לימני

הזירה הטקטונית שן דה פוי - העתק לימני
Haut lieu tectonique Chaîne des Puys - faille de Limagne
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
הכפר איסון
הכפר איסון
מדינה צרפתצרפת צרפת
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 2018, לפי קריטריונים 8
קואורדינטות 45°57′33″N 3°35′38″E / 45.959083°N 3.593750°E / 45.959083; 3.593750
מראה כללי של מישור לימני
העיר ריו
טירת פרנטיז'נה

לימניצרפתית: Limagne להאזנה (מידעעזרה)) הוא מישור גדול באזור אוברן, מזרחית לעיר קלרמון-פראן שבדרום-מרכז צרפת. המישור משתרע בעמק הנהר אלייה, ויובלו, הנהר דור (אנ'), בקצה מסיף סנטרל (אנ'). הוא שוכן כולו במחוז פוי-דה-דום שבחבל אוברן-רון-אלפ. לעיתים משתמשים במונח כדי לכלול אותו ושלושה מישורים נרחבים פחות (Langeac‏, Brioude ו-Issoire), הנמצאים גם הם לאורך עמק האלייה, ובמקרה זה הוא מכונה גראן לימני (Grande Limagne) כדי להבדיל אותו מהאחרים.

יחד עם שן דה פוי הוכרז העתק לימני כאתר מורשת עולמית טבעי ב-2 ביולי 2018 בשם "הזירה הטקטונית שן דה פוי - העתק לימני".[1]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטימולוגיה עממית גורסת שמקור השם מלטינית "לקוס מגנוס" (Lacus Magnus), כלומר "אגם גדול", בהתייחס ל"אגם הגדול שכיסה את האזור. הוא התייבש בהדרגה, קיבל צורה של ביצה ענקית (במאה ה-17, עדיין היו מקרי טביעה באגם) לפני שנוצר המישור הפורה הנוכחי".

סביר יותר כי לימני נובע מהתחילית לים (lim), "לימון, בוץ", המזכירה את ההיסטוריה של האזור כמכוסה באגם.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא גובל במערב ברמת הגרניט שעליה בנויה שרשרת הרי הגעש של שן דה פוי, ובמזרח ברכס הרי פורה (צר'). הוא שטוח בדרך כלל, אורכו כ-90 קילומטרים ורוחבו 15 עד 40 קילומטרים, וגובהו בין 250 ל-500 מעל גובה פני הים. מדרום, הוא מנוקד בפסגות ומישורים עתיקים מאוד ממוצא געשי.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת התבליט חשובה מאוד בגלל סידור המכשולים ההרריים (בכיוון צפון / דרום). סידור זה, בניצב לתנועה הכללית ממערב למזרח של האטמוספירה המאפיינת את קווי הרוחב של צרפת, הוא מקור היובש היחסי של לימני.

מאפיין אקלימי זה הוא תוצאה של השפעה עקב התבליט, זהו אפקט פן (רוח יבשה הנושבת במורד מדרון צל גשם בצד הנגדי למשב האוויר). הקומונה מלאו (צר'), השוכנת בלימני, היא אחד האתרים היבשים ביותר בצרפת, עם 530 מילימטרים גשם בשנה.

לימני הוא אכן אחד האזורים שבהם נמצא אחד משיעורי הגשמים הנמוכים ביותר בצרפת.

הטמפרטורות היומיות המרביות לעיתים רחוקות עולות על C°‏ 30 בקיץ, ואילו שלג וכפור בלילה ואפילו ביום אינם נדירים בחורף.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישורי לימני הם אגנים של משקעים מתקופת האאוקן העליון ועד המיוקן התחתון. הם חלק מהקבוצה הגדולה של אגני מערב אירופה הנרחבים (בקע מערב אירופה) הכוללים גם את ברס (אנ'), עמק הרון, מישור הריין העילי (אנ') וגראבן אגר (אנ'). אגנים קנוזואיקונים אלה ממוקמים מול הקשת האלפינית, בדרך כלל מקבילים אליה ונוצרו במהלך הקימוט האלפיני. השקיעה הייתה הגדולה ביותר בבקע לימני, שם היא הגיעה במערב ל-2,000 מטר (שיא השקיעה הגיע ל-2,700 מטרים אנכית מעל העיר ריו (אנ'), ישירות מעל להעתק). לימני הוא רק גראבן למחצה (רק העתק אחד במערבו והמישור עולה בהדרגה בכיוון מזרח). בקע זה התמלא במשקעים שמקורם בעיקר ביבשת: המילוי היה ברצף, תוצרי סחיפה (חולות, ארקוזה), משקעים בלגונה (חוואר-גבס), משקעים במים מלוחים (חוואר), ואז משקעים באגם (אבני גיר ביטומניות מקומיות). משקעים אלה תואמים את תפקודו של אגן לגונה-אגמי עם חדירה של הים לאזור בגיל הרופליאן (אנ') העליון (29 מיליון שנים לפני זמננו) שמקורו ככל הנראה מדרום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח לימני מתאר מישור פורה קטן בסביבה הררית, מילה שמקורה כנראה מלטינית לימוס (limus) שפירושה בוץ.[2]

עם שחר החקלאות, האגם המקורי הגדול התמלא זה מכבר. שכבת האדמה העליונה הייתה עשירה אז בחומרים אורגניים ובחולות געשיים היורדים מהשרשרת הגעשית הצעירה של שן דה פוי, שהתערבבו עם שכבות החוואר ואבני הגיר שמקורם מהשיקוע הארוך.

מתקופת תרבות לה טן הבחינו התושבים בפריון הגדול מאוד של הקרקעות השחורות הללו והם החלו לנקז את האזור הזה, שאז היה מנוקד באגמים קטנים ובביצות, אך חצו שני נהרות שניקזו את המישור, האלייה והדור. במשך מאות שנים, הפכו הארוורנים, אחד השבטים הגאלים החזקים, את הקצה המערבי של לימני (קלרמון-פראן וסביבתה) למרכז שטחם. במהלך אלף השנים של שלטון הגאלים, ההרחבה הגדולה של התעשייה (כלי חרס, כרייה, מטלורגיה), יחד עם גידול אוכלוסייה אנושית ולכן חקלאית, שגרמה לבירוא יערות מסיבי שהגדיל משמעותית את כמות מי הנגר ולכן את הסחיפה.

בסוף העת העתיקה, בתקופה של ארגון חברתי חלש, גרם הניקוז הסתום לכיסוי השדות בבוץ בכל אירוע גשמים עז. במשך קרוב ל-1,500 שנים, על רקע חברתי בעייתי (מלחמות, חוסר יציבות פוליטית, מגיפות וכו'), ניסו התושבים לביית את סביבתם על ידי ניקוז הביצות שלהם, המאמצים העיקריים מתוארכים למאות ה-17 וה-18 (ייבוש הביצות העיקריות) והמאה ה-19. רק בעקבות יישום תוכנית לימני (Plan Limagne) משנת 1968, הפך הניקוז למושלם ופונקציונלי, ובכך הפך מישור זה לאחד הפוריים ביותר באירופה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבקר והמטעים נעלמו כיום, והוחלפו על ידי דגנים, טבק או סלק סוכר רווחיים יותר, עם תשואות דומות לאלה של האזורים החקלאיים העשירים האחרים של צרפת כמו בוס וברי (אנ').

על הגבעות המנקדות את המישור נותרו מעט כרמים, שרידים מעטים ואנקדוטלים ממה שהיה לפני המשבר הגדול שגרמה מגפת הפילוקסרה במחצית השנייה של המאה ה-19, אחד האזורים המייצרים העיקריים של יין השולחן בצרפת.

ב-27 בפברואר 2017, הודיע סטפן לה פול (Stéphane Le Foll), אז שר החקלאות, במסגרת התערוכה החקלאית של 2017 על תמיכה בפרויקט של "מעבדה חיה המוקדשת לאגרואקולוגיה (אנ') בגידולי חקלאות בלימני", שמטרתו להיות "תרגום מבצעי של חזון האגרואקולוגיה שפותח בדו"ח "חדשנות חקלאית 2025"". מעבדה זו, המכונה "מעבדת חדשנות טריטוריאלית לגידולים הגדולים של לימני-ואל ד'אלייה", הוקמה בשנת 2016 והפכה למעבדה חיה (אנ') החקלאית הראשונה.[3]

אתרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לימני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Chaine des Puys - Limagne fault tectonic arena". UNESCO.
  2. ^ Vocabulaire de termes régionaux pour l’Auvergne
  3. ^ Le Laboratoire d’innovation territorial d'Auvergne sur les rails