הושענות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמירת הושענות בבית כנסת בעפרה. אחד המתפללים מחזיק ספר תורה ליד הבימה ושאר המתפללים מקיפים את הבימה עם לולביהם

הושענות הוא כינוי למצווה שנהגה בבית המקדש בחג הסוכות, ובה היו סובבים את מזבח העולה וזוקפים ערבות בצדיו. בימינו נוהגים בתפילת שחרית בחג הסוכות, למעט בשבת, להקיף את הבימה עם ארבעת המינים ביד ולאמר פיוטי הושענות, זכר למקדש. בכל יום מקיפים את הבימה פעם אחת, ובהושענא רבה מקיפים את הבימה שבע פעמים. בלשון חז"ל נקראת מצווה זו גם מצוות ערבה במקדש.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם 'הושענא' מקורו בצמד המילים 'הושע נא', שבה היו פונים אל האל במהלך קיום מצווה זו, ומבקשים בעיקר על גשמי החורף, שיהיו מבורכים. מקור הביטוי בתהילים, קי"ח - "אנא ה' הושיעה נא".

השם 'הושענא' ידוע בחז"ל, בעיקר ככינוי לארבעת המינים או להדס; אך מסתבר ששם זה בא על שם אותן 'הושענות', שהיו מבקשים על השנה כשאוחזים בארבעת המינים. הכינוי ליום הושענא רבה, שבו היו סובבים את המזבח שבע פעמים, מקורו בכך שמרבים ביום זה בהושענות יותר מבשאר ימי החג. הוא מוכר בעיקר מימי הביניים אולם מצוי גם בספרות המדרשית; בויקרא רבה (פרשה לז), הקדום יחסית, נקרא היום 'יום הושענא', ואילו במדרש תהילים (בובר, מזמור יז) מופיע כבר השם 'הושענא רבה'; וכן הוא גם בילקוט שמעוני (בחוקותי, רמז תרפב).

ההושענות בתקופת המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה במסכת סוכה מספרת כי במקדש היו הכהנים מביאים ענפים גדולים של ערבי נחל, וזוקפים אותם על צדי מזבח העולה. הכהנים היו מקיפים את המזבח ולולביהם בידיהם, ואומרים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא", ומבקשים בקשות שונות. כמו כן, הם היו מנענעים בערבות שזקפו הכהנים על המזבח. ביום הושענא רבה, היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. גם מחוץ למקדש היו נוהגים ליטול ערבה מלבד זו שבלולב, כל שבעת הימים.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה במקדש, לפי חז"ל, הוא הלכה למשה מסיני, ועל כן עושים לה זכר בכל שבעת הימים, בהקפות הבימה. לעומת זאת, נטילת הערבה שלא במקדש היא "מנהג נביאים" בלבד (דהיינו, מנהג שאותו הנהיגו הנביאים חגי, זכריה ומלאכי), ולכן איננו עושים לה זכר כל שבעת הימים, אלא ביום הושענא רבה. הסיבה לכך שנוהגת מצווה זו דווקא בהושענא רבה היא בשל העובדה שיום זה נתייחד בשבע הקפות כאמור.

ההושענות בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נהוג להוציא ספר תורה מארון הקודש ולהקיף את בימת בית הכנסת כשאחד המתפללים ( בדרך כלל אבל שאינו יכול להקיף בעצמו או מי שאין לו ארבעת המינים) אוחז בספר ליד הבימה ולומר את תפילת ההושענות בכל שבעת הימים, זכר למקדש. ביום הושענא רבה נוהגים להקיף את הבימה שבע פעמים, ובחלק מהקהילות נוהגים להוציא את כל ספרי התורה שבארון. כמו כן, בהושענא רבה נוטלים מלבד הלולב והערבה שבתוכו, עוד בדי ערבות (יש הנוטלים חמישה) וחובטים בהן בסוף תפילת ההושענות.

אצל יהודי גרמניה היו מסתדרים המתפללים בשלשות ומקיפים את הבימה במצעד רב רושם, מנהג שלא קיים בקהילות אחרות[1].

מספר ההקפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסידור רס"ג[2] מובא שיש להקיף את התיבה בכל יום פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים, אולם מביא מנהג חדש (שמקורו בישיבות בבל) להקיף את התיבה שלוש פעמים: הקפה הראשונה היא לצד ימין (נגד כיוון השעון)[3], הקפה שנייה לצד שמאל (לכיוון השעון)[4], והקפה שלישית לחזן לבדו שוב לצד ימין בסיום ההושענות תוך כדי אמירת ברכה לציבור. מנהג זה הובא גם בתשובת רב האי גאון המובאת בהלכות הרי"ץ גיאת[5] כ'מנהג פשוט בכל ישראל'. בתשובה לרב שרירא גאון הבהיר ר' האי שאין ללמוד מההקפות שהיו בבית המקדש[6] ששם מבואר שהיו מקיפין את המזבח פעם אחת, שלדעתו בבית המקדש כלל לא הקיפו את המזבח רק עמדו לפניו, שכן ישנו איסור להלך בין האולם והמזבח[7].

ר' יצחק אבן גיאת דחה מנהג זה, כמו כן גם את פרשנותו של רב האי למשמעות המילה "מקיפין", לדבריו זר (יהודי שאינו כהן) יכול להיכנס לצורך ההקפות בין האולם והמזבח, כמו כן כתב שהמנהג בספרד ובצרפת[8] להקיף רק פעם אחת כשם שהקיפו בבית המקדש. מנהג זה נכתב בספרי ההלכה משנה תורה[9] והטור. וכך גם נפסק בשולחן ערוך[10], וכך נוהגים כיום בכל הקהילות (כולל התימנים, שנוהגים לומר את הושענות בנוסח רס"ג[11]).

בהושענא רבא לכל הדעות מקיפים שבע פעמים. לדעת רב האי שהוזכר לעיל שלוש ההקפות הראשונות הן לימין (נגד כיוון השעון), שלוש הבאות לשמאל (כיוון השעון) והאחרונה לימין. ברם לפי רוב הדעות כל ההקפות הן לימין, וכך נפסק בשולחן ערוך.

פיוטי ההושענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיוטי הושענות

בכל יום של ההושענות אומרים פיוט אחר (או מספר פיוטים), המבוסס על המילים 'הושע נא' החוזרות על עצמן עם כינויים מליציים שונים למושאי התפילה, לעתים לפי אקרוסטיכון (אלפביתי או שם המחבר). לדוגמה, פיוט אחד (לפי מנהג אשכנז), שבו המושא הוא עם ישראל, אומר 'הושע נא אוֹם אני חומה, הושע נא; הושע נא ברה כחמה, הושע נא; הושע נא גולה וסורה, הושע נא', וכן הלאה.

ישנם חילוקי מנהגים באשר לסדר הפיוטים (איזה פיוט יש לומר בכל יום); ישנם מנהגים סבוכים יחסית בנושא, התולים את הסדר לפי היום בשבוע שבו חל סוכות, וישנם מנהגים אשר קובעים סדר אחד ללא שינוי בין השנים. ביום הושענא רבה נוהגים (לפי כל המנהגים) לומר את כל הפיוטים (פיוט בכל הקפה), ועוד רבים מיוחדים ליום הושענא רבה עצמו.

סדרי ההושענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שלושה מנהגים עיקריים של אמירת פיוטי הושענות:

  • המנהגים המבוססים על המסורת הארץ ישראלית: אשכנז המערבי והמזרחי, איטליה ורומניא. ההבדל בין המנהגים הללו הוא בעיקר השיבוץ של הפיוטים לימים השונים של החג. הסברה הרווחת במחקר היא שפיוטים אלו הם קדומים מאוד, עדות על כך היא פשטותם היחסית של הפיוטים, וחוסר החריזה ותחכום-היתר, האופייניים לפיוטים המאוחרים יותר. רוב החוקרים מייחסים אותם לקליר.
  • המנהג המובא בסידור רס"ג, שהשתמר בתכלאל. כנראה פיוטים שחוברו בידי רס"ג עצמו, אם כי ייתכן שהם ממסורת בבלית קדומה יותר.
  • מנהג ספרד המכיל חלק מן ההושענות שבסידור רס"ג, ומוסיף פיוטים רבים שנתחברו על ידי משוררי ספרד חלק נכבד מהם של הפייטן ר' יוסף אבן אביתור.

האם אומרים הושענות בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשונים רבים (ר' אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג, אבודרהם, הטור) מביאים את דברי רב שרירא גאון שאסור לומר הושענות בשבת. הסיבה שניתנה: הושענות נאמרות בזמן בו מקיפים את התיבה עם לולב. קיים חשש שילדים יראו שאומרים הושענות בשבת ואז יבואו לחשוב שיש ליטול לולב בשבת. נראה שגם רס"ג היה סבור כשיטת רב שרירא גאון, שכן אין הושענות לשבת בסדר ההושענות שלו.

ברם הטור עצמו לאחר הביאו את דברי רב שרירא חולק עליו וטוען שאין לחוש לכך, שכן אף לשיטת הנוהגים לומר הושענות בשבת אין מקיפים את התיבה כמו בשאר הימים, ודי בכך כדי שהילדים לא יבואו לטעות. כך גם פוסק ר' יוסף קארו, בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תר"ס, סעיף ג') "יש מי שאומר שאין אומרים הושענא בשבת, ולא נהגו כן". באותה תקופה נהגו הספרדים לומר הושענות בשבת.

לעומת זאת, החיד"א מעיר על דבריו שבירושלים (כוונתו לספרדים בירושלים) לא נהגו לומר הושענות בשבת, כדברי רב שרירא. מירושלים התפשט המנהג לחלק מהקהילות הספרדיות, אך גם כיום ישנם קהילות ספרדיות לא מעטות שאומרות הושענות בשבת. כגון: בתוניסיה, מרוקו, גאורגיה ובקהילות הספרדיות של מערב אירופה. בקהילות האשכנזים (למעט מנהג הגר"א ומנהג חב"ד), לעומת זאת, נהוג עד היום לומר הושענות בשבת. יהודי תימן לא נהגו מעולם לומר הושענות בשבת שכן הם הולכים לפי הסדר של רס"ג שאינו מכיל הושענות לשבת.

באיזה קטע בתפילה אומרים הושענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רס"ג בסידורו כותב שיש לומר את ההושענות מיד לאחר אמירת ההלל, לפני הוצאת ספר תורה (וכך נוהגים גם יהודי תימן שכן הם הולכים בסדר ההושענות לפי סידור רס"ג), אך הטור (חלק אורח חיים סימן תר"ס) מביא בשם רס"ג שאומרים אותן לאחר קריאת התורה, לפני תפילת מוסף. הטור כותב שהטעם לדברי רס"ג הוא כדי לא להוציא פעם נוספת ספר תורה לחינם, ושזהו מנהג טוב. ברם, הטור כותב שהמנהג המוכר לו הוא לומר הושענות לאחר חזרת הש"ץ של תפילת מוסף (הראשון שהזכיר מנהג זה הוא רב עמרם גאון בסידורו). גם אבודרהם מביא שאומרים הושענות רק לאחר חזרת הש"ץ ונראה שכך נהגו בזמנו יהודי ספרד.

ברם החיד"א מביא שבארץ ישראל נוהגים לומר הושענות מיד לאחר אמירת ההלל (כמו שכתב רס"ג בסידורו), ושכן דעת האר"י. מכאן התפשט המנהג לקהילות ספרדיות רבות אך יש השומרות על המנהג הקדום (למשל קהילות מערב אירופה וגאורגיה).

גם אצל האשכנזים חל שינוי כזה. בעבר נהגו כל יהודי אשכנז לומר הושענות לאחר תפילת מוסף. אך כאשר חודש נוסח ספרד אצל האשכנזים הנהיגו המתפללים בנוסח ספרד לנהוג כמנהג האר"י לומר הושענות מיד לאחר ההלל, ואילו מתפללי נוסח אשכנז שמרו על המנהג הקדום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליעזר לוי, אבות ומידות, הוצאת אברהם ציוני, תשכ"ג, עמוד 41
  2. ^ עמוד רל"ח
  3. ^ בפיוט שמענה הציבור "הושענא"
  4. ^ בפיוט שמענה הציבור "ענה בהושענא"
  5. ^ עמוד קנ"ה
  6. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ה'
  7. ^ מסורת אחרת מובאת בספר המנהיג לרבי אברהם בן נתן הירחי (לאחת הגרסאות) ובספר ארבעה טורים (אורח חיים, סימן תר"ס) שר' האי הצריך להקיף פעמיים בלבד.
  8. ^ כך הוסיף בספר המנהיג.
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה כ"ג
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר"ס, סעיף א'
  11. ^ תכלאל עץ חיים חלק ב' עמוד ס"ג