כלכלת אפריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כלכלת אפריקה
Africa satellite orthographic.jpg
אוכלוסייה 1,000,000,000 נפש (2009)[1]
שטח 30,244,050 קמ"ר (2009)
מס' מדינות 54 (2010)
סטטיסטיקה
תוצר מקומי גולמי 2.2 טריליון דולר (2009)
גידול בתמ"ג 5.16% (2004-2006)
תמ"ג לנפש 1968 דולר (2009)
אוכלוסייה המשתכרת בפחות מדולר אחד ליום 36.2% (2003)
חוב חיצוני כאחוז מהתמ"ג 60.7% (1998), 25.5% (2007)
סיוע חוץ כאחוז מהתמ"ג 3.2% (2001)
השוואה בין מדינית
תמ"ג גבוה דרום אפריקה 524 מיליארד דולר (25 בעולם),

ניגריה 377 מיליארד דולר (31 בעולם),

אלג'יריה 251 מיליארד דולר (48 בעולם)

תמ"ג נמוך סאו טומה ופרינסיפה 311 אלף דולר (211 בעולם),

קומורו 800 אלף דולר (204 בעולם),

סהרה המערבית 900 אלף דולר (201 בעולם)

תמ"ג לנפש גבוה סיישל 23,019 דולר (55 בעולם),

מאוריציוס 13,853 דולר (83 בעולם),

בוטסואנה 13,794 דולר (84 בעולם)

תמ"ג לנפש נמוך קונגו הדמוקרטית 322 דולר (226 בעולם),

בורונדי 333 דולר (225 בעולם),

ליבריה 447 דולר (224 בעולם)

כלכלת אפריקה מבוססת בעיקר על חקלאות ובאופן מועט יותר גם על תעשייה וכרייה וקידוח. השקעות, בנקאות, תקשורת וטכנולוגיות מידע, לא מפותחות דיין. נכון לשנת 2011, יש באפריקה כ-1,000,000,000 נפש[1] החיים ב-54 מדינות שונות. אפריקה היא הענייה ביבשות העולם מכל בחינה. עם זאת, אזורים שונים ביבשת (כגון אפריקה הדרומית ומפרץ גינאה), חוו התפתחות כלכלית מהירה ומרשימה במהלך השנים האחרונות. מתוך 187 מדינות הנסקרת בדו"ח של האו"ם על מדד הפיתוח האנושי 2011, 30 המדינות בתחתית הרשימה, כולן אפריקניות, מלבד שלוש. כל זה, נובע במידה רבה מההיסטוריה הסוערת שלה. היסטוריה זו הייתה כרוכה בחוסר יציבות נרחב לצד סכסוכים ומלחמות בקנה מידה נרחב אף הם; ולזה, יש להוסיף את רמת השחיתות הגבוהה.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה וימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים העתיקה הייתה אחת הציוויליזציות המתקדמות המשגשגת ביותר בעולם העתיק. היא החלה את קיומה בסביבות 3150 לפנה"ס, עם איחוד פוליטי של מצרים עילית ומצרים תחתית תחת שלטונו פרעה הראשון. נמל אלכסנדריה, שנוסד על ידי אלכסנדר מוקדון בשנת 334 לפנה"ס, היה מרכז חשוב לסחר בינלאומי בים התיכון במשך מאות שנים. עד המאה ה-19 לפנה"ס, נותרה מצרים אחד האזורים המפותחים ביותר בעולם. בסודאן התקיימו החל מ-1700 לפנה"ס, ממלכות שונות באופן רצוף, כגון כוש ונוביה. גם בצ'אד השכנה החלה החלה לשגשג באותה התקופה, ולצד זאת, החלו להגביר את השפעתן הכלכלית באזור ערי המדינה של חצי האי-ערב. באותן השנים התהוותה מערכת מסחרית בחלקה הצפון מזרחי של אפריקה - סומליה ונוביה היו מקבלות סחורות וחומרי גלם מפנים היבשת, ואתן היו מעבריות הסומלים בעיקר דרך הים, ואנשי נוביה בעיקר באמצעות היבשה למזרח התיכון (לרבות מצרים), ומשם - לאירופה, להודו ולמזרח אסיה.

ממלכת אקסום החלה לצבור עוצמה כלכלית לצד כוח צבאי בתקופה זו. אקסום סחרה עם הודו והאימפריה הרומית (ויותר מאוחר האימפריה הביזנטית) בשנהב, שריוני צבים, זהב וברקת וייבאה משי ותבלינים. אקסום הייתה ממוקמת על הים האדום והנילוס וזה איפשר לה לסחור עם המדינות לחופי ים סוף כדוגמת המדינות הדרום ערביות (תימן המודרנית) ומדינות תת-היבשת ההודית ומדינות הנילוס כגון נוביה. במאה השלישית, אקסום שלטה על חופו המזרחי של הים האדום ובשנת 350 כבשה את ממלכת כוש ולמעשה השמידה אותה לחלוטין.

רווחים הנובעים מעסקאות זהב ומלח במערב אפריקה יצרו אימפריות רבות עוצמה כגון ממלכת מאלי, ממלכת גאנה ועוד, אשר נוסעים דיווחו על עושר עצום בהן. במזרח אפריקה, במהלך המאה ה-7, בעיקר על ידי סיוע בהשקעות של סוחרים עומאנים, התפתחו באזור ערי מדינה כגון מומבסה, לאמו, קילווה קיסיוואני, זנזיבר וקומורו, אשר עסקו לפרנסתם בסחר ימי בשנהב, תבלינים, זהב ועבדים. משאבים אלו הועברו בעיקר למזרח התיכון ולאירופה ואולי אף להודו ולמזרח.

החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-11 ועד למחצית הראשונה של המאה ה-15, התקיימה לה ישות מדינית בזימבבואה של ימינו, בשם זימבבואה הגדולה. הראיות הארכאולוגיות שנחשפו בחפירות במקום, מצביעות על כך שזימבבואה הגדולה הייתה אחד ממרכזי הסחר החשובים ביבשת ושבשיאה הגיעה רשת קשרי המסחר שלה עד מקומות כמו קילווה, מלינדי ומוגדישו, ואפילו לנמלים בהודו ובסין. ענפי היצוא העיקריים של מעצמת סחר זו היו בקר וזהב.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-15, סוחרים פורטוגזים החלו לסחור ישירות עם גינאה. לאחר מכן, סוחרים אחרים באירופה, החלו מייסדים סחר עם ישויות אחרות באפריקה, ובעיקר במערבה. הסחר הביא לפריחה כלכלית באזור, וגרמה לעלייתן כמעצמות של עמי האזור, לרבות ממלכת בנין, שבטי היורובה והאוסה. עם זאת, עושר זה היה מבוסס בעיקר על סחר העבדים, אשר קרס עם ביטול העבדות בשנים שלאחר מכן.

במאות השנים הבאות, עם הקולוניזציה של אפריקה, הפכה היבשת למנת חלקם של מעצמות אירופה. בתחילה הבכורה השלטונית באזור הייתה בבעלותם של ההפורטוגזים שהחלו מקימים מושבות ביבשת, בעיקר לשם סחר. לאחר מכן, הצרפתים, האנגלים וההולנדים גם הצטרפו לבחוש ביבשת, ולבסוף הצטרפו גם הגרמנים והבלגים, האיטלקים והספרדים. מעצמות אלו, בתחילה חקרו את היבשת, לאחר מכן שלחו מיסיונרים ומתיישבים, ולבסוף כבשו את האזור. עד אמצע המאה ה-19, כבר כל היבשת למעט אתיופיה וליבריה, היו תחת שלטון זר, בין אם אירופאי או עות'מאני. השלטון הזר ניצל את משאבי היבשת לצרכיו. הוא החל לסחור ברבים מאנשי היבשת כעבדים, וביצע כרייה ענפה של משאבי הטבע ביבשת. עם זאת, הוא גם תרם רבות לפיתוחה ולתהליכי המודרניזציה שלה.

כלכלות אפריקה החלו תופסים מקום חשוב ובולט יותר במערכת הבינלאומית, במהלך שנות ה-50 בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. באותן השנים, חווה הסחר הבינלאומי צמיחה משמעותית, והביקוש עבור חומרי גלם בשווקים של אסיה, אירופה וצפון אמריקה. מחיר חומרי הגלם המריאו לשחקים. ומדינות אפריקה חוו צמיחה כלכלית אשר בלמה באופן כללי את המשברים שצפו ליבשת בשנים שלאחר העידן הקולוניאלי. למרות זאת, כבר בשנות ה-60, החלה אפריקה להראות סימני שבירה, והמדינות העצמאיות החדשות החלו לווים בכבדות ממדינות מחוץ ליבשת.

המשבר בכלכלה העולמית של שנות ה-70, לצד העלייה במחירי הנפט, שחיתות וחוסר יציבות פוליטית באופן נרחב ביבשת, הובילו את אפריקה לעוני נרחב יתר על המידה בהשוואה לשאר העולם. לדברי הפורום הכלכלי העולמי, בשנת 1970, עשרה אחוז מהעניים בעולם היו בני היבשת, בשנת 2005, הנתון הזה עלה ל-51 אחוזים וירד בשנת 2012 ל-39%. בנוסף, בין השנים 1974 ל-2000, ההכנסה הממוצעת ירדה ב-200$. עם כל זאת, בשנים האחרונות ישנה עליה בצמיחה של כמה מכלכלות היבשת ולפי הבנק לפיתוח אפריקה כשליש ממדינות אפריקה צומחות בקצב שנתי של יותר מ-6%.

מגזרים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

60 אחוזים מסך כל כוח העבודה של אפריקה, מועסק בחקלאות; וכשלוש חמישיות (60%) מכלל החקלאים ביבשת עובדים במקצועם זה למחייתם. כלומר, הם מייצרים את התוצרת החקלאית באופן קמעוני, לרוב בשדה סמוך לביתם, במטרה לספק מזון למשפחת החקלאי. בצורה כזאת של ייצור, לרוב לא תיוצר תוצרת יתר על המידה, כך שיהיה אפשרי לייצאה אל מחוץ למדינה, ואף פחות מכך אל גורמים בתוך המדינה. שיטה זו, מצריכה את זה שאוכלוסייה גדולה תעסוק בתחום, והיא לא מאפשרת לפתח מקצועות מתקדמים יותר, כגון רפואה, ממשל ואקדמיה. לעומת זאת, ארבעים האחוזים האחרים המועסקים בחקלאות, פועלים במשקים גדולים, הנוטים לגדל יבולים בכמות גדולה, מה שמאפשר ייצוא אל מחוץ למדינה, ולגורמים אחרים בתוכה. במשקים כאלו מיוצרים לרוב תוצרת חקלאית כגון אשר קיימת לרוב במיעוט במערב ולמרות זאת נצרכים בו בכמות גבוהה, כגון קפה, קקאו, כותנה וגומי. משקים אלה, המופעלים בדרך כלל על ידי תאגידים גדולים, נפרסים על גבי עשרות קילומטרים רבועים ומעסיקים מספר גדול של עובדים. למרות שאפריקה עשירה במשאבים חקלאיים, אין היא מצליחה לנצל זאת יתר על המידה. נוצרים מצבים אבסורדיים, כאשר מדינות אשר תושביהן רעבים ללחם, ממשיכות לייצא אל מחוץ למדינה. זה בשל ניהול כלכלי כושל, ויש הטוענים, שגם המדינות המפותחות ידם במחדל.[3]

עם כל זאת, בשנים האחרונות ישנה התקדמות בנושא, ומדינות רבות מנהלות את משקם החקלאי בצורה יעילה יותר,[4][5] ובתחום זה מובילה דרום אפריקה.[6] בשנים האחרונות, יותר ויותר מדינות משקיעות באפריקה, ובאופן נרחב במגזר החקלאי. מדינות בולטות בתחום זה הם סין[7][8] וברזיל,[9] אשר מזרימות כספים רבים ליבשת על-מנת לייעל בה את התחום.[10][11] יש הרואים בפעילות הסינית באפריקה סכנה למערב, אשר מאבד את אחיזתו הכלכלית והפוליטית ביבשת.[12] לצד זאת, ארגונים בינלאומיים שונים כגון האיחוד האפריקאי[13] והאו"ם,[14] תורמות אף הם בעניין.

כרייה וקידוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצוא החשוב ביותר של אפריקה הוא מינרלים ונפט. כמה מדינות ביבשת מחזיקות ומייצאות את הרוב המכריע של משאבים אלו ברחבי העולם. מדינות בקצה הדרומי של היבשת, כגון דרום אפריקה ובוטסואנה, מחזיקות בעתודות גדולות של זהב, יהלומים ונחושת. נפט מרוכז בעיקר בניגריה, באנגולה ובלוב.

כריית המחצבים וקידוחי גז ונפט הם המסבים את רוב ההכנסות של אפריקה מדי שנה. ובניגוד למגזר החקלאי, מגזר כלכלי זה מעסיק כ-2,000,000 עובדים, חלק זעום מאוכלוסיית היבשת. עם זאת, רווחים אלו לרוב אל מנוצלים לטובת היבשת, אלא מוצאים לא במעט עבור מותרות לאליטה השלטת, כך המצב לדוגמה בלוב (תחת משטר קדאפי), באנגולה וכו'. לעומת זאת ישנם גם מדינות, למרות שנמצאות הן במיעוט, בהן הממשלה דואגת לאזרחיה על ידי הרווחים המוסבים לה ממשאבי הטבע שלה, כך המצב הוא בדרום אפריקה, בבוטסואנה וכו'.

במקרים מסוימים, משאבים רבים במדינה כלשהי, התבררו כמזיקים להתפתחותה הכלכלית וליציבות הפוליטית שלה. דוגמה לכך היא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מדינה עשירה במינרלים, ולמרות זאת, היא נחשבת למדינה הענייה בעולם.[15] דוגמה נוספת לכך היא דרום סודאן העשירה בנפט, אשר מעמיד כפוטנציאל סכסוך על השליטה בו עם סודאן, השכנה המצפון.[16]

מפיקות הנפט הגדולות באפריקה
מיקום שם הפקת חביות ליום
10 ניגריה 2,352,000 (2011)
15 אלג'יריה 2,173,000 (2007)
16 אנגולה 1,910,000 (2008)
17 לוב 1,845,000 (2007)
27 מצרים 664,000 (2007)
32 סודאן 466,100 (2007)
33 גינאה המשוונית 368,500 (2007)
38 קונגו הדמוקרטית 261,000 (2008)
39 גבון 243,900 (2007)
40 דרום אפריקה 199,100 (2007)
45 צ'אד 156,000 (2008)
53 קמרון 87,400 (2008)
60 חוף השנהב 54,400 (2008)
סה"כ 10,780,400 (2011)

לאפריקה, פוטנציאל גבוה בהפקת אנרגיה "ירוקה" באמצעות השמש (אנרגיה סולארית),[17][18] בשל האקלים הצחיח השורר בחלקים נרחבים בה. עם זאת, דבר אינו מפותח דיו. תחת זאת, בעת האחרונה, נעשתה התקדמות רבה בנושא.[19]

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקה היא היבשת הכי פחות מתועשת בעולם. המדינות שבכל זאת מחזיקות בתעשייה נכבדת, הם דרום אפריקה, מצרים, מרוקו ותוניסיה. כל זה, למרות כוח העבודה הזול והזמין ביבשת, וכמות משאבי הטבע של העצומה שלה. רוב משאבי הטבע של היבשת מיוצאים מחוצה לה, ואינם מזוקקים בה. על-פי הבנק לפיתוח אפריקה (AFDB), כ-15% מכוח העבודה האפריקאי מועסק בתעשייה. רוב המפעלים ביבשת נשלטים בידיים פרטיות, בעיקר אירופיות או אמריקניות. סין היא שחקן חדש יחסית אשר נכנס לזירה רק לאחרונה. עם זאת, השקעה בתעשייה באפריקה אינה נחשבת לאטרקטיבית, בהשוואה לאזורים מתפתחים אחרים כגון ברזיל, סין והודו. זאת, כי רוב אפריקה חסרה את התשתיות הבסיסיות כגון חשמל ומים, ואי היציבות הפוליטית השוררת ברוב מדינות האזור, מרחיקה משקיעים.

ארגונים בינלאומיים שונים, כגון האו"ם והאיחוד האפריקאי, גיבשו בשנים האחרונות תוכניות מתאר נרחבות, אשר מטרתן העיקרית היא לתעש את היבשת, תחום בעל פוטנציאל גבוה וייחודי לאפריקה, זאת, במטרה לקדם את הרווחה הכלכלית ביבשת.[20]בשנים האחרונות ישנה התקדמות גדולה בנושא זה, ובאופן בולט בתעשיית הכרייה המקומית שבאפריקה שמדרום לסהרה.[21] המובילות בתחום, הן נמיביה[22] ודרום אפריקה.[23] מדינות עשירות יותר, כמו מאוריציוס, מפתחות גם תוכניות לפיתוח "טכנולוגיות ירוקות" לתעשייה.[24]

מפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלכלת אפריקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "World Population Prospects: The 2006 Revision" United Nations (Department of Economic and Social Affairs, population division)
  2. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2011 באתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  3. ^ Farm Subsidies: Devastating the World's Poor and the Environment
  4. ^ Yara's GroHow sees 2008 profit stable - Reuters
  5. ^ Govt targets agricultural boom - Daily Monitor
  6. ^ South Africa: Commodities lead boom
  7. ^ תערוכת אקספו 2010 - חלון לשיתוף פעולה כלכלי עם סין, ZAG, סין & אפריקה
  8. ^ נדב איל, סין באפריקה: יחסים מסוכנים למערב, nrg
  9. ^ AGRICULTURE: Brazil Shares Technology with Africa
  10. ^ Targeted agricultural investments will slash poverty in Africa
  11. ^ African cocoa enjoying price boom
  12. ^ גלובל טיימס, תרגום: שי כהן, אפריקה והמודל החקלאי של סין, cri.cn
  13. ^ African Union support crucial for agricultural progress
  14. ^ Though making ‘very good progress,’ Africa still faces challenges, says UN official
  15. ^ רוני קרצנר, המדינה הגרועה בעולם: הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, 27/11/11, mako
  16. ^ איל לוינטר, סודאן: קונפליקט כלכלי במדבר, 22/07/2011, אפוק טיימס
  17. ^ Market for renewable energy expected to boom in Africa
  18. ^ Africa Could Profit from Global Economic Crisis
  19. ^ ECONOMY-MAURITIUS: Textile Manufacturing Goes Green and Clean
  20. ^ Africa strives to rebuild its domestic industries
  21. ^ Resources Boom Represents Development Potential in Africa
  22. ^ Namibia: Congo Copper Giant to Invest in Country
  23. ^ Tax breaks for big investment projects
  24. ^ ECONOMY-MAURITIUS: Textile Manufacturing Goes Green and Clean