כוננות עם שחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כוננות עם שחר
Zero Dark Thirty
כרזת הסרט
כרזת הסרט
בימוי קתרין ביגלו עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי קתרין ביגלו
קולין וינסלו
מארק בול
מייגן אליסון
תסריט מארק בול עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה ויליאם גולדנברג, דילן טיכנור
שחקנים ראשיים ג'סיקה צ'סטיין
קייל צ'אנדלר
ג'ייסון קלארק
מוזיקה אלכסנדר דספלה עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום ג'רג פרייזר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה סרטי קולומביה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה סרטי קולומביה
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 19 בדצמבר 2012 ארצות הבריתארצות הברית(הפצה מוגבלת)
11 בינואר 2013 ארצות הבריתארצות הברית(הפצה מסחרית רחבה)
31 בינואר 2013 ישראלישראל
משך הקרנה 157 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט מותחן, סרט דרמה, סרט מלחמה, סרט פעולה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב כ-40 מיליון דולר
הכנסות כ-132.8 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו binladen
פרסים
zerodarkthirty-movie.com
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כוננות עם שחר (באנגלית: Zero Dark Thirty) הוא סרט קולנוע אמריקאי בבימויה של קתרין ביגלו, שיצא לאקרנים בשנת 2012. הסרט מתאר את המאמץ המודיעיני האמריקאי במרדף אחר אוסאמה בן לאדן עד לחיסולו במבצע חנית נפטון. הסרט עורר מחלוקת בארצות הברית בשל יחסו לכאורה לחקירות בעינויים.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח כשעל רקע מסך שחור, נשמעות הקלטות מאירועי פיגועי 11 בספטמבר, בליל של דיווחי תקשורת, אנשים מפוחדים, לכודים וכוחות הצלה.

שנתיים לאחר מכן, במתקן סודי באפגניסטן, חוקר דן (ג'ייסון קלארק), סוכן ה-CIA, את עאמר, בלדר של ארגון אל-קאעידה. דן משתמש בטכניקות של עינויים והשפלות, להן עדה עמיתתו מאיה (ג'סיקה צ'סטיין). החקירה לא מצליחה לספק די מידע כדי למנוע פיגוע נוסף של אל-קאעידה, שהתרחש במאי 2004 בעיר ח'ובאר בערב הסעודית (אנ'). מאיה מציעה לנקוט גישה חדשה בחקירה, הם משטים בעאמר, שמנותק מהעולם החיצון, וטוענים שבזמן החקירה הסגיר מידע שסייע לחשוף את חברי החוליה ובכך מנע את הפיגוע, אך הוא לא זוכר זאת מאחר שאיבד את הכרתו ואת זיכרונו לזמן קצר. העציר נשבר וחושף שורה של חברי אל-קאעידה, בהם מי שידוע לו בכינוי "אבו אחמד אל-כוויתי", כמי שהעביר מסרים מבן לאדן. זוהי ה"מחט בערמת שחת" שדרכה מצפה מאיה לאתר את מנהיג אל-קאעידה. שורה של חקירות בעינויים של עצירים נוספים מעלה את האפשרות כי אבו אחמד הוא ככל הנראה מהאנשים המקורבים ביותר לבן לאדן. הסברה מתחזקת כאשר אבו פרג' אל-ליבי (יואב לוי), בכיר באל-קאעידה שנלכד בפקיסטן ונחקר בעינויים אף הוא נמצא במתקן מעצר סודי באפגניסטן, מנסה להסתיר את הקשר בין אבו אחמד לבן לאדן.

מאיה ממשיכה לחקור בכיוון זה, כשברקע מתרחשים הפיגועים בלונדון וחילופי השלטון בארצות הברית המביאים להפסקת היכולת להשתמש בעינויים על מנת לנסות ולחשוף מידע מנחקרים. היא ניצלת מהמתקפה על מלון מריוט באסלאמאבאד, ועמיתיה נהרגים כשסוכן כפול של אל-קאעידה מפוצץ עצמו בבסיס צ'פמן באפגניסטן.

החקירה כמעט ונזנחת לאחר עדות שאבו אחמד נהרג ב-2001, אך בעקבות מידע נוסף שנשלף מהארכיון על ידי אנליסטית זוטרה, מעיון חוזר בטיפ שהועבר על ידי גורמי מודיעין ממרוקו, משתכנעת מאיה כי מי שנהרג אינו אבו אחמד אלא אחיו הגדול, ואילו אבו אחמד עצמו, ששם משפחתו האמיתי הוא סעיד, עדיין פעיל. דן מצליח בעזרת קשריו לאתר את מספרי הטלפון של משפחת סעיד, מה שמביא לאיתורו בפקיסטן. לאחר מעקב ממושך בפיקודו של לארי (אדגר רמירס) אחר אבו אחמד, הוא מוביל אותם לבית במתחם מבוצר בסמוך לעיר אבוטאבאד. תצפיות על הבית מובילות למסקנה שבמתחם מסתתר גבר נוסף, שייתכן והוא אוסאמה בן לאדן. ג'ורג' (מארק סטרונג), הממונה על המלחמה בבכירי אל-קאעידה ומאיה, מצליחים לאחר מאמץ ממושך, לשכנע את ראש ה-CIA ליאון פאנטה (ג'יימס גנדולפיני) להוציא לפועל מבצע בו יחדרו לוחמים למתחם ויבדקו אם אכן בן לאדן שוהה בו.

המבצע מוטל על יחידת אריות הים של הצי האמריקאי, היחידה פושטת על המתחם כשהיא מובלת במסוקי UH-60 בלק הוק חדישים וסודיים בעלי טכנולוגיית חמקנות. בפשיטה על הבית נהרגים אבו אחמד ובן לאדן ונתפסים חומרי מודיעין רבים. גופתו של בן לאדן נלקחת לבסיס הקדמי באפגניסטן בו עקבה מאיה אחר המבצע והיא מאשרת את זיהויו.

בסצנת הסיום, מאיה עולה למטוס מטען צבאי ריק שהגיע לאסוף רק אותה, היא לא משיבה כאשר איש צוות האוויר שואל אותה לאן היא רוצה לטוס, וכשדלת המטוס נסגרת היא ממררת בבכי.

דמויות ושחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'סיקה צ'סטיין, מגלמת את מאיה, גיבורת הסרט, סוכנת ה-CIA שמובילה לאיתורו של בן לאדן
הדמות בסרט שחקן/ית תיאור
מאיה ג'סיקה צ'סטיין סוכנת ה-CIA שמוצבת בפקיסטן תופסת את ההובלה על המאמץ המודיעיני שמוביל בסופו של דבר לאיתורו של בן לאדן. על פי יוצרי הסרט, דמותה מבוססת על סוכנת אמיתית שהייתה שותפה למלחמה בטרור וחלק מהפרטים בסרט שונו על מנת להגן על זהותה. על פי הוושינגטון פוסט מדובר בסוכנת בשנות ה-30 לחייה, שהתגייסה ל-CIA לפני פיגועי 11 בספטמבר, שימשה כמגייסת מרגלים ומאכנת מטרות לחיסול ותרמה חלק חשוב במצוד אחר בן לאדן. היא זכתה לעיטור הגבוה ביותר של ה-CIA ב-2012, אך קידומה נחסם[1].
דן ג'ייסון קלארק סוכן ה-CIA, מומחה לחקירות ובעל תואר Ph.D
ג'וזף בראדלי קייל צ'נדלר ראש שלוחת ה-CIA בפקיסטן, בשלב מסוים מנסה להצר את צעדיה של מאיה. נאלץ לעזוב את פקיסטן לאחר שנחשפת מעורבותו בחיסולים ממוקדים
ג'סיקה ג'ניפר אילי סוכנת בכירה ב-CIA, נהרגת בזמן מפגש עם סוכן כפול של אל-קאעידה
ליאון פאנטה ג'יימס גנדולפיני ראש ה-CIA
ג'סטין כריס פראט לוחם בצוות שש ביחידת אריות הים
פטריק ג'ואל אדגרטון לוחם בצוות שש ביחידת אריות הים
ג'ארד טיילור קיני לוחם בצוות שש ביחידת אריות הים
מייק מייק קולטר לוחם בצוות שש ביחידת אריות הים
סייבר קאלן מאלווי לוחם בצוות שש ביחידת אריות הים
לארי אדגר רמירס איש האגף לפעולות מיוחדות ב-CIA, מוביל את המעקב אחר אבו אחמד בפקיסטן
ג'ורג' מארק סטרונג בכיר במטה CIA המוביל את המצוד אחר בן לאדן
מפקד כוח אריות הים פרנק גרילו מפקד צוות שש ביחידת אריות הים
חאכים פארס פארס סוכן שטח של ה-CIA בפקיסטן, איש האגף לפעולות מיוחדות
ג'ק הארולד פרינו ג'וניור סוכן CIA בפקיסטן
אבו פרג' אל-ליבי יואב לוי[2] בכיר בארגון אל-קאעידה
עאמר אל-בלוש ראדה כאטב בלדר של ארגון אל-קאעידה שנחקר בעינויים[3]
ג'ון סקוט אדקינס סוכן ה-CIA, איש האגף לפעולות מיוחדות
"הזאב" פרדריק לין ראש אגף ב-CIA, מבוסס על דמותו של מייקל דיאנדרה[4]
סטיב מארק דופלס אנליסט ב-CIA
ג'רמי ג'ון בארומן בכיר ב-CIA
ויליאם מקרייוון כריסטופר סטנלי מפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים האחראי על מבצע החיסול
טום דונילון סטיבן דיליין היועץ לביטחון לאומי

הפקת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון לסרט על המרדף אחר אוסאמה בן לאדן, נרקם אצל יוצרי הסרט קתרין ביגלו ומארק בול עוד לפני איתורו. הם השלימו תסריט על קרב טורה בורה, והתכוונו להתחיל בצילומים כשבן לאדן חוסל במאי 2011; לאחר האירוע הם החלו לעבוד על התסריט מהתחלה[5].

שמו הראשוני של הסרט היה "Killing Bin Ladden" ("להרוג את בן לאדן") אך לבסוף נבחר השם "Zero Dark Thirty", מונח צבאי שמשמעותו חצי שעה לאחר חצות, השעה בה נחתו כוחות יחידת אריות הים בבית המסתור של בן לאדן[6]. במאית הסרט ציינה שהשם מייצג גם את האפלה והחשאיות שהסוו את משימת המודיעין ארוכת השנים שמתאר הסרט[5]. בתרגום לעברית נבחר השם "כוננות עם שחר", מושג צבאי המתייחס דווקא למועד הזריחה.

צילום הסרט התבצע במשך 14 שבועות רצופים באביב 2012, באתרי צילום בהודו ובירדן. על מנת לשחזר את הפשיטה על המתחם של בן לאדן, נבנה בירדן העתק של הבניין האמיתי מפקיסטן, שהיה צריך לעמוד בזעזועים של נחיתת מסוקי בלאק הוק לידו[7]. הצילום נעשה על ידי גרג פייזר, צלם מלחמות, ששיווה לסרט נופך ריאליסטי ועיתונאי, בין השאר באמצעות שימוש במצלמת כף-יד[8]. חלק מסצנת הפשיטה על המתחם המבוצר של בן לאדן, שנבנה במיוחד לסרט, צולם באמצעות הרכבת אמצעי ראיית לילה על המצלמות, על מנת לתת לצופים את נקודת המבט של לוחמי אריות הים[9], ולא כנהוג בסרטים אחרים בהם אפקט זה מושג בשלב הפוסט-פרודקשן[10].

פסקול הסרט נוצר על ידי אלכסנדר דספלה ובוצע על ידי התזמורת הסימפונית של לונדון.

תגובות לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשמות בתעמולה פוליטית ובקבלת מידע סודי מהבית הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרי הסרט ומנכ"ל סרטי סוני (חברת האם של סרטי קולומביה), הואשמו שהוא מיועד לשמש ככלי בתעמולת הבחירות במרוץ לנשיאות ארצות הברית ב-2012[11], מועד הפצתו המקורי שתוכנן לנובמבר 2012, ימים ספורים לפני הבחירות עצמן, נדחה בעקבות לחץ פומבי לדצמבר ולהקרנה מסחרית רחבה רק בינואר 2013[12].

בנושא המידע המפורט שהיה ליוצרי הסרט על הפשיטה ואיסוף המודיעין, פתחה מחלקת ההגנה של ארצות הברית בחקירה האם ליוצרי הסרט הודלפו חומרי מודיעין סודיים באשר למרדף אחר בן לאדן[13]. ארגון Judicial Watch השיג מסמכים מתוקף חוק חופש המידע בארצות הברית, מהם עולה כי ליוצרי הסרט הוענקה גישה למתקני ה-CIA בהם נערכו חלק מהאימונים הטקטיים לקראת הפשיטה על המתחם בו שהה בן לאדן, שבול פגש לפחות בשני מקרים אנשי מפתח בבית הלבן באשר לסרט ושנמסר להם על ידי מחלקת ההגנה שמות מתכנני ומפקדי המבצע מטעם צוות שש של יחידת אריות הים[14].

יחס לעינויים ותפקידם במלחמה בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיב העינויים תופס מקום מרכזי בסרט. במהלכו מספר סצנות ארוכות ומשמעותיות בהן נחקרים בעינויים חברי אל-קאעידה. בסצנה הראשונה נראה כי הגיבורה סולדת מהעינויים, היא משתפת פעולה בעל כורחה כשהיא מביאה את המים אותם שופך החוקר על פניו המכוסות במגבת של העציר (טכניקת העינוי במים); בהמשך היא עדה להשפלת העציר, הפשטתו מולה, ענידת קולר של כלב על צווארו והולכתו כחיה ברחבי החדר, חניקתו, הכאתו, תלייתו בחבלים, השמעת מוזיקה רועשת, מניעת שינה, מזון ושתייה ולבסוף הכנסתו לקופסה אטומה. במהלך עבודתה היא צופה בשורה של חקירות בעינויים של עצירים שחושפים פרטים על אבו אחמד, ואת חקירתו של אבו פרג' אל-ליבי היא כבר מנהלת בעצמה, תוך שימוש במכות ועינוי מים. התייחסות ישירה לנושא בין הגיבורים, מגיעה לאחר סצנת החקירה האלימה של אבו פרג'. דן מספר למאיה שהוא עובר תפקיד לעבודת מטה בוושינגטון לאחר שכבר ראה יותר מדי עצירים עירומים. הוא מציע לה לבוא איתו, אך היא משיבה שמוושינגטון לא תמצא את אבו אחמד; דן מזהיר אותה מפני המשך עינויי העצירים, משום שהמשטר משתנה והיא לא רוצה להיות זו שתיתפס כמחזיקה ברצועת הקולר כשוועדת החקירה תגיע. בסצנת מפתח בסרט צופה הגיבורה יחד עם עמיתיה, בראיון מפורסם מ-16 בנובמבר 2008, עם הנשיא הנבחר ברק אובמה בתוכנית 60 דקות (הפעם היחידה בה הוא מופיע בסרט), בו הוא ציין שאמריקה אינה משתמשת בעינויים ושהוא יוודא שלא תשתמש בעינויים, על מנת להחזיר את מעמדה המוסרי בעיני אומות העולם.

ביגלו והתסריטאי מארק בול, הואשמו בכך שהסרט מטפח את הנרטיב לפיו השימוש בעינויים בחקירות, תרם לאיתורו של בן לאדן ולמלחמה בטרור[15][16]. שלושה מבכירי חברי הסנאט של ארצות הברית, דיאן פיינסטיין (יושבת ראש הוועדה לענייני מודיעין), קארל לוין (יו"ר ועדת הכוחות המזוינים) וג'ון מקיין (מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-2008), פנו למייקל מורל, המנהל בפועל של ה-CIA, בדרישה לדעת האם יוצרי הסרט הוטעו על ידי הארגון להאמין שהעינויים תרמו למאמץ המודיעיני. מורל השיב כי הסרט לא משקף באופן מציאותי את העובדות, אך אכן חלק מהמידע הושג מעצורים תחת חקירות קשות[17].

במכתב גלוי לקתרין ביגלו שפורסם בגארדיאן, השוותה נעמי וולף את ביגלו ללני ריפנשטאהל וציינה שכמו ריפנשטאהל, ביגלו היא אמנית גדולה, אך תיזכר לדראון עולם כיד ימינו של המענה[18][19].

בין התגובות לסרט היו גם קריאות להחרמתו. השחקנים אדוארד אסנר ומרטין שין תמכו בחבר האקדמיה האמריקאית לקולנוע שקרא לעמיתיו לא להצביע לסרט באף קטגוריה לפרס אוסקר[20][21]. דן פרומקין כתב בהפינגטון פוסט שהסרט הוא מתועב, גם אם ביגלו ובול לא התכוונו לכך; הוא קרא לקהל לא ללכת לסרט, ולא לעודד עשיית סרטים שלכל הפחות מציגים יחס אמביוולנטי לעינויים ובמקרה הגרוע תומכים בהם[22].

במאי הסרטים הדוקומנטריים אלכס גיבני, שזכה בפרס האוסקר ב-2007 על סרטו שתיעד נהג מונית אפגני שעונה למוות בבסיס אמריקאי באפגניסטן, ביקר את ביגלו ובול, הוא טען שהם נהגו באופן בלתי אחראי ולא מדויק באופן שבו התייחסו לנושא העינויים בסרט; לדבריו הצילומים שנעשו בחלקם במצלמת כף-יד ומעניקים לו נופך ריאליסטי, כמעין סרט דוקומנטרי, יוצרים בכך אשליה מטעה על נכונות הנרטיב; הוא מבקר את היוצרים על כך שלא תהו על יעילות העינויים, על ההשחתה המוסרית שגרמו, על הטעויות שנעשו והחסרת מידע באשר לנזק שנגרם בקבלת מידע שגוי מחקירות בעינויים[23]. קארן גרינברג, ראש המרכז לביטחון לאומי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פורדהם, מחברת ועורכת ספרים בענייני טרור ועינויים, ניתחה את הסרט וטענה שהוא מוביל בשבעה צעדים את הפיכת העינויים למתקבלים על הדעת: הוא מעורר פחד אצל הצופים החל מסצנת הפתיחה, חותר תחת החוק האוסר על עינויים, מציג לראווה את העינויים עצמם בפירוט "פורנוגרפי", עושה דה-הומניזציה לקורבנות העינויים, לא מפקפק באפקטיביות של החקירות בעינויים, לא דורש אחריות על המעשים ומעסיק את התקשורת בתעמולה שמייצר[24].

לעומתם טענה מנולה דרגיס, מבקרת הקולנוע של הניו יורק טיימס, שבניית סצנות העינויים בסרט דווקא מצביעה על חוסר התועלת בהשגת מידע אמין בחקירות בעינויים; כך לדוגמה סצנת הטבח בפיגוע הטרור בח'ובאר, שבאה מיד לאחר גוויעתן של יללות העציר שהושם בקופסה, מצביעה מבחינה קולנועית על כך שהעינויים לא מצילים חיים[25]. ג'ו מורגנסטרן מהוול סטריט ג'ורנל ציין שהסרט לא מתנצל על עינויים באותה מידה שלא מגנה אותם[6]. מייקל מור אף הוא יצא להגנת הסרט, לדבריו הסרט משניא את העינויים על הצופים וגורם להם להזדהות דווקא עם המעונים[26].

שורה של משפטנים, עיתונאים, כותבים ואנשי ציבור נוספים, בהם עורך הדין אלן דרשוביץ והמחזאי והתסריטאי טוני קושנר, פרסמו מכתב גלוי ובו יצאו נגד המתקפות על יוצרי הסרט, והשוו בין דרישותיהם של חברי הסנאט מקיין, לוין ופיינשטיין לדרך פעולתו של הסנאטור ג'וזף מקארתי בשנות ה-50 של המאה ה-20[27].

חוזה רודריגז, בכיר לשעבר ב-CIA ששימש ראש השירות החשאי הלאומי בארגון, התייחס למספר אי דיוקים בסרט אשר למדיניות העינויים. לטענתו, הסרט מקשר באופן מטעה בין עינויים להצלחה מודיעינית, ולאופן בו ארצות הברית התנהגה עם אויביה במלחמה בטרור. רודריגז, שפיתח וארגן את תוכנית ה-CIA לשימוש בחקירה הלוחצת ("enhanced interrogation program"), טוען כי טועים המבקרים שמאמינים כי תיאור החקירות בסרט הוא מדויק ושהוא משלה בכך שהביא לתוצאות; לדבריו התוכנית פעלה היטב והוא אינו רואה בה כעינויים. הוא ציין כי בשנים 2002 עד 2007 בהן ניהל את התוכנית, לא ספגו עצירים מכות, לא ניתלו בשלשלאות מהתקרה ולא הושמו עליהם קולרי כלבים, שיטת העינוי במים הופעלה על שלושה טרוריסטים בלבד ובאופן מבוקר בניגוד למוצג בסרט, והופסקה כבר ב-2003[28].

ביגלו עצמה טענה כי השימוש בעינויים ראוי לגינוי[29], היא ציינה שלא הייתה להם אג'נדה ביצירת הסרט, והם לא התכוונו לעורר מחלוקת[30]. בטור שפרסמה בלוס אנג'לס טיימס ציינה שקודם כל היא תומכת בזכותו של כל אזרח אמריקאי ליצור אמנות ולהביע את עמדתו המוסרית ללא התערבות או הטרדה של השלטון בהתאם לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, היא הוסיפה שהיא פציפיסטית מזה שנים ותומכת בהתנגדות לשימוש בעינויים, ציינה שתיאור המציאות אינו תמיכה בה, שבתחילת המצוד אחר בן לאדן נעשה שימוש בעינויים והם היו חלק מהסיפור שלא ניתן להתעלם ממנו[31]. התסריטאי מארק בול ציין שהוא גאה בסרט שיצרו[32].

ביקורת קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה לשבחים מצד מרבית מבקרי הקולנוע המשפיעים[33], פיטר טרוורס מהרולינג סטון ציין שביגלו ובול התעלו על עבודתם מהסרט "מטען הכאב" עליו זכו בפרס האוסקר. הוא שיבח את הווירטואוזיות של ביגלו בבניית המתח מבלי לחטוא לאמת, ואת בול ביכולתו להציג את הצד האנושי בסיפור המעשה. את הופעתה של צ'סטיין ציין כמופלאה, כשגילומה את מאיה מותיר רושם עז שחודר כל כך עמוק עד שהצופים חשים בקצות עצביה[34]. ג'ו מורגנסטרן מבקר הקולנוע של הוול סטריט ג'ורנל, שיבח את הסרט, שעל אף שסוף העלילה שלו ידוע מראש, הוא מצליח לבנות מתח לכל אורכו; הוא ציין שהסרט הוא עבודה של קולנוענית שמוכנה ומצליחה להתעמת עם ספקטרום מלא של עמימות מוסרית[6]. דייוויד דנבי מהניו יורקר כתב שהמעלה העיקרית של הסרט היא שהוא מקדיש תשומת לב רבה לאופן בו החיים מתנהלים באמת, הוא משלב אכזריות ואנושיות באופן פרדוקסלי ומטריד אך עדיין מספק כיצירת אמנות[35]. אואן גלייברמן מאנטרטיינמנט ויקלי שיבח את ביגלו על סרט מוקפד ומחשמל ובימוי מדויק שבונה מתח באופן שכמעט ושולט בקצב פעימות הלב של הצופה[36].

הפצה והכנסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועד יציאתו של הסרט נדחה כאמור משיקולים פוליטיים. סרטי סוני החליטו שהוא יופץ באופן מסחרי בסוף 2012, על מנת לאפשר לסרט להתמודד בטקס פרסי אוסקר לאותה שנה, אך שההפצה תעשה באופן מוגבל, משום שבתקופת החגים יהיה עליו להתמודד מול סרטים פופולריים שנעשו בתקציבים גדולים כמו "ההוביט: מסע בלתי צפוי" ו"עלובי החיים". ההקרנה החלה בחמישה בתי קולנוע בערים ניו יורק ולוס אנג'לס מתוך ציפייה שתעורר באזז תקשורתי, בתחילת 2013 הורחבה ל-60 בתי קולנוע וב-11 בינואר 2013 הסרט יצא להפצה רחבה בכ-3,000 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית[37]. ביום הראשון להקרנתו כבש את צמרת הסרטים המכניסים, עם הכנסות של 9.6 מיליון דולר ובתום הסופשבוע חצה את רף ה-30 מיליון דולר. סך הכל הניב הסרט הכנסות של 132.8 מיליון דולר ברחבי העולם.

פרסים בולטים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ In ‘Zero Dark Thirty,’ she’s the hero; in real life, CIA agent’s career is more complicated, וושינגטון פוסט, 11 בדצמבר 2012
  2. ^ מרט פרחומובסקי‏, יואב לוי: על "הנותנת" והעבודה עם קת'רין ביגלו, באתר וואלה!‏, 17 במאי 2012
  3. ^ ‘Zero Dark Thirty’ filmmakers pull off tricky balancing act, סיאטל טיימס, 3 בינואר 2013
  4. ^ OUTING THE CIA’S ‘UNDERTAKER’ MICHAEL D’ANDREA
  5. ^ 1 2 FIRST LOOK: Obama not in 'Zero Dark Thirty' thriller about hunt for Osama bin Laden -- EXCLUSIVE, אתר Inside Movies, ‏6 באוגוסט 2012
  6. ^ 1 2 3 In 'Zero Dark Thirty,' Zealotry in Pursuit of Zealots, וול סטריט ג'ורנל, 18 בדצמבר 2012
  7. ^ 'Zero Dark Thirty' Accuracy: Behind-The-Scenes Clip On Building Osama bin Laden's House (VIDEO), מאחורי הקלעים של הסרט, אתר moviefone.com, ‏11 בינואר 2013
  8. ^ Real Photographer, Fake War: Jonathan Olley and Zero Dark Thirty, טיים מגזין, 7 בינואר 2013
  9. ^ Zero Dark Thirty, ריאיון עם קתרין ביגלו ומארק רוז לתוכניתו של צ'ארלי רוז, 6 בדצמבר 2012
  10. ^ מארק האריס, "ניו יורק מגזין", האריות פשטו עם שחר, באתר ישראל היום
  11. ^ אמיר בוגן, טריילרים חדשים: קתרין ביגלו מצביעה לאובמה, באתר ynet, 17 באוקטובר 2012
  12. ^ מייקל סיפלי, ניו יורק טיימס, האם הודלף מידע חסוי להפקת הסרט על חיסול בן לאדן?, באתר הארץ, 10 בינואר 2012
  13. ^ Film About the Hunt for Bin Laden Leads to a Pentagon Investigation, הניו יורק טיימס, 6 בינואר 2012
  14. ^ Judicial Watch Obtains DOD and CIA Records Detailing Meetings with bin Laden Raid Filmmakers, אתר Judicial Watch
  15. ^ סערה בארה"ב: האם הסרט על בן לאדן מצדיק עינויים?, באתר ‏מאקו‏, 17 בדצמבר 2012
  16. ^ ניו יורק טיימס, סקוט שיין, סרט המציג עינויי עצירים שהובילו לחיסול בן לאדן מסעיר את ארה"ב, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2012
  17. ^ Senate Intel Committee Probes Bin Laden Movie Torture Scenes, אתר abcnews, ‏3 בינואר 2013
  18. ^ A letter to Kathryn Bigelow on Zero Dark Thirty's apology for torture, הגארדיאן, 4 בינואר 2013
  19. ^ נעמי וולף, גרדיאן, האם קתרין ביגלו היא הלני ריפנשטאל החדשה?, באתר הארץ, 9 בינואר 2013
  20. ^ דייוויד קלנון, And the Academy Award for the Promotion of Torture Goes to …, ‏ 9 בינואר 2013
  21. ^ Martin Sheen, Ed Asner Join 'Zero Dark Thirty' Protest (Report), אתר hollywoodreporter.com, ‏12 בינואר 2013
  22. ^ Zero Dark Thirty Is a Despicable Movie, Even if Bigelow and Boal Didn't Intend It That Way, הפינגטון פוסט, 9 בינואר 2013
  23. ^ Zero Dark Thirty's Wrong and Dangerous Conclusion, הפינגטון פוסט, 21 בדצמבר 2012
  24. ^ Learning to Love Torture, Zero Dark Thirty-Style-Seven Easy, Onscreen Steps to Making U.S. Torture and Detention Policies Once Again Palatable, הפינגטון פוסט, 10 בינואר 2013
  25. ^ By Any Means Necessary, ניו יורק טיימס, 17 בדצמבר 2012
  26. ^ In Defense of Zero Dark Thirty, האפינגטון פוסט, 25 בינואר 2013
  27. ^ Tony Kushner, Alan Dershowitz, WGA Editor Blast Congress Over 'Zero Dark Thirty' Criticism, שיקגו טריביון, 11 בפברואר 2013
  28. ^ A CIA veteran on what ‘Zero Dark Thirty’ gets wrong about the bin Laden manhunt, וושינגטון פוסט, 4 בינואר 2013
  29. ^ ‘Zero Dark Thirty’ Director: Torture ‘Reprehensible’, אתר abcnews, ‏7 בינואר 2013
  30. ^ Director Bigelow brings 'Zero Dark Thirty' to D.C., יו.אס. איי טודיי, 9 בינואר 2013
  31. ^ קתרין ביגלו, Kathryn Bigelow addresses 'Zero Dark Thirty' torture criticism, לוס אנג'לס טיימס, 15 בינואר 2013
  32. ^ Kathryn Bigelow and Mark Boal respond to Zero Dark Thirty torture row, הגארדיאן, 8 בינואר 2013
  33. ^ Critics and Oscars: It’s Zero Dark Thirty or Bust, טיים מגזין, 11 בדצמבר 2012
  34. ^ Peter Travers, ‏Zero Dark Thirty - Jessica Chastain - “Please Don't”, באתר הרולינג סטון, 18 בדצמבר 2012
  35. ^ DEAD RECKONING, הניו יורקר, 24 בדצמבר 2012
  36. ^ Zero Dark Thirty (2012), אנטרטיינמנט ויקלי, 25 בדצמבר 2012
  37. ^ A Stealth Release Plan For ‘Zero Dark Thirty’, וול סטריט ג'ורנל, 10 בינואר 2013
  38. ^ נירית אנדרמן, לפני האוסקר: פרס המבקרים הניו יורקים לסרט של קתרין ביגלו, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2012
  39. ^ יאיר רוה, "כוננות עם שחר", "5 מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" בדרך לאוסקר, בבלוג הקולנוע "סינמסקופ", 3 דצמבר 2012
  40. ^ אתר הארגון, 8 בינואר 2013
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=כוננות_עם_שחר&oldid=36054679"