יוסף היינימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "י' היינימן" מפנה לכאן. לערך העוסק בפילולוג חתן פרס ישראל, מחבר "דרכי האגדה", ראו יצחק היינמן.
יוסף היינימן בתחילת שנות ה-60

יוסף הַיינימן (או היינמן; בלועזית: Joseph Heinemann‏, שם המשפחה הקודם: Hans; א' באייר תרע"ה, 15 באפריל 1915, מינכןכ"ו בטבת תשל"ח, 5 בינואר 1978, ירושלים) היה רב, מורה וחוקר התפילה, הפיוט הקדום, התרגומים הארמיים, ספרות המדרש והאגדה. מחבר הספר "התפילה בתקופת התנאים והאמוראים".

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף היינימן בן יעקב נולד במינכן שבגרמניה בשנת תרע"ה (1915). התחנך בישיבות וקיבל את הסמכתו בישיבת מיר. בשנת 1939 היגר לבריטניה ושהה שם במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא שימש רב ומדריך לבני נוער שהובאו מגרמניה לבריטניה במסגרת הקינדר-טרנספורט ושוכנו ב-Whittingehame Farm School שבסקוטלנד, כשלב מכין לעלייה ולחיי חלוציות בארץ ישראל. היינימן הדריך במחנה, בחלק שהוקצה לברית חלוצים דתיים (בח"ד) של הציונות הדתית,[1] והיה אחראי על כשרות המחנה והתפילה ובנוסף לימד עברית.[2] מאוחר יותר הוא נשלח לנהל את העבודה במחנה הכשרה אחר של בח"ד, בעיר מנצ'סטר שבאנגליה. בתקופה זו למד לתואר שני באוניברסיטת מנצ'סטר, ועבודת הסיום שלו עסקה בחוקי ההלכה בקשר לעבודה יהודית בתקופת התנאים.[3] על בסיס עבודה זו הופיע פרסומו הראשון (באנגלית): Torah and social order, אשר זכה לארבע מהדורות ולמספר הדפסות ובנוסף תורגם לצרפתית, הונגרית ורומנית.[4] במהלך שהותו בבריטניה הפך היינימן לאחד ממנהיגי בח"ד והיה ממתווי דרכה האידאולוגית.[5]

בשנת תש"ט עלה לישראל.[6] בשנת תשכ"ב הגיש את עבודת הדוקטורט שלו,[7] על מקורות התפילה בתקופת התנאים והאמוראים. בעבודה, שנחשבה למחקר פורץ דרך, הציג היינימן שיטה כמעט חדשה לניתוח הטקסטים של התפילה היהודית שלאחר המקרא.[8] הוא החל ללמד תלמוד באוניברסיטת בר-אילן, ובשנת 1962, בגיל מאוחר יחסית, עבר ללמד באוניברסיטה העברית. בין הקורסים שלימד היו קורסים על תפלות ישראל ותולדותיהן,[9] על האגדה[10] ועל מכילתא דר' ישמעאל[11] בנוסף ובמקביל לימד מספר סמינרים באותם הנושאים, כגון על התרגומים הארץ-ישראליים לספר שמות,[12] על האגדה[13] ועל המדרש.[14]

היינימן נפטר בירושלים ממחלת הסרטן בשנת 1978.[15]

עבודתו ומחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו המחקרית עסק היינימן בקשר שבין הלכה וסוציאליזם.[16] לאחר שעלה לארץ, היו עיקר מאמריו בענייני הלכה,[17] תפילה[18] ותורה.[19] בנוסף פרסם מערכי שיעורים למורים, המתווים דרכים ללימוד התפילה והמשנה לבני נוער.[20]

בהמשך, החל לחקור את הצד הצורני של התפילות ומקורן, וחיבר למעלה ממאה מאמרים בנושאים אלה.[21] כמו כן, חיבר מספרים ערכים אנציקלופדיים בנושא התפילה באנציקלופדיה העברית.[22]

הוא התפרסם בעיקר בשל ספרו על התפילה בתקופת התנאים והאמוראים; העריכה וההשלמות שהכין, יחד עם חוקרים אחרים, לספרו של יצחק משה אלבוגן, התפילה בישראל; ובשל מאמריו הרבים בתחום זה; כמו כן נודע במאמריו ומחקריו על האגדה, הדרשה[23] והתרגומים.

ספרו "התפילה בתקופת התנאים והאמוראים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשכ"ב הגיש כאמור את עבודת הדוקטורט שלו, "על טיבה ותכונותיה של התפילה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד, תוך תשומת לב מיוחדת לבחינה הספרותית-הצורנית."[24] בשונה מהחוקרים שקדמו לו, העבודה עוסקת הן בתפילה בציבור והן בתפילה של הפרט.[25] העבודה פורסמה כספר בשנת תשכ"ד, עודכנה בשנת תשכ"ו והודפסה פעמיים נוספות,[26] וכן תורגמה לאנגלית.[27] שני פרקים מתוך הספר פורסמו קודם לכן[28]: הפרק הששי של הספר: "דפוסי פיוט מיסודו של בית המקדש" פורסם קודם לכן בשם "ההושענות – שרידים של דפוס פיוטי קדום" בכתב העת תרביץ;[29] הפרק העשירי של הספר: "תפילות מיסודו של בית המדרש", פורסם תחילה באנגלית בשם "Prayers of Beth Midrash origin" בכתב העת: Journal of Semitic Studies.‏[30]

המחקר נחשב כאמור לחדשני ופורץ דרך, בעיקר בשל הדרך שבה בחר היינימן לנתח את הטקסטים של התפילה היהודית שלאחר המקרא. במקום להשתמש באופן בלעדי בניתוח היסטורי-פילולוגי של נוסח התפילה כפי שהיה מקובל עד לזמנו, בחר היינימן בניתוח ספרותי-צורני.[31] בדרך ניתוח זו עסקו החוקרים בחקר התפילות במקרא, אך לא בתקופת המשנה והתלמוד. יוצא הדופן היחיד היה ארתור שפנייר, במחקרים שפרסם בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. אלא ששפנייר נרצח בשנת 1944 על ידי הנאצים, בטרם הצליח לפתח דרך זו. היינימן הכיר בשפנייר כמי שסלל ראשון את הדרך ושמחקריו שימשו יסוד חשוב למחקרו שלו, אולם הוא לא קיבל את דעותיו ומסקנותיו בשלמותן.[32]

על בסיס עיון במקרא ובמקורות התלמוד והמדרש העוסקים בתפילה, השוואת נוסחים שונים של אותן ברכות, וניתוח סוגי התפילה השונים – הן הדפוסים הצורניים שבהם והן תפקידיהם – טען היינימן כי מלכתחילה לא היו לתפילות נוסח מקורי אחיד, שנקבע על ידי בית מדרש כלשהו, אלא הן היו "יצירות של העם", אשר "נתחברו בשעת מעשה, במקומות ובשעות שבהם התאספו להתפלל בבתי הכנסת ובבית המקדש בשעתו".[33] היינימן טען כי הבדלי נוסחים שנמצאים בכתבי היד השונים, אינם בהכרח עדות לקדמותו של טקסט מסוים; למעשה, לא היה קיים מוסד רבני מרכזי אשר קבע את סדרי התפילה ונוסחיה, וכל מתפלל רשאי היה לומר את נוסחי הברכה האישיים שלו.[34] תהליך ההאחדה של התפילות היה ארוך והדרגתי, ונסתיים בתקופת הגאונים, וגם אז נתגבשו שני נוסחים – נוסח בבל ונוסח ארץ ישראל.[35]

החוקר אורי ארליך מציין כי "עמדה זו נתקבלה כיסוד מסד בחקר התפילה במשך עשרות שנים ובעקבותיה הוזנח במידה רבה חקר נוסחה הקודם של תפילת העמידה",[36] אך בהמשך מוסיף כי "כנגד תפיסה זו יצא בעשור האחרון ע' פליישר בשני מאמרים[37] וביסס תפיסה שונה בתכלית. לדעתו התפילה תוקנה באחת, כמהפכה בתולדות ישראל בעקבות החורבן. בבית הדין ביבנה תחת הנהגתו של רבן גמליאל תוקנה התפילה על מלא מרכיביה ונקבעה כחובה גמורה על כל איש מישראל.[38]

הספר "התפילה בישראל" לאלבוגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 נענה חיים שירמן לבקשתה של קבוצה מתלמידיו, ידידיו ומוקיריו של חוקר התפילה יצחק משה אלבוגן, והסכים לעמוד בראש צוות מומחים שיתרגם לעברית את ספרו הנודע "התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית". הספר פורסם לראשונה בגרמנית בשנת 1913, ועודכן פעם אחת בלבד, בשנת 1924.[39] כעורך ראשי מונה היינימן, שדאג להשלים את מרבית חלקי הספר, כדי להתאימו ולעדכנו בהתאם לחידושים והמחקרים שהתפרסמו לאחר 1924, לרבות תיקון חלק מקביעותיו של אלבוגן. כמו כן דאג לשוות אחידות להערות ולתוספות של שאר החוקרים שהשתתפו בהכנת המהדורה החדשה.[40]

הספר במתכונתו החדשה נותר רלוונטי עד היום ונחשב ספר חובה לכל חוקר בתחום התפילה והפיוט, ואין כמעט מחקר או ספר היוצאים בתחום זה שאינם מתבססים עליו או מאזכרים אותו, לרבות מחקרים וספרים שיצאו מתוך זרם היהדות האורתודוקסית.[41] עדות לחשיבות המהדורה העברית המעודכנת ולמידת הרלוונטיות שלה גם כיום, היא העובדה שבשנת 1993 היא תורגמה לשפה האנגלית[42] ללא עדכון של המחקרים החדשים שיצאו בתחום התפילה, על אף שחלפו עשרים שנה כמעט מאז צאתה לאור.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שפורסמו בחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Torah and social order, second edition, London: Brit Chalutzim Datiim – Bachad, 1944.
  • La Thora et l’ordre social, traduit de l’anglais par le S.I.P. du Bahad, Paris: 1944 (Paris: 1946; Paris: 1994). Translation of "Torah and social order".
  • Tora si orânduirea sociala, Bucuresti: Biblioteca "Hehalut", 1946. Translation of "Torah and social order".
  • A Tora es a tarsadalmi rend, Budapest: M. C. Sz. Misrachi Szakosztalya, 1946. Translation of "Torah and social order".
  • The prayers of Israel, a study-outline and texts, Lamadrich Library, Jerusalem: Religious Section, Youth and Hechalutz Department of the Zionist Organization, 1951.
  • Notes on the weekly sidrah, Jerusalem: World Zionist Organisation, department for Torah education, 1953-1954.
  • שעורים במסכת פאה (למורה, ספרית עזר לענייני חנוך והוראה א'), ‬ירושלים: המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשי"ד.
  • התפלה במחשבת חז"ל, ערך, ליקט והקדים מבוא הרב יוסף היינימן (כולל "על מהות התפילה", מאת אברהם יהושע השל), ירושלים: אמנה, תש"ך (מהדורה שנייה מעודכנת: ירושלים: אמנה, תשל"ד).
  • שעורים במשנה: ראש השנה, תענית מגילה (למורה, ספרית עזר לענייני חנוך והוראה, ה'), ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"ב.
  • התפלה בתקופת התנאים והאמוראים, טיבה ודפוסיה, 2 כרכים, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ב. דיסרטציה (יצא לאור כספר בשנת 1964. ראו להלן).
  • התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, טיבה ודפוסיה, ירושלים: הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, תשכ"ד-1964 (מבוסס על הדיסרטציה שלו; מהדורה שנייה מתוקנת: תשכ"ו-1966; הדפסות נוספות: תשל"ח; תשמ"ד).[43] תורגם לאנגלית בשנת 1977 (ראו להלן).
  • דרשות בצבור בתקופת התלמוד, ערך, הקדים מבוא ופירש יוסף היינימן, ספרית דורות 26, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"א-1970.
  • התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, מאת יצחק משה אלבוגן, תרגם על פי המהדורה השלישית יהושע עמיר, ערך והשלים יוסף היינמן, תל אביב: דביר, תשל"ב.
  • אגדות ותולדותיהן, עיונים בהשתלשלותן של מסורות, ירושלים: הוצאת כתר, 1974.
  • Literature of the Synagogue, edited with introductions and notes by Joseph Heinemann, with Jakob Josef Petuchowski, New York: Behrman House, 1975 (Reprint edition, New Jersey: Gorgias Press LLC, 2006, with introduction by Richard Saranson).
  • התפילה היהודית וייחודה, רמת גן: המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו - אוניברסיטה בר-אילן, תשל"ו (תדפיס מתוך: דעות מ"ה, תשל"ו, עמ' 324–327).
  • תפילות הקבע והחובה של שבת ויום חל, ביאור, תולדות, מיבנה, מאת יוסף היינימן ואביגדור שנאן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1976.
  • Prayer in the Talmud, forms and patterns, English version by Richard S. Sarason, Berlin and New York: Walter de Gruyter, 1977. תרגום והרחבה של הספר: "התפילה בתקופת התנאים והאמוראים"‏

ספרים שפורסמו לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיוני תפילה, קיבץ וערך אביגדור שנאן, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"א-1981 (מהדורה שנייה: תשמ"ג). קובץ מאמרים של היינימן.
  • La priere juive, une anthologie, composee et presentee par Joseph Heinemann (1915-1978), pref. de Pierre Lenhardt, traduit de l’hebreu par Jean Dessellier, Lyon: Associations des facultes catholiques de Lyon, 1984. תרגום לצרפתית של הספר: "התפלה במחשבת חז"ל" (ראו לעיל).‏
  • La preghiera ebraica, J. Heinemann, introduzione e traduzione dall’ebraico a cura di Alberto Mello, Magnano: Edizioni Qiqajon, 1986. תרגום לאיטלקית של הספר: "התפלה במחשבת חז"ל" (ראו לעיל).‏
  • Jewish liturgy, a comprehensive history, by Ismar Elbogen, translated by Raymond P. Scheindlin ("Based on the original 1913 German edition and the 1972 Hebrew edition edited by Joseph Heinemann"), Philadelphia and Jerusalem: Jewish Publication Society, 1993. תרגום לאנגלית של הספר: "התפילה בישראל" (ראו לעיל).‏

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוראת התורה שבעל פה, ילקוט מאמרים, בעריכת יוסף היינימן, ירושלים: בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך והתרבות, תש"ך.
  • Studies in aggadah and folk-literature, Scripta Hierosolymitana XXII, edited on behalf of the Institute of Jewish Studies by Joseph Heinemann and Dov Noy, Jerusalem: Magnes Press, the Hebrew University, 1971.
  • מבוא לתפילה, אביגדור שנאן, העורך: י. היינימן ("פרק ראשון מתוך חבור מקיף ... הוזמן ... ויפורסם במלואו בבוא העת"), ירושלים: משרד החינוך והתרבות – האגף לתוכניות לימודים – המרכז לטיפוח התודעה היהודית, תשל"ה. ‬
  • Studies in Hebrew narrative art, Scripta Hierosolymitana XXVII, edited by Joseph Heinemann and Shmuel Werses, Jerusalem: Magnes Press, the Hebrew University, 1978.

פרסומים ופעילויות לזכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביגדור שנאן, "חוקר התפילות, המדרש והאגדה - קווים לדמותו ולפעלו של פרופסור יוסף היינימן ז"ל", ידיעות אחרונות, המוסף לתרבות, ספרות ואמנות, י"ט בשבט תשל"ח (27.1.1978) 1, 6.
  • מחקרים באגדה, תרגומים ותפילות בישראל לזכר יוסף היינימן, בעריכת עזרא פליישר ויעקב י' פטוחובסקי, ירושלים: הוצאת מאגנס והיברו יוניון קולג' פרס, תשמ"א (החלק האנגלי: Studies in Aggadah, Targum and Jewish litugy, in memory of Joseph Heinemann, Jerusalem: The Magnes Press, The Hebrew University and Hebrew Union College Press, 1981).
  • קרן על שם פרופ' יוסף היינימן ז"ל – מעניקה פרס שנתי לתלמיד במדור לאגדה וספרות עממית בחוג לספרות עברית.[44]
  • אולם ומלואו: בית הכנסת הקדום ופעילותו, כנס חוקרים לציון מלאת 30 שנה לפטירתו של פרופ' יוסף היינימן ז"ל (נערך ביום חמישי, ח"י בטבת תשס"ח, 27.12.2007).[45]
  • הרצאה: אביגדור שנאן, "פרופ' יוסף היינימן ז"ל ו'ספרות בית הכנסת': תרגום, תפילה, פיוט ודרשה" (ההרצאה ניתנה בכנס החוקרים הנ"ל, לציון מלאת 30 שנה לפטירתו של היינימן).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The reminiscences of Joseph Heinemann, Issue 139 of Hebrew University contemporary Jewry oral history collection: Part II, World War II, the holocaust, resistance and rescue, New York times oral history program, Glen Rock, N.J.: Microfilming Corp. of America, 1975 (Transcript of interview in Hebrew. 4 pages).
  • Jacob J. Petuchowski, 'Preface', Studies in Aggadah, Targum and Jewish litugy, in memory of Joseph Heinemann, Jerusalem: The Magnes Press, The Hebrew University and Hebrew Union College Press, 1981, pp. 5-7.
  • International biographical dictionary of Central European emigres, 1933-1945, vol. II (A-K), Munchen: K G Saur Verlag Gmbh & Co, 1983, p. 480.
  • עזרא פליישר, "פתח דבר", מחקרים באגדה, תרגומים ותפילות בישראל לזכר יוסף היינימן, בעריכת עזרא פליישר ויעקב י' פטוחובסקי, ירושלים: הוצאת מאגנס והיברו יוניון קולג' פרס, תשמ"א, עמ' ה' - ו'.
  • אביגדור שנאן, "רשימת חיבוריו של יוסף היינימן", מחקרים באגדה, תרגומים ותפילות בישראל לזכר יוסף היינימן, בעריכת עזרא פליישר ויעקב י' פטוחובסקי, ירושלים: הוצאת מאגנס והיברו יוניון קולג' פרס, תשמ"א, עמ' קפ"ה–קצ"ב.[46]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Joseph Heinemann, Teaching Mishnah: Problems and Methods, Ma'ayanot: Jewish Teacher's Companion vol. I: General Jewish Subjects, Jerusalem: Torah Education and Culture Department, 1960, pp. 84-89; Ten Da'at: A Journal of Jewish Education, vol. X:1, Adar 5757, Spring 1997, from Daat website.

ערכים אנציקלופדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Joseph Heinemann, Nahshon, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website
  • Joseph Heinemann, Zechariah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החלק השני היה שייך לתנועת "החלוץ" (החילונית).
  2. ^ על דרכו בלימוד עברית מציין פרופ' פטוחובסקי: "Heinemann was a stickler for grammar; when he dealt with texts - Bible, Mishnah, Gemra, Modern Hebrew prose and poetry - he took the trouble to alert his pupils to the existence of literary form, and to develop in them a sense of literary appreciation", Jacob J. Petuchowski, 'Preface', Studies in Aggadah, Targum and Jewish litugy, in memory of Joseph Heinemann, Jerusalem: The Magnes Press, The Hebrew University and Hebrew Union College Press (להלן: "פטוחובסקי, היינימן"), 1981, pp. 5-7, p. 6.
  3. ^ פטוחובסקי, היינימן, עמ' 5–7.
  4. ^ ראו פירוט להלן בפרק רשימת ספריו, ספרים שכתב, בחייו.
  5. ^ ראו אצל פטוחובסקי, היינימן, עמ' 6.
  6. ^ עיוני תפילה, קיבץ וערך אביגדור שנאן, ירושלים: מאגנס, תשמ"א (להלן: "שנאן, עיוני תפילה"), עמ' ה'.
  7. ^ 174 תוארי דוקטור ו-329 תוארי מוסמך, מעריב, 27 ביוני 1963
  8. ^ ראו גם להלן בפרק: עבודתו ומחקריו, ספרו "התפילה בתקופת התנאים והאמוראים".
  9. ^ ראו חוברת המקורות לשעורו: תפלות ישראל ותולדותיהן: לקט מקורות לשעור ותרגיל של יוסף היינימן, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח - החוג לספרות העברית, תשכ"ו. החוברת נדפסה שוב בשנים: תשכ"ח; תש"ל (החל משנה זו בהוצאת אקדמון); תשל"ב; ותשל"ג.
  10. ^ ראו למשל החוברות: מבחר פרשיות ממדרש דברים רבה: חומר לתרגיל באגדה, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג לספרות העברית, תשכ"ז; וכן האגדה ודרכיה, לקט מקורות לשעור של י’ היינימן, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג לספרות עברית, תשל"ה.
  11. ^ ראו החוברת פרשיות מן המכילתא דר’ ישמעאל: חומר עזר לתרגילים של י’ היינימן, יונה פרנקל, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח - החוג לספרות עברית, תשל"ג.
  12. ^ ראו למשל החוברת פרקים מן התרגומים הארץ ישראלים לספר שמות: לסמינריון של י’ היינימן, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח - החוג לספרות העברית, תשכ"ט.
  13. ^ ראו למשל החוברת האגדה הסיפורית לסוגיה, מבחר טקסטים לסמינריון של י’ היינימן, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג לספרות עברית, תשל"א.
  14. ^ ראו למשל החוברת תכנים ומבנים במדרשים ההומילטיים: טקסטים לסמינריון של י’ היינימן, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג לספרות העברית, תשל"ב.
  15. ^ שנאן, עיוני תפילה, עמ' ה'. ראו גם: Richard S. Sarason, 'Toward a new agendum for the study of rabbinic midrashic literture', Studies in Aggadah, Targum and Jewish litugy, in memory of Joseph Heinemann, Jerusalem: The Magnes Press, The Hebrew University and Hebrew Union College Press, 1981, p. 55.
  16. ^ ראו למשל עבודת הגמר שהגיש לקבלת תואר שני.
  17. ^ ראו למשל: Do we need a Sanhedrin?, Igeret Lagolah 25-26, 1950, pp. 27-30; 'Shemittah 5712', The Jewish Horizon, Oct. 1951, pp. 9-11; 'In the Beth Midrash of Yavneh', Hagesher 25-26, 1950, pp. 23-25; 'The status of the labourer in Jewish law and society in the Tannaitic period', HUCA 25, 1954, pp. 263-325.
  18. ^ ראו למשל: The prayers of Israel: A study outline and texts, Lamadrich Library No. 2, Jerusalem 1951.
  19. ^ ראו למשל: The date of Psalm 80', Jewish Quarterly Review 40, 1950, pp. 297-302; 'Notes on the weekly Sidrah', World Zionist Organisation, Department for Torah education, Jerusalem: 1953-1954.
  20. ^ ראו למשל: 'Prospects for teachers', Pioneer 8, 1950, pp. 10 - 11; שעורים במסכת פאה (למורה, ספרית עזר לענייני חנוך והוראה א'), ‬ירושלים: המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשי"ד; "לימוד התורה ויישובו של עולם", מעיינות ו', בעריכת חיים חמיאל, ירושלים: תשי"ז, עמ' 211–219; היינימן המשיך לעסוק בכך גם מאוחר יותר, ראו למשל: הוראת התורה שבעל פה, ילקוט מאמרים, בעריכת יוסף היינימן, ירושלים: בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך והתרבות, תש"ך; Teaching Mishnah: Problems and methods', Maayanoth 2, 1960, pp. 84-89; "ספרות עזר בהוראת התלמוד", דעות כ', בעריכת חיים גבריאל כהן, תשכ"ב, עמ' 20–27; שעורים במשנה: ראש השנה, תענית מגילה (למורה, ספרית עזר לענייני חנוך והוראה, ה'), ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"ב; "תפילות הקבע בהתהותן", "קווים לשיעורי חזרה בהוראת התפילה", מעיינות ח', בעריכת חיים חמיאל, ירושלים: תשכ"ד, עמ' 38–52, 53–59; ועוד.
  21. ^ ראו אביגדור שנאן, "רשימת חיבוריו של יוסף היינימן", מחקרים באגדה, תרגומים ותפילות בישראל לזכר יוסף היינימן, בעריכת עזרא פליישר ויעקב י' פטוחובסקי, ירושלים: הוצאת מאגנס והיברו יוניון קולג' פרס, תשמ"א (להלן: "שנאן, ביבליוגרפיה"), עמ' קפ"ה–קצ"ב. חלק ממאמריו הופיע שוב בקובץ שתכנן להוציא לפני שנפטר (והופיע רק לאחר מותו): עיוני תפילה, קיבץ וערך אביגדור שנאן, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"א-1981 (מהדורה שנייה: תשמ"ג).
  22. ^ היינימן חיבר את הערכים הבאים באנציקלופדיה העברית: "קדיש", כרך כ"ט (תשל"ז), טורים 155–156; "קדושה", שם, טור 164; "קריאת שמע", כרך ל' (תשל"ח), טורים 144–145; וכן "תפילות וברכות" (הערך התפרסם לאחר מותו והוא החיבור האחרון של היינימן), כרך ל"ב (תשמ"א), טורים 1011–1016.
  23. ^ כך למשל פיתח תאוריה המתארת את התפתחות הפתיחתא, החל בדרשות בציבור, מזמן התנאים, ועד לקליטתה בסוף ימי האמוראים, בדרשות הספרותיות ובמדרשי האגדה; לפי מרק ברגמן, "פתיחתאות מעגליות והפתיחתאות 'זו היא שנאמרה ברוח הקודש'", מחקרים באגדה, תרגומים ותפילות בישראל לזכר יוסף היינימן, בעריכת עזרא פליישר ויעקב י' פטוחובסקי, ירושלים: הוצאת מאגנס והיברו יוניון קולג' פרס, תשמ"א, עמ' ל"ד–נ"א, בעמ' ל"ד.
  24. ^ "מבוא" התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, טיבה ודפוסיה, ירושלים: הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, תשכ"ד-1964 (להלן: "היינימן, התפילה"), עמ' 9.
  25. ^ ש. ה., התפילה בתקופת התנאים, דבר, 2 באוקטובר 1964.
  26. ^ מהדורה שנייה מתוקנת יצאה לאור בשנת תשכ"ו-1966; הספר הודפס שוב בשנת תשל"ח ובשנת תשמ"ד.
  27. ^ Prayer in the Talmud, forms and patterns, English version by Richard S. Sarason, Berlin and New York: Walter de Gruyter, 1977.
  28. ^ המידע לפי Leon J. Liebreich, Reviewed work(s): 'Ha-Tefillah Bi-Tequfath Ha-Tanna'im we-ha-Amora'im: Tivah u-Defuseha by Joseph Heinemann', The Jewish Quarterly Review New Series, Vol. 56, No. 3 (Jan., 1966), pp. 262-264, פורסם באתר של Jstor (להלן: "ליברייך, ביקורת").
  29. ^ "ההושענות - שרידים של דפוס פיוטי קדום", תרביץ ל', תשכ"א, עמ' 357–369.
  30. ^ Prayers of Beth Midrash origin, Journal of Semitic Studies V, 1960, pp. 264-280.
  31. ^ ראו דבריו של היינימן, התפילה, עמ' 9–10; ראו גם Paul F. Bradshaw, The search for the origins of Christian worship, sources and methods for the study of early liturgy, New York: Oxford University Press, 2nd edition, 1992, pp. 27-29: The influence of of Joseph Heinemann (1915-1977) (להלן: "בראדו, היינימן").
  32. ^ היינימן, התפילה, עמ' 10. לדוגמה ספציפית לשימוש שעשה היינימן בממצאיו של שפנייר והסתייגותו מחלק מהם, ראו היינימן, התפילה, עמ' 53 – 55. מנגד קיימים מקומות בהם הוא כן מקבל את דעתו. ראו למשל, היינימן, התפילה, עמ' 86. לשימוש נוסף במחקריו של שפנייר, ראו היינימן, התפילה, עמ' 190 (מפתח כללי, "שפאנייר").
  33. ^ היינימן, התפילה, עמ' 29.
  34. ^ היינימן, התפילה, פרק ב': "התהוות נוסחי התפילות ובעיית 'הנוסח המקורי'", עמ' 29–51. ראו גם אצל בראדו, היינימן, עמ' 28.
  35. ^ היינימן, התפילה, עמ' 25; עמ' 181–183.
  36. ^ ראו אורי ארליך, "לחקר נוסחה הקדום של תפילת שמונה עשרה", מקומראן עד קהיר, מחקרים בתולדות התפילה, בעריכת יוסף תבורי, ירושלים: הוצאת אורחות, תשנ"ט-1999, עמ' י"ז - ל"ח, בעמ' י"ח.
  37. ^ המאמרים הם: עזרא פליישר, "לקדמוניות תפילות החובה בישראל", תרביץ נ"ט (תש"ן), עמ' 397 – 441, וכן שם, "תפילת שמונה-עשרה, עיונים באופיה, סדרהּ, תוכנהּ, ומגמותיה", תרביץ ס"ב (תשנ"ג), עמ' 186 - 223 (המאמרים מצוטטים במאמר של ארליך, שם, שם, הערת שולים 7).
  38. ^ אורי ארליך, "לחקר נוסחה הקדום של תפילת שמונה עשרה", מקומראן עד קהיר, מחקרים בתולדות התפילה, בעריכת יוסף תבורי, ירושלים: הוצאת אורחות, תשנ"ט-1999, עמ' י"ז – ל"ח, בעמ' י"ח. ראו עוד אצל בראדו, עמ' 29 – 31.
  39. ^ ח. שירמן, "עם הספר", התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ב-1972, עמ' ז'.
  40. ^ את הספר תרגם יהושע עמיר, על-פי המהדורה הגרמנית השלישית; חיים שירמן עדכן את פרקי הספר שעל שירת הקודש (בעיקר על הפיוטים והסליחות ועל הפייטנים הראשונים מארץ ישראל, מאשכנז ומספרד); יעקב פטוחובסקי עדכן את הפרקים על התנועה הרפורמית וספרי תפילותיה; אברהם נגב הוסיף פרטים נוספים על בתי הכנסת הקדומים; וישראל אדלר הוסיף ועדכן פרטים על תולדות המנגינות והזִמרה בבתי הכנסת.
  41. ^ ראו למשל ספרו של אליעזר הלוי, יסודות התפילה: מחקר על תולדות התפלה, מקורותיה, מנהגיה וטעמיה, עד עריכתה בימי הגאונים; תל אביב, הוצאת ביתן הספר בסיוע מוסד הרב קוק, תש"ז, ברשימת המקורות שבהם השתמש, כמפורט בסוף הספר, אחרי עמ' 318; וכן ספרו של הרב ישככר יעקבסון, נתיב בינה, פירושים, בירורי הלכות ועיונים ב"סידור", כרך ראשון, תל אביב, הוצאת סיני, הדפסה אחת עשרה, תשס"ב-2002, כמפורט במפתח המחברים והספרים, עמ' 417.
  42. ^ Jewish liturgy: a comprehensive history, translated by Raymond P. Scheindlin; Philadelphia & Jerusalem: Jewish Publication Society, 1993.
  43. ^ לבקורת על הספר ראו אצל ליברייך, ביקורת.
  44. ^ ראו ילקוט הרישומים 5677, כ"א בסיון התשס"ז, 7.6.2007, עמ' 3062 (מס' הקדש: 590024428, מיום 26/03/2006).
  45. ^ ראו פרטים בחוברת הכנס: אולם ומלואו: בית הכנסת הקדום ופעילותו.
  46. ^ מהדורה קודמת, בשם: "כתבי יוסף היינימן בסוגיות מחקר", יצאה לאור על ידי שנאן, בספר: עיוני תפילה, קיבץ וערך אביגדור שנאן, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"א-1981, בעמ' 195–201.