ערך מומלץ

נחמן קרוכמל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף רנ"ק)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"מורה נבוכי הזמן", מהדורה שנייה, למברג 1863

ר' נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק; נכתב גם קרוכמאל[1]; ז' באדר ה'תקמ"ה, 17 בפברואר 1785א' באב ה'ת"ר, 31 ביולי 1840), הוגה דעות והיסטוריון יהודי, מהבולטים שבאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי תנועת חכמת ישראל; "פילוסוף היהדות השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה".[2] סביב רנ"ק התקבץ חוג תלמידים שממנו יצאו סופרים וחוקרים חשובים בגליציה ובמזרח אירופה במהלך המאה ה-19. בספרו היחיד, "מורה נבוכי הזמן", שבו מוצגת תפיסתו הפילוסופית על ההיסטוריה של עם ישראל, השפיע על מחקר תולדות עם ישראל, סוגות הספרות היהודית, וההגות היהודית בדורות שאחריו.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחמן הכהן קרוכמל נולד לר' שלום קרוכמלניק, סוחר אמיד, בעיירה ברודי שבגליציה. הוא נישא בגיל 14 (ולפי עדויות אחרות - בגיל 16) לשרה לבית הברמן, ועבר לגור אצל חותנו העשיר בעיירה ז'ולקווה שליד בירת גליציה, לבוב (למברג). מלבד החינוך היהודי המקובל בתורה ובתלמוד, למד גם פילוסופיה יהודית, בעיקר מכתבי רמב"ם ואברהם אבן עזרא, והחל לעיין גם בהגותם של אנשי ההשכלה משה מנדלסון ושלמה מימון, בביאור של מנדלסון למקרא ובגיליונות "המאסף". בצעירותו נפגש עם המשכילים מנחם מנדל לפין ויהודה ליב בן-זאב, אנשי דור המעבר שאחרי השכלת ברלין, והושפע מהם; ועוד יותר הושפע ממשכיל גליציאני בשם ברוך צבי ניי (Neu), ובספרייתו קרא ספרי השכלה עבריים וכלליים. הוא לימד עצמו גרמנית, כדי שיוכל ללמוד בשפת המקור את משנתם של פילוסופים לא יהודים, בעיקר של קאנט, פיכטה, שלינג והגל. בהמשך למד במידה מסוימת שפות נוספות, ובהן לטינית, צרפתית, ערבית וסורית. תלמידיו העידו עליו שהשכלתו הייתה מקיפה, הן בספרות ישראל הדתית והכללית, לרבות הלכה, אגדה, הגות יהודית הלניסטית ובשיאה הפילוסופיה של פילון האלכסנדרוני, ספרות הקבלה ובעיקר הזהר וכתבי הרמב"ן, וכן שירה עברית; לא פחות מכך היה בן בית בספרות המדעית והפילוסופית הכללית של תקופתו.

ב-1808 בא ללבוב כדי להירפא ממחלה, ושם הכיר את שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), שייעשה לימים תלמידו-חברו. בשל מחלתו המליצו לו רופאיו לעבור לקריאה קלה, ולכן עבר מפילוסופיה להיסטוריה, והתעמק בספרו של עזריה מן האדומים "מאור עיניים" ובספרי היסטוריה לועזיים. ב-1814 החל לקבץ סביבו חוג תלמידים; הוא נהג לטייל עמם בהרים שבאזור ז'ולקווה ולשוחח אתם בענייני פילוסופיה, היסטוריה וספרות עם ישראל. הפך לאחת הדמויות המרכזיות בקרב משכילי פולין, והיה מורם וידידם של רבים מאנשי תנועת ההשכלה וחכמת ישראל, ובהם שי"ר (אם כי הייתה מתיחות ביניהם במשך השנים), יוסף פרל, מאיר הלוי לטריס, ריב"ל, שמשון בלוך, יעקב שמואל ביק, ר' צבי הירש חיות, ואחרים, וכן של בנו, אברהם קרוכמל. השמרנים האורתודוקסים המתנגדים להשכלה התנגדו לרנ"ק ולהגותו (הגות שכללה ביקורת המקרא במידה מתונה וביקורת ספרות ההלכה והאגדה), למרות שמירת המצוות ההלכתית שלו. בשל יחסיו הקרובים עם אחדים מחכמי הקראים בגליציה ב-1815 העלילו עליו החסידים שהפך לקראי, והוא כתב "איגרת התנצלות" תקיפה והתנער ממה שיוחס לו.

לאחר מות חותנו החל להתפרנס ממסחר ומגביית מסים, ואחר כך מהנהלת חשבונות. הוא עסק גם בענייני הקהילה, היה "ראש הקהל" ופרנס בז'ולקווה, ואף סייע לשחרר משכילים צעירים מחובת השירות הצבאי. לאחר הפצרות מתלמידיו וידידיו החל כותב, כנראה מתחילת שנות השלושים, את ספרו "מורי נבוכי הזמן", שתלמידיו כינו "מורה נבוכים החדש". ב-1836 עבר לשנתיים לברודי, וב-1838, כשהחמירו מחלותיו, עבר לגור בטרנופול אצל יוסף פרל ואחר כך כנראה אצל בתו שגרה בעיר זו. הוא סירב להצעה להיות רב קהילה בברלין, אם כי לא ברור עד כמה הייתה זו הצעה ממשית. לעומת זאת, הביע עניין בהוראה בבית מדרש ליברלי ללימודי יהדות, לכשיקום. בשנותיו האחרונות התקדם הרבה בהכנת ספרו, אך לא השלים אותו; לפני מותו ביקש שהחוקר המפורסם יום טוב ליפמן צונץ יערוך אותו ויוציא אותו לאור, ואכן הספר יצא לאור בעריכת צונץ ב-1851.

רנ"ק נפטר ב-1840, ונקבר בטרנופול. הוא השאיר אחריו שתי בנות ושני בנים. בנו הגדול, יוסף, המיר את דתו לנצרות; בנו השני, אברהם (אב"ן קרוכמל), היה הוגה דעות בזכות עצמו, לימים מן המשתתפים והעורכים בכתב העת "החלוץ".

הגותו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנ"ק השפיע על התפתחות ההשכלה העברית בשתי דרכים: באמצעות חוג התלמידים שהתקבץ סביבו, ובו יוצרים וחוקרים שהיו אחר כך בשורה הראשונה של תנועת ההשכלה היהודית בגליציה, באוסטריה ובמזרח אירופה; ובאמצעות ספרו, "מורה נבוכי הזמן", שבו הציג תפיסה פילוסופית והיסטורית מקיפה על אודות עם ישראל וייחודו.

מטרתו של רנ"ק במחקריו ובהגותו לא הייתה עיונית בלבד; הוא סבר שמחקר ההיסטוריה נחוץ לשם חיזוק האמונה הדתית והתאמתה לרוח הזמן, ולשם חיזוק רוח העם וחינוכו. זאת על רקע המשברים והתהפוכות ביהדות אירופה של זמנו, והזרמים השונים – חסידים, מתנגדים, משכילים, רפורמים ומתבוללים – שפעלו בה. כפי שהדגיש במבוא לספרו, התרבות החדשה שהתפתחה באירופה כבר לא הייתה מבוססת על הדת והמסורת המציגות לאדם אמיתות רוחניות מבחוץ, אלא על הישגי התבונה והמדע, שבאמצעותם מגיע האדם לאמיתות רוחניות בעצמו ומתוך שכלו; יש להתאים את האמונה היהודית למצב עניינים זה, כדי שלא תאבד את השפעתה על הדור החדש. התאמה זו אפשרית, משום שלמסורת ולתבונה משותפים נקודת המוצא ההיסטורית - התורה שבכתב ושבעל פה – והמטרה, הבנה רוחנית והזדהות לאומית המתאימה לזמן.

רנ"ק אימץ בשיטתו את החידושים בפילוסופיה ובהיסטוריוסופיה שהתחדשו בזמנו אצל הפילוסופים האירופאים, עד שיאם אצל הגל, תוך התאמתם ועיבודם למציאות ההיסטורית המיוחדת של עם ישראל. יש מחלוקת בין חוקרי הגותו באיזו מידה קיבל רנ"ק את הפילוסופיה של הגל, ועד כמה סטה ממנה כשהתאים אותה למקרה המיוחד של עם ישראל. ברוח הפילוסופיה האידאליסטית סבר רנ"ק כי המציאות שלנגד עינינו משתלשלת ממציאות רוחנית נעלה יותר, ובסופו של דבר מן "הרוחני המוחלט", הוא האלוהים. לכל עם יש מהות רוחנית משלו, ועם ישראל מיוחד משאר העמים מאחר שהמהות הרוחנית שלו זהה עם הרוחני המוחלט - האלוהים, המתגלה לעם ישראל על ידי הנבואה. מסיבה זו, טען רנ"ק, עם ישראל נשאר נצחי ולא כלה כשאר העמים. מטרתו של הרוחני היא להיות רוחני המכיר את עצמו ויודע את רוחניותו, היינו לעמוד על האופן שבו משתלשלת המציאות הממשית שמול עינינו מן הרוחני המוחלט. הכרה זו נעשתה בעבר על ידי הדת, ובהווה – על ידי התבונה הרציונלית, המדעים והעיון בהיסטוריה. הסינתזה בין המדעים המעודכנים ביותר והפילוסופיה העדכנית ביותר ובין היהדות היא אפוא משימתו של הוגה הדעות היהודי בדורו של רנ"ק, ולצורך מילוי משימה זו פיתח את הגותו וכתב את ספרו.

כותב פרופ' אליעזר שביד:

"היה זה אפוא רנ"ק שהעלה את בעיית היהדות בזמן החדש בפעם הראשונה לרמת הדיון הפילוסופי-היסטורי השיטתי והכולל. היה זה מפעל מונומנטלי, שחיבר אותו אל מפעלו של הרמב"ם בשני מישורי היצירה המשלימים זה את זה: הלמדנות התורנית-הלכתית הכוללת, והפילוסופיה. רנ"ק ביקש לעשות לדורו את מה שעשה הרמב"ם לדורותיו, ותעוזתו הקנתה לפילוסופיה שלו מעמד מקביל לזה של הרמב"ם: הוא ייסד בית מדרש פילוסופי והעמיד תלמידים ממשיכים בכמה כיוונים. (...) רנ"ק ראה את עצמו כאב רוחני של חבורת תלמידי חכמים שתחיית התרבות היהודית בעברית, על ידי עדכונה ברוח הזמן החדש, הייתה עיקר מגמתם".[3]

ביוגרפים וחוקרים של רנ"ק, ובהם למשל שמעון רבידוביץ', יוסף קלוזנר ואליעזר שביד, כתבו כי הגותו של רנ"ק השפיעה במישרין ובעקיפין על כל חוקרי תולדות עם ישראל בדורות הבאים. ריב"ל אמר כי "מן הפירורים שנפלו מתחת שולחנו של רנ"ק, יצאו לאור כמה ספרים של חכמים שהיו בימיו, שהיו מלקטים ומקבצים אותם".[4] קלוזנר ואחרים מנו את הדמויות שהתבססו על פועלו של רנ"ק או הושפעו מהגותו: בהם תלמידיו שי"ר, ריב"ל עצמו וצבי הירש חיות, ושלא מתלמידיו הישירים – ר' אייזיק הירש וייס, זכריה פרנקל, יום טוב ליפמן צונץ, אברהם גייגר והיינריך גרץ, ובדור הבא גם מעצבי רעיון הלאומיות היהודית: משה ליב ליליינבלום, פרץ סמולנסקין, אחד העם ואולי גם הרב קוק. ואולם גרשם שלום, במאמרו התוקף את תנועת "חכמת ישראל",[5] טען כי לאמיתו של דבר השפעתו של רנ"ק הייתה סמלית בלבד ולא מוחשית:

"כמה מוטעים דברי סופרינו היום כאילו רנ"ק השפיע באמת השפעה מוחשית על דרכי חכמת ישראל. לאמיתו של דבר לא הייתה לו שום השפעה על דרכו של המחקר בדורות שלאחריו, ולשוא תחפש את רישומו אצל אנשי העבודה המדעית - מי יאמין היום, שהעבודה הגדולה ביותר על ר' אברהם אבן עזרא איננה מזכירה כלל שישנו פרק "חכמת המסכן" אצל רנ"ק ולא מתוך רצון רע דווקא. מהמשכילים שהשתעשעו בספרו במזרח [אירופה] רק מיעוט שבמיעוט היה שותף לעצם העבודה שנעשתה, ושום דבר במהלך התפתחותה של חכמת ישראל במשך המאה התשע-עשרה לא היה משתנה אילו היה "מורה נבוכי הזמן" נשאר בגניזה. זוהי עובדה שאינה מקובלת היום, כי רב כוחו של הטשטוש הסנטימנטלי, אבל אולי מותר לקבוע פעם גם את האמת הפשוטה הזו. רנ"ק לא השפיע מפני שספרו הגאוני לא התאים כלל, לכל הפחות בקוים יסודיים אחדים, לאינטרסים של חכמת ישראל בדורות ההם, ורק עם שינוי האווירה ניצנץ גם זוהר המטמון הנעלם".

שמעון רבידוביץ' ערך מחדש בראשית המאה ה-20 את כתביו של רנ"ק, והוסיף מבוא מקיף; על הגותו נכתבו מחקרים רבים, בהם של מרטין בובר, יוליוס גוטמן, נתן רוטנשטרייך, אליעזר שביד ויהוידע עמיר.

"מורה נבוכי הזמן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד מאמרים, תרגומים קצרים ואיגרות שפרסם בכמה כתבי עת, פרסם רנ"ק למעשה רק ספר אחד בעברית, והוא ספר ההיסטוריה שלו "מורה נבוכי הזמן" (בקיצור: מונה"ז), שעליו עמל שנים רבות ויצא לאור לאחר מותו על ידי יום טוב ליפמן צונץ (לבוב, 1851). שם הספר, שנטבע כנראה כבר על ידי רנ"ק עצמו לפני מותו, רומז במכוּון לספר "מורה הנבוכים" של רמב"ם, מאחר שמטרותיהם של שני הספרים דומות: לסייע למאמין להתמודד עם הקשיים והמבוכות, על ידי שילוב של הפילוסופיה של אומות העולם יחד עם המורשת התורנית והדתית של עם ישראל, לכדי סינתזה אחת. הספר איננו שלם, וככל הנראה התכוון רנ"ק להוסיף לו פרקים נוספים ולא הספיק. במהדורה שפורסמה ישנם שבעה עשר פרקים, הנקראים "שערים".

בהקדמה לספר מפרט רנ"ק את הצורך בחקירת ההיסטוריה והפילוסופיה של עם ישראל. לשיטתו, חקירה כזו היא לצורך מעשי, ומיועדת להתאמת האמונה הדתית לשינויי הזמן ולצרכים הלאומיים. ארבעת השערים הראשונים של הספר הם מעין מבוא כללי המתאר את מצבן הרוחני של האומות (ללא התייחסות מפורשת לעם ישראל, אך תוך רמזים ברורים למצב היהדות בזמנו), ואת הצורך במחקר ההיסטורי והפילוסופי. השער הראשון, "הסמים", מתאר שלוש קבוצות של אנשים דתיים שאמונתם משובשת: אלה העוזבים את יישוב העולם ועוסקים במיסטיקה עד כדי הכחשת הטבע; בעלי האמונות הטפלות המאמינים בשדים ובסגולות, ומבקשים לשלוט בטבע באופן מאגי; ואנשי ההלכה המעשית, המקדשים יתר על המידה את המצוות המעשיות בלי להתייחס לעולם הרוחני שמאחוריהן. בהמשך הפרק הראשון מתוארים שלושה סוגי כפירה, שהם תוצאה של שלושה סוגי אמונה אלו: רציונליזם מטריאליסטי, דטרמיניזם ושלילת הבחירה החופשית, וכפירה במצוות המעשיות. השער השני, "השבילין", מפרט שלושה סוגי מחקר פילוסופי-דתי, שרנ"ק מכנה "מעשה מרכבה" (מטאפיזיקה), "מעשה בראשית" (פילוסופיית הטבע) ו"טעמי המצוות". שלושה סוגי מחקר אלה מתאימים לקבוצות שתוארו בשער הקודם. בשער השלישי, "המבוכה", הוא מתאר את הקושי במחקר ואת הסתירות שקיימות במושגי הדת. השער הרביעי, "התוך", מוקדש לדרך הנכונה לפתרון הסתירות לעומקן, ולהסבר כיצד ניתן "להלך באמצע" בין הרעיונות הסותרים על ידי שילוב שניהם לסינתזה בנוסח הגל.

שלושת השערים הבאים הם מעין עיונים מבואיים בנושאים היסטוריוסופיים. שער ה', "שער הכוונה והתכלית", עוסק בהוכחה שיש תכלית לעולם, לפחות במדרגות הצומח והחי, בהשפעת הפילוסופיה של קאנט ושלינג. שער ו', "הסימן הרוחני והאות", עוסק במושגי הרוחניות והאמונה, וברעיון שמאחורי כל פרט במציאות, ובמיוחד באדם, קיים יסוד "רוחני" המשפיע עליו. שער ז', "גויים ואלוהיו", דן ברעיון "רוח האומה" שיש לכל עם, כלומר האידאל או הרעיון הרוחני המנחה את אותו עם, ובהשפעתה של "רוח האומה" על ההיסטוריה של אותו עם. לקראת סוף פרק זה מתחיל רנ"ק לעסוק באופן ספציפי ברוחו של עם ישראל, לאחר שבפרקי המבוא א'-ז' עסק בעיקר ברעיונות כלליים. עם ישראל שונה משאר העמים בכך שרוחו היא "הרוחני המוחלט", המונותאיזם המאחד את כל הרעיונות והאידאלים, ולכן הוא איננו יורד מבמת ההיסטוריה כשאר העמים אלא נשאר נצחי.

כאמור, מהפרק השמיני ואילך עוסק רנ"ק בחקירות היסטוריוסופיות והיסטוריוגרפיות של תולדות עם ישראל. בשער ח', "עם עולם ומועדיו", הוא מציג, על פי מודלים של פילוסופים אירופאים לפניו, מודל של שלוש תקופות המתרחשות בתולדות כל עם:

  • "מועד הצמיחה והגידול" – היווצרות העם ובניית מוסדותיו המדיניים והכלכליים;
  • "מועד העוז והמפעל" – יצירת התרבות המיוחדת לעם, והפצת הרעיונות והאידאלים הלאומיים הרוחניים;
  • "מועד ההיתוך (=ההתנוונות, השקיעה) והכיליון" – שקיעה חזרה לחומרנות, איבוד החוסן הפנימי וכיליון על ידי אויבים מבחוץ. עמים אחרים נבנים כעת מן האידאלים של העם שמת ועל גביהם.

בעם ישראל, שלא כבשאר העמים, שלוש התקופות הללו חוזרות על עצמן שוב ושוב. רנ"ק מתאר בתולדות עם ישראל שלושה מחזורים של שלוש התקופות הללו. במחזור הראשון התרחשו: צמיחה, מימי אברהם עד מות משה, עוז ומפעל, מימי יהושע עד מות שלמה, וניוון, ממות שלמה עד הריגת גדליה בן אחיקם. העלייה, ההצלחה והשקיעה בתקופות אלו מתבטאות לא רק במצבו הפוליטי והכלכלי של העם, אלא בעיקר במעמדו הרוחני והדתי. המחזור השני מפורט בשערים ט' ו-י'. בשער ט', "מועדי עם עולם", מתואר מועד הצמיחה והגידול בימי גלות בבל, התקופה הפרסית וימי בית שני עד מות אלכסנדר מוקדון. שער י', "חדשים לבקרים", דן במועד העוז והמפעל השני בימי שלטון היוונים ובתקופה החשמונאית, ובמועד הכיליון השני, מימי הורקנוס ואריסטובולוס עד לכישלון מרד בר כוכבא. בשני שערים אלו ישנו לראשונה מחקר מדעי של ימי בית שני, על פי הספרים החיצוניים, כתבי יוספוס פלביוס ופילון האלכסנדרוני וספרות התלמוד והמדרשים. בסוף שער י' מתאר רנ"ק בקיצור את המחזור השלישי, שבו היו צמיחה וגידול בתקופת המשנה והתלמוד, עוז ומפעל בימי הגאונים והראשונים ותור הזהב של יהדות ספרד, וניוון מפטירת הרמב"ן, דרך גירוש ספרד ועד פרעות ת"ח-ת"ט והשבתאות. הוא אינו עוסק בשיבוץ תקופתו-שלו במבנה היסטורי זה.

בפרקים הבאים ניגש רנ"ק לחקירת תרבות עם ישראל כפי שהיא מתגלית בספרותו – ספרות התורה שבכתב ושבעל פה. שער י"א, "חקר אבות", מוקדש לטיפול בענייני ביקורת המקרא. על קדמותם ואחדותם של חומשי התורה לא ערער רנ"ק, אך היה מן הראשונים בספרות העברית שהציעו תיארוכים לא-מסורתיים של ספרי הנביאים והכתובים. הוא ייחס את הפרקים האחרונים בספר ישעיהו לישעיהו השני (מה שגרם למחלוקת בינו לבין שד"ל), הצביע על כמה מזמורי תהילים שזמנם מאוחר, חלקם אף מן התקופה החשמונאית, ותיארך את חיבור קהלת לסוף התקופה הפרסית. בשער זה עסק גם בספרים החיצוניים, באנשי כנסת הגדולה וזמנם ובעוד חקירות שעל הגבול בין תקופת המקרא לתקופת חז"ל. שער י"ב, "חידות מני קדם", דן בפילוסופים היהודים-יוונים, אריסטובולוס ופילון האלכסנדרוני.

בשערים י"ג וי"ד מניח רנ"ק את היסודות למחקר המדעי של ספרות התלמוד והמדרש, וכדברי יוסף קלוזנר, "שי"ר, ר' זכריה פראנקל ור' אייזיק הירש ווייס בנו את מבחר ספריהם ומאמריהם על שני השערים הללו; ואין חכם בחכמי ישראל שלא הושפע מהם בחקירותיו על התלמוד והמדרש".[6] שער י"ג, "אם למסורת הפירוש וההלכה במצוות תושבע"פ", דן בהלכה ובספרות ההלכתית, בהשתלשלות התורה שבעל פה מזמן המקרא דרך ימי בית שני ועד עריכת מסכתות המשנה השונות, וכן במושג הלכה למשה מסיני. שער י"ד, "האגדה ובעלי האגדה", דן בדברי האגדה שבתלמוד לסוגיהם. לשיטת רנ"ק, חדרו לאגדה התלמודית גם אגדות עממיות, גוזמאות ואמונות טפלות, בין השאר בגלל נסיבות עריכתו של התלמוד הבבלי, והחוקר המאמין נדרש לדעת להבחין בין האגדות שאותן יש לקבל ובין אלו שיש לדחותן.

שער ט"ו, "דרך חיצונים", עוסק ברעיון הגנוסיס ובהופעותיו ביהדות לאורך הדורות, בין השאר בתורת הקבלה ובשבתאות. שני הפרקים האחרונים והנספח היו אמורים כנראה להשתבץ בחלק השני של הספר, שלא נכתב והיה אמור לעסוק בפילוסופיה באופן כללי יותר. פרק ט"ז, "כללים והצעות לחכמת האמונה לקוחות מן הפילוסופיה ההגיונית", מכיל, כפי שמרמז שמו, הצעות להתפתחות עתידית של האמונה היהודית ברוח הפילוסופיה ההגליאנית. הפרק איננו שלם והוא מכיל קטעים מתורגמים מכתבי הגל. שער י"ז, "חכמת המסכן", עוסק בפילוסופיה של רבי אברהם אבן-עזרא; גם הוא איננו שלם, ונוספו לו בנספח רשימות שהכין רנ"ק בעניין. רנ"ק מציג בו את הדמיון שבין שיטת רבי אברהם אבן-עזרא ובין הפילוסופיה הקאנטיאנית עם חידושיהם של שלינג והגל.

לאחר המהדורה הראשונה של "מורה נבוכי הזמן" שהוציא צונץ בלבוב תרי"א-1851, נדפסו עוד חמש מהדורות: לבוב תרכ"ג-1863, על ידי מאיר הלוי לטריס; ורשה תרנ"ד-1894; ברלין תרפ"ד-1924, על ידי ש' רבידוביץ' (בכותרת: כתבי רבי נחמן קרוכמאל); לונדון תשכ"א-1961, מהדורה מתוקנת של הוצאת רבידוביץ'; ירושלים תשע"א-2010, צילום של מהדורת רבידוביץ' עם מבוא ומילון מונחים מאת יהוידע עמיר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, עריכה מדעית ומבוא יהוידע עמיר, הוצאת כרמל, 2010.
  • ש' ראבידוביץ', כתבי ר' נחמן קרוכמאל, בצירוף מבוא מפורט, הערות ומפתחות, ברלין תרפ"ד-1924; וולתאם, מאס.-1961.
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים תשי"ב, עמ' 148–214.
  • אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק ראשון, תל אביב תשס"א, עמ' 174–217; בעמ' 224 רשימה ביבליוגרפית על רנ"ק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ובכתיב יידי: קראָכמאַל או קראָחמאַל
  2. ^ אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, עמ' 174.
  3. ^ אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, עמ' 175.
  4. ^ מצוטט אצל יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, עמ' 165.
  5. ^ "מתוך הרהורים על חכמת ישראל", בתוך: דברים בגו, תל אביב תשל"ו, עמ' 385–403 (בעיקר עמ' 389).
  6. ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, עמ' 196.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg