יוסף פרל

	הנני שולח לך ע"י מוכ"ז [=מוסר כתב זה] במיוחד א' קווארט יין מחותם בחותם שלי, ותיכף ומיד תתן לפריידה לשתות ממנו, כי זה היין הוא מאותו יין שהסתכל בו רבינו הקדוש שיחי' [=שיחיה] ובוודאי תהיה בריא [=בריאה] מזה. לא יכולתי לאמר לרבינו לעשות פדיון עבור פריידה, מחמת שלא שלחת מעות על הפדיון, וידעת שעל פדיון צריך ליתן מעות, אך המזל היה ששלח איש אחד מלאכיטש על פדיון לרבינו הק' [=הקדוש], ורבינו הק' היה בעת הזאת בחדר התבודדות שלו, ולקחתי המעות פדיון עם הצעטיל [=הפתק] ששלחו משם מיד השליח למסרם לרבינו שיחי', ולקחתי הצעטיל ששלחו והטמנתי אותו, ונתתי לרבינו הק' צעטיל אחר עם השם של פריידה ושם אמה עבור דמים מרובים, ושלא תפיל, ועשה רבינו פדיון, ויהיה עי"ז (=על ידי זה) בוודאי הכל טוב, ולמע"הש [=ולמען השם] לכתוב לי ע"י מוכ"ז מה היא עושה, כי אני ג"כ [=גם כן] בעצבות מזה שהיא חולה. מנאי [=ממני]. עיקר שכחתי למען השם באם שיישאר מהיין, אזי תשלח אותו לי בחזרה, כי הוא דבר יקר מאד, ורק פעם אחד כאשר רבינו הק' היה בחדוה גדולה מאד, והיה לו ממני תענוג גדול, נתן לי במתנה ד' קווארט מזה היין שהסתכל בו, ומי יודע אם יהיה לי זה הזכייה כל ימי חיי. כ"ד [=כן דברי] הנ"ל.
	מגלה טמירין, איגרת פ"ח, "מן ר' זעליג לעטיטשיבער אל ר' זיינוויל ווערחיעווקיר"

יוסף פרל
לידה	10 בנובמבר 1773; טרנופול, ממלכת גליציה ולודומריה, האימפריה האוסטרית
פטירה	1 באוקטובר 1839 (בגיל 65); טרנופול, האימפריה האוסטרית
מדינה	האימפריה הרוסית, האיחוד הפולני-ליטאי
שפות היצירה	גרמנית, יידיש, עברית
יצירות בולטות	מגלה טמירין

יוסף פֶּרְל (בכתיב יידי: פערל; 10 בנובמבר 1773, תקל"ד, טרנופול, גליציה – 1 באוקטובר 1839, ת"ר, שם) היה מראשי תנועת ההשכלה היהודית בגליציה. ידוע בעיקר בפעילותו נגד החסידות בגליציה, הן על ידי עתירות מרובות לשלטונות הנוכריים, והן בשל חיבוריו הסאטיריים בעברית וביידיש, ובהם 'מגלה טמירין' ו'בוחן צדיק'. יצירתו, שחלקים ממנה הולכים ומתפרסמים בתקופתנו, היא ציון דרך חשוב בהתפתחות הסאטירה העברית ובתולדות הספרות היהודית הדו-לשונית – עברית ויידיש.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרל נולד ב-1773 בטרנופול. שנה לפני היוולדו נערכה חלוקת פולין הראשונה, וחבל הארץ הסובב סופח לאימפריה האוסטרית כממלכת גליציה ולודומריה. אביו, טודרוס פרל, שהיה סוחר אמיד, חינך את בנו חינוך יהודי מקובל – לימוד תורה ותלמוד. בגיל 14 השיאו לו אישה, והוא המשיך להיות סמוך על שולחן אביו ופנוי ללימודים. הוא החל ללמוד קבלה ואחר כך גם חסידות. אביו, שהיה מתנגד, ביקש להרחיק את בנו מן החסידות והחל להעסיק אותו בענייני מסחר. לצורך כך שלח אותו לערים שונות בגליציה ומחוצה לה, ושם החל להתוודע לעולם ההשכלה. בתחילה קרא מחיבוריהם של חכמי ישראל הרציונליסטים בימי הביניים, וכן למד תנ"ך ודקדוק עברי. ב-1801 בא לעיירה ברודי, שם הכיר משכיל בשם דוב גינצבורג, שנעשה מורה ומדריך שלו להשכלה. בהמשך הכיר גם את ראשי ההשכלה בגליציה, שי"ר, רנ"ק, יצחק ארטר, ריב"ל ואחרים, ונכנס לתוך עולמה של ההשכלה, למד גרמנית וקרא ספרות יפה.

ככל שהפך למשכיל כך נעשה מתנגד חריף לחסידות, והחל פועל כנגד החסידים, אם כי המשיך לשמור מצוות כל ימיו. ב-1809, כשנכבשה טרנופול על ידי האימפריה הרוסית, החל בהכנות לפתיחת בית ספר יהודי מודרני בעיר, ובסופו של דבר פתח אותו ב-1813 בביתו הפרטי. עם השנים גדל מספר התלמידים, ופרל הקים לו מבנה מיוחד ובו גם בית כנסת וספרייה גדולה, ולצד בית הספר הקים בית דפוס. בשנת 1815, בעקבות קונגרס וינה, עברה טרנופול מחדש לידי האוסטרים, ושנה אחר כך קיבל פרל מדליה מיוחדת משלטונות רוסיה על פועלו. ב-1821 קיבל מדליה גם מהשלטונות האוסטריים. ההערכה שזכה לה מהשלטונות הרוסיים והאוסטריים סייעה לו בפעולותיו בהמשך דרכו והעניקה לו את הערכת עמיתיו המשכילים, ומנגד עוררה את שנאתם של החסידים שנגדם פעל.

בבית הספר לימד פרל את התלמידים גם מלאכות מעשיות ומקצועות "מועילים", והוא היה מודל לבתי ספר משכיליים רבים שקמו בערי פולין ומזרח אירופה בדור הבא – למשל בית הספר שהקים באודסה ב-1829 בצלאל שטרן, בעצמו תלמיד בבית הספר של פרל. ב-1820 הפך בית הספר לבית ספר ממשלתי, ופרל נתמנה למנהלו מטעם הממשלה האוסטרית. גישת ההשכלה המתונה של פרל, שלאורה ניהל את בית הספר, קוממה עליו התנגדות משני הכיוונים: המשכילים הקיצוניים שבברודי ובטרנופול כעסו על שלא הנהיג תיקונים רדיקליים בבית הספר ובבית הכנסת; ולעומתם שומרי המסורת, ובפרט החסידים, שפרל כבר נודע בפעולותיו נגדם, התנגדו ללימודי החול וההשכלה בבית הספר ולדרשות בגרמנית שנשא בבית הכנסת. גם המסים שהטילה הממשלה על היהודים כדי לממן את בית הספר הוסיפו להתנגדות היהודים החרדים אליו.

ב-1830 נסע פרל לווינה, וניסה להשתדל אצל השלטונות כדי שיתירו ליהודי אוסטריה, ובהם יהודי גליציה, ללמוד רוקחות. מבוקשו לא עלה בידו, אך השלטונות התירו באופן חריג לבנו, מיכל פרל, ללמוד את המקצוע ולפתוח בית מרקחת בטרנופול. במהלך השנים והמאבקים של החסידים נגד פרל החרימו החסידים את בית המרקחת, והעדיפו לפנות לרוקח לא-יהודי.

פרל לא נמנע מלערב את השלטונות במאבקו בחסידים, על אף שהלשנה של יהודי על יהודי נחשבה בתקופתו לחטא חברתי מתועב במיוחד. מפעם לפעם שלח לממשלה תזכירים בדבר התפשטותה של תנועת החסידות במחוזות פולין, והציע דרכים להילחם בה. ב-1827 כתב פרל למושל מחוז טרנופול וביקש את עזרתו בפעולה נגד החסידים, ואף הזכיר במפורש את שמו של ר' צבי הירש אייכנשטיין, הרבי מזידיטשוב, כמי שרצוי לאסור את ביקורו באזור. ב-1838 כתב לממשלה תזכיר נגד ר' ישראל מרוז'ין, שאותו הוא מכנה "סרולצ'ה", בהקשר לפרשה של הריגת שני מלשינים שהרוז'ינאי היה מעורב בה. תזכיריו והצעותיו של פרל הביאו לא אחת לגזרות ולרדיפות כנגד החסידים בגליציה. עם זאת, השלטונות האוסטרים אסרו על פרל להדפיס חלק מכתביו כדי שלא להביא לתסיסה אצל החסידים, וכמה מספריו נדפסו רק לאחר עיכוב של שנים.

ב-1838 הציע פרל למושל המחוז למנות את ידידו המשכיל ואיש חכמת ישראל שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) לרב הקהילה בטרנופול – מינוי שהיה למורת רוחם של החסידים והגורמים המסורתיים יותר בקהילה. החלה שערורייה ציבורית, ופרל ושי"ר נתקלו בהתקפות חוזרות ונשנות, כולל פרסום פשקווילים והוצאת חרמות. פרל מצדו ביקש מהמושל לסגור שני בתי כנסת בעיר, שהיו מרכז להתקפות נגד שי"ר. באותה שנה חלה פרל ונסע לכמה חודשים ללבוב להתרפא. אחר כך חזר לטרנופול ומת שם ביום שמחת תורה ת"ר, 1 באוקטובר 1839. בהלווייתו השתתפו משכילים רבים וגם פקידי ממשלה נוצרים, ולעומת זאת החסידים – לפי חלק מהעדויות – יצאו בריקודים על קברו.

בנו, מיכל פרל, עמד אחריו בראש מוסדות החינוך שניהל.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מגלה טמירין

כתביו הסאטיריים האנטי-חסידיים של פרל הם בעלי חשיבות רבה מכמה בחינות. ראשית, הם אבן דרך בספרות הסאטירה העברית, והיו מודל לחיקוי לכמה מחברים אחריו. שנית, בין קפלי הסאטירה והפרודיה יש תיעוד רב-ערך של עולם החסידות בתקופתו ובמקומו של פרל. ושלישית, הלשון העברית המיוחדת שבה השתמש, שנועדה להיות חיקוי והגחכה של העברית המשובשת של החסידים, התעצבה כלשון ציורית ועסיסית, רבת כוח-הבעה ומדויקת מאוד.

חוקר הספרות שמואל ורסס כתב:

סופרי השכלה בעלי שיעור קומה, כגון יוסף פרל, צוללים לנבכי ההווי ומסגלים לעצמם את כווני ההבעה החסידית. הם ממציאים חומר תיעודי מהימן כביכול, שבו החסידים מסיחים לפי תומם. אלא שלא אחת יקרה הדבר, שתוך כדי תיאור מאבדים בעלי הסאטירה את שליטתם על ההווי המעוצב. וכך משאירים הם בלי משים דמות וזכר להווייה עממית שיש בה מן השלימות והחיוניות. [...]
בקיאותו של פרל בתחום זה [של ראשית החסידות ומהותה] בולטת לעין אף מבעד למעטה של דברי פולמוס והתנצחות. הוא התחקה על ראשית עקבותיה של החסידות וספג אווירתה, הן מתוך עיון שקדני בספרותה והן מתוך שיחות ומסורת שבעל פה ואנקדוטות עוינות.

— מגמות וצורות בספרות ההשכלה, עמ' 96–97

במאה ה-20 נתגלו בספרייתו של פרל גם הספרים שחיבר ביידיש, ונחקרה תרומתו החשובה גם לספרות בשפה זו. מקצת מחיבוריו הם יצירות דו-לשוניות, המשלבות עברית ויידיש. עם זאת, שלא כסופרים היידישיסטים שאחרי תקופתו, פרל לא ראה את היידיש כשפה ספרותית איכותית, אלא כתב ביידיש כדי שספריו ייקראו בכל שכבות הציבור.

ראשית פעולתו הספרותית הייתה דווקא בגרמנית, בחוברת שכתב בעילום שם ב-1816 ונקראה Über das Wesen der Sekte Chassidim, aus ihren eigenen Werken gezogen (גרמנית: "על מהות כת החסידים, על פי ספריהם שלהם עצמם"). בחוברת, שנכתבה גרמנית כדי שתהיה מובנת גם ללא-יהודים, פירט את החסרונות שמצא בחסידות ואת הנזק שהיא גורמת לדעתו. לשיטתו, החסידות היא כת חדשה ביהדות, שעקרון היסוד שלה הוא האמונה העיוורת בצדיק. החסידות מביאה להתפוררות חברתית, למעשים לא-מוסריים, להתעלמות מחוקי המדינה ולפריצת גדרי הצניעות. את דבריו תמך במבחר מובאות מספרי החסידות שיצאו עד זמנו. בדצמבר 1816 שלח את הספר למושל גליציה בצירוף תזכיר, שבו ביקש רישיון להדפסתו ואת הגנת השלטונות. המושל שלח את התזכיר לווינה, ואולם הצנזורה בווינה החליטה לאסור על פרסום החוברת, והוא נותר בכתב יד ופורסם בדפוס רק בשנת 1977. עם זאת, פרל שלח את החיבור להיסטוריונים פ' בר וי"מ יוסט, והוא שימש כל אחד מהם כמקור עיקרי לסקירתם את החסידות ותולדותיה בספרי ההיסטוריה היהודית שחיברו.

ב-1819 הוציא את ספרו הסאטירי "מגלה טמירין"^[1]. ספר זה בנוי כאוסף של 151 איגרות בדויות ששלחו חסידים אלה לאלה בנושאים שונים. עיקר העיסוק באיגרות הוא ב"בוך" (יידיש: ספר) מסתורי שנכתב כנגד החסידות ונשלח לשלטונות, ובעקבותיו התגברו הגזירות והרדיפות על החסידים. ככל הנראה מתכוון פרל ב"בוך" לחיבור הגרמני שחיבר הוא עצמו קודם לכן. פרל הדפיס את "מגלה טמירין" בשם "עובדיה בן פתחיה", בדמותו של חסיד שקיבץ את האיגרות והוסיף הקדמה מפורטת עם ציטוטים מכמה ספרי חסידות, ובהם שבחי הבעש"ט וספרי ר' נחמן מברסלב. חלק מכלי הסאטירה של פרל הם כלים לשוניים: הוא חיקה את העברית המשובשת והמעורבת של החסידים בכישרון רב. הסאטירה והלגלוג של פרל ב"מגלה טמירין" שנונים וחדים עד כדי כך שבתחילה לא הבינו חסידי גליציה שהספר שלפניהם הוא זיוף סאטירי, והחלו מפיצים אותו ביניהם; ורק אחר כך עמדו על התרמית והחלו רודפים את עותקי הספר ושורפים אותם. המשכילים הפיקו הנאה רבה מהספר, ואף כתבו לו חיקויים והמשכים; יצחק בר לוינזון כתב קונטרס בשם "מגלה סוד", שפרל ערך והדפיס אותו ב-1830 בשם "דברי צדיקים", כהמשך ל"מגלה טמירין". פרל עצמו כתב את "מגלה טמירין" גם ביידיש; החיבור נשמר בספרייתו ופורסם על ידי ישראל ויינלז ב-1937. יש חוקרים הסבורים ש"מגלה טמירין" הוא הרומן העברי הראשון; אך מרבית החוקרים אוחזים בדעה שמכיוון שמדובר בחיבור סאטירי ובז'אנר אפיסטולרי (קובץ איגרות), אין התואר הזה מתאים לו, ויש לראות את הרומן העברי הראשון ב"אהבת ציון" לאברהם מאפו.

ב-1822 כתב פרל חוברת בשם "כתית למאיר", ובה יצא כנגד המנהג לתת צדקה לקופות של רבי מאיר בעל הנס. גם חיבור זה שלח לשלטונות, והוא נדפס לבסוף ב-1836. בשנים 1824–1826 הוציא לאור לוח שנה עם הוספות בשם "לוח הלב".

ב-1838 פרסם פרל את "ספר בוחן צדיק", שהוא כעין המשך ל"מגלה טמירין". גם הוא התחבר כביכול על ידי החסיד "עובדיה בן פתחיה", וגם בו קובץ של איגרות בין חסידים. קו העלילה של הספר עוסק בחיפוש אחר יהודי ישר לחלוטין, והמחבר נודד כביכול בין הקהילות היהודיות, ומגיע אפילו עד הכוזרים, אולם אינו מצליח למצוא אף אדם כזה בין החסידים, המתנגדים, המשכילים ובעלי הבתים. רק כשהוא מגיע לקהילות היהודיות שבהן עוסקים בעבודת אדמה (כאלה קמו בזמנו של פרל בחצי האי קרים וברוסיה הלבנה) הוא מוצא את מבוקשו.

עם התגברות המחקר בספריית פרל במאה ה-20 נמצאו חיבורים נוספים של פרל, ונתגלה גם שהיה סופר יידיש פורה. מלבד הנוסח היידי של "מגלה טמירין", נמצא גם תרגום של פרל לרומן "קורות תום ג'ונס" של הנרי פילדינג, וגם תרגום שלו לרומן אנגלי בשם "אנטיגנוס". שמואל ורסס וחנא שמרוק הוציאו לאור חיבור של פרל שנותר בכתב יד בשם "מעשיות ואיגרות מצדיקים אמיתיים ומאנשי שלומנו", סאטירה דו-לשונית בעברית וביידיש המבוססת על סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב ובעיקר על "מעשה מאבידת בת מלך".

במסגרת קשריו של פרל עם שאר משכילי גליציה נהגו הללו לשלוח לו חיבורים שחיברו, והוא נהג לערוך אותם, להוסיף הערות ותוספות אחרות, ולסייע בהעתקת החיבורים ובהפצתם. כך למשל טיפל בחיבורים של יצחק בר לוינזון, שמשון בלוך הלוי ואחרים. בספריית פרל נמצאו גם הערות שלו לחיבור האנטי-חסידי האבוד "מחכימת פתי" של זקן משכילי גליציה, מנדל לפין, וכן העתקים של מכתביו למשכילי גליציה ובהם לפין, יעקב שמואל ביק, שי"ר ורנ"ק.

ספריית פרל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרייה שהקים פרל לצד בית הספר שלו בטרנופול היה אוסף גדול של ספרים, שנאמד עם מותו בכ-4,000 ספרים. מלבד זאת אסף פרל כתבי יד רבים של אנשי ההשכלה בזמנו, ובהם למשל מנדל לפין ויצחק בר לוינזון, כתבי יד שלו עצמו וכן חילופי מכתבים שהיו לו עם משכילים בני זמנו. לאחר מותו נערך קטלוג של הספרייה ואף נעשה ניסיון להרחיבה, אולם לאחר כמה שנים היא נעזבה, ננעלה ונזנחה. עדויות מתקופת מלחמת העולם הראשונה מספרות על עזובה ואי-סדר בספרייה ועל ספרים שניזוקו ואבדו. בשנות ה-20 וה-30 החלו לבקר בספרייה חוקרים, ואז החלו גם מאמצים לשקם ולהציל את הספרייה. בין השאר פעלו בעניין זה ש"י עגנון^[2], שביקר בטרנופול ב-1930, וחיים נחמן ביאליק, שביקר בה ב-1932.

ב-1938 העלה שמחה כ"ץ, יליד טרנופול ומעובדי בית הספרים הלאומי בירושלים, כמות גדולה של כתבים לבית הספרים הלאומי. הכתבים שנותרו בספרייה אבדו בשואה. הספרים שהובאו לירושלים החלו להיבדק רק בסוף שנות ה-60, משום שעד אז היו מונחים בבית הספרים שבהר הצופים, שהיה מובלעת בשטח ירדן, ולא הייתה גישה אליהם. משנות ה-60 ואילך החל מחקר יסודי בגנזי פרל, בעיקר על ידי שמואל ורסס, ואף יצאו לאור מספר חיבורים שלו שהיו גנוזים עד אז. כיום, הארכיון של יוסף פרל קיים בספרייה הלאומית^[3].

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו שיצאו לאור

מגלה טמירין, וינה 1819; הדפסות נוספות: למברג 1864, למברג 1879, ירושלים 1960. תרגום לאנגלית עם מבוא, ביאור והערות על ידי דוב טיילור: Dov Taylor, Joseph Perl's Revealer of Secrets: The First Hebrew Novel, Boulder, Colorado, 1997. התרגום של פרל עצמו ליידיש מופיע להלן.
ספר מגלה טמירין ליוסף פרל, מהדורה מוערת ומבוארת עם מבוא על גלגולי כתיבתו מאת יונתן מאיר, בצירוף אחרית דבר מאת דן מירון, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד^[4].
לוח הלב, הוספות ללוח שנה "ציר נאמן", טרנופול תקע"ד-תקע"ו (1814–1816).
בוחן צדיק, פראג 1838; מהדורת צילום, ירושלים 1963.
יוסף פערלס יידישע כתבים, געפונען אין דער טארנאפאלער פערל-ביבליאטעק ישראל וויינלעז, מיט א ביאגראפישן אריינפיר פון ישראל וויינלעז, און א ליטעראריש שפראכיקן אנאליז פון ז' קאלמאנאוויטש, וילנה 1937, ביבליאטק פון ייווא [=כתביו היידיים של יוסף פרל, עם ביוגרפיה מאת ישראל ויינלז וניתוח ספרותי מאת ז' קלמנוביץ', ייוו"א, וילנה 1937] – כולל את "מגלה טמירין" ביידיש ואת הסיפור "גדולת ר’ וואלף מטשארני אסטרה", שלאחר מעשה התגלה שנכתב בידי משכיל אחר ולא בידי פרל.
מעשיות ואיגרות מצדיקים אמיתיים ומאנשי שלומנו, ההדירו לפי כתבי-היד של המחבר והוסיפו מבוא וביאורים חנא שמרוק ושמואל ורסס, ירושלים תש"ל
על מהות כת החסידים, ההדיר לפי כתב-היד והוסיף מבוא וביאורים אברהם רובינשטיין, ירושלים תשל"ז. (בגרמנית) עם מבוא בעברית.
גלגוליו של מגלה סוד: קונטרס דברי צדיקים לריב"ל ופרל^[5], מהדורה מוערת ומבוארת על פי כת"י ודפוס ראשון, עם מבוא על גלגולי כתיבתו, מאת יונתן מאיר, לוס אנג'לס 2004.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונתן מאיר, חסידות מדוּמה: עיונים בכתביו הסאטיריים של יוסף פרל, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד^[6]
יונתן מאיר, 'חסידות מדוּמה: סאטירה, מציאות ותפיסת "הספר" בכתביו האנטי חסידיים של יוסף פרל, בצירוף מהדורה מוערת ומבוארת של ספר מגלה טמירין', א-ב, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2010 (נדפס באופן מעודכן כספר בשלשה כרכים, מוסד ביאליק תשע"ד).
יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים תשי"ב, עמ' 283–320.
רפאל מאהלר, החסידות וההשכלה בגאליציה ובפולין הקונגרסאית במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, מרחביה 1961, עמ' 155–208, 393–461.
שמואל ורסס, "גנזי יוסף פרל בירושלים וגלגוליהם", האוניברסיטה 19 (1974), עמ' 38–52 (נדפס עם הוספת ועדכונים בספרו גנזי יוסף פרל, תשע"ב).
שמואל ורסס, גנזי יוסף פרל; ערך: יונתן מאיר, ירושלים: מרכז זלמן שזר; תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם, תל אביב תשע"ב.
ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, הוצאת שוקן, 1969, הפרק "על הסאטירה של יוסף פרל", עמ' 55–95.