לוניה דבורין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אריה (לוניה) דבורין (23 באוקטובר 1917 - 17 במרץ 2000) היה כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורין נולד באודסה שבאוקראינה, בן שני לחנה ופנחס, וכשהיה בן שנתיים עלה לארץ ישראל עם משפחתו באונייה "רוסלאן". בגיל 26 נישא לשולמית גולדשטיין וגר עמה בתל אביב. עם הקמת המדינה ולאחר שיחרורו מהצבא הצטרף לתנועת החרות. דבורין היה דמות ידועה בתל אביב-יפו, והוכתר ליקיר העיר בזכות תרומתו הרבה לפיתוח הספורט והחינוך במועדונים ובקבוצות השונות.

דבורין היה ממקימי קבוצת הכדורגל של בית"ר תל אביב, ואף היה קפטן הקבוצה בשנות ה-40. כמאמן, הפנה את עיקר תשומת לבו לפיתוח מחלקות הנוער בארץ. והיה נשיא איגוד מאמני הכדורגל בישראל עד יומו האחרון.

בנו, דני דבורין, הוא שדרן ופרשן ספורט בישראל. אחיו, חיים דבורין, שהיה שופט בבית המשפט המחוזי של תל אביב, הוא אביו של זוהר דבורין, בעלה של פנינה דבורין ואביה של דנה דבורין.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כילד מצא את אהבתו לענף הכדורגל, חרף המחסור ששרר, ושבעטיו שיחקו בשכונות עם אבנים או עם כדור העשוי מסמרטוטים. את תחילת דרכו המקצועית בכדורגל עשה בגיל העשרה, כשהצטרף למכבי תל אביב והיה חלק מקבוצת הנוער של המועדון. בגיל 17 עזב, והיה ממקימי בית"ר תל אביב. הצטרפותו לבית"ר נבעה מהמחויבות האידאולוגית שחש לתנועת בית"ר. דבורין היה גורם מכריע בהפיכת בית"ר לקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי.

ב-1938 התגייס לשורות המשטרה הבריטית ושירת בה משך שנתיים ימים. ב-1940 התנדב לצבא הבריטי שלחם בנאצים והיה הכדורגלן הפופולרי ביותר בשורות הבריגדה היהודית. חמש שנים לבש את מדי הצבא הבריטי. בעת שירותו בצבא הבריטי ניסו מפקדיו האנגלים לשדלו לשחק בליגה בארצם, אבל הוא סרב, בהסבירו שהוא נאמן לקבוצה הבית"רית.

ציון הדרך הספורטיבי הראשון היה ב-1940, כאשר זכה עם בית"ר תל אביב בגביע הארץ-ישראלי, לאחר ניצחון 1-3 על מכבי תל אביב בגמר. באותה שנה ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת ארץ ישראל, במשחק ידידות מול נבחרת לבנון, משחק שהסתיים בניצחון מוחץ 1-5 – הניצחון הראשון בתולדות נבחרת ארץ-ישראל.

ב-1942 זכה עם בית"ר בגביע בפעם השנייה, כשהקבוצה ניצחה 1-12 את מכבי חיפה. דבורין כבש את השער ה-12, האחרון.

שלוש שנים לאחר מכן אירחה בית"ר את היידוק ספליט למשחק ראווה שלווה בעניין רב מצד ציבור אוהדי הכדורגל בישראל. 15 אלף צופים מילאו כל פינה באצטדיון המכביה בתל אביב ויצרו אווירה מחשמלת לקראת המפגש הגדול מול אחת מקבוצות הפאר באירופה. דבורין היה בספק רב למשחק בשל פציעה קשה שעבר ברגלו, אך הוא החליט לשחק בניגוד להוראות הרופא. המקומיים הממו את היוגוסלבים כשעלו ליתרון מהיר של 0-4, ובסיום ניצחו הבית"רים 2-4.

באותן שנים נלחם דבורין בשורות האצ"ל יחד עם חבריו לקבוצה. הבריטים, שחשדו בכך, החליטו להוציא את הקבוצה אל מחוץ לחוק, אבל בית"ר תל אביב המשיכה להתקיים. ראשי הקבוצה החליטו לשנות את שמה ל"נורדיה", ואישור מיוחד של הבריטים נתן לדבורין וחבריו את האפשרות להמשיך ולשחק בליגה העליונה. השם "נורדיה" נבחר על שמו של מקס נורדאו, מבכירי התנועה הציונית. את עונת 1947/1948 עשתה בית"ר תחת השם "נורדיה" והייתה לקבוצה הטובה בארץ, אלא שמלחמת העצמאות קטעה את העונה והקבוצה החמיצה הזדמנות לזכות באליפות.

ב-1952 החל לאמן את בית"ר תל אביב. ב-1954 נאבקה בית"ר ירושלים על זכות העלייה לליגה העליונה ומאמנה סימון אלפסי, ששיחק כחלוץ מרכזי בקבוצה, פנה לדבורין וביקש ממנו להצטרף כמאמן, כדי שאלפסי עצמו יוכל להתרכז במשימתו כשחקן. דבורין הגיע לקבוצה לקראת סוף העונה והובילה לזכייה בתואר ולעלייתה לליגה הבכירה, לראשונה בתולדותיה. בקריירה שלו אימן קבוצות רבות בהן גם הפועל באר שבע, מכבי שעריים, הפועל כפר סבא ומכבי יפו. היה מהוגי הקמת נבחרת הנוער של ישראל, ושימש כמאמן הנבחרת המחוזית של אזור תל אביב. כמו כן, אימן קבוצות נוער ונערים במכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובמכבי יפו ושימש כמאמן ראשי מטעם מרכז בית"ר ישראל.

ב-1955 היה בין חמשת המאמנים שסיימו בהצטיינות את קורס המאמנים הראשון שהעביר מאמן הנבחרת, האנגלי הנרי ג'ק גיבונס. בעקבות הקורס החליט דבורין לכתוב את הספר המקצועי הראשון שהוצא לאור בעברית בישראל, ושמו "תורת הכדורגל". הספר יצא לאור בהוצאת "מערכות" והיה גם לספר הדרכה בצבא. בנוסף לשטח האימון, היה דבורין לפרשן קבוע בעיתון "חדשות הספורט", שהיה מקור המידע הספורטיבי הנפוץ ביותר באותן שנים.

ב-1991 כתב עיתונאי הספורט משה קשטן את תולדות חייו של דבורין בספר ששמו "60 שנות כדורגל".

ב-1992 נבחר דבורין לתפקיד נשיא איגוד מאמני הכדורגל, שבו החזיק עד יומו האחרון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]