היישוב היהודי ביפו בעת החדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יהודי יפו)
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
חותמת הקהילה היהודית
הרב יהודה מרגוזה יליד סרייבו עלה לארץ ב-1801 ולימים שימש כרבה הראשון של קהילת יהודי יפו המתחדשת.
מראה יפו לבאים מן הים בצילום משנת 1865.
חיים אמזלג סוחר וקונסול בריטניה, מראשי הקהל ביפו, משפחתו יוצאת מרוקו, עלתה לא"י ב-1834 מגיברלטר.
בית אהרן שלוש בנווה צדק, בשלהי המאה ה-19. בפתחו יושב אהרן שלוש ומאחוריו שלושת בניו
הרב אברהם יצחק הכהן קוק בתקופת כהונתו כרבה של יפו והמושבות, לימים הרב הראשי האשכנזי הראשון במסגרת הרבנות הראשית
דימוי דיוקנותיהם של דבורה בארון, הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל
מצבת אחים בבית הקברות טרומפלדור לקורבנות פרעות תרפ"א ביפו ובסביבותיה.
רחוב מנשיה בשכונת נווה שלום במבט מצפון דרומה בגלויה של האחים אליהו מתחילת שנות ה-1920. הבתים לימין הרחוב ועד לקו החוף, מעלים מסי עירייה ליפו (רובע מנשייה), הבתים לשמאל הרחוב מעלים מסי עירייה לתל אביב (נווה שלום), האוכלוסיות היהודית והערבית מעורבות זו בזו, ולכן מדובר ב'גבול על נייר' בעקבות סרטוט הגבול בין יפו לתל אביב על ידי הבריטים שנכנס לתוקפו ב-1923 ולא קיבל ביטוי פיזי עד פרוץ מלחמת העצמאות
לוחית זיכרון על קיר בית הסראייה (יפו)

ההתיישבות היהודית ביפו בעת החדשה המאוחרת, החלה באמצע המאה ה-18 ושוב מראשית המאה ה-19. היישוב הישן ביפו חודש בעקבות התחלת שיקום העיר החרבה וריבוי קווי האוניות שהגיעו לנמל יפו מאירופה. הנמל היה שער הכניסה העיקרי לארץ ישראל העות'מאנית, בפרט לבאים מן הים. ומאז שהונהג מתן ההגנה לאזרחי מדינות זרות, החלו להגיע לארץ ישראל נוסעים רבים. לשיא חדש הגיע היישוב היהודי ביפו בעשור השנים לפני מלחמת העולם הראשונה. ייסוד תל אביב בשנת 1909 וגירוש יהודי יפו בזמן המלחמה הביאה לירידה במספר תושביה היהודים: מ-8,000 נפש בשנת 1907 ל-5,000 נפש בשנת 1922. מאורעות תרפ"ט והמרד הערבי הגדול הביאו לירידה בנוכחות היהודית ביפו. והגורם לעזיבתם היה הצפיפות והחוסר במבני מגורים (קניית נכסים ביוקר).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפו כעיר חרבה במשך מאות שנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יפו

יפו שהינה אחת מהערים העתיקות באזור ואשר שימשה כעיר נמל חשובה, הוחרבה על ידי הממלוכים בשנת 1268 עם כיבושה על ידי הסולטאן ביברס. ביברס הגלה את תושביה והרס את העיר. זאת כחלק מהרס שיטתי של ערי מישור החוף בכדי למנוע כיבוש מחדש על ידי הצלבנים. משכך הציבו ביפו משמר צבאי ואסרו על בניית העיר. עם זאת לצד העיר ההרוסה שמרו והשתמשו בנמל הים אשר בנוסף למסחר שימש גם כ"שער ציון" עבור צליינים ועולי רגל יהודים לארץ ישראל.

בראשית התקופה העות'מאנית בארץ ישראל עמדה העיר חרבה עד אמצע המאה ה-17. ככלל העיר איבדה מחשיבותה במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים. עד לתמורות שחלו בה בעת החדשה המאוחרת. בפתח תקופה זו הייתה יפו כמו גם חלק גדול ממישור החוף הדרומי, אזור הסובל מהזנחה, ללא עיבוד חקלאי, שטחי ביצות, והתיישבות דלילה ביותר. נתון לחסדי שודדי דרכים או נוודים מקומיים.

באמצע המאה ה-17 התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה[1]. באותו זמן שימשה צרפת כגורם המסחרי העיקרי שריכז את המסחר בנמלי מישור החוף הצפוני מול אירופה, בעוד נמל יפו שימש שני סוחרים וסוכן מטעמם בלבד. ככלל נמל יפו עד אותה עת שימש בתור נמל שולי ומשכך לא תרם כלכלית להתפתחות משמעותית. למעשה עד המאה ה-18 שימשה העיר רמלה בתור המרכז המסחרי עבור דרום הארץ[2].

עד לבניית האכסניה על ידי הפרנציסקנים במחצית השנייה של המאה ה-17, היו עולי הרגלים משתמשים במערות שבאותו אזור.

מצבה של יפו במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמחצית השנייה של המאה ה-18 ככל שנבנו סביבות הנמל וגבר השימוש בו כך צמח לאיטו יישוב מגוון שרובו אוכלוסייה ערבית מוסלמית. התגברות הצליינים והיהודים שהגיעו תכופות דרך הנמל תרמו גם הם להתפתחות המקום.

מעמדה המנהלי של יפו היה משויך לעיתים בו זמנית לכמה גורמי שלטון שונים באימפריה העות'מאנית, מה שגרם לתסבוכת מנהלית בה. מצד אחד האזור היה כפוף לפלך דמשק אך מצד שני בהיותה נמל בו ניתן לגבות מכסים, ניתנה לעיתים רבות הזכות למשול בה ולגבות את המכסים לאחד מאנשי השער הנשגב. בעוד שבכפיפות של תת-המחוז הייתה כפופה לסנג'ק עזה. בנוסף לכך שליטים ממקומות קרובים כמו ירושלים נהגו אף הם בה לעיתים כבשלהם. משכך סבלה יפו מעול של מיסוי וקשיים בניהולה. ובפרט נעשקו בה תכופות עולי הרגלים הנוצרים והיהודים.

מיקומה האסטרטגי של יפו על דרך הים, גררו אותה במהלך השליש האחרון של המאה ה-18 לכל המלחמות שהתרחשו באזור. כתוצאה מכך עברה יפו מיד ליד ונפגעה באופן קשה פעם אחר פעם. בשנות השישים והשבעים נערכו ביפו קרבות עקובים מדם בין מושל דמשק עות'מאן פאשא, וד'אהר אל עומר, שליט עכו והגליל לבין מוחמד אבו ד'הב. ב-1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. ומעת לעת פשטו עליה שבטים בדואים מקומיים. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליה נפוליאון ב-1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. ולאחר כיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים העות'מאנים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. אלפי שבויים הוצאו להורג. מגיפות שפרצו בשל אי-קבורת הגופות הפילו חללים רבים בקרב תושבי העיר הנותרים ובקרב חיילי נפוליאון, ונפוליאון הורה להמית כל חייל שנדבק במגפה כדי למנוע את התפשטותה.

היסטוריה של היישוב היהודי ביפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1726 כותב הנוסע הגרמני אנג'ליקוס מאריה מילר ”יפו דומה יותר לכפר מאשר לעיר, עם בתים דלים שמתגוררים בהם תורכים, יוונים, יהודים ומעט נוצרים.“[3]

בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל במקום עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו[4], וכלל גם מקווה טהרה. בין המזכירים את המקום נמצא החיד"א, שביקר במבנה ב-1757, והנוסע ר' שמחה מזאלזיץ ב-1764[5]. עם זאת, כעבור שנים בודדות השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו רק בשלושה ימים בשנה. מאוחר יותר נאסר על היהודים לעשות בו שימוש כלל ועיקר. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, אך האוכלוסייה הערבית המשיכה לכנותו "הבית היהודי". המקום חזר לבעלות יהודית רק לאחר מלחמת העצמאות.

בשלהי המאה ה-18 פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית. אך בשנת 1817 אהרן מטלון סוחר בדים וצבעי בדים שעלה מעיראק לירושלים רצה להתיישב ביפו עם זאת מטלון היה צריך לנהל משא ומתן עם השלטונות בכדי לקבל אישור לעבור ליפו, עם תנאי שבסופי שבוע עליו לחזור לירושלים או ללוד. דריסת רגל זו הייתה התחלת יצירת הקהילה היהודית במקום. בהמשך הותר לו לגור בה דירת קבע. כששמעו עולים שיש בית יהודי ביפו, פקדו את ביתו והיה המקום צר מהכיל. ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים הגביר ישעיהו אג'ימן. ביוזמה משותפת עם מטלון הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה לעולים המגיעים אליה בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מניין יהודים ביפו[6][7].

מטלון רצה לחזק את הקהילה ב"דאר אל יהוד" לכן ביקש ממוסד הראשון לציון בירושלים שישלחו ליפו רב פעם בחודש. אחד מחכמי ירושלים הרב יהודה מרגוזה שעסק במסחר ביפו התאים לכך, ולאחר מספר שנים בשנת 1836 אף מונה הרב יהודה מרגוזה רשמית לבא כוחם של חכמי ירושלים ביפו והיה אחראי בפניהם על עולי הרגל והנוסעים לירושלים אז עבר להתגורר ביפו והיה הרב הראשי הראשון של העיר עד לפטירתו בשנת 1879.

בשנת 1834 יזם הרב מרגוזה את רכישת חלקת בית העלמין היהודי ביפו. עד לאותה העת נהגו יהודי יפו להביא את מתיהם לקבורה בירושלים (מסיבות הלכתיות ואחרות) ויש אף הסוברים שלעיתים נקברו יהודים בבית הקברות המוסלמי. ב-1839 החלה הקבורה בבית העלמין.

בשנת 1842 רכשו הרב מרגוזה, חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), צפונית-מזרחית ליפו. שם נטעו על השטח פרדס ובו 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. היה זה הפרדס הראשון בארץ ישראל שניטע וטופל בידי יהודים. בשנת 1855 נרכש הפרדס על ידי משה מונטיפיורי ונקרא על שמו (פרדס מונטיפיורי). במקום נמצאת כיום שכונת מונטיפיורי בתל אביב.

עם גידולה והתפתחותה של הקהילה היהודית ביפו, יזמו ראשי הקהילה בשנת 1863 את הקמת "ועד העיר יפו", שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי, ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד, חיים אמזלאג נתמנה לנשיא הוועד. מאז ולאורך המאה ה-19 התפתחה בחסות ובעידוד הקהילה היהודית של יפו התשתית הרעיונית, החברתית והכלכלית שתמכה בהתעוררות הלאומית של היישוב היהודי בכלל שטחה של ארץ ישראל. פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הקמת סניף של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) ביפו, פניית הוועד אל חברת "כל ישראל חברים" בפריס הביאה לפתיחת בית-ספר לבנים ביפו, אשר נוסד ב-12 במרץ 1868.

בשלהי שנות השישים החלו גם היהודים לקחת חלק בתהליך היציאה מחומות העיר, מאז הרחיבו את מושבם באזורים שונים מסביב ליפו העתיקה[8].

בשלהי שנות ה-80 החלו הקמות שכונות עבריות מסביב ליפו. 11 שכונות הוקמו עוד בטרם הוקמה שכונת אחוזת בית לימים העיר תל אביב. ואשר בזמן הקמתה כבר גרו בשכונות העבריות מחוץ לחומות יפו 5000 יהודים ואשר מספרם הלך וצמח בעקבות גל העלייה השנייה[9].

יפו כמרכז תעבורתי והשפעות המודרנה עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיליז'נסים מחוץ לשער יפו בירושלים.
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נמל יפו
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – דיליז'נס
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מסילת הרכבת יפו–ירושלים

לאחר שהוקם מגדלור יפו ב-1865 והותקנו קווי טלגרף תקינים, מלבד שרותי הדואר שכבר פעלו קודם לכן, עברו בנמל יפו אניות משש חברות ספנות וכל שבוע פקדו אותו חמש אוניות נוסעים. ב-1867 בוטל החוק העות'מאני האוסר רכישת קרקעות ובניית בתים על ידי נתינים זרים[10]. בשנת 1869 החלו להשתמש בעגלות רתומות לסוסים, כתחליף לרכיבה על חמורים וסוסים, בדרך יפו-ירושלים. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול זה. הנעת האוניות הוסבה משימוש בפחם אל קיטור, ובשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ. ב-1892 החלו להשתמש בארץ ברכבת, ומסילת הברזל הראשונה הייתה אף היא מסילת הרכבת יפו–ירושלים. שינויים אלו תרמו יחדיו להאצת ההגירה אל הארץ ולהתפתחות כלכלתה, כאשר יפו משמשת כשער ומרכז לכל אלו.

השכונות העבריות שנבנו מחוץ לחומות יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמיחתה של יפו כמרכז ארגוני וכלכלי של היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלט שמוצב במתחם הקבורה לקורבנות גירוש תל אביב בכפר-סבא
Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – גירוש יפו (1914), גירוש תל אביב

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרדתה של תל אביב מיפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי יהודים-ערבים בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל התקופה בה שלט המנדט הבריטי בארץ ישראל, היחסים בין היהודים לערבים ביפו תמיד נעו בין שיתוף פעולה לסכסוכים. יפו, בדומה לכלל הארץ, חוותה שינויים כלכליים ותרבותיים – גידול דמוגרפי וגידול מסחרי, פיתוח הנמל, בניין הדואר ומרכזיית הטלפונים, שיפור התברואה, התרחבות התחבורה וחיזוק השכונות[11]. פיתוחים אלו השפיעו על יחסי המסחר, הכלכלה והתרבות בין הערבים ליהודים וחיזקו אותם. לצד זה, תושבי יפו, היהודים והערבים, חוו את המתיחות ואת הפרעות על בשרם לאורך כל אותה תקופה – מאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט, החרם הכלכלי ב-1921 וב-1929, מהומות 1933, מאורעות 1936, הצהרת בלפור, תחילת מלחמת העצמאות ועוד. המצב המתוח בארץ בכלל וביפו בפרט גרם לעליות ומורדות ביחסי יהודים-ערבים ביפו.

שינוי משמעותי ביחסים היה סביב פרעות תרפ"א, בעקבותיהן עזבו תושבים יהודים רבים את העיר[12]. שינוי נוסף היה קשור במאורעות 1936 אז סופחו שכונות יהודיות לתל אביב (שפירא ופלורנטין) בעקבות מחאת התושבים היהודיים. כל זאת גרם לצמצום משמעותי בקהילת יהודי יפו ולהחמרת היחסים שבאו לידי ביטוי בין השאר בכך שנציגי היהודיים בעיריית יפו דנו בשאלת התפטרותם מהמועצה. לאמיתו של דבר מאז פרוץ המאורעות לא הוזמנו יותר הנציגים היהודיים להשתתף בישיבות מועצה. כשכוחם הפוליטי של היהודים פחת ביפו עם סיפוח השכונות, התפטרו חברי מועצת העירייה היהודיים. אירוע זה אף החריף את היחסים בין עיריית יפו לתל אביב[13].

מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איחוד העיר יפו עם העיר תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יפו לאחר הקמת מדינת ישראל ואיחודה עם תל אביב ראו בערכים-

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – יפו, תל אביב-יפו

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א' וכרך ב':
    • פרק י"א, ראשית ההתחדשות היישוב היהודי ביפו, ר' י. ש. אלישר, במחצית הראשונה של המאה ה-19
    • פרק י"ב, עולי מרוקו מחדשים את היישוב היהודי ביפו, זכרונות זקני יפו מפי ש. בן ציון, 1838.
    • פרק כ"ג - יפו וירושלים והתחבורה ביניהן, פ. כהנוב, 1877 - 1885 - הנסיעה בין יפו וירושלים, יפו בשנת תרל"ז, ישראל דב פרומקין, חברת "עזרת אחים".
    • פרק ס"ב, חאן מנולי מרכז המושבות ביפו, משה סמילנסקי 1890 - כרך ב'
  • ישראל ברטל, לראשית הקהילה האשכנזית ביפו במאה התשע-עשרה, שלם, ג', 1981, עמ' 351–361.
  • מרדכי אלקיים, יפו-נוה צדק, ראשיתה של תל אביב. הוצאת משרד הביטחון, 1990.
  • מנחם בגין, "כיבוש יפו", בתוך: המרד, תל אביב: הוצאת אחיאסף, 1992.
  • רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר 1799 - 1917, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה - 1995
  • חנה רם - היישוב היהודי ביפו בעת החדשה: מקהילה ספרדית למרכז ציוני, הוצאת כרמל, ירושלים, 1996.
  • רחל הרט - קרובים רחוקים, יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב, 1930-1881, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהמשך ייבנו אכסניות נוצריות נוספות אשר ישמשו כמנזרים לכל דבר ויהוו גרעינים להתפתחות האוכלסייה הנוצרית ביפו. כאשר המנזר הפרנציסקני שולט עליהם ביד קשה ומקיים פעילות מסיונרית בקרב עולי הרגלים.
  2. ^ חנה רם, היישוב היהודי ביפו: מקהילה ספרדית למרכז ציוני 1839–1939, ירושלים: כרמל, תשנ"ו, 1996, עמ' 9.
  3. ^ רחל הרט, קרובים-רחוקים: יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב 1930-1881, עמ' 22, בהוצאת דעת: מרכז לימודי יהדות ורוח רסלינג, תל אביב 2014. (מבוסס על מיכאל איש שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל : עדויות ורשומות לתולדות היישוב היהודי,תל אביב, עם עובד, ,1965 עמ' 141. לטענת איש – שלום יש להתייחס לאינפורמציה של מילר בזהירות.
  4. ^ צור שיזף, מדריך לאתרי יפו
  5. ^ אברהם יערי, "מסעות ארץ ישראל", תל אביב תש"ו, 1946. במבוא ובפרק 19.
  6. ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
  7. ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
  8. ^ היציאה מחומות יפו - יהודים נוצרים ומוסלמים, באתר הרשות לעתיקות.
  9. ^ גדעון ביגר, התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1909–1934, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  10. ^ ראו: מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917, ירושלים: הוצאת כתר, 1978, עמ' 56-49.
  11. ^ תמיר גורן, גאות ושפל: התפתחותה העירונית של יפו ומקומה בעימות היהודי- הערבי בארץ ישראל 1917–1947, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"ז 2016, עמ' 192-210
  12. ^ חנה רם, היישוב היהודי ביפו: מקהילה ספרדית למרכז ציוני 1839–1939, ירושלים: כרמל, תשנ"ו, 1996, עמ' 325-336
  13. ^ תמיר גורן, גאות ושפל: התפתחותה העירונית של יפו ומקומה בעימות היהודי-הערבי בארץ ישראל 1917–1947, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"ז 2016, עמ' 242-247
Jewish History P.png ערך זה הוא קצרמר בנושא תולדות עם ישראל. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.