אקזיסטנציאליזם, פילוסופיה דיאלוגית
יצירות ידועות	כוכב הגאולה
הושפע מ	הגל, קירקגור, כהן, בובר
השפיע על	בובר, לוינס, גלאצר
השכלה	אוניברסיטת פרייבורג
השקפה דתית	יהדות
ילדים	רפאל רוזנצוייג

לוחית זיכרון על הבית שבו גר רוזנצווייג

פְרַנְץ (לֵוִי) רוֹזֶנצְוַויְיג (בגרמנית: Franz Rosenzweig‏; כ"ח בכסלו ה'תרמ"ז, 25 בדצמבר 1886, קאסל, הקיסרות הגרמנית – ח' בכסלו ה'תר"ץ, 10 בדצמבר 1929, פרנקפורט, גרמניה של ויימאר) היה פילוסוף יהודי-גרמני, מחנך ומתרגם.

רוזנצווייג פיתח פילוסופיה דתית שהיא דגם לחידוש המחשבה הפילוסופית מתוך עמידה נוכח מקורות היהדות. יצירתו היא בעלת מאפיינים אקזיסטנציאליסטיים מובהקים. הוא ייחס שוויון ערך ושותפות ליהדות ולנצרות, והניח בכך תשתית לדיאלוג בין-דתי. רוזנצווייג היה שותף למרטין בובר בתרגום התנ"ך לגרמנית, ובתרגומם התייחסו השניים למילה המנחה בסיפור המקראי. בגיל 27 החליט להטביל עצמו לנצרות הפרוטסטנטית; ההחלטה נבעה לא מטעמי נוחות אלא מאמונה פנימית שהיהדות היא אידאה, והדרך הנכונה להגשימה היא באמצעות הנצרות הפרוטסטנטית. אולם לאחר שלושה חודשים קיבל רוזנצווייג החלטה נחרצת להישאר יהודי, בין היתר בעקבות השתתפות מקרית בתפילת יום הכיפורים בקהילה האורתודוקסית בברלין; או לפי גרסה אחרת, השתתפות בתפילת נעילה של יום הכיפורים בשטיבל חסידי בפאתי ברלין. פרשה יוצאת דופן זו מהווה רקע להבנת יצירתו, ובעיקר להבנת ספרו "כוכב הגאולה".

קורות חיים

רוזנצוויג כחייל במלחמת העולם הראשונה, 1917

לוח זיכרון לרוזנצווייג בפרייבורג בברייסגאו

רוזנצווייג גדל כבנם היחיד של גאורג רוזנצוויג, תעשיין וחבר מועצת העיר קאסל, ושל אשתו אדלה. משפחתו הייתה אמידה ושררה בה רוח של התבוללות, תוך זיקה מסוימת ליהדות הליברלית. את הקשר ליהדות חיה וממשית ייצג עבורו אחי סבו, אדם-אברהם רוזנצווייג, שהתגורר עם המשפחה. בהשפעת אדם רוזנצוויג פיתח פרנץ הצעיר שאיפה לחיים דתיים ועניין ביהדות. הוא ביקש (וקיבל) כמתנת בר-מצווה שיעורים בעברית, והיה היחיד מבני משפחתו שנכח בבית הכנסת ביום הכיפורים ("כדי להיות עם אחיי היהודים", כפי שהעיד). ב-1905, בהיותו בן 18, החל ללמוד רפואה, תחילה באוניברסיטת גטינגן ואחר כך במינכן ובפרייבורג, במטרה לרצות את אביו העסקן. הוא למד רפואה במשך כחמישה סמסטרים ואף ניגש לבחינות, על אף שלא רצה להמשיך בלימודים אלו. בשנת 1907 שינה את תחום לימודיו, ומכאן למד היסטוריה ופילוסופיה בפרייבורג ובברלין, אצל הפרופסורים פרידריך מיינקה והיינריך ריקרט. כחלק משיטת הלימוד דאז, למד רוזנצווייג שפות אירופיות, לימודים קלאסיים וכן את הגות אבות הכנסייה והברית החדשה. רוזנצווייג העריך מאוד את המשורר גתה ואת הפילוסופים קאנט וניטשה. בשנת 1908 התוודע לראשונה לכתבי הגל, ובמשך ארבע השנים הבאות עסק במשנתו, ובפרט בכתביו שפורסמו לאחר מותו. בשנת 1912 השלים עבודת דוקטורט בנושא "הגל והמדינה", בהנחיית פרופ' פרידריך מיינקה.

בקיץ 1913 הכריע רוזנצווייג הכרעה כפולה: ראשית, לדבוק בחיים דתיים; שנית, לעשות זאת דרך טבילה לנצרות הפרוטסטנטית, וזאת בהשפעת חברים וקרובי משפחה שהתנצרו לפניו, ובמיוחד ידיד המשפחה אויגן רוזנשטוק ובן דודו של פרנץ, רודולף אהרנברג. ההכרעה הראשונה עיצבה את חייו באורח מעמיק וההשתרשות בחיים הדתיים הייתה גורם מכריע בהגותו. ההחלטה השנייה, להתנצר, נראתה לו מלכתחילה כקשה ומזעזעת, ורוזנצווייג אף עמד בגינה על סף התאבדות. לאחר שלושה חודשי התלבטות קשים, ייתכן כי בעקבות השתתפות מקרית בחוויית תפילת יום הכיפורים בבית כנסת של הקהילה האורתודוקסית בברלין או לפי גרסה שנייה השתתפות מקרית בתפילת נעילה של יום הכיפורים בשטיבל חסידי בפאתי ברלין, הכריע רוזנצווייג לחזור בו מהחלטתו להמיר את דתו. ההתנצרות לא נראתה לו עוד הכרחית כדי לדבוק בדת חיה וממשית, ולכן גם נהייתה בלתי אפשרית בשבילו. הוא פנה להעמיק בלימוד המקורות היהודיים והמיר את התעניינותו בהיסטוריה, בהתעמקות הולכת וגוברת בשאלות פילוסופיות ותאולוגיות. מספר חודשים למד אצל הפילוסוף הרמן כהן בברלין, והקשר ביניהם היה משמעותי מאוד לשניהם. בשנת 1914, בברלין, פגש לראשונה את מרטין בובר ונקשרה ביניהם ידידות עמוקה.

במלחמת העולם הראשונה היה רוזנצווייג בין המתנדבים לצבא הגרמני ושירת כסניטר. מאוחר יותר גויס באורח מלא ושירת בחיל התותחנים (בסוללת תותחי נ"מ). החל מ-1916 העז לראשונה ליצור מגע עם רוזנשטוק (ידיד המשפחה שהתנצר) וניהל אתו חליפת מכתבים סוערת, שפורסמה מאוחר יותר על ידי האחרון (באנגלית) תחת הכותרת "יהדות למרות הנצרות". בשנת 1917 פרסם את מאמרו הראשון, "עת לעשות", איגרת גלויה ששלח למורו הרמן כהן ובה קרא לחדש את החיים היהודיים בגרמניה דרך שיקום ועיצוב מחודש של הוראת הדת היהודית בבתי הספר הממלכתיים. ספרו "כוכב הגאולה" החל להתהוות בשורה של גלויות ששלח להוריו מהחזית המקדונית. הספר עצמו נכתב בשנת 1918 ותחילת 1919, לאחר שחרורו של רוזנצווייג מהצבא הגרמני ולאחר פטירתו של הרמן כהן, וראה אור בשנת 1921. ביצירה פילוסופית זו ביקש רוזנצווייג לפתח באורח שיטתי וכולל את "הַמַּחְשָׁב החדש" (Das neue Denken) שלו, היינו אקזיסטנציאליזם דתי המעמיד אדם, אלוהים ועולם במערכת יחסים מורכבת ודינמית.

בשנת 1920 עבר רוזנצווייג לפרנקפורט ושם ניהל אורח חיים דתי בהשפעת הרב נחמיה נובל ובהשפעת נישואיו לאדית האן.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התקרב רוזנצווייג עוד יותר לאורח חיים יהודי ולשמירת מצוות, גם אם לא אורתודוקסית ואדוקה מאוד, והעמיק עניינו בחינוך היהודי. את גישתו הייחודית למצוות ביטא במאמרו "הבונים", שבו התפלמס עם עמדתו העקרונית, שוללת ההלכה, של מרטין בובר. גם יחסו לציונות הלך והעמיק, ואף על פי שלא נעשה ציוני הסתייג מעמדות אנטי ציוניות, והכיר בערכו של המעשה הציוני לשימור קיומו של עם ישראל.

לאחר השלמת "כוכב הגאולה" התמקד רוזנצווייג בתחום החינוך היהודי. גולת הכותרת של מאמץ זה הייתה הקמתו של בית מדרש פתוח ללימודי יהדות – "בית המדרש היהודי החופשי" (Das Freie Jüdische Lehrhaus) בפרנקפורט. בית מדרש זה נועד לקדם תחייה יהודית מודרנית, בחברה פתוחה ולא אורתודוקסית בעיקרה. בין המרצים בה, נוסף על רוזנצווייג, נמנו מרטין בובר, זיגפריד קראקאוור, נחמיה אנטון נובל, אריך פרום, עקיבא ארנסט סימון ורבים אחרים.

רוזנצוויג ייחס חשיבות רבה לתרגום הטקסטים היהודיים לשפה הגרמנית, במסגרת מגבלותיו וכוחו לקדם חיים יהודיים מודרניים. תחילה ניסה את כוחו בתרגום תפילות (סדר תפילות ליל שבת בבית הכנסת ובבית, וברכת המזון). אך מפעלו החשוב ביותר בתחום זה היה תרגום התנ"ך לגרמנית יחד עם חברו מרטין בובר. רצונם של בובר ורוזנצווייג היה לתרגם את התנ"ך ליהודים בני דורם, באופן שיעניק ללשון המתורגמת את מרב הגמישות ואת ריבוי הקולות העולה מהטקסט העברי ומפרה את הפרשנות היהודית שבתוך המקרא עצמו, וזו שנפרשה לאורך הדורות. הם ביקשו שהתרגום יאפשר את המשך הדיאלוג המתמיד עם ספר זה ועם המצוות העולות ממנו. הם לא היו צמודים למבני לשון הקיימים בגרמנית, אלא פעלו באורח יצירתי מבחינה לשונית, מתוך הקשבה מלאה לפשט הכתוב, על רבדיו השונים ומתוך פתיחות לאפשרויות הפרשניות שמעניקים הדרש המסורתי מזה וביקורת המקרא מזה. מפעל נוסף של רוזנצווייג היה תרגום מבחר משירי יהודה הלוי (שרוזנצווייג ראה את עצמו כגלגולו המודרני), שלווה בהערות פרשניות והגותיות רבות ערך של רוזנצווייג.

המצבה על קברו של פרנץ רוזנצווייג, שבה מופיע שמו הפרטי העברי "לוי"

בשנת 1922 חלה רוזנצווייג במחלת ניוון שרירים שגרמה לו להפרעות תנועה ודיבור קשות. הוא נאלץ לפרוש מניהול בית המדרש. ניוון השרירים שהלך והתגבר מנע בעדו להשלים כתבים מתוכננים רבים. למרות מחלתו הופיעו תרגומיו ל"מזמורים ושירים של יהודה הלוי" וכן החלקים הראשונים של תרגום המקרא לגרמנית עליו שקד עם מרטין בובר, שהשלים לאחר מותו של רוזנצווייג את המלאכה. בשנותיו האחרונות הכתיב רוזנצווייג חלק ניכר מכתביו בעזרת סימנים, בעיקר לחברו מרטין בובר. את מאמרו הפילוסופי "הַמַּחְשָׁב החדש" (1925) הכתיב לאשתו בעזרת מצמוץ בעיניו, לאחר שגופו כבר היה משותק לגמרי.

ב-10 בדצמבר 1929, בטרם מלאו לו 43 שנה, נפטר רוזנצווייג מניוון שרירים בפרנקפורט ע"נ מיין.

בנו של פרנץ רוזנצווייג, רפאל, עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער והשתקע בקיבוץ מעברות במסגרת גרעין השומר הצעיר. הוא היה חקלאי, כלכלן ויועץ, ופעיל פוליטי במפלגת העולם הזה (עבד עם אורי אבנרי). הוא נישא לאינס כהן, חברה במחתרת שהצילה ילדים בהולנד במלחמת העולם השנייה. הם הכירו כששירת בברגידה היהודית ונולדו להם שני ילדים, יואל רוזנצוויג ודיתה לירון רוזנצווייג. הוא התחתן בשנית עם כריסטה גוט, סטודנטית גרמניה, לימים רחל רוזנצווייג (בת אדם), מהסטודנטים הראשונים שהגיעו מגרמניה לישראל בראשית נשות השישים לחילופי סטודנטים. היא התגיירה, ערכה יחד עם אדית, אלמנתו של פרנץ רוזנצווייג, את כתביו והשלימה דוקטורט ביהדות באוניברסיטה העברית. לזוג נולדו שלושה ילדים: עמנואל רוזנצווייג (אביה של השחקנית אלה רוזנצווייג), רונית שי ומיכה רוזנצווייג. כל הנכדים חיים בישראל והקימו משפחות. רפאל נישא בשלישית לאורסולה קייזר, אזרחית שווייצרית. הוא נפטר בגיל 79 ונקבר בציריך, שם חי בשנותיו האחרונות. לאורך כל חייו קיים חיים יהודים מחד וחילוניים לחלוטין מאידך, והחזיק במשנתו של אביו בגרסה משלו.

מדי שנה מוענקת בגרמניה מדליית בובר-רוזנצווייג על ידי "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי.

משנתו ושיטתו

הקרקע ההגליינית לצמיחתו של רוזנצווייג

במחצית השנייה של המאה ה-19 שלטה בעולם הפילוסופי של אירופה השיטה האידיאליסטית של הגל. הגל ניסה לאחד בין הרוח לבין העולם הפיזי. הוא טען כי מלבד הממד הרציונלי שבו, העולם הוא גם המקום שבו מתגלמת הרוח. הוא סבר שהעולם נמצא בתהליך מתמיד של התגלות התבונה בו, והאמין שככל שיגדלו ערכי התבונה בעולם כך יהפוך העולם לטוב יותר, נעדר מלחמות וסבל.

הנחה זו קרסה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והפילוסופיה האירופית נקלעה למשבר. לפילוסופיה האידיאליסטית לא היה מענה לזעקתו של ה"אני" הבודד לאחר המלחמה.

המשבר הזה ניצב ביסוד חשיבתו הפילוסופית של רוזנצווייג. מול הפילוסופיה שקרסה תחת אירועי המלחמה הציב לעצמו רוזנצווייג אתגר: לקומם את ה"אני" הפרטי של האדם מהריסות המלחמה. והיות שה"אני" הוא האתגר הגדול ביותר של הפילוסופיה, אתגרו של רוזנצווייג היה לתת מענה אקזיסטנציאליסטי לאותו "אני" פרטי שבור ומרוסק שלאחר המלחמה.

הפילוסופיה של רוזנצווייג יצאה מנקודת מוצא הגליאנית וטענה כי על האדם לוותר על צורת המחשבה שראתה בעולם אחדות (בין עולם למחשבה), וליצור שפה ומתודה חדשה של יחס בין הדברים (ריבוי במקום איחוד). לצורך כך בנה רוזנצווייג את המתודה הסיפורית.

התפיסה האידיאליסטית הותירה חותם עמוק על הגותו של רוזנצווייג, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על הגל. לצד זה הושפע רוזנצווייג גם מהתפיסה האקזיסטנציאליסטית. ולכן ניתן לומר שרוזנצווייג הושפע בכתיבתו משני קטבים: האידיאליסטי והאקזיסטנציאליסטי.

השפעתו של הגל על הגותו של רוזנצווייג הייתה מכרעת. השיטה הדיאלקטית של הגל תופסת מקום נרחב ב"כוכב הגאולה", ורבים מרעיונותיו של רוזנצווייג צמחו מתוך היכרותו והתנגדותו לרעיונותיו של הגל. התפיסה האקזיסטנציאליסטית של רוזנצווייג צמחה מתוך מאבקו באידיאליזם. רוזנצווייג פנה אל עבר התורה הקיומית, שהייתה עדיפה בעיניו על האידיאליזם.

רוזנצווייג יצא נגד הרעיון האידיאליסטי שהמוות אינו מאיים על האדם, שכן הוא חלק מן ההוויה ואינו אלא שינוי מצבו של הגוף. סיסמתו של רוזנצווייג היא "אל החיים מן המוות". כלומר: מתוך הבנת משמעות המוות, על ידי הסרת העמעום שאותו הטיל האידיאליזם על המוות, ניתן לממש את החיים. החיים הם העיקר. אמירה זו מתיישבת עם עקרונות ההגות הקיומית. החיים תלויים במוות. על ידי הדבקות בחיים, רוזנצווייג מבקש לקעקע את הרעיון האידיאליסטי.

כבר בתחילת ספרו "כוכב הגאולה" מבקש רוזנצווייג להסיר את הפילוסופיה ההגליאנית ואת הרעיונות האידיאליסטים, על מנת לבנות את "הַמַּחְשָׁב החדש". בניגוד לאידיאליזם ההגליאני, המעמיד את שאלת המהות על שאלת האל, החומר או האדם – כל אחד בנפרד ולא בדין וחשבון משולב – רוזנצווייג העמיד את העולם על שלושה יסודות שאינם ניתנים לרדוקציה: אל, עולם ואדם. רוזנצווייג לא קיבל את הצמצום האידיאליסטי, והציג במקומו ריבוי. האדם אינו יכול להיות מהות כשלעצמה. האדם הוא ישות מתהווה ויש לו קשרי זיקה.

המהלך של רוזנצווייג מעמיד במרכז את האדם הממשי החי, בניגוד לאידיאליזם המעמיד במרכז את החשיבה ואת ההשתאות הפילוסופית. רוזנצווייג מתעמת עם האידיאליזם מתוך עולמו שלו, מתוך ההקשר היהודי. ההתגלות מבטאת את קשרי הזיקה בין האדם לאל. אלה שני יסודות בלתי תלויים, הנפגשים בהווה, בעולם.^{[דרוש מקור]}

המתודה הסיפורית של רוזנצווייג

רוזנצווייג סבר כי הסיפור הוא מקום שבו הקיום בא לידי ביטוי. במקום מושגים מופשטים שאמורים לתת מענה לקיום האנושי בא הסיפור. הסיפור מטבעו הוא ריבוי, הוא מבטא יחסים, הוא דרמה. כדי להבין את הקיום האנושי הדרמטי יש לפנות לטקסטים דרמטיים. לדעתו של רוזנצווייג, הניסיון לצמצם את הספרות לפילוסופיה חוטא לקיום האנושי.

סיפורי הבריאה, ההתגלות והגאולה

לשיטתו של רוזנצווייג, סיפור הבריאה הוא הדרך המדויקת ביותר לבטא את היחסים בין האל לעולם. הוא ראה את סיפור הבריאה כ"דרמה של היחסים בין האל לעולם"; את סיפור ההתגלות – כדרמה בין האל לאדם; ואת הגאולה – כדרמה בין האדם לעולם. בהקשר זה יש להבין את יחסו של רוזנצווייג אל המקרא. במאמרו "הכתוב והדיבר" (נהריים, עמ' 20–25) טוען רוזנצווייג שהספר טפל לדיבור. הסכנה האיומה לחיי הרוח הוא שהטפל הפך לעיקר. העיסוק ב"פשט" התורה עלול לערער את השיח שחייב להתקיים בין האדם לבין המקרא. לדברי רוזנצווייג: "האדם מבקש לפי טבעו להתיר עצמו מן הקללה. עם שהתורה נקבעת בכתובים, מיד מסתעפת ממנה תורה שבעל פה."

מערכת היחסים: בין אקטיביות לפסיביות

נקודת המוצא של רוזנצווייג היא היחס שבין גורם אקטיבי לגורם פסיבי. החידוש שלו הוא היכולת לעמוד מול מישהו באופן פסיבי, היכולת לשמוע ולקבל – שיחה בין אנשים היא תמיד יחס בין אלמנט אקטיבי לאלמנט פסיבי. בכל מערכת יחסים האחד שומע והשני מדבר. על פי רוזנצווייג, היכולת לעמוד מנגד ולקבל היא החידוש שטומן בחובו הדיאלוג (כמו הדיאלוג האפלטוני שבו סוקרטס מקבל מבן שיחו תשובות לשאלותיו).

במהותו היחס הוא אסימטרי:

• בבריאה – האל פעיל, העולם סביל.
• בהתגלות – האל פעיל, האדם סביל.
• בגאולה – האדם פעיל, העולם סביל.

העולם תמיד סביל והאל תמיד פעיל; האדם הוא היחיד שיש בו שני מרכיבים – הוא גם נותן וגם מקבל.

המעבר מסבילות שלילית לסבילות חיובית

לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה האדם נתפס לרוב כפעיל (הפילוסופיה לא רוצה ולא מסוגלת להבין מושג של סבילות באל). אולם רוזנצווייג טוען שהמפגש עם המוות הוא הוא שמעורר את האדם לפעולה. וזעקת ה"אני" הבודד – זו פסגת הסבילות. מה שהפילוסופיה מנסה לעשות זה להתגבר על המוות. רוזנצווייג גילה שה"אני" (גוף ונפש) נולד מתוך סבילות. הסבל הוא תמיד – שלי. אליבא דרוזנצווייג קיים קשר סמנטי בין סבילות לסבל.

כיצד יכול האדם לעבור מהפסיביות השלילית לחיוביות? כיצד הוא יכול לעבור מסבילות מקפיאה לסבילות מפרה? האם ניתן לחיות את הסבל ולא רק למות אותו?

תשובתו של רוזנצווייג נמצאת בחלקו השני של ספרו "כוכב הגאולה", במעבר מסיפור הבריאה להתגלות.

בסוף סיפור הבריאה האל בורא את האדם (שמכונה בפי רוזנצווייג "דבר") ומוציאו מעולם הדברים לעולם ההתגלות (עולם היחסים עם האל). הדלת שנפתחת להתגלות היא היא המעבר בין הסבילות השלילית לסבילות החיובית. כדי להסביר את דבריו פונה רוזנצווייג לפרש את הפסוק: "וירא אלוהים והנה טוב מאוד". (עמ' 188–189 ב"כוכב הגאולה"). הוא אומר כי "טוב" היא מילת העיקר של הבריאה. אך גם המוות הוא בריאה. רוזנצווייג טוען שאם האדם לא היה סופי, העולם כפי שאנו מכירים אותו לא יכול היה להתקיים. עולם היחסים אפשרי רק על בסיס יש סופי שבתוך סופיותו קיים דבר מה המוביל אותו אל מעבר לסופיותו. המוות הוא המוציא את היש מגדרו. עובדת המוות היא האפשרות היחידה להיפתח לסבילות חיובית. רוזנצווייג מוסיף ומצטט משיר השירים: "עזה כמוות אהבה" (המשפט הראשון בספר השני של החלק השני של "כוכב הגאולה", עמ' 190). אליבא דרוזנצווייג, הפסיביות החיובית היא באהבה. מלבד המובן השגור של אהבה בין איש לאישה קיימת גם אהבה בין האל והעולם. המעבר מבריאה להתגלות הוא מעבר מפסיביות שלילית לחיובית – מחוויית מוות משתיקה, לחוויית אהבה.

אומות העולם מול העם היהודי

גורל ונצח

פעמים רבות בדבריו מנסה רוזנצווייג לעמוד על היסוד המבדיל את היהודי משאר אומות העולם. בספרו "כוכב הגאולה" הוא כותב:

"משום שאין הוא (היהודי) בוטח אלא בנצח שהוא יוצר לעצמו ולא בשום דבר זולתו בעולם, מאמין הוא באמת ובתמים בנצחו, שלא כשאר אומות העולם שביסודו של דבר כולן, כמו האדם היחיד, צופות למיתתן בשעה מן השעות...".

רוזצוויג סבר כי ההבדל בין היהודי לשאר האומות נעוץ בשורש ההגדרה העצמית. אומות העולם מגדירות את עצמן על פי חלקת אדמה, כלומר הארץ שבה הן מתקיימות, על פי השפה המדוברת ועל פי חוקיהן ומנהגיהן, כלומר על פי מרכיבים שנמצאים מחוצה להן ואינם תלויים בהן אלא ברוחות הזמן, ומשום כך – זמניים. למעשה, אומות העולם תולות את קיומן בזמן נתון. אם ינדדו העמים לארצות שונות, אם הלשונות ישתכחו ויאבדו, לא יהיה דבר שיוכלו להיאחז בו.

לעומתן היהודי שכבר איבד את ארצו, את לשונו, את חוקיו – מתנשא מעל לזמן. הוא השריש את אותם המרכיבים בפנימיותו ואין הדבר מאיים עליו אם בזמן נתון הם בהישג ידו או לא. ארץ ישראל, ירושלים הבנויה, חוקי התורה ולשון הקודש הפכו למרכיבים נצחיים בזהותו. הוא יכול לנוע ולנוד בין ארצות, לשונות וחוקים שונים במשך אלפי שנים מבלי שהדבר יגע בו, היות שזהותו מושרשת בפנימיותו.

"היהודי בוטח בנצח", הוא מביט על רוחות הזמן מגובה הנצח. כבר נלקח ממנו כל שהזמן יכול לקחת, והוא סמוך ובטוח כי אין ההיסטוריה יכולה לקחת ממנו דבר מפני שהוא נצחי. עבור היהודי קיים רגע היסטורי נצחי אחד ויחיד: בכל רגע עליו לראות את עצמו כאילו הוא נוכח בין היוצאים ממצרים. מרגע קבלת התורה היהודי מתקיים במרחב על היסטורי – נצחי. לעומתו, "אומות העולם צופות למיתתן בשעה מן השעות, תהה זו שעה רחוקה שברחוקות. ולא עוד אלא שאהבתן לעצמן ספוגה מתק וכובד מתחושת מוות העתיד הזאת. מתוקה מאוד היא האהבה רק אל מה שבן תמותה הוא...".

אומות העולם חיות בחרדה תת-מודעת תמידית. אותו היום שבו "לשונן תהיה קבורה בספרים, ומנהגיהן ותוקפיהן יאבדו את תוקפן החי" מאיים עליהן ומסתחרר כחרב מעל ראשן. הן יודעות שיבוא היום שבו ההיסטוריה תמחק את כל התשתית לקיומן ותחושה זו גורמת להן להיאחז בגורמים חיצוניים (ארץ, שפה, חוק) ביתר שאת ובחרדה, כאדם שלא מאמין בהמשכיות לאחר המוות ולכן נאחז בחיים בכל כוחו ותשוקתו. רוזנצווייג מסביר את התהליך הפנימי שהוביל את היהודי אל מעבר לזמן בעזרת המתח שבין קודש לחול:

"ארץ לשון מנהג וחוק נעתקו אצלנו זה ימים רבים ממעגלי החי והתנשאו אצלנו ממעלת החי למעלת הקדוש... נטולים שורש בארץ ולכן נעים ונדים לעולם, אך מושרשים עמוק בתוך עצמנו, בבשרנו ובדמנו. והשתרשות זו בנו ובנו בלבד היא הערובה לניצחונו".

בסופו של דבר, אותם המרכיבים (ארץ, שפה, לשון, חוק ומנהג) הופכים את היהודי לעם ואת אומות העולם לעמים. אולם היחס אל מרכיבים אלה הוא שמבדיל את היהודי משאר האומות. היהודי קידש את השפה והפך אותה לשפת קודש, קידש את הארץ והפך אותה לארץ הקודש, קידש את תורתו והפך אותה לתורה הקדושה – ובכך ייחד את המרכיבים האלה מכל שאר הדברים הקיימים בעולם והשריש אותם בפנימיותו, משום שהוא מטא-היסטורי, מטא-סטטי. היהודי הבדיל קודש מחול ולכן יש ביכולתו להתעלם מימי החול ולהתקשר למרכיבים המגבשים את זהותו.

לכן כל עוד היהודי מקיים את הקשר הקדוש, המייחד אל ארצו, לשונו וחוקיו – הוא אוחז בנצח. היהודי חי את הנצח ובכך הוא שונה מהנוצרי ההיסטורי. היהודי שונה מהנוצרי בכך שהוא א-היסטורי וא-פוליטי. היהודי חי את הגאולה ואת הנצח.

ארץ ישראל והיהדות

רוזנצווייג הושפע מהרמן כהן, אך בניגוד לכהן הוא רחש כבוד לתנועה הציונית. עם זה, עמדתו הייתה מנוכרת לציונות ושונה בתכלית מעמדתו של בובר, שהשתייך לזרם הציונות הרוחנית. בעוד רוזנצווייג התקרב עוד ועוד למסורת, בובר עשה בדיוק את ההפך. אך למרות המחלוקת ביניהם בנוגע לציונות ולמסורת, שני הנושאים המרכזיים בעולם היהודי של תחילת המאה ה-20, שררה ביניהם חברות איתנה והם קיימו שיתוף פעולה אינטלקטואלי פורה.

היחס למדינה

רונצוויג סבר שלמדינה יש להתייחס בניכור, שהיא אמצעי בלבד ולא מטרה, ושאין בה צורך ממשי מבחינתם של היהודים. לא פעם אמר שאין זה סוד שהיחס הציוני הדתי למדינה, כאל מטרה בפני עצמה, יוצר בעיות רבות. אף על פי כן הוא לא פיתח את עמדותיו מתוך תפיסה חרדית, אלא מתוך תורות מדינה כלליות. הוא הבין את מהותה של המדינה המודרנית ואת תפקידה של הפעילות הפוליטית בחברה המודרנית מתוך תורות אלה, והציב גבול בין מדיניות לבין דתיות.

התזה של רוזנצווייג מזכירה תפישה חרדית אנטי ציונית ומתנגדת באופן מהותי לציונית. ערעורו על התפיסה הציונית נובע מטענתו, שהמקרא עצמו אינו מאפשר לתפוס את הארץ תפיסה רגילה, כפי שעושים עמים אחרים. מקור ינקותם הלאומי של עמים אחרים הוא הזיהוי בין ארץ מסוימת לבין לאום מסוים, אך לעם ישראל אין זיקה ישירה לארצו – לדוגמה: אבי האומה, אברהם, היה גר; הרוחניות היהודית התפתחה בבבל ומצרים, ועל כן הגעגועים לארץ ישראל בתקופת התורה היו למעשה געגועים לארץ שהיהודים מעולם לא חיו בה.

הקשר של עם ישראל בינו לבין עצמו הוא קשר דם, ולא קשר לאומי הכרוך סביב מולדת משותפת, כמו קשר לאומי רגיל אצל אומות העולם. התשתית הלאומית היהודית היא התשתית המשפחתית, המוזכרת כבר במקרא. הארץ היא על תנאי – היא מובטחת לאדם על פי תנאים רוחניים. בכל הנוגע לעם עצמו – הוא קשור בקשר דם.

תזה זו יצרה מרחק רב בין רוזנצווייג לבין הציבור הציוני, ולכן העיסוק ברוזנצווייג בקרב ציבור זה לא היה רב. הציונים לא הסכימו עמו ולכן לא קראו את ספריו, והחרדים שצידדו בתפיסתו לא קראו בו בגלל המתודות המודרניות שבהן נקט. לשיטתו של רוזנצווייג, הקשר המיוחד של עם ישראל למולדתו הוא שהופך אותו לעם מיוחד ונבדל מכל לאום.

במילים אחרות: ארץ ישראל ועם ישראל מנהלים מערכת יחסים שונה ממערכת יחסים רגילה שבין עם לארץ לאום.

כוכב הגאולה של פרנץ רוזנצווייג

שלושת היסודות הכפולים ביהדות

רוזנצווייג קובע כי קיימים שלושה יסודות ביהדות שמבטאים את המכלול והם: אלוהים, עולם ואדם.

יהודים רבים תפסו את אלוהים כאלוהים שלהם – של העם היהודי; ואת העם תפסו כעם היחיד בארץ; האדם הוא היהודי (והאחרים אינם נחשבים). רוזנצווייג יצא כנגד קביעות אלה וטען כי המושגים האמורים אינם פרטיקולרים אלא אוניברסליים. הייחוד היהודי טמון בכך שמושגי היסוד של היהדות הם פרטיקולריים ואוניברסליים כאחד. הארץ היא ארצנו – אך כל הארץ שייכת לאלוהים; האדם היהודי הוא יהודי – אך כל בני האדם נבראו בצלם; אלוהים הוא של עם ישראל, אלוהינו – אך הוא גם האל של כל בני האדם (כדוגמה לכך מצביע רוזנצווייג על ניגוד הקיים בכל ברכה שאומר היהודי המאמין: ברוך אתה... אלוהינו, מלך העולם – האל הוא גם אלוהינו וגם מלך העולם). שלושת המרכיבים האלה הם בעלי תוכן אוניברסלי ופרטיקולרי בו זמנית.

התפיסה היסודית של רוזנצווייג היא תפיסת הניגודיות החיה ביהדות ביחס לשלושת המושגים הבסיסיים של הדת. על רקע זה צמחה תפישתו את המשיח, שלדעתו הוא דמות אוטופית עולמית-אוניברסלית הפורצת את כל הגבולות.

תשובה לשפינוזה בנוגע לניגודיות שבין הפרטיקולריות לאוניברסליות ביהדות

שפינוזה הצביע על האנטי אוניברסלית של המושג עם בחירה. רוזנצווייג חוזר אל הפרדוקס שבין הייחודיות לבין האוניברסליות בבשורה היהודית, ומציג את פתרונו: שני הניגודים חיים ביחד זה לצד זה. ניכר שרוזנצווייג הכיר את טיעוני שפינוזה. הוא טוען נגדו שאין כאן כל פרדוקס, והתפיסה היהודית מכילה בתוכה את הניגוד ללא סתירה. אליבא דרוזנצווייג, כדי לבשר את בשורת היהדות נדרשה בשורה פרטיקולרית לצד בשורה אוניברסלית. או במילים אחרות, היהודי משחק משחק כפול שאין בו ניגוד. טענתו של רוזנצווייג היא, שהיהדות מייצגת ערכים אוניברסליים שאומצו על ידה לעם מסוים, בעוד שעמים אחרים מגדירים את לאומיותם על פי השתייכות טריטוריאלית. לדבריו, לא ניתן להגדיר את עצמך לפי ארץ מושבך ובד בבד להיות אוניברסלי.

המשותף ליהודים ללא ארץ ושפה משותפת

בדומה להיסטוריון היהודי-הגרמני צבי גרץ ולחוקרי יהדות נוספים, רוזנצווייג ניסה להבין מהי "המהות היהודית", מה הופך את היהודים לעם אחד (ללא ארץ ושפה, שהם הסממנים של כל אומה אחרת). לשיטתו, התשובה לשאלה זו קובעת את ייחודו של העם היהודי. רוזנצווייג טען כי בשונה מעמים אחרים, העם היהודי אינו זקוק לשפה ולארץ כדי להיות עם בעל בשורה אוניברסלית החי את אידיאל אחרית הימים, על אף שהוא מקיים את בשורתו באופן פרטיקולרי. לטענתו של רוזנצווייג, בכך טמון ייחודו של העם היהודי.

לוח השנה היהודי

רוזנצווייג טוען שליהדות אין מהות אחת, אלא כל הרעיונות קיימים ביהדות במערך כלשהו, שבמסגרתו הם סותרים זה את זה מדי פעם. במערך זה מצויות תפיסות פרטיקולריות המאוזנות על ידי אידיאות אוניברסליות. הוא סבר שהקריטריונים של הציונות להגדרת הזהות היהודית (שפה וארץ) פשוט אינם מספיקים. במקום קריטריונים אלה הוא הציב את לוח השנה היהודי. לדבריו, לוח השנה ומחזור החגים משמשים כגורם המאחד בין היהודים (המתאחדים בחגים לחברותות) ומגדיר את זהותם. לוח השנה היהודי מאפשר ליהודי חיים שאינם נעים סביב היסטוריה לאומית, אלא סביב חגים הנושאים ערכים. מחזוריות לוח השנה היא הנצח שבו חי העם היהודי – מערך המשקף את ערכי היהדות הפרטיקולריים והאוניברסליים כאחד.

ההתגלות

קווים כלליים

"כוכב הגאולה" מורכב משלושה יסודות: אל, עולם ואדם, ומשלוש מסילות: בריאה, גאולה והתגלות. ההתגלות היא המסילה, היא הציר עליו מתקיים הקשר בין האל לבין האדם. זירת המפגש היא העולם, אך המפגש הוא בין האל לאדם, ובין האדם לאל. אופיו, צורתו ותכניו של המפגש מתגלמים בהתגלות.

בנוסף לשני השילושים – יסודות ומסילות, ישנו שילוש נוסף – ציר הזמן: עבר, הווה ועתיד. שלוש המסילות של "כוכב הגאולה" מתייחסות אל צירי הזמן: בריאה=עבר, גאולה=עתיד, התגלות=הווה.

"ההתגלות היא לנפש חוויה של הווה, העומד אומנם על קיומו של עבר, אך אינו שוכן בו, כי אם באור פני אלוהים יהלך".

ההתגלות היא ציר ההווה ומכאן מרכזיותה. רוזנצווייג הוא פילוסוף אקזיסטנציאליסטי, ובתור שכזה הוא מכיר ומדגיש את ההווה כזירת ההתרחשות, את העולם, ואת המציאות שאנו חיים בה. ההתגלות היא האלמנט המרכזי והמכריע בחייו של האדם ובתודעתו. על פי רוזנצווייג, כל מה שקורה בהווה הוא חשוב, כל התרחשות בהווה היא חלק מן ההתגלות. "הַמַּחְשָׁב החדש" הוא אקזיסטנציאליסטי ביסודו, ומניח זהות מוחלטת בין המחשבה והמציאות. משום כך ההווה הוא המרכיב המהותי ביותר וההתגלות היא הציר המרכזי בחיי האדם. רוזנצווייג מכנה את ההתגלות, בכותרת לספר השני בחלק השני של "כוכב הגאולה": "הלידה המתחדשת-בכל-עת של הנפש".

כיצד מתגלה האל, שהוא יסוד רוחני? תשובתו של רוזנצווייג היא שזירת המפגש עם האל היא מופשטת, זירה פסיכולוגית. הרוח אינה רוח האני אלא רוח האל. המפגש הוא בין שתי ישויות נפרדות, ולפיכך הדרך היחידה לפגוש את האל היא דרך ההתגלות.

"אורגן ההתגלות היא השפה". רוזנצווייג הוא פילוסוף דיאלוגי, עבורו השפה היא הכלי להכרת העולם. ההתגלות עם האל מתממשת דרך השפה. הדיאלוג הוא הכלי להגיע אל ההתגלות ולממשה. כאשר לא מתקיים דיאלוג אין אינטראקציה עם האל, אך אין פירוש הדבר שהאל אינו קיים ללא התגלות. בתורת הדיאלוג היחס הוא תמיד בין שניים. השני הוא אתה או כל מה שאינו אני. ישנן דרכים רבות ושונות לעמוד בזיקה עם השני, ובהקשרה של ההתגלות, ישנן דרכים רבות לעמוד ביחס של זיקה לאל. בדיאלוג אין ביטול של אחד מן הצדדים, וההתגלות היא מעין שותפות, ברית בין שניים. האל נמצא בדיאלוג בכל פעם שהוא מדבר עם האינדיבידואל.

את רעיון ההתגלות מניח רוזנצווייג גם על אדן האהבה. האהבה היא היחס החשוב ביותר למימוש ההתגלות. האדם פועל וחי תחת הצו "ואהבת".

בשונה מן התפיסה האידיאליסטית של הגל, רוזנצווייג תופס את האל כיש קיים. משום שהאל הוא יש קיים מתאפשר לאדם לבקש את הפגישה עמו, ופגישה זו היא ההתגלות. האל מתגלה לאדם דרך פעולותיו בעולם, כלומר כפעילות חווייתית המתרחשת בהווה.

"ההתגלות מעצם טיבה לא נועדה לספק לא ידיעה מטאפיזית ולא ידיעה אמפירית, אלא היא מגלמת במישרין את הוודאות. הפילוסופיה תגיע לכל היותר לידיעה קוגניטיבית, ואילו האמונה בהתגלות תוליך את האדם אל הוודאות הנכספת- משאת נפשה ותכליתה של הדת".

התגלות ואהבה

רוזנצווייג היה פילוסוף קיומי שפעל מתוך האמונה היהודית וביסס את שיטתו על הדיאלוג. לדידו הבסיס לשילוב זה הוא הצו האלוהי: "ואהבת":

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ"

על מנת להגיע ליחס של זיקה עם האל, להיות במצב דיאלוגי בתוך העולם ולהגיע להתגלות, האדם צריך להיענות לצו "ואהבת". עבור רוזנצווייג פסוק זה הוא הבסיס ליחס של האדם עם האל. על האדם לשאוף ליחס של זיקה מתוך צו "ואהבת" ולהסיר מכשולים המונעים ממנו להיות ביחס זיקה זה. כל מצב המונע מן האדם לממש את צו האהבה ביחס לאל הוא מצב לא רצוי. על האדם לדחות מצבים אלו ולקרב את מצבי האהבה. רוזנצווייג רואה בצו "ואהבת" מצווה ראשונה שממנה נגזר כל השאר.

האהבה היא תנאי להתגלות ויחס מקדים להתגלות האל בפני האדם. אך האם עוצמתה של ההתגלות תלויה בעוצמת האהבה, האם ההתגלות היא אירוע מתמשך או שמא רצף של אירועים דיסקרטיים? האם היא אירוע המתממש ליחיד מסוים? תשובה חלקית נותן רוזנצווייג בקטע הבא:

כשם שנהפכה שרירותו ילודת-הרגע של אלוהים ליכולת מתמדת, כן נהפכת מהותו הנצחית – לאהבה, אהבה שניעורה מחדש בכל רגע, שלעולם צעירה היא, לעולם ראשונה היא

— כוכב הגאולה, עמוד 193.

כלומר ההתגלות מתרחשת בהווה. היא אינה אירוע מתמשך אלא רצף של אירועים: לעולם צעירה היא, לעולם ראשונה היא.

ההתגלות היא אפוא חוויה הווית, אבל לא חד פעמית, כי אם חד פעמית תמיד. היא מתרחשת בהווה מתמשך שבו היא מתחדשת כל עת

— חגי דגן, עיון נוסף בתפיסת ההתגלות של פרנץ רוזנצוויג. עמוד 282.

ההתגלות היא אירוע המתרחש ליחיד, והיא תלויה ביחס הזיקה האינדבדואלי של צו האהבה. זהו אירוע המתרחש בהווה והוא המשכו של הציווי "ואהבת" בפסוק העוקב בספר דברים: ”...אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם”.

'אלוהים אוהב'- זה הווה טהור... אהבתו מהלכת בעולם מתוך נחץ חדש תמיד. לעולם היא בתוך 'היום', כולה בתוך היום, אלא שכל האתמולים וכל המחרים המתים נבלעים ב'היום' הנוצח הזה, אהבה זו היא הניצחון הנצחי על המוות... ולא הייתה מה שעושה את האהבה לאהבה: הווה, הווה טהור ולא מהול.

— כוכב הגאולה, עמוד 197-8.

האהבה והצו "ואהבת" אינם מופנים כלפי האל בלבד. רוזנצווייג רואה את האהבה שהאדם מקבל מן האל, בתור האהוב, כאהבה שעליו להעביר הלאה, מתוקף הצו הנוסף: "ואהבת לרעך כמוך". הציר של אדם–עולם הוא הציר המוביל לגאולה, והוא גם הציר שבין אדם לחברו. זאת לעומת הציר אל–אדם, ציר ההתגלות, שהוא הציר שבין אדם למקום. ציר ההווה, ההתגלות, שהוא גם הציר שבין אדם למקום, בין האדם לאלוהיו, בנוי על הצו "ואהבת" ומחולל את הציר השייך לעתיד, ציר הגאולה. צו האהבה מניע את היחס של "ואהבת לרעך כמוך", שאותו רוזנצווייג מכנה גאולה. על האדם למסור לעולם, לזולת, את האהבה שקיבל מן האל. הגאולה היא בתפיסתו של רוזנצווייג מטלתו של האדם, והיא באה מן ההתגלות.

האל מבקש מן האדם שיאהב אותו. ההתגלות גורמת לאדם להיות כאדם מאוהב, היא אירוע בו אדם חווה את אהבתו של האל, וחוויה זו גורמת לו שיחפש שוב, בכל רגע, את ההתגלות על מנת לחוות שוב את אהבתו של האל. יחס האהבה הוא מערכת היחסים התמידית שבין האדם לבין האל, מערכת יחסים בתוך העולם. האדם מבקש לאהוב ולהיות אהוב על ידי זיקתו אל האל בעולם, על ידי מפגשו עם האל בעולם.

אהבה ומוות

"מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל"

— כוכב הגאולה, עמוד 45.

המוות הוא סוגיה חשובה בהגות האקזיסטנציאליסטית. שאלת המוות קיבלה צורות ופרשנויות רבות ושונות בהגות הקיומית. יש שטענו, כדוגמת היידגר, שהמוות הוא האירוע בו יכול האדם להגיע לקיומו האותנטי המלא. המוות ממחיש לאדם את קיומו, הואיל והוא האירוע הוודאי היחיד עליו אין לאדם שליטה ואין הוא תלוי באחר אלא רק בעצמו. רוזנצווייג לא מקבל טענה זו, והוא רואה במוות את הכלי לחיים – "מן המוות אל החיים".

ועל המוות גבר חזק ממנו, האהבה. האהבה חלטה עצמה לחיים... אלוהים לא חי הוא ולא מת, אבל מחייה הוא את המת – הוא אוהב. ... את מציאותו אנו נודעים במישרין רק בכך שהוא אוהב אותנו ומעורר את עצמיותנו המתה להיות נפש נאהבת וגומלת-אהבה. התגלות האהבה האלוהית היא ליבו של המכלל

— כוכב הגאולה, עמוד 397.

אימוצו של רעיון המוות בהגות הקיומית בכלל, ובזו של רוזנצווייג בפרט, נובע מהרצון לתת מענה מתנגד לגישה האידיאליסטית. האידיאליזם ניסה לעמעם את שאלת המוות, או ליתר דיוק לבטל את היחיד ואת כיליונו מן העולם במסגרת תפיסה של רוח אחת שלמה המתעלמת מן הפרט האנושי החי. בניגוד לזה, האקזיסטנציאליזם מקבל את המוות כחלק מקיומו של האדם בעולם ובהווה. המוות – הידיעה וההתמודדות עם סופיותו של האדם – הוא דבר שלא ניתן להתעלם ממנו.

רוזנצווייג מקבל את הסופיות כפי שמבטא אותה היידגר, אך משנה את משמעותה והופך את רעיון המוות לכלי שבאמצעותו ניתן להגיע ליחס הזיקה של האהבה. מתוך ידיעת והכרת המוות יוצא רוזנצווייג אל החיים, אל ההווה, אל הקיום הנמצא בצילו של המוות, המכריח את האדם לשאול על דבר קיומו. המוות הוא כלי להכרת החיים, כלומר להבנת ההווה, כלומר לקיום הצו "ואהבת", כלומר לניסיון המתמיד להגיע ליחס זיקה של אהבה עם האל. מכאן שהמוות ממלא תפקיד חשוב בקבלת ההתגלות ובהבנת ההווה. היידגר ראה את המציאות כריצה אל המוות – רוזנצווייג הפך את המוות להליכה אל החיים.

שיר השירים

את סוף החלק השני בספר השני של "כוכב הגאולה" מייחד רוזנצווייג לניתוח "שיר השירים". מדוע בחר רוזנצווייג לסיים את הפרק על הגאולה בשיר השירים, מדוע בחר בשיר השירים כדי להמחיש את רעיון ההתגלות? הבחירה בשיר השירים היא משום שהוא מגלם את צו האהבה האולטימטיבי. רוזנצווייג רואה בשיר השירים את ביטוי היחס הדיאלוגי של "אני-אתה". שיר השירים מסמל את ספר ההתגלות במובהק, כיחס של התגלות העובר לכל אורכו של הספר.

העובדה ששיר השירים הוא לכאורה שיר אהבה אנושי היא למעשה גילויה המלא של ההתגלות. היחס "אני-אתה" הוא בו רק ברמת הפשט; מאחורי זה, טוען רוזנצווייג, ברור שהיחס הוא למעשה בין אלוהים לאדם.

משל האהבה עובר בתורת משל כחוט-השני בכל התגלות. ... אלא שיותר ממשל הוא נועד להיות כאן. ... לא די אפוא, שיתואר יחסו של אלוהים אל האדם בדרך המשל של האוהב ואהובה, מן ההכרח שבדבר האלוהים יהא כתוב במישרין יחס האוהב לאהובה, יהא מפורש המשמע בלי זיקה למשתמע. והוא שאנו מוצאים בשיר השירים.

— כוכב הגאולה, עמוד 229.

סיבה נוספת לבחירתו של רוזנצווייג בשיר השירים היא כדי להמחיש את רעיון ההתגלות ואת צו האהבה והאינטימיות שבספר זה. האינטימיות, שלכאורה היא בין אוהב לאהובה, ממחישה שלושה דברים:

• ראשית, עד כמה אוהב האל את האדם, ועד כמה אינטימית אהבתו אליו.
• שנית, המחשת האהבה הנכונה של האדם לאל; כמעין תשובה לאדם השואל כיצד הוא יכול למלא אחר הצו "ואהבת".
• שלישית, הואיל והתיאור הוא של אהבה ארצית, זו האהבה שעל האדם להעביר לזולת מתוקף כך שזו אהבתו של האל אליו. מימושה של אהבת האל היא חובתו של האדם להעביר אהבה זו לזולת כחלק ממימוש הגאולה.

האהבה גורמת לאדם, היודע כי סופו מוות, להציב את נפשו בהווה, בעולם. האהבה עזה כמוות, ומשום כך היא מצליחה לגבור על רגש זה ולגרום לאדם לכונן קיום בהווה. הואיל והאהבה עזה ממוות, היא מצליחה להוציא את האדם מהשקיעה בעבר ומהחשש מן העתיד, מן המוות. על ידי כך היא מאפשרת לאדם קיום בהווייתו.

המוות הוא אחרית, השלמה לבריאה – ואהבה עזה כמותו. ... אלא בא הפסוק לשית את הבריאה כולה נכנעת תחת רגליה ... ברשפי-אש ושלהבתיה היא מפשירה קרת-המוות של העבר הנתון הקפוא. בניצחון זה של הנפש החיה אהובת-האלוהים על התמותה נאמר כל מה שניתן עוד לומר עליה אמירה אובייקטיבית ... התשתית רובצת תחתיה, לא הושקעה אלא הוכרעה. היא מרחפת מעליה.

— כוכב הגאולה, עמוד 233.

כתבי רוזנצווייג

• Hegel und der Staat, דוקטורט (Promotion) של רוזנצווייג, 1920.
• כוכב הגאולה, יצירתו הדתית-פילוסופית העיקרית, 1921. בעברית: תרגם מגרמנית וצירף הערות יהושע עמיר, הקדים מבוא והוסיף ביאורים משה שוורץ, מוסד ביאליק 1993.
• הספרון על השכל הבריא והשכל החולה, מעין מבוא נגיש ל"כוכב הגאולה", 1921. הספר נגנז על ידי רוזנצווייג, וראה אור רק אחרי מותו. בעברית: תרגום מגרמנית הראל קין, עריכה מדעית ומבוא יהוידע עמיר, הערות יהוידע עמיר והראל קין, תל אביב, רסלינג, 2005.
• תרגום המקרא לגרמנית ביחד עם מרטין בובר. רוזנצוויג השתתף בתרגום עד לפרקי עבד ה' שבספר ישעיהו. המשך התרגום נעשה אחרי מותו.
• פראנץ רוזנצוייג: מבחר אגרות וקטעי יומן, ההדירה והוסיפה מבוא והערות רבקה הורביץ, אחרית דבר נתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1987.
• נהריים: מבחר כתבים, מבוא מאת שמואל הוגו ברגמן, תרגם מגרמנית והוסיף הערות יהושע עמיר, מוסד ביאליק, 1960.
• פירושי פרנץ רוזנצוויג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי, תרגם מגרמנית מיכאל שורץ, הקדמה יהוידע עמיר, מאגנס, 2011.

ראו גם

• כוכב הגאולה

לקריאה נוספת

• אפרים מאיר, כוכב מיעקב – חייו ויצירתו של פראנץ רוזנצווייג, הוצאת מאגנס, 1994.
• נחום גלאצר, פרנץ רוזנצוייג, חייו ומעשיו, תרגמה ש’ חן-זהבי, דביר, תל אביב, 1959.
• יהוידע עמיר, דעת מאמינה – עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצווייג, הוצאת עם עובד, 2004.
• יוסף טרנר, אמונה והומניזם – עיונים בפילוסופיה הדתית של פרנץ רוזנצווייג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
• אריק סנטנר, על הפסיכו-תאולוגיה של חיי היום-יום – הרהורים על פרויד ורוזנצווייג, (תרגום: מרים מאיר, עריכה מדעית: אפרים מאיר), הוצאת רסלינג, 2005.
• ליאון וינר דאו, ובלכתך בדרך – תאוריה של ההלכה על בסיס משנתו של פראנץ רוזנצווייג, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2017
• זאב לוי, מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי, משנתו של פרנץ רוזנצווייג, הוצאת הקיבוץ הארצי, תש"ל.
• רבקה הורביץ, פרנץ רוזנצווייג – הכוכב והאדם, עורך: אביעזר כהן, בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2010.
• אהוד נאמן, אומר ואש, הוצאת מכללת הרצוג, תשע"ו
• יהוידע עמיר, "הנס כקטגוריה אפיסטמולוגית: עיון במשנתו של פרנץ רוזנצוויג", דעת, 31 (קיץ תשנ"ג), עמ' 47–64.
• יהוידע עמיר, "חלק האדם באמת: על מושג האמת של כוכב הגאולה", בתוך: רחל אליאור ויוסף דן (עורכים), קולות רבים: ספר הזיכרון לרבקה ש”ץ אופנהיימר (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, יב–יג [תשנ"ו]), ב, עמ' 557–580.
• יהוידע עמיר, "ומעשה ידינו כוננה עלינו: על מושג התפילה במשנתו של פרנץ רוזנצוויג; עיון בעקבות מחקריו של משה שוורץ", בקורת ופרשנות, 37 (חורף תשס"ג), עמ' 29–64.
• יהוידע עמיר, "רוזנצוויג והחינוך היהודי: עיון ביוגרפי–היסטורי", בתוך: חיים קרייסל (עורך), לימוד ודעת במחשבה יהודית, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ו [ספריית גולדשטיין–גורן במחשבת ישראל, מס. 5, כרך א], עמ' 273–299.
• אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שלישי, כרך ב', הוצאת עם עובד, 2005, פרק שלישי: העם החי בזמן את הנצח - הפילוסופיה הדתית של פרנץ רוזנצוויג, עמ' 96–125.
• עשרות רבות של מאמרים על האיש ויצירתו ניתן למצוא ברמב"י, בקטלוג של בית הספרים הלאומי.
• אביבה גיטלמן, תאולוגיה אישית, על הזמן והנס ב"כוכב הגאולה" לפרנץ רוזנצוויג, רסלינג, 2024

• Ephraim Meir, Letters of Love: Franz Rosenzweig's Spiritual Biography and Oeuvre in Light of the Gritli Letters. New York, 2006.
• Yehoyada Amir, Joseph Turner, Martin Brasser (eds.), Faith, Truth, and Reason: the Philosophy of Franz Rosenzweig, Freiburg: Karl Alber, 2012 (Rosenzweiana, 6)
• Benjamin Pollock, Franz Rosenzweig's Conversions: World Denial and World Redemption, Indiana University Press 2014

ישי מבורך, פי שניים ברוחך אליי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 13 באוקטובר 2011 – על הגותו הדיאלוגית של רוזנצווייג בראי תורה מליקוטי מוהר"ן.

• אור שרף, "לוח השנה העברי בתפיסת הזמן של פרנץ רוזנצווייג", "על הזמן" – הזמן במחקר ובחוויה האנושית, האוניברסיטה הפתוחה, הארץ - מחלקת המוספים, מאי 2016, עמוד 22–23.
• ישי מבורך, היהודי של הקצה, הוצאת רסלינג, 2018.
• לכבוד מאה שנה ל"כוכב הגאולה" לפרנץ רוזנצוויג, מתי שמואלוף מראיין את חוקרת הקבלה פרופ' חביבה פדיה, התביעה הגאולית של רוזנצוויג מהציונות, העוקץ, 13 במאי 2019.
• Zohar Mihaely, "Rosenzweig's Critique of Islam and its Value Today", in: Roczniki Kulturoznawcze Vol. 11 No. 2 (2020) pp. 5–34.

קישורים חיצוניים

• פרנץ רוזנצווייג, ברשת החברתית Goodreads
• עמותת רוזנצווייג הבינלאומית
• טקסט מלא של "כוכב הגאולה" (בגרמנית)
• המאמרות, עמוד יו-טיוב ובו מספר שיעורים והרצאות על הגותו של רוזנצווייג.
• פול מנדס פלור, עמנואל מוזס, שמעון זנדבנק, ויויאן ליסקה, באותה איטיות מדויקת של המחשבה בפעולה , באתר הארץ, 1 בדצמבר 2017
• צבי ארליך (עורך), פרנץ רוזנצווייג – מקבץ דברי הגות ופרקי חיים
• נחום גלאצר, פרנץ רוזנצויג, אישיותו ותורתו, "התקופה" ל-לא תש"ו, באתר "דעת"
• זרקור על פרנץ רוזנצווייג(הקישור אינו פעיל), באתר "דברים אחדים"
• מרכז מינרבה על שם פרנץ רוזנצוויג, באוניברסיטה העברית
• אושי דרמן, מאסטר רוזנצווייג: סיפורו של הגאון יוצא הדופן שגילה מחדש את היהדות, בלוג באתר בית התפוצות, אוקטובר 2019
• פרנץ רוזנצווייג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בנימין פולק, מאה שנה ל"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצוויג | ואל מה נפתחות דלתות השער? אל החיים, באתר הארץ, 11 בפברואר 2019
• פרנץ רוזנצויג (1886-1929), דף שער בספרייה הלאומית
• מאמר על פרנץ רוזנצווייג באתר רליגיה