נחום סטלמך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נחום סטלמך
PikiWiki Israel 7321 football game.jpg
סטלמך (משמאל) במדי הפועל פתח תקווה בועט מול שוער הפועל רמת גן, אליעזר זולר, בשנת 1959
מידע אישי
תאריך לידה 19 ביולי 1936
מקום לידה פתח תקווה שבמנדט בריטי
תאריך פטירה 27 במרץ 1999 (בגיל 62)
עמדה קשר ימני
מועדונים מקצועיים כשחקן*
1951 - 1969
1969 - 1970
1970
הפועל פתח תקווה
בני יהודה תל אביב
הפועל הרצליה
349 (154)
18 (4)
נבחרת לאומית כשחקן
1956 - 1968 נבחרת ישראל בכדורגל ישראל 61 (22)
קבוצות כמאמן
1967 - 1969








1987 - 1988
1999
הפועל פתח תקווה (שחקן-מאמן)
הפועל חיפה
מכבי פתח תקווה
בני יהודה תל אביב
הפועל כפר סבא
שמשון תל אביב
בית"ר תל אביב
הפועל ירושלים
בית"ר ירושלים
הפועל פתח תקווה (מנהל מקצועי)
ישראל (עוזר מאמן)
* מספר ההופעות והשערים במועדון מתייחס למשחקי הליגה בלבד
רגע לאחר שסטלמך הבקיע מול נבחרת ברית המועצות ושוערה לב יאשין
סטלמך מבקיע מול יוגוסלביה

נחום סטלמך (19 ביולי 1936 - 27 במרץ 1999) היה כדורגלן ישראלי, הנחשב לאחד מגדולי הכדורגלנים של ישראל ולשחקן הבולט ביותר משורות הפועל פתח תקווה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטלמך החל לשחק בנבחרת ישראל כשחקן הפועל פתח תקווה בגיל 20, והחל לבלוט במשחקי הנבחרת כשחקן קישור כבר במשחקיו הראשונים. שיא הקריירה שלו בנבחרת הוא משחקה ההיסטורי של הנבחרת נגד נבחרת ברית המועצות, במשחק הגומלין שנערך בישראל במסגרת המשחקים הקדם-אולימפיים (ב-1956). רגע השיא במשחק, שהתקיים באצטדיון רמת גן לעיני כ-60,000 צופים, היה שער הנגיחה (כונתה בתקשורת "נגיחה אדירה") של סטלמך אל בין חיבורי הקורות של השוער הרוסי לב יאשין, שיצר שוויון זמני בתוצאה, 1:1. היה זה השער הראשון בתולדות הנבחרת שהובקע על ידה באצטדיון רמת גן.

אף על פי שישראל הפסידה באותו משחק 2:1, נחשבה התוצאה להישג מפתיע של הנבחרת, במיוחד לאור התוצאה בברית המועצות (תבוסה של 5:0). משחק זה היה מעין דו-קרב בין דוד וגלית, מדינה קטנה מול מעצמה אדירה, וסטלמך הפך מאותו משחק לגיבור לאומי. באותה תקופה עבד סטלמך כפקיד מודיעין בבית חולים בילינסון. סטלמך שיחק בנבחרת 60 משחקים (ברוב המשחקים שימש כקפטן הנבחרת) והבקיע בהם 22 שערים, רובם הובקעו בנגיחת ראש (רק ארבעה שחקנים כבשו יותר שערים במדי הנבחרת). הודות למיומנותו זו זכה סטלמך לכינוי "ראש הזהב".

לפני הטיסה למשחק בברית המועצות הורה דוד בן-גוריון לשחקני הנבחרת לשנות את שם משפחתם לעברית. סטלמך שינה את שמו זמנית לפלד[1][2].

סטלמך הוביל את קבוצתו, הפועל פתח תקווה, להישג חסר תקדים שאף קבוצה עד היום לא הצליחה לשחזר, חמש אליפויות ישראל רצופות. בסך הכל זכה עם הקבוצה בשש אליפויות, בחמש סגנויות ובגביע מדינה אחד. הוא כבש במדי פתח תקווה 152 שערי ליגה, הישג מרשים לאור העובדה שבניגוד לכובשים מובילים אחרים בליגה, כמעט כל שעריו היו שערי שדה - הוא לא היה בועט הפנדלים הבכיר של הקבוצה.

משחקו האחרון היה במסגרת ליגה א' צפון (הליגה השנייה דאז) ב-27 בדצמבר 1970 במדי קבוצת הפועל הרצליה במשחק דרבי כנגד מכבי הרצליה, ובו כבש את שער הניצחון 0–1 לטובת הפועל הרצליה)

לאחר פרישתו מהמשחק ככדורגלן פעיל, עבר סטלמך לתחום האימון והיה ראש יחידת הספורט באוניברסיטת תל אביב. בשיאו אימן את קבוצת הפועל חיפה, כאשר שיחקו בה הכוכבים יוחנן וולך ויצחק אנגלנדר. בנוסף אימן את הפועל פתח תקווה, מכבי פתח תקווה, בני יהודה, הפועל כפר סבא, שמשון תל אביב, בית"ר תל אביב, הפועל ירושלים ובית"ר ירושלים.

ב-25 בספטמבר 1984 הורשע סטלמך ביחד עם אברהם המאירי, בני נבנהויז ויצחק דרוקר בפרשת שוחד והטיית תוצאת משחק כדורגל, שבע שנים קודם לכן, שלושה מחזורים לסיום, בשבת 14/05/1977 בין מכבי פתח תקווה להפועל חיפה אותה אימן, שהייתה בסכנת ירידה מהליגה הלאומית. חיפה ניצחה את פ"ת בחוץ 0:4 והבטיחה את הישארותה בליגה הלאומית. סטלמך נידון לחודש מאסר בפועל וחמישה חודשים מאסר על תנאי[3][4]. הנאשמים האחרים נידונו לחודשיים מאסר בפועל. פרשה זו איכזבה קשות את מעריציו של סטלמך שראו בו סמל לטוהר המידות ודמות לחיקוי.

בשנות ה-90 היה מאמן נבחרת נערים ב' של ישראל. כמו כן שימש מאמן באוניברסיטת תל אביב.

לקראת משחקי קדם יורו 2000 מינה אותו שלמה שרף לעוזרו בנבחרת ישראל הבוגרת. במסגרת תפקיד זה יצא ב-1999 לספרד עם נבחרת ישראל למשחק במוקדמות אליפות אירופה. הוא נפטר שם במפתיע מדום לב, לפני המשחק. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, שיצאה מאצטדיון רמת גן.

מאז נקרא תא הכבוד באצטדיון על שמו של נחום סטלמך.

בזמן הקמת אצטדיון המושבה ניהלו אוהדי הפועל פתח תקווה קמפיין שמטרתו לקרוא לאצטדיון החדש "ראש הזהב" לזכרו של סטלמך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איפה היינו ומה עשינו: אוצר שנות החמישים והשישים, עמ' 143
  2. ^ ההתאחדות לכדורגל בישראל
  3. ^ אביעד פוהורילס, על ראש הזהב: איך ייקרא האצטדיון בפ"ת?, באתר nrg‏, 15 בנובמבר 2011
  4. ^ ראובן בן-צבי, גוראל בודק מה לעשות עם המאירי, מעריב, 15 בדצמבר 1986